פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט רנט א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רנט א

סעיף א[עריכה]

הרואה אבידת ישראל, חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר: השב תשיבםא, ואם נטלם ע"מ לגזלה, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, עובר משום השב תשיבם לאחיך, ומשום לא תגזול, ומשום לא תוכל להתעלם ואפילו אם יחזירנה אחר כך כבר עבר על לא תוכל להתעלםב. נטלה לפני יאוש על דעת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוון לגזלה, אינו עובר אלא משום השב תשיבםג, המתין עד אחר יאוש ונטלה, אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלםד.

א. החיוב במצות השב תשיבם: רמב"ן: רק משעה שהגביה. ראיה – "המתין עד אחר יאוש, עובר רק משום לא תוכל להתעלם".

ר"ן: משעה שרואה. בגמ' – לא נצרך "והתעלמת" לכהן בביה"ק דהאי עשה והאי ל"ת ועשה.

רמב"ם,שו"ע: ע"פ נימוק"י (ברמב"ם) – משרואה. ע"פ סמ"ע (בשו"ע) – משהגביה[1].

ב. נטל לגזול והשיב לאחר יאוש: תוס',רא"ש,טושו"ע: עובר רק על לא תוכל להתעלם.

רמב"ם,רמב"ן,ש"ך: על שלושת האיסורים. הרמב"ן נימק שזו לא גזלה לגמרי ולא אבדה לגמרי[2].

ריטב"א: על לא תוכל להתעלם ועל השב תשיבם.

יאוש מדבר שברשותו: מהרמב"ן: מוכח שלא מועיל[3].

מתוס': מוכח שמועיל[4].

קצות: כוונת הרמב"ן דוקא בשומר אבידה כיון שידו כיד הבעלים, אך בד"כ מועיל. הוכיח כן מתאנה הנוטה לדרך, ממוצא מעות בביהכ"נ ומהתיאשתי מפלוני עבדי.

נתיבות: גם לרמב"ן וגם לתוס' מועיל במקום שאינו משתמר, ולא מועיל במקום המשתמר[5].

נטל לגזול והשיב לפני יאוש: סמ"ע: מדייק מתוס' ורא"ש שאינו עובר כלל.

ע"ש: עובר על לא תוכל להתעלם מיד כשגוזל, וא"א עוד לתקן.

ג. כן כתבו הראשונים מלבד בעה"מ הסובר שעובר אף על לא תוכל להתעלם.

ד. לפי הר"ן הסובר שעובר ב"השב תשיבם" משעה שרואה, כאן מדובר דוקא בהמתין לה עד היאוש, אך אם הלך עובר מיד אף ב"השב", ואילו לפי הרמב"ן אין חילוק. השו"ע סתם ומכך הבין הסמ"ע, שהבאנו למעלה, שסבר כרמב"ן.

מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.

הערות שוליים[עריכה]

  1. ודברי השו"ע "הרואה" לאו דוקא, אלא "הרואה והגביה".
  2. בגזלה התורה חידשה שיאוש לא מבטל את חובת ההשבה, ובאבדה לגמרי כיוון ששומר עבור הבעלים ידו כידם ואינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים.
  3. שכן נימק שיאוש לא מועיל לאחר שנטלה המוצא ע"מ להשיב, משום שנחשבת כברשות הבעלים.
  4. כו ע"א ד"ה וניזל
  5. אגב גררא ישנה בדבריהם מחלוקת נוספת. המגביה מציאה לאחר יאוש ע"מ להשיבה – לנתיבות זכה בה המאבד מיד, ולקצות לא כיון שלא נתכון לזכות אלא רק להשיב, ולפי"ז אפ אח"כ יתברר לו שכבר נתיאשו הבעלים, יכול לקחתה לעצמו.