ספר כריתות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה |
(←המקור) |
||
| (5 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
== המקור == | == המקור == | ||
נאמר ב[[תורה]]: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר". פסוק זה בא ללמדנו, שאין האשה מתגרשת מבעלה, להיות מותרת להינשא לאחר, אלא על ידי "ספר כריתות" שהבעל נותן לידה. ספר כריתות זה קרוי בלשון חכמים "[[גט]]". | נאמר ב[[תורה]]: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר" {{#makor-new:דברים כד א|תנ"ך-דברים|כד|א}}. פסוק זה בא ללמדנו, שאין האשה מתגרשת מבעלה, להיות מותרת להינשא לאחר, אלא על ידי "ספר כריתות" שהבעל נותן לידה. ספר כריתות זה קרוי בלשון חכמים "[[גט]]". | ||
== נוסח הגט וחלקיו == | == נוסח הגט וחלקיו == | ||
נוסח הגט הוא בלשון נוכח, כלומר שהבעל כותב לאשתו: אני פלוני בן פלוני גרשתי אותך, את אשתי פלונית בת פלוני... והרי את מותרת לכל אדם וכו'. שני חלקים הם בגט: התורף והתופס. התורף הוא החלק העיקרי של הגט, בו רשומים השמות של האיש והאשה, וכן יום כתיבת הגט; והתופס הוא שאר לשון הגט, כלומר הנוסח הכללי שבכל גט. נוהגים לכתוב בגט שתים עשרה שורות {{מקור| | נוסח הגט הוא בלשון נוכח, כלומר שהבעל כותב לאשתו: אני פלוני בן פלוני גרשתי אותך, את אשתי פלונית בת פלוני... והרי את מותרת לכל אדם וכו'. שני חלקים הם בגט: התורף והתופס. התורף הוא החלק העיקרי של הגט, בו רשומים השמות של האיש והאשה, וכן יום כתיבת הגט; והתופס הוא שאר לשון הגט, כלומר הנוסח הכללי שבכל גט. נוהגים לכתוב בגט שתים עשרה שורות {{מקור|ורמז לדבר: "גט" ב[[גימטריא]] י"ב|כן}}; ושני עדים חותמים על הגט. | ||
== לימודים בדיני גט == | == לימודים בדיני גט == | ||
| שורה 28: | שורה 28: | ||
* שיהיה מפורש בגט, שגירש את אשתו והסירה מקניינו, שנאמר: "ושלחה מביתו" - כלומר, שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, ולא שמשלח את עצמו ממנה. | * שיהיה מפורש בגט, שגירש את אשתו והסירה מקניינו, שנאמר: "ושלחה מביתו" - כלומר, שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, ולא שמשלח את עצמו ממנה. | ||
* שיתן לה את הגט בפני עדים, שנאמר {{מקור| | * שיתן לה את הגט בפני עדים, שנאמר {{מקור|דברים יט, טו|כן}}: "על פי שני עדים או שלשה עדים יקום דבר", וכאן נאמר: "כי מצא בה ערוות דבר", ולמדים ב[[גזירה שווה]] "דבר, דבר" - מה שם אין פחות משניים, אף דבר שבערווה אינו פחות משניים; "ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהיה מותרת בלי עדים", לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה, ואפילו בפני עד אחד, אינו גט. | ||
* שלא יהיה הגט מחוסר מעשה לאחר כתיבתו אלא נתינתו לה בלבד, שנאמר: "וכתב... ונתן" - שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה. אבל גט שנכתב על דבר המחובר לקרקע, וקצצו אחר הכתיבה, הרי הוא פסול. | * שלא יהיה הגט מחוסר מעשה לאחר כתיבתו אלא נתינתו לה בלבד, שנאמר: "וכתב... ונתן" - שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה. אבל גט שנכתב על דבר המחובר לקרקע, וקצצו אחר הכתיבה, הרי הוא פסול. | ||
גרסה אחרונה מ־17:16, 27 באוקטובר 2019
|
|
שטר שאדם נותן לאשתו כשהוא מגרשה, הכורת את קשר האישות שביניהם ומתיר את האשה לכל אדם.
המקור[עריכה]
נאמר בתורה: "כי יקח איש אשה ובעלה, והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר" דברים כד א. פסוק זה בא ללמדנו, שאין האשה מתגרשת מבעלה, להיות מותרת להינשא לאחר, אלא על ידי "ספר כריתות" שהבעל נותן לידה. ספר כריתות זה קרוי בלשון חכמים "גט".
נוסח הגט וחלקיו[עריכה]
נוסח הגט הוא בלשון נוכח, כלומר שהבעל כותב לאשתו: אני פלוני בן פלוני גרשתי אותך, את אשתי פלונית בת פלוני... והרי את מותרת לכל אדם וכו'. שני חלקים הם בגט: התורף והתופס. התורף הוא החלק העיקרי של הגט, בו רשומים השמות של האיש והאשה, וכן יום כתיבת הגט; והתופס הוא שאר לשון הגט, כלומר הנוסח הכללי שבכל גט. נוהגים לכתוב בגט שתים עשרה שורות (ורמז לדבר: "גט" ב[[גימטריא]] י"ב); ושני עדים חותמים על הגט.
לימודים בדיני גט[עריכה]
מהפסוק הנזכר לעיל למדים עשרה דברים בעיקרו של הגט:
- שאין האיש מגרש את אשתו אלא לרצונו[1], שנאמר: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו". ואם קיבלה ממנו גט שלא לרצונו, אינה מגורשת (ראה: גט מעושה).
- שאין האשה מתגרשת אלא בכתב, שנאמר: "וכתב לה ספר כריתות".
- שיהא הגט נכתב לשם האשה המתגרשת, שנאמר: "וכתב לה" - לשמה[2]; וכן צריך שיהיה נכתב לשם האיש המגרש, שנאמר: "וכתב" - שיהא נכתב לשמו.
- שיהא מפורש בגט, שהוא כורת בינו לבינה, שנאמר: "ספר כריתות" - דבר הכורת בינו לבינה, שלא תישאר לו עליה רשות ושייכות; ודרשו: "ספר" - ספירת דברים, כלומר שיכתוב בגט את סיפור דברי הכריתות, שהוא פוטר את אשתו ומתירה לכל אדם.
- שיתן הבעל את הגט, או שיתן שלוחו, שנאמר: "ונתן בידה" - ולא שתקח היא מעצמה.
- שיתן את הגט לאשתו, שנאמר: "ונתן בידה" - מלמד שאין האשה מתגרשת עד שיינתן הגט לידה, או ליד שלוחה, שהוא כידה, או שיניח בחצרה, שאף חצרה כידה.
- שיהיה מפורש בגט, שגירש את אשתו והסירה מקניינו, שנאמר: "ושלחה מביתו" - כלומר, שיהיה עניין הגט שהוא המשלח אותה, ולא שמשלח את עצמו ממנה.
- שיתן לה את הגט בפני עדים, שנאמר (דברים יט, טו): "על פי שני עדים או שלשה עדים יקום דבר", וכאן נאמר: "כי מצא בה ערוות דבר", ולמדים בגזירה שווה "דבר, דבר" - מה שם אין פחות משניים, אף דבר שבערווה אינו פחות משניים; "ואי אפשר שתהיה זו היום ערווה והבא עליה במיתת בית דין, ולמחר תהיה מותרת בלי עדים", לפיכך אם נתן לה גט בינו לבינה, ואפילו בפני עד אחד, אינו גט.
- שלא יהיה הגט מחוסר מעשה לאחר כתיבתו אלא נתינתו לה בלבד, שנאמר: "וכתב... ונתן" - שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה. אבל גט שנכתב על דבר המחובר לקרקע, וקצצו אחר הכתיבה, הרי הוא פסול.
- שיתן הבעל לאשתו את הגט בתורת גירושין, שנאמר: "ספר כריתות ונתן בידה". אבל אם נתן לה בתורת שטר חוב או מזוזה, אינו גט.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ . אבל האשה מתגרשת מדין תורה אפילו בעל כרחה. ברם, רבינו גרשום מאור הגולה (שחי במאה הי"א) גזר חרם על המגרש את אשתו בעל כרחה.
- ↑ . נחלקו תנאים, איזו כתיבה צריכה להיות לשמה: רבי מאיר סובר, שבחתימת העדים הכתוב מדבר, שכן עדי חתימה הם הכורתים ("עדי חתימה כרתי") ועושים את כתב הגירושין לספר כריתות, הלכך חתימת העדים צריכה להיות לשמה, אבל כתיבת הגט אינה צריכה להיות לשמה. ורבי אלעזר סובר, שאין התורה מדברת אלא בכתיבת הגט, אבל חתימת העדים אינה מן התורה אלא מתקנת חכמים, שכן עדי מסירה - כלומר: שני העדים שבפניהם מוסר הבעל את הגט לאשתו - הם העיקר ("עדי מסירה כרתי"); ומכאן שכתיבת הגט היא שצריכה להיות לשמה. הלכה כרבי אלעזר.