יהדות ליבורנו

בית הכנסת הגדול של ליבורנו - מהמאה ה-19 - נחרב בשנת 1944

יהדות ליבורנו (או ליווֹ‏רנו לפי ההגייה המקומית) היא קהילה "צעירה" באיטליה ^[1]. היא נוסדה רק במאה ה-16 בעקבות הזמנתו של פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י, דוכס טוסקנה, לסוחרים מכל רחבי העולם להתיישב בערים ליבורנו ופיזה .^[2]

הקהילה היהודית בליבורנו נהנתה משיויון זכויות ואוטונומיה. חיו בה רבנים מפורסמים כמו: חיים יוסף דוד אזולאי או בכינוי החיד"א ^[3] ואליהו בן-אמוזג. יהודי העיר נהגו לדבר בינם לבין עצמם בניב מקומי באז'יטו (bagitto). יוצאי העיר הקימו שכונות מיוחדות לעצמם באחדות מערי אגן הים התיכון. הם גרו בנפרד משאר יהודי העיר וכונו בשם ה"גורקי" בתוניס או ליוורנסים (livornesi) בשאר הערים.

אוכלוסית היהודים הגיע לידי 7,000 תושבים - כעשירית מאוכלוסית העיר - באמצע המאה ה-18. במאה ה-19 ירדה ליבורנו מגדולתה, היהודים החלו להגר ליבשת אמריקה וקהילת ליוורנו ירדה מגדולתה. בשנת 1924 התקיים בעיר כינוס היסוד של הסתדרות ציוני איטליה. בעיר היה בית הכנסת הספרדי הגדול ביותר באירופה, אחרי בית הכנסת באמסטרדם. הוא נהרס במלחמת העולם השניה. במקומו, בככר על שם אליהו בן-אמוזג , שכאמור היה אחד מחכמי הקהילה, בית כנסת חדש, קטן מימדים לעומת בית הכנסת המפואר שהיה פעם. ( ראה להלן) . לאחר השואה הצטמצמה נוכחות היהודית בעיר והיום מונה הקהילה 700 יהודים. לקהילה שלוחה בפיטיליאנו (Pitiliano) אשר כונתה ירושלים הקטנה , בעיר זו יוצר במשך שנים רבות יין קיאנטי כשר.

תולדות הקהילה[עריכה]

במטרה להפוך את ליבורנו למרכז מרכז בינלאומי ולעיר נמל חשובה , באגן הים התיכון, פנו שלושה דוכסים גדולים (Grand Duke of Tuscany) של טוסקנה אל היהודים ואל אחרים לבוא ולהתיישב בעיר:

• הראשון היה, קוסימו הראשון דה- מדיצ'י ( 1519-1574) שלט בשנים (1537-1574).
• השני היה, פרנסקו הראשון דה-מדיצי (1541-1587) שלט בשנים (1574-1587).

• השלישי היה, פרדינאנדו הראשון דה-מדיצי (1549-1609) שלט בשנים (1587- 1609)

היהודים ככלל, האנוסים כפרט, נענו להזמנה. לבאים להתגורר בעיר הובטחו התנאים הבאים:

• מעבר חופשי להם ולסחורותיהם במשך 25 שנה. והיה אם תווצר אי-הבנה, המהגרים יוכלו לעזוב את העיר, עם כל רכושם.
• המעבר החופשי, כלל גם מי שנאשם בפשעים כמוכפירה, דבר שנגע במיוחד לעניינם של האנוסים.
• חופש תנועה, הובטח לכלל הסוחרים, אשר היו יוצאים ובאים בין נמלי אגן הים התיכון.
• ביטול חובת ענידת הטלאי ליהודים.
• הם הורשו לגור בכל חלקי העיר ולא חוייבו לגור בשכונה מסויימת (מעין גאטו). בניגוד למצב באחדות מהקהילות היהודיות בטוסקנה ( למשל: פירנצה וסיינה).
• ליהודים ניתן אוטונומיה שיפוטית בתחום האזרחי ואפילו בתחום הפלילי.
• פטור ממיסים לעשר שנים.

בסיכומו של דבר, יהודי ליבורנו נהנו מהזכויות האזרחיות ^[4]כמו שאר תושבי דוכסות טוסקנה.

מהתנאים שהוענקו ליהודי ליבורנו ניתן ללמוד על התנאים שלא ניתנו לשאר יהודי איטליה. היהודים שזכו למידה של חופש ולהכרת זכויותיהם כ"אומה יהודית", נענו להזמנה. וכך החלה תקופת הפריחה של ליבורנו בעיר. ליבורנו ופיזה הפכו לקהילות יהודיות לבנטיניות תוססות שחבריהן עוסקים בפעילות מסחר ענפה . קשריהם עם הקהילות היהודיות ואחר כך הקמת רובעים מיוחדים בערים האלה ליוצאי ליבורנו (ראה להלן) תרמה להצלחה העיסקית במסחר הבילאומי שהם ניהלו.

במאה ה-17 היו הכוחות הדומיננטים בקהילה היהודית בליבורנו: אצולה של סוחרים, והאנוסים או כמו שנקראו מרני או "נוצרים חדשים" (cristiaõs novos - marrani) ביחוד מפורטוגל. עד 1715 הם שלטו בקהילה.

בשנת 1780 היהודים זכו בייצוג במועצת העיר. היהודים זכו לכבוד מתושבי העיר וכן מריכוזי המיעוטים שהיו בה: תורכים, יונים, ארמנים, הולנדים ואנגלים. בפועל היו שני אירועים אנטישמיים: האחד, היהודים הואשמו בשימוש בשיש השייך לכנסיה לבנית בית הכנסת שלהם, השני, כאשר היהודים נדרשו לממן את ההגנה נגד צבאו של נפוליאון (1799) בסכום שעלה על משקלם באוכלוסיה. המקרה הראשון היה חמור. ריכוזי היהודים הותקפו על ידי פועלי הנמל ועובדי המספנות. בית הכנסת נרגם באבנים. וכך מאה וחמישים עגלות עמוסות פליטים עזבו את העיר. רק אחרי שלושה ימי ביזה ומתן סכומי כסף ניכרים הושב בסדר אל כנו.^[5]

אוכלוסית היהודים בעיר גדלה מ-114 בשנת 1601 ל-3,000 בשנת 1687 והגיע באמצע המאה ה-18 ל-7,000נפש.

הקהילה היהודית בליבורנו (Nazione Ebrea) נחשבה לקהילה הזרה החשובה ביותר מהבחינה הכלכלית מבין שאר הקהלות הזרות בעיר שכונו אף הן נציונה (Nazione). אם בתחילה שימש נמל ליבורנו נמל חופשי בין נמלי הלבנט לבין נמלי צפון איטליה ואירופה, הרי בזכות קשריהם של היהודים עם ארצות המגראב, עבר המסחר מארצות האלה דרך נמל ליבורנו. הכיבוש הצרפתי של ארצות צפון אפרריקה הפסיק את העדיפות של ליבורנו בסחר מארצות אלה.

בתקופה זו פעלו בעיר רבנים ידועים: מלבד חיים יוסף דוד אזולאי או בכינוי החיד"א ואליהו בן-אמוזג פעלו בעיר גם הרבנים: אברהם יצחק קסטלו, מלאכי הכהן, יעקב סספורטס, דוד נייטו וישראל קושטא.

היו בעיר גם יהודים אחרים אשר התפרסמו בתחומי החברה, המדע והפוליטיקה:

• הציירים: סרפינו דה טיבולי (Serafino De Tivoli), ויטוריו קורקוס (Vittorio Corcos) אולוי לייג'י (Ulvi Liegi) ואמדאו מודיליאני (Amedeo Modigliani).
• המחנך שמשון עוזיאלי (Sansone Uzielli).
• המחזאי סבטינו לופז (Sabatino Lopez).
• הסופר אלכסנדרו מאנקונה (Alessandro D'Ancona).
• המדינאים: ג'יוספה עמנואלה מודליאני - אחיו של אמדאו - סוציאליסט ודריו קאסוטו (Dario Cassuto)
• המתמטיקאי פדריגו הנריגז (Federico Enriquez)

מוסדות הקהילה[עריכה]

ערך מורחב - יהדות ליבורנו ומוסדותיה במאה ה-17

הקהילה (היהודית) בליוורנו ומוסדותיה, במאה ה-י"ז הוקמו,אורגנו ומוּ‏סדוּ‏, במאה ה-17, בעקבות הכרזת הליוורנינה (La Costituzione Livornini) מ-10 יוני 1593. סעיפי ה"חוקת הליוורנינה" כללו 47 סוגי זכויות והטבות מסחר, במיסים ובכל פעילות כלכלית [1] . מוקד חשיבותה של ה"חוקה" היה במתן אוטונומיה פנימית מלאה בתחומי הדת, התרבות, האדמיניסטרציה והמשפט לכל קהילה וקהילה[2], בתחום השרותים לחבריה בלבד.

ניהול הקהילה היה בידי חמישה פרנסים ממשפחות יוצאי ספרד ופורטוגל. להם הייתה שליטה על הנעשה בקהילה. שליטה שנאכפה על השלטון החילוני. במרוצת השנים השליטה עבר למועצת השתים עשרה, אך גם אז נשמרה השליטה בידי מייסי הקהילה. בסוף המאה ה-17 מנתה הקהילה 3,000 נפש. היה בה חינוך חובה, בית כנסת אחד גדול ו"חבורות" לעזרה הדדית. לקהילה היה קשר הדוק עם שד"רים מארץ ישראל אשר מצאו בה יעד מעודף להתרמה ולשהות באוירה של תורה.

דפוס ליבורנו[עריכה]

הדפסה מבית דפוס ליבורנזי

מזמן מחציתה השניה של המאה השמונה עשרה ועד לאחר מחציתה השניה של המאה העשרים, פעלו בליבורנו מספר בתי דפוס עבריים, שהדפיסו מאות ספרים. דפוס ליבורנו הפך להיות, המרכז העיקרי להדפסת ספרים של יהודי המזרח, וספרים אלו הופצו בכל רחבי המזרח התיכון, צפון אפריקה וארצות הבלקן. בליבורנו הודפסו כל ספרי היסוד היהודיים, בכל התחומים, כמו גם ספרים מיוחדים שנדפסו רק שם. רוב ספרי החיד"א שישב בליבורנו, נדפסו בליבורנו. מהמדפיסים בני ליבורנו, יש להזכיר בעיקר את משפחת בילפורטה, טוביינה, ואת הרב אליהו בן אמוזג.

הניב המקומי באז'יטו[עריכה]

עד סוף המאה ה-18, הסוחרים היהודים השתמשו בעיקר בשפות: ספרדית ופורטוגזית. השפה הפורטוגזית היתה שפת הפעולות העיסקיות, שפת החוק וההוראות. בשפה הספרדית (קסטיליאנית) שהיה לה את העדיפות התרבותית נכתבו ספרות החול, השירה וההוראה. עם רשויות השלטון היהודים דיברו בשפת המדינה, איטלקית. ממועד איחוד איטליה 1861 נחשבה שיחה בספרדית פחות או יותר פשע. בקהילה עצמה, דלת העם, דיברו בניב מיוחד באז'יטו במקביל ללדינו. אפילו חלק מתושבי המקום נהגו לשוחח בניב היהודי-ליבורנזי, באז'יטו . מקורו של השם הוא בשפה הספרדית, השם "bajo" הוא כינוי חיבה ל"bajito", באיטלקית "basso - bassino/bassetto", שפרושו מהתחתית, נחות לעומת האחרים . השם באז'יטו הוא גם מקור לשמות משפחה באיטליה. מהטיות קלות של השם מתקבלים שמות המשפחה הבאים: בגיטו, בגיטומה ובגיטטה (bagitto, bagittume, bagittate).השפה לא היתה שפה כתובה, בדומה לאידיש, אך נכתבו בה יצירות להצגה. יצירה לדוגמא היא לה ניורה לונה,שפרושה גברת לונה,( La Gnora Luna )^[6]. המיוחד לבלדה העממית היא הניב שבו היא נכתבה, באז'יטו לפי גירסה אחת ופיורנטיני, דהיינו מפירנצה, לפי גירסה אחרת או שמדובר בשתי יצירות בעלי אותו שם. היצירה תרמה לשורה של מהומות בכל רחבי איטליה בשנות האמצע של המאה ה-18. ^[7]. המחזה מתאר, בשפעת פרטים מגוכחים מקרה אסון, שאירע כביכול, בחתונה יהודית באותם הימים. למחזה התלוותה נעימה מלבבת, המינואט של מלך סארדיניה, שהפכה לשיר מקובל, שצליליו הושמעו בפי האספסוף, בראותו יהודי, ליד שערי הגיטו או מתחת לחלונות בתי יהודים. לניב המקומי , הבאז'יטו, היו שני מקורות "נחותים" : שפת הספנים - הניב הליבורנזי המקומי ושפת העם היהודי הפשוט . דוגמאות למילים בשנה זו הם: אנונימו ( Anonimo ) - לא יהודי, בתוליה (Betulia) - חופשיה, אקלארה (aklare) - לאכול, גנבארי 0gannaveare) - לגנוב, אינזיקינארה ( inzekkenire) - להזדקן ו סמנג'וי (smengói) - מזומן אולי נובע מהמונח העברי מעות. בקיצור, היתה זו איטליזציה של מונחים עבריים. נוסיף כי לשפה היו גם מקורות לא-יהודיים  : מספרדית - טומרה (tomare) - לקחת ורוסקאטה (roschetta)- כעך, מפורטוגזית - ניורה (gnora) - לעולם ומוציקו(mucicco) - ילד ואפילו בערבית קוסקוסו (cuscussú).

יוצאי ליבורנו - ה"גורני"[עריכה]

ערך מורחב - גראנה (תוניסיה)

צאצאי יהודי ספרד היו עשירים ובעלי קשרים בין לאומיים . הקהילות ספרדיות ופורטוגזיות היו קשורות בינם לבין עצמם בקשרי משפחה ובקשרי מסחר. קהילות חשובות היו בערים: אמסטרדם ,אלג'יר, טוניס, אלכסנדריה, איסטמבול, ונציה, ,יותר מאוחר גם לונדון משה מונטפיורי וכמובן בליבורנו.

הסוחרים היהודים של ליבורנו גם נטלו חלק ב"סחר עבדים" אשר התנהל באגן הים התיכון וביחוד בצפון אפריקה. במקביל, הסוחרים עסקו בתיווך בין המשפחות שבניהם נחטפו על ידי שודדי ים לבין שודדי הים, שפעלו בים התיכון. הם העבירו את הכופר מטעם המשפחות לשודדים והביאו חזרה את בן המשפחה לביתו. כמובן, הם עסקו גם בשחרור חטופים יהודים בהתאם לפדיון שבויים. היו אלה יהודים מגלות ספרד ופורטוגל שנפלו בשבי בעת הגרוש ממולדתם. לאור הקשרים המסחריים והאחרים בין יהודי ליבורנו לבין ערי הנמל בצפון אפריקה קהילה של יוצאי ליבורנו בתוניס. הם כונו בשם גורני ( Gorni), כך ביטאו תושבי המקום את שם העיר ממנה באו, ליבורנו. הם נחשבו לפחותי ערך בעיני היהודים תושבי המקום. היה להם בית כנסת לחוד ורב משלהם. אך כמעט ולא היו נישואין בינם לשם יהודי המקום. לעומת זאת, נשמר קשר הדוק עם בני המשפחה בעיר ליבורנו. הם נטו לבקר בעיר המוצא, לקיים קשרים מסחריים וכן היתה זו הדרך למציאת שידוכים.

פורים שני היה נהוג בקרב היהודים יוצאי ליבורנו בתוניס מראשית המאה ה-17. אתר עמית - העמותה למורשת יהדות תוניסיה מספר על נס ההצלה של כל הקהילה בשעת רעידת אדמה. לזכר ה מאורע הזה קיבלו עליהם יהודי קהילת לוורנו את יום כ ב' בשבט ליום צום ותענית. הדיין ר' מלאכי בר יעקב ה הן חיבר לסדר היום תפילה בשם "קול תפילה" (ליבורנה תק"ג – (1743)) ו"שבחי תודה ". המועד הזה הפך לפורים שני שכן בסיומה של התענית והתפילה חגגו היהודים את הצלתם בשירה – רינה וזמירות. היום המיוחד הזה מוזכר גם בשאלות ותשובות של הרב חי"דא "חיים שאל" שהודפס בליוורנו בתקנ"ב (1792).

לארץ ישראל[עריכה]

שלט הנצחה לעץ זית שניטע לאירוע חתימת הסכם אוסלו

במחצית הראשונה של המאה ה-21 נחלקו יהודי ליבורנו, כמו שאר יהודי איטליה ואירופה, בין אלה שראו עצמם איטלקים בני דת משה וחלק אחר, בדרך כלל קטן יותר, היו נאמנים לאירגונים יהודיים בינלאומיים שתמכו בשיבת ציון כמו "הקונגרס הציוני העולמי".

כדי לקבל מושג על הלך הרוחות של נציגיו הבולטים והפעילים של הנוער היהודי, נתיחס לקונגרס הנוער היהודי שהתקיים בראשית נובמבר 1924 בליבורנו.^[8] בכנס השתתפו : הדתיים, הציונים ואלה שחיפשו דרכים אחרות ליהדותם. שתיים היו העמדות העיקריות: האחת - העמדה הציונית על גווניה, והשנייה - זו שטענה כי יש להתנגד לממשל הנוכחי באיטליה, השלטון הפשיסטי בהנהגת מוסוליני. אנצו סירני, ציוני שחי בארץ ישראל טען :"אין הצלה לחיים היהודיים אלא בארץ ישראל: מחוצה לה יש שקר ומישגים.. מחוץ לארץ ישראל אין אפשרות לחיים יהודיים חופשיים." נלו רוסלי, נמנה על החילונים ואנטי פשיסט מובהק.הוא טען: "איני הולך לבית הכנסת, איני יודע עברית אבל אני דבק ביהדותי. אינני גם ציוני. יש בעיה אחת, הבעיה היהודית והיא לא הבעיה המרכזית של חיי."

בספטמבר 1926 בניטו מוסוליני, מנהיג איטליה, נפגש עם חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ברומא. הקשר בין השניים היה חיובי. ויצמן התרשם כי מוסוליני חשש בריטניה עלולה להשתמש בארץ ישראל וביהודים נגד איטליה. באוקטובר 1927 נפגש עם מוסוליני עוד מנהיג ציוני נחום סוקולוב. הם הרחיקו לכת. נראה היה כי מוסוליני תומך בשאיפות הציונות. בשנת 1927 אפילו נוסד ועד איטליה- ארץ ישראל.

כאפילוג לנושא אםשר לראות את הצילום בימין. בשנת 1996 ניטע עץ זית לשלום במקום מרכזי בליבורנו.

בית הכנסת הספרדי[עריכה]

בית הכנסת החדש

בית הכנסת של יהודי ליבורנו, המפורסם ביותר מבין בתי הכנסת העתיקים באיטליה, נהרס מהפצצה איוירית, שפגעה בגגו במלחמת העולם השניה^[9] . הוא היה אחד המונומנטים החשובים של העיר. בית הכנסת נבנה בשנת 1591, נוספו לו שינויים בשנת 1789 וחזיתו החצונית קבלה את צורתה האחרונה בשנת 1875.

האולם היה הגדול בבתי הכנסת באיטליה ועולה בגודלו על המקובל : 25.80 מטר כפול מטר 28.20. האולם ערוך לרוחב, אבל הספסלים המיועדים לישיבת הציבור מקבילים זה לזה אורך. העמודים והקמרונות הצלביים נושאים עליהם עזרת נשים בעלות שני קומות משלושת עברי האולם. ( ראה בתמונה). מעל ההיכל, שלושה חלונות צבעוניים, אשר דרכם מגיעות קרני אור השמש לאולם.

אחרי המלחמה, המגרש בו עמד בית הכנסת, נעשה מגרש חניה. בחלקו הקטן הוקם בית כנסת חדש, ראה תמונה וכן נשאר עומד על תילו בית הקהילה היהודית.

חיים יוסף דוד אזולאי[עריכה]

חיים יוסף דוד אזולאי, המכונה החיד"א נולד בירושלים בשנת תפ"ד (1724) ונפטר בליבורנו בשנת תקס"ו (1806).בשנת תשט"ז (1956) במלאות מאה וחמישם שנה לפטירתו הוא הובא למנוחות בהר המנוחות ביום כ' באייר. היה זה יוזמתו של הרב הראשי לישראל, הרב יצחק נסים שהייתה לו חיבה מיוחדת לפועלו ולכתביו. שותף ליוזמתו היה שלמה אומברטו נכון נשיא ארגון יוצאי איטליה בישראל, אשר העלה קרוב לארבעים ארונות קודש מבתי כנסת עזובים באיטליה לבתי כנסת בישראל: ב ארון הקודש האיטלקי בהיכל שלמה, ישיבת פוניבז' בבני ברק, בישיבת כרם ביבנה, בבית הכנסת במשכן הכנסת וכן במוסאון ישראל. וזאת כדי לקיים את הנאמר במסכת בבלי מגילה כ"ט ע"א :"עתידים בתי כנסיות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".

תמונות מבית הכנסת שחרב[עריכה]

• 

  חזית בית הכנסת - החלק השמאלי - משרדי הקהילה קיים עד היום

• 

  ציור קדום של בית הכנסת

• 

  פנים בית הכנסת

• 

  ההיכל

קישורים חיצוניים[עריכה]

• מכתב ההזמנה של פרדיננדו הראשון דה מדיצ'י לסוחרים יהודים (באיטלקית) מאתר פרויקט גוטנברג
• אתר הקהילה היהודית של ליבורנו במרץ 2007 הקישור לא עבד.
• אתר המוקדש לפיטיליאנו (ירושלים הקטנה)
• "והעלתם את עצמותי מזה"- בימינו, אהרן ארנד, מרכז ללימודי היהדות, אוניברסיטת בר אילן, פרשת בשלח, תשנ"ט - על העלאת עצמות החיד"א מליבורנו לירושלים.

Lingue parlate dagli ebrei di Livorno

• Il bagitto

לעיון נוסף[עריכה]

• חיים יוסף דוד אזולאי

הערות שוליים[עריכה]

לקריאה נוספת[עריכה]

• לוצ'יאנו טאס, יהודי איטליה, ספרית מעריב, 1978.
• בצלאל רות, תולדות היהודים באיטליה,הוצאת מסדה תל אביב, 1962.

• יעקב פינקרפלד, בתי הכנסת באיטליה, מוסד ביאליק, ירושלים, תשי"ד