גראנה (תוניסיה,לוב): הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
מ (Eb1212 העביר את הדף גראנה (תוניסיה) לשם גראנה (תוניסיה,לוב): יהדות לוב גם קשורה ליהודי הגראנה לא רק יהדות תוניסיה) |
||
| (3 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
בשם ה''' | |||
בשם '''גראנה''' או ה'''גורנים''' (Grana או Gornim) מכונים [[יהדות ליבורנו|יהודי ליבורנו]] שבאו לגור ב[[תוניסיה]] וב[[לוב]] ב[[המאה ה-16|מאה ה-16]] ו[[המאה ה-18]]. [[יהדות תוניסיה]] ו[[יהדות לוב]] היו ישות אחת והחל מסוף [[המאה ה-18]], [[יהדות לוב]] החלה להיות ישות לובית נפרדת שלא הייתה קשורה ל[[יהדות תוניסיה]] .קראו להם גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi). לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד ב[[נמל]] תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף ה[[מכס]] היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות ה[[לבנט]] וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי [[אירופה]], שהיו חשובים לשליטים המקומיים. | |||
==קשריהם עם יהודי המקום== | ==קשריהם עם יהודי המקום== | ||
תחת שלטונו של ה'''ביי המוסלמי''', אשר מונה לתפקידו על ידי [[האימפריה העות'מאנית]], לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת [[1574]], חיו שתי קהילות [[יהדות תוניסיה|יהודיות בתוניסיה]] וב[[לוב]], אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה: | |||
* '''המקומיים,''' אשר כונו כך בניב [[ערבית יהודית]]. | |||
* '''המהגרים "הגורנים",''' שמוצאם מהעיר [[ליבורנו]] מ[[איטליה]]. | |||
התוניסאיים והלובים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, '''חרת אל יהוד''' (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה [[שוק (מסחר)|שוק]] משלהם בשם '''סוק אל גרנה''' (Suq-al-Grana). | |||
קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו. | |||
קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, | |||
עד המאה ה-18 שתי הקהילות, הגורנים והמקומיים, השתלבו זו עם זו. המקומיים עזרו בקליטתם של הגורנים, שיתפו אותם במוסדות הקהילה, והוסכם שראש הקהילה (קאיד) ימשיך לבוא מקרב בני היהודים המקומיים. אולם ב[[המאה ה-18|מאה ה-18]] חלה התדרדרות ביחסיהם. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, [[בית קברות]] ו[[בתי דין דתיים|בית דין]] מחוץ לתחום האזור היהודי {{מקור}}, חרה אל יהוד. | |||
הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטת הגורנים להקים [[בית מטבחיים]] משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל [[מס]] למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת [[שחיטה]] נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה. | |||
בשנת [[1741]] החליטו התוניסאיים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע וה[[רב]]נים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב [[יצחק לומברוזו]] שהמשיך את מדיניותו של קודמו. | |||
==בעת החדשה== | ==בעת החדשה== | ||
בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת [[1824]] אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד ([[פרנס]]) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה. | |||
על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין ([[ישראל יוסף בנימין]], "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן. | |||
איטליה ניצלה את העובדה שב[[טריפולי (לוב)|טריפולי]] התגוררו אזרחים איטלקיים רבים, מביניהם [[יהדות ליבורנו|יהודי ליבורנו]] וכלל [[יהדות איטליה|יהודי איטליה]] אשר הגרו ללוב שנים קודם , וכבשה את העיר ב-[[29 בספטמבר]] [[1911]]. | |||
בשנת 1899 הוצא | ב-[[1881]] הפכה תוניסיה למדינת חסות [[צרפת]]ית. בשנת [[1899]] הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הניסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח - [[כל ישראל חברים]] בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכנסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה. | ||
==נוהגי הגורנים== | ==נוהגי הגורנים== | ||
הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו ב[[תוניסיה]] וב[[לוב]] לא הצטמצמו בקשרים מסחריים. הם כללו סולידריות קהילתית, נשיאת נטל משותף בחובות, ו[[שידוך|שידוכים]] בין יהודי ליבורנו בשתי הארצות. | |||
כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה ב[[טוסקנה]], בדרך כלל ללימודי [[רפואה]] ו[[הנדסה]] ב[[אוניברסיטת פיזה]]. | |||
כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו | |||
== | ==פורים שני== | ||
[[פורים שני]] היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו ב[[תוניסיה]] וב[[לוב]] לזכר ההצלה של כל הקהילה בשעת [[רעידת אדמה]]. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות". לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת ליבורנו את יום כ"ב בשבט ליום צום ותענית. הדיין [[מלאכי הכהן|מלאכי בר יעקב הכהן]] חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות. היום המיוחד הזה מוזכר גם ב[[שאלות ותשובות]] של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) - בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה..." (חלק ב' סימן י"א עפ) וכן בספרו של [[רפאל מלדולה (רב בליבורנו)|רפאל מלדולה]] "שֶבֶר בַּמְצָרִים" (שב"ר מרמז ל[[גימטריה]] של שנת [[תק"ב]]){{הערה|{{HebrewBooks|רפאל מלדולה|שבר במצרים|37808}}}}. | |||
תרומתם של הגורנים | ==תרומת הגורנים== | ||
תרומתם של הגורנים ל[[יהדות תוניסיה]] ו[[יהדות לוב]] ולארצות [[המגרב]] בכלל, הייתה רבה. קהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, וגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את ה[[מנהג הספרדי]]. | |||
תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה, היא אומנות | תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה ולוב, היא אומנות ה[[פיוט]] הספרדית. אומנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה. | ||
ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד - מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של [[המאה העשרים]] המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה ושל לוב בעיקר, רבים בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף - ביזרט, סוס וספאקס וחלקם השתקעו ב[[לוב]] בעיקר ב[[טריפולי (לוב)|טריפולי]] וב[[בנגאזי]]. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילות היהודיות בתוניסיה ובלוב. | |||
==הקשרים עם איטליה== | ==הקשרים עם איטליה== | ||
הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה ובלוב עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים והלובים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף [[המאה ה-19]] על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה ובלוב. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה ובלוב בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית [[בניטו מוסוליני]] לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר [[יהדות איטליה]], ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את [[אתיופיה]] ואף נטילת חלק ב[[לגיון הזרים]] שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ. | |||
בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. ב[[שנות השלושים של המאה העשרים]] היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי - בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות [[צדקה]] ובאגודות תרבותיות. | |||
לקראת סוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20]] החלה להתגלות ההתנגדות למשטר ה[[פשיזם|פשיסטי]]. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של [[הבונים החופשיים]], ה[[סוציאליזם|סוציאליסטים]] וה[[אנרכיזם|אנרכיסטים]]. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל ה[[קומוניזם]], וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר [[1936]]. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע. | |||
קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את [[חוקי הגזע באיטליה|חוקי הגזע]] שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ואף על פי שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לארץ מוצאם. | |||
לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי. | |||
לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות הניכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה ובלוב, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדים בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית. | |||
לאחר מלחמת העולם | |||
==ראו גם== | |||
*[[יהדות ליבורנו]] | *[[יהדות ליבורנו]] | ||
*[[יהדות תוניסיה]] | *[[יהדות תוניסיה]] | ||
*[[יהדות לוב]] | |||
==קישורים חיצוניים== | ==קישורים חיצוניים== | ||
* [http://www.tunisia.co.il/?p=5226 הקהילה היהודית הפורטוגיזית –גראנה בתוניס], באתר תוניסיה מורשת | |||
<div style="direction: ltr;"> | |||
*[http://www.ddev.it/public/md1_dir/r155.pdf Federico Creste Sulla Sponda del Magreb: Gli Ebrei nella Storia dell'occudende Islamico] {{איטלקית}} | |||
</div> | |||
==הערות שוליים== | |||
{{הערות שוליים}} | |||
[[קטגוריה:יהדות התפוצות|תוניסיה]] | |||
[[קטגוריה:תוניסיה: דמוגרפיה|גראנה (תוניסיה]] | |||
[[קטגוריה:יהדות איטליה|גראנה (תוניסיה]] | |||
[[קטגוריה:יהדות | [[קטגוריה:קהילות יהודיות בתוניסיה|גראנה]] | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:יהדות לוב]] | ||
גרסה אחרונה מ־21:59, 22 בנובמבר 2017
|
|
בשם גראנה או הגורנים (Grana או Gornim) מכונים יהודי ליבורנו שבאו לגור בתוניסיה ובלוב במאה ה-16 והמאה ה-18. יהדות תוניסיה ויהדות לוב היו ישות אחת והחל מסוף המאה ה-18, יהדות לוב החלה להיות ישות לובית נפרדת שלא הייתה קשורה ליהדות תוניסיה .קראו להם גם בשם יהודים פרנקים (Ebrei franchi). לפי חיבורו של ונטורה דה פרדיסו (Venture di Paradiso) היה לסוחרים יוצאי ליבורנו תחום מיוחד בנמל תוניסיה, עם רציפים שלהם ואף המכס היה נותן להם שירות מיוחד. לסוחרים יוצאי ליבורנו היה זיכיון למסחר עם ארצות הלבנט וקשרי מסחר הדוקים עם נמלי אירופה, שהיו חשובים לשליטים המקומיים.
קשריהם עם יהודי המקום[עריכה]
תחת שלטונו של הביי המוסלמי, אשר מונה לתפקידו על ידי האימפריה העות'מאנית, לאחר גירוש הזרים מצפון אפריקה בשנת 1574, חיו שתי קהילות יהודיות בתוניסיה ובלוב, אשר השתלבו בחיי הכלכלה של המדינה החדשה:
- המקומיים, אשר כונו כך בניב ערבית יהודית.
- המהגרים "הגורנים", שמוצאם מהעיר ליבורנו מאיטליה.
התוניסאיים והלובים כינו את הגורנים בשם גראנה (Grana). הקהילות גרו באזור אחד, חרת אל יהוד (Harat-al-Yahud) ולגורנים היה שוק משלהם בשם סוק אל גרנה (Suq-al-Grana).
קהילת יוצאי העיר ליבורנו, הגורנים, הייתה בדרך כלל עשירה יותר והיא כללה סוחרים אמידים שהמשיכו את קשרי המסחר שלהם עם איטליה ועם ליבורנו.
עד המאה ה-18 שתי הקהילות, הגורנים והמקומיים, השתלבו זו עם זו. המקומיים עזרו בקליטתם של הגורנים, שיתפו אותם במוסדות הקהילה, והוסכם שראש הקהילה (קאיד) ימשיך לבוא מקרב בני היהודים המקומיים. אולם במאה ה-18 חלה התדרדרות ביחסיהם. הגורנים בנו לעצמם בית כנסת, בית קברות ובית דין מחוץ לתחום האזור היהודי {{{1}}}, חרה אל יהוד.
הפעולה שגרמה לערעור היחסים בין הקהילות הייתה החלטת הגורנים להקים בית מטבחיים משלהם. בשיטה הקיימת ברבות מתפוצות ישראל, על מכירת הבשר היה מוטל מס למימון הוצאות הקהילה ומתן סיוע למעוטי היכולת. הקמת שחיטה נפרדת פגעה קשות בהכנסות הקהילה של יהודי המקום. מה עוד, שגם יהודי המקום העדיפו לקנות את הבשר מהגורנים ובכך העלו את חמת ראשי הקהילה המקומית אשר ראו בכך אי אמון כלפיהם בנוסף להפסד ההכנסה למימון פעולות הקהילה.
בשנת 1741 החליטו התוניסאיים להכריז חרם על חבריהם שקונים בשר באופן קבוע מהגורנים. החרם לא בוצע והרבנים של שתי הקהילות החליטו על חידוש שיתוף הפעולה ביניהם. הסכם בעניין זה נחתם ביום שבעה באב, שנת התק"א (יולי 1741) על ידי הרבנים של שתי הקהילות, ובראשם ר' אברהם טייב, הוא "באבא סידי". לאחר מותו של הרב טייב, נתמנה לראשות הקהילה הרב יצחק לומברוזו שהמשיך את מדיניותו של קודמו.
בעת החדשה[עריכה]
בספרו "משכנות הרועים" מציין המחבר, ר' עוזיאל אלחאייק, כי בשנת 1824 אף השיגו הגורנים מה"ביי" מינוי קאיד (פרנס) נפרד כאחראי על ענייני קהלם. אמנם הקאיד שמונה היה בעל סמכויות פחותות ומצומצמות מאלו של הקאיד המקובל, אך עצם ההישג העיד על מעמדם הרם של הגורנים בעיני השלטון, ואף העיד על עוצמת הפילוג בין שתי הקהילות באותה תקופה.
על היחס המספרי בין הקהילות ניתן ללמוד מספרו של הנוסע ר' בנימין (ישראל יוסף בנימין, "מסעי ישראל"). הוא מתאר את הגעתו לתוניסיה, שם מצא כי לקהילה תשעה דיינים ובהם לגורנים שלושה דיינים: ר' דוד קטורזא, ר' יוסף לומברוזו, ור' דוד בונאן.
איטליה ניצלה את העובדה שבטריפולי התגוררו אזרחים איטלקיים רבים, מביניהם יהודי ליבורנו וכלל יהודי איטליה אשר הגרו ללוב שנים קודם , וכבשה את העיר ב-29 בספטמבר 1911.
ב-1881 הפכה תוניסיה למדינת חסות צרפתית. בשנת 1899 הוצא על ידי השלטון הצרפתי צו לפיו תמוזגנה שתי הקהילות באופן רשמי. הצו קבע בית דין רבני אחד, בית מטבחיים אחד, רב ראשי אחד, נציגות אחת במסגרת ועדת הקהילות. הרב הראשי של קהילת הגורני באותה תקופה, הרב טאפיה, היה הרוח החיה מאחרי הניסיון לאחד בין הקהילות וגם עצם כינונה של חברת כי"ח - כל ישראל חברים בתוניסיה, הפיחה רוח אחדות בין שתי הקהילות שבניהן ובנותיהן נתכנסו תחת שעריה ללמוד יחד בבתי הספר שהקימה.
נוהגי הגורנים[עריכה]
הקשרים המסחריים בין יהודי ליבורנו לבין קהילת יוצאי ליבורנו בתוניסיה ובלוב לא הצטמצמו בקשרים מסחריים. הם כללו סולידריות קהילתית, נשיאת נטל משותף בחובות, ושידוכים בין יהודי ליבורנו בשתי הארצות.
כמו כן, נהגו הגורנים לשלוח את בניהם הבוגרים לליבורנו על מנת ללמוד במוסדות התורניים בעיר, כמו הסמינר לרבנים ולמוסדות ההשכלה הגבוהה בטוסקנה, בדרך כלל ללימודי רפואה והנדסה באוניברסיטת פיזה.
פורים שני[עריכה]
פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניסיה ובלוב לזכר ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. הרעש חזר על עצמו פעמים אחדות. בימים שבין רעש לרעש גזרו היהודים תעניות והציבור וראשי הקהל קהל החליטו "לתקן תקנות ולגדור פרצות". לזכר המאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת ליבורנו את יום כ"ב בשבט ליום צום ותענית. הדיין מלאכי בר יעקב הכהן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות. היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792) - בו הוא מציין: "ושבח אני את רבני ליוורנה שכאשר אירע להם תק"ב לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) צרת הרעש וניצלו, תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קודש לומר "הלל" הגדול כ"ו כל"ח (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו "), במקום שתיקנוהו רז"ל בזמירות בנעימה ובניגון יפה..." (חלק ב' סימן י"א עפ) וכן בספרו של רפאל מלדולה "שֶבֶר בַּמְצָרִים" (שב"ר מרמז לגימטריה של שנת תק"ב)[1].
תרומת הגורנים[עריכה]
תרומתם של הגורנים ליהדות תוניסיה ויהדות לוב ולארצות המגרב בכלל, הייתה רבה. קהילת הגורנים הייתה מעורבת מאוד בתחום המסחר והכלכלה, וגם בתחום הרוחני והדתי היא הביאה לתוניסיה את המנהג הספרדי.
תרומה אחרת של קהילת הגראנה לקהילת תוניסיה ולוב, היא אומנות הפיוט הספרדית. אומנות זו טופחה ואומצה בחום על ידי יהדות זו, עד שיצרה לה סימנים משל עצמה, אולם תרומת הפיוט הספרדי לא נמחתה ממנה עד היום הזה.
ברם, תרומתם של היהודים הליוורנזים לא נבלמה במנהגי המסורת בלבד - מתוכם יצאו אנשי רוח משכילים רבים, בהם עיתונאים, רופאים ופעילים פוליטיים. בתחילתה של המאה העשרים המשיכו היהודים הליוורנזים לשמור באדיקות על זיקתם לאיטליה. הם השתקעו בערי החוף של תוניסיה ושל לוב בעיקר, רבים בעיר הבירה תוניס, ויתרתם בערי החוף - ביזרט, סוס וספאקס וחלקם השתקעו בלוב בעיקר בטריפולי ובבנגאזי. הם למדו בבתי ספר איטלקיים ובסיום לימודיהם יצאו ללימודים באוניברסיטאות באיטליה ולמעשה היו הראשונים בהתמערבות הקהילות היהודיות בתוניסיה ובלוב.
הקשרים עם איטליה[עריכה]
הקשרים של הקהילה האיטלקית בתוניסיה ובלוב עם איטליה ארץ מוצאם, היו טובים. התוניסאים והלובים ממוצא איטלקי הגנו עוד בסוף המאה ה-19 על האינטרסים האיטלקיים בתוניסיה ובלוב. הם נהנו מהזכות שניתנה לנתינים האיטלקיים להעביר את אזרחותם האיטלקית מאב לבן ולעסוק בתוניסיה ובלוב בכל המקצועות החופשיים ולהקים בתי ספר ומוסדות עזרה. לאחר עליית בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה, הניחו כמו שאר יהדות איטליה, ששלטונו החדש של הדוצ'ה ישרת את האינטרסים האיטלקיים. הם גם לא יכלו לעמוד בלחץ האדיר של הקונסוליה האיטלקית להציג אהדה כלפי המשטר החדש והם אף חששו כי הסתייגות ממנו תביא לנידויים ולחרם מצד האומה האיטלקית. לפיכך נפוצה בין יהודי הגורני התופעה של תרומה למען הצבא האיטלקי שיצא לכבוש את אתיופיה ואף נטילת חלק בלגיון הזרים שהיה מורכב ברובו מאיטלקים תושבי ארצות חוץ.
בזכות נאמנותם זו של הגורנים הם זכו לתפקידים ברשויות האיטלקיות ובקונסוליות. בשנות השלושים של המאה העשרים היו לליוורנזים נציגים בתוניסיה: במועצה המינהלית של הבנק האיטלקי - בנקה איטליאנה די קרידיטו (Banca Italiana di Credito), במועצת המנהלים המקומית של העיתון ליוניונה (L'Unione) ובהנהלת מוסדות צדקה ובאגודות תרבותיות.
לקראת סוף שנות ה-30 של המאה ה-20 החלה להתגלות ההתנגדות למשטר הפשיסטי. בקהילת הגורנים היו גרעינים קטנים אך בעלי השפעה של הבונים החופשיים, הסוציאליסטים והאנרכיסטים. כתגובה חלה ההתעוררות האנטי פאשיסטית לאחר שצעירים יהודים הגיעו אל הקומוניזם, וניסו להגשים בפועל את האידאולוגיה שלהם באמצעות התנגדות של ממש למשטר הפאשיסטי כפי שקבע אותה האינטרנציונל הקומוניסטי השביעי. הם נתנו את תמיכתם לליגה האיטלקית לזכויות האדם והיו היזמים העיקריים של הבטאון לאיטליאנו די תוניסי (l'Italiano di Tunisi) שהחל להופיע באוקטובר 1936. הקונסוליות האיטלקיות גינו את התנועה וכינוה "תנועה של בוגדים". הפשיסטים אף החלו במאבק אלים בפעילים בתנועה שבמסגרתו נרצח הפעיל מיצ'לי, אולם הבטאון האנטי פאשיסטי המשיך להופיע.
קהילת הגראנה הוכתה בתדהמה של ממש כשהחיל הדוצ'ה מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו עליהם ללמוד במוסדות חינוך ציבורי, יסודי, תיכוני וגבוה. הם לא יכלו עוד להחזיק משרה ממשלתית וזכויותיהם ברכוש תעשייתי וחקלאי הופקעו. גם הנישואין המעורבים נאסרו עליהם ואף על פי שהיהודים ממוצא תוניסאי היו רחוקים מארץ המוצא של הגזרות, הם נפגעו קשות מפרסום החוקים שלמעשה נידו אותם מכל קשר לארץ מוצאם.
לאחר חוקי הגזע פחת באופן משמעותי מספר היהודים שביקשו להתאזרח כאיטלקים. הקשר לאיטלקיות כמעט ונעלם, מאידך, הפעילות האנטי פשיסטית בתוניסיה של קהילת הליוורנאים גברה. הם הקימו עיתון יומי בשם איל ג'יורנלה (Il Giornale) אשר בו בלטו כותבים והוגים יהודים אינטלקטואלים שלחמו בלהט כנגד השלטון הפשיסטי.
לאחר מלחמת העולם השנייה הלכה ופחתה ההתבדלות הליוורנזית, בני הקהילה חברו לארגונים הציוניים ולתנועות הנוער ככל צעירי הקהילה היהודית, הנישואים המעורבים הלכו ונתרבו ולמרות הבדלי המעמדות הניכרים בזכות הבלטותה של הקהילה הליוורנזית בחיי המסחר ובמקצועות החופשיים בתוניסיה ובלוב, הרי שהציונות והאידאולוגיה הציונית הביאו להטמעות ממשית של קהילה זו ביתר בני הקהילה היהודיים, כשבראשי התנועות הציוניות עומדים בני הגורני בשורה הראשונה של המנהיגות הציונית המקומית.
ראו גם[עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכה]
- הקהילה היהודית הפורטוגיזית –גראנה בתוניס, באתר תוניסיה מורשת
הערות שוליים[עריכה]
הערות שוליים
- ↑ רפאל מלדולה, שבר במצרים, באתר HebrewBooks