פרשני:שולחן ערוך:חושן משפט שי ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
סעיף ב[עריכה]
א"ל: חמור זה אני שוכר לך, אם שכרה לרכוב עליה או לכלי זכוכית, ומתה בחצי הדרך, אם יש בדמיה ליקח בהמה אחרת, יקח; ואם אין בדמיה ליקח, שוכר אפי' בדמי כולה, עד שיגיע למקום שפסק עמו; ואם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור, נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו עליו אלא תרעומת. ואם שכרה למשא, הואיל ואמר ליה: חמור זה, ומת בחצי הדרך, אינו חייב להעמיד לו אחרת, אלא נותן לו שכרו של חצי הדרך ומניח לו נבלתו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאפילו שכרו למשא דינו כשכרו לרכיבה (טור בשם הראב"ד). והא דאמרינן דנותן לו שכרו מחצי הדרך, היינו שיכול למכור סחורתו שם או שיכול לשכור חמור אחר עד מקום שרוצה לילך, אבל בלאו הכי אינו נותן לו כלום משכרו, דהא לא מהני ליה מידי (טור).
משנה עח,א: השוכר את החמור והבריקה (גמ' - נסתמאת או התליעו רגליה) או שנעשית אנגריא, אומר לו הרי שלך לפניך.
א. חלתה ונשתטית:
בריתא א: השוכר את החמור לרכוב והבריקה או שנשתטתה חייב להעמיד לו חמור.
בריתא ב: אומר לו הרי שלך לפניך.
גמרא: כששוכרה למשא המשכיר פטור (כי אפשר להתאמץ ולהשתמש), אך כששוכרה לרכוב או לשאת כלי זכוכית חייב.
ראב"ד: החילוק הוא רק בנשתטית, אך בחלתה תמיד פטור.
מ"מ,סמ"ע: גם בחלתה יש חילוק, כי גם בכך יש חשש שתיפול ותזיקנו.
ב. נלקחה לעבודת המלך:
גמרא: אמר רב: לא שנו אלא באנגריא חוזרת, אבל באנגריא שאינה חוזרת חייב להעמיד לו חמור. ושמואל אמר: בין אנגריא חוזרת בין שאינה חוזרת, אם בדרך הליכה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם שלא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו חמור. והלכה כשמואל.
פי' בדרך הליכתה: רש"י: האנגריא מוליכתה בדרך שרצה ללכת, שאז אינו מפסיד כ"כ, ולכן המשכיר פטור.← רמב"ן - צ"ל שלרש"י אנגריא שאינה חוזרת, פי' שחוזרת רק לאחר כמה ימים, כשפוגעים בחמור אחר.
ר"ח,תוס': אם דרך האנגריא לקחת בדרכים ולא לחפש בבתים, שאז מזלו גרם לפי שהוליכה, ולכן המשכיר פטור.
רמב"ם,שו"ע: אנגריא שאינה חוזרת פי' שאינה חוזרת לעולם.← צ"ל שפירש 'בדרך הליכתה' כר"ח.
בירושלמי: מופיעים שני הפירושים.
ג. דמי השכירות: רמב"ם,רי"ף,רא"ש,שו"ע: בחלתה, נשתטית ונלקחה למלך בדרך הליכה (ושכרה למשא) - חייב לשלם כל דמי השכירות.
ראב"ד,רשב"א: חולקים.
ד. שכרה לרכוב ונשתטית:
ראב"ד,רשב"א,טור: חייב להעמיד לו חמור אחר. המ"מ מוכיח זאת בראב"ד וברשב"א מכך שלדעתם אפי' בהשכיר למשא אינו מקבל כל שכרו. (לראב"ד משתעבד בחמור אחר רק אם עשו קנין. וק"ל הרי לכאורה כאן המחלוקת עוסקת במקרה שלא עשו).
לשון הרמב"ם והשו"ע: חייב להעמיד לו בהמה אחרת, ואם לא העמיד - יחזיר השכר ויחשב עימו על שכר כמה שהלך.
מ"מ ברמב"ם,שו"ע[1]: רשאי לבחור אם להעמיד לו חמור אחר (בחמור סתם, ובחמור זה מעמיד לו רק מתוך דמי הנבלה), או לקבל רק שכר חצי הדרך. הסמ"ע מבאר זאת שכל שהחמור לא מת הוא לא משתעבד (ולהעמיד חמור אחר אינו משתעבד כל שלא עשו קנין).
נתיבות ברמב"ם: בחמור סתם - אם יש ברשותו חמור אחר חייב להעמידו, ואם אין לו - מקבל רק שכר חצי הדרך, ואינו משועבד לקנות חמור אחר (כדעת הרמ"ה סי' שיב). ובחמור זה - כיון שחמור זה עומד להתרפא ולא להימכר ע"מ לקנות אחר תחתיו (כדברי תוס' בב"מ עט לגבי בית זה), רשאי לבחור אם להעמיד לו חמור מתוך דמי הנבלה, או לקבל שכר חצי הדרך.
סמ"ע ברמב"ם: בחמור סתם רשאי לבחור כדברי המ"מ, אך בחמור זה חייב להעמיד לו מתוך דמי הנבלה, כי כשאמר 'זה' התכוון להשתעבד. לפעמים לשון 'זה' לטובת השוכר ולפעמים לטובת המשכיר. מסתמא לא חששו שהבהמה הבריאה תמות אלא רק שתסתמא, ולכן בשכרו למשא שהמשכיר פטור מסתמא התכוונו לטובת המשכיר, כפי שיבואר בהמשך, ואילו כששכרו לרכוב, שאינה ראויה לשימוש כשנסתמאת, מסתמא התכוונו לטובת השוכר, לשעבד לו את הנבלה.
ה. מתה ונשברה:
משנה: מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור.
גמרא עט,א: אמר רבה בר רב הונא אמר רב: השוכר את החמור לרכוב עליה ומתה לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת.
היכי דמי? אי דשכיח לאגורי תרעומת מאי עבידתיה, אי דלא שכיח לאגורי אגרא בעי למיתב ליה, לעולם דלא שכיח לאגורי ומשום דאמר ליה אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב. היכי דמי? אי דאמר ליה חמור סתם ונגר ליה חמור אחר, אי דאמר ליה חמור זה אם יש בדמיה ליקח יקח, לא צריכא בשאין בדמיה ליקח, אם יש בדמיה לשכור ישכור? רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא. והלכה כשמואל שמכלינן קרנא.← כשאין בדמיה אפי' לשכור נותן לו שכר חצי הדרך.
תוס',טור,ב"י,רמ"א: הכוונה שלא שכיח לאגורי באותו מחיר אך במעט יותר יכול, או שיכול למכור סחורתו גם כאן. אחרת אינו משלם כלום כיון שלא ההנהו כלל.
רמב"ם,שו"ע: לא הזכירו חילוק זה, ובפשטות משמע שחולקים.
בחמור סתם: ראב"ד: אם לא עשו קנין לא חייב להעמיד לו[2], ואם עשו חייב להעמיד חמור אחר.
סמ"ע: ללא קנין לא חייב אפי' מתוך דמי הנבלה.
נתיבות: ללא קנין אינו חייב חמור אחר, אך מתוך דמי הנבלה חייב.
רא"ש,טור: חייב להעמיד לו חמור אחר, אף כשלא עשו קנין, כי במשיכת החמור נשתעבדו כל נכסי המשכיר להעמיד לו חמור אחר.
לשון הרמב"ם והשו"ע: חייב להעמיד לו בהמה אחרת, ואם לא העמיד – השוכר קונה או שוכר מתוך דמי הנבלה.
מ"מ וסמ"ע ברמב"ם: ללא קנין אינו חייב חמור אחר אך מתוך דמי הנבלה חייב.
נתיבות ברמב"ם: אם יש ברשותו חמור אחר חייב להעמידו, ואם אין - צריך להעמיד לו מתוך דמי הנבלה.
בחמור זה: ראב"ד,טור,רמ"א: חייב להעמיד לו מתוך דמי הנבלה.
רמב"ם,שו"ע: השכירו למשא - לא חייב להעמיד לו, ומקבל שכר חצי הדרך. השכירו לרכוב - צריך להעמיד לו מתוך דמי הנבלה, ואם אין - מקבל רק שכר חצי הדרך. קשה מדוע יש חילוק בין משא לרכיבה, הרי אם מתה א"א להשתמש בה לשום דבר? הסמ"ע מסביר את החילוק שלפעמים לשון 'זה' הוא לטובת המשכיר ולפעמים לטובת השוכר. כיון שלא שכיח שימות חמור שכעת הוא בריא מסתבר שלא חששו לכך אלא לשמא יסתמא. לכן בשכרו למשא שהשוכר יכול להשתמש בחמור סומא, מסתמא התכוונו לטובת המשכיר, שלא יצטרך להעמיד לו חמור אחר, ולפיכך גם כשמתה, לא זז התנאי ממקומו, ופטור אפילו מלהעמיד נבלתו, כיון שכבר אין זה חמור זה. ובשכרו לרכיבה שאינו יכול להשתמש בחמור סומא, מסתמא התכוונו לטובת השוכר שישתעבד להעמיד לו חמור מתוך דמי הנבלה. הנתיבות מסביר שלשון 'זה' בא למעט השתעבדות לתת חמור אחר או אפילו חמור מתוך דמי הנבלה, ואכן זהו הדין בהשכירו למשא, אלא שבהשכירו לרכיבה - כיון שאם חלתה, לולא אמר 'זה' היה חייב להעמיד לו חמור אחר, אפשר לומר שאמר 'זה' כדי למעט שלא יצטרך להעמיד לו במקרה של חולי. לכן איננו אומרים שהתכוון למעט גם במקרה שמתה, שכן תפשת מרובה לא תפשת.
מתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.