עירוב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה עוסק בהקפה פיזית של יישוב למטרת התרת הוצאת חפצים בשבת לפי ההלכה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך עירוב (פירושונים).

בהלכה, עירוב הוא הכינוי המקובל להקפת שטח מיושב במחיצות, בדרך כלל מחיצות מסוג צורת הפתח, על מנת להתיר הוצאת והכנסת חפצים מבתים לרחובות ולמקומות ציבוריים פתוחים בשבת, באמצעות הפיכת שטח גדול לרשות היחיד אחת, דבר שמתיר את טלטול החפצים בשטח בלא לעבור על מלאכת הוצאה מרשות לרשות. כיוון שעל פי ההלכה היהודית אין להוציא ("לטלטל") חפצים מהבית לרשות הרבים ביום השבת ללא תיקון עירוב, ישנה חשיבות מעשית רבה בהתקנת העירוב בשטח מיושב, בעיקר בעת המודרנית, והדבר מאפשר התנהלות סדירה בשבת והוצאת חפצים כגון סידור תפילה או עגלת ילדים, לדוגמה.

מקור השם 'עירוב' הוא כנראה בתקנת 'עירוב חצרות', שהיא תקנה המשלימה את העירוב.

בישראל, ישנה מחלקה במשרד לשירותי דת, האחראית על הקמת ותחזוקת עירובים ביישובים השונים בארץ, בשיתוף עם הרבנויות המקומיות והמועצות הדתיות השונות, וכמעט ואין מקומות ישוב גדולים שאין בהם עירוב. אולם בחוץ לארץ ישנם מקומות בהם אין עירוב, אם מסיבות טכניות ואם מסיבות הלכתיות.

סביב בניית העירוב התעוררו פולמוסים ומחלוקות רבות במקומות שונים.

רקע[עריכה]

בשבת ישנו איסור על הוצאת חפצים בין רשות היחיד (כגון בית מגורים) לרשות הרבים, מפני שזו מלאכת הוצאה מרשות לרשות, שהיא אחת מל"ט מלאכות שבת. כיום, נוקטים להלכה למעשה שאין מקום שנחשב לרשות הרבים מהתורה, לפיכך כל המקומות הציבוריים הפתוחים נחשבים לרשות הכרמלית. להבחנה זו יש חשיבות רבה, היות שלא ניתן להקיף בעירוב רגיל את רשות הרבים, אלא רק את רשות הכרמלית. (כדי לערב רשות הרבים גמורה, יש צורך שרשות הרבים תוקף בחומה עם שערים הראויים להנעל.)

משמעות העירוב הוא הקפת שטח נרחב שבו מקומות פתוחים, שנחשבים לרשות הכרמלית, במחיצה, ועל ידי כך הפיכת כל השטח הפתוח לרשות היחיד אחת גדולה.

העירוב מורכב לרוב מעמודים ייעודיים שמעליהם עובר חוט דק מתוח, צורת הנקראת בהלכה 'צורת הפתח', צורה שנחשבת מבחינה הלכתית למחיצה כשרה, והופכת את השטח המוקף לרשות היחיד. העירוב יכול להתבסס גם על גדרות או מחיצות קיימות אחרות, או על מדרונות תלולים ('תל המתלקט'). במקומות רבים מתבסס העירוב על קווי חשמל או טלפון. במקרים כאלו יש צורך שהחוט יעבור בדיוק מעל העמוד, היות שזה אחד מהתנאים הנדרשים כדי ליצור מחיצה של 'צורת הפתח'. אפשרות אחרת שמשתמשים בה ברגיל, היא העמדת חבית או קרש חזק מתחת לקו החשמל, שגובהם לפחות י' טפחים, (כ- 80 ס"מ) כך שרואים אותם כאילו הם עולים עד לחוטים התלויים למעלה, מדין 'גוד אסיק מחיצתא', ויוצרים על ידי כך את 'צורת הפתח'.

לאחר בניית העירוב יש צורך בתיקון נוסף, הנקרא עירוב חצרות, כדי להתיר את הטלטול בין רשויות היחיד נפרדות, כגון מבית לבית אחר, דבר שאסור מדרבנן ללא תיקון עירוב החצרות. אולם ישנם מקומות בהם אין צורך בעירוב החצרות, כגון בסיס צבאי או קיבוץ, שבו אוכלים כולם בחדר אוכל משותף. במקרה ובמקום היישוב גרים גויים, יש לשכור את רשותם על מנת שעירוב החצרות יוכל לחול.

פרצות בעירוב[עריכה]

כיוון שעירוב נחשב למחיצה, הוא נפסל אם נפרץ בו פתח רחב מי' אמות (כ- 5 מ'), שיעור הפירצה הפוסל מחיצה. בשל מבנה העירוב הנפוץ כיום, בכל מקרה בו החוט העובר בין עמודי העירוב, שנחשב לחלק העליון של צורת הפתח, נקרע - העירוב נפסל, היות ששוב אין היישוב מוקף כהלכה במחיצות, ואינו נחשב כרשות היחיד. בשל בעיה זו, נערכים במקומות רבים סיורים לבדיקת שלמות העירוב קודם לשבת, על מנת לתקנו במידת הצורך. במידה והעירוב נקרע באמצע השבת - העירוב נפסל, ואין אומרים בו את הכלל 'שבת הואיל והותרה - הותרה'.

בגלל החשש מפרצות, ישנם מקומות בהם ישנו גיבוי לעירוב, באמצעות קו עירוב נוסף, המיועד לשימוש אם קו העירוב העיקרי נפסל.

עירובים פרטיים ומקומיים[עריכה]

ישנם מקומות בהם בסמוך לעירוב הכללי שבאחריות גופים ממוסדים, נבנה עירוב נוסף על ידי גורמים פרטיים או מקומיים. לרוב, העירובים הפרטיים בנויים באופן שיהיו כשרים גם לפי שיטות הלכתיות נוספות, שהעירוב העיקרי הממוסד אינו כשר לפיהם.

שיטות הלכתיות שעליהם מתבסס העירוב[עריכה]

ישנם שיטות הלכתיות שונות, שעל פיהם לא ניתן כיום לערב מקומות רבים באמצעות העירוב המקובל. אולם למעשה מתבססים על השיטות החלוקות עליהם, המתירות לערב מקומות אלו. עם זאת, ישנם הנמנעים לטלטל חפצים בשבת גם במקום שבו יש עירוב, בשל הדעות החלוקות בנושא, וכן לעתים נבנים קווי עירוב פרטיים על מנת שהעירוב יהיה כשר לפי שיטות הלכתיות רבות ככל האפשר.

• רשות הרבים בימינו - ישנה מחלוקת הלכתית האם אחד מתנאי רשות הרבים לעניין רשויות השבת הוא שיעברו בה 600,000 אנשים ביום. למחלוקת זו משמעות רבה, שכן בעוד לשיטה הדורשת תנאי זה אין היום כמעט מקומות פתוחים הנחשבים לרשות הרבים אלא לכרמלית, הרי לפי השיטה השנייה כמעט כל רחוב נחשב לרשות הרבים. ובעוד את רשות הכרמלית ניתן להקיף בעירוב הרגיל בו משתמשים כיום המבוסס על מחיצות 'צורת הפתח', כדי להפוך מקום שנחשב לרשות הרבים לרשות היחיד - יש צורך בחומה עם שערים הראויים להנעל.

• הקפת שטח בעיקר על ידי צורת הפתח - לפי שיטת הרמב"ם לא ניתן להשתמש במחיצה של צורת הפתח להקפת יותר מחצי השטח, ואת החצי השני יש להקיף במחיצה גמורה. כיום מורכב העירוב במקומות רבים בעיקר ממחיצת צורת הפתח, לפי השיטות ההלכתיות החולקות על שיטת הרמב"ם. אולם דעת הרב יוסף קאפח (המומחה בספרי הרמב"ם) כי אין שום מחלוקת בדבר, ואף לדעת הרמב"ם אפשר לסמוך לכתחילה על העירוב הנעשה היום שברובו נעשה על ידי צורת הפתח.

• הקפת שטח גדול שאינו משמש למגורים - כדי להקיף מקום כרשות היחיד, יש צורך שכולו ישמש למגורים, שכן שטח פתוח שאינו משמש למגורים בגודל של בית סאתיים ויותר (כ- 1150 מ"ר), נחשב לכרמלית, בה אסור לטלטל, ולא לרשות היחיד, אפילו אם הוא מוקף במחיצות. (ראו טלטול בתוך רשות היחיד גדולה שאינה משמשת למגורים) אולם ישנה מחלוקת האם דין זה נאמר גם ברשות היחיד גדולה, הכוללת בתים ושטחים לא מיושבים (כגון שדות), ושיעור השדות קטן משיעור הבתים. כלומר, האם השדות פוסלות את העירוב כאשר שטחם הכולל קטן מהשטח הכולל המיושב. מציאות זו שכיחה במקומות בהם מסתמכים על קווי חשמל העוברים במרחק מסוים מהיישוב, ועוברים בתוך שדות, וכן כיוון שלעתים נח יותר להקיף שטח גדול בקווים ישרים, מאשר להקיף שטח מצומצם בצורה מעוקלת לפי שטח היישוב.

• החוט המשמש לחלק העליון של צורת הפתח - ישנה שיטת הלכתית הדורשת שהחוט העליון העובר בין העמודים יהיה מתוח לגמרי ולא ינוע כלל ברוח, מאחר שלשיטה זאת, אם ינוע החוט - נעשית מחיצה זו כ'מחיצה שלא עומדת ברוח מצויה', דבר הפוסל אותה מלהחשב מחיצה. עם זאת, ישנה שיטת הלכתית שאינה פוסלת את צורת הפתח אם החוט העליון נע קלות ברוח.

• מעבר צורת הפתח מעל מבנים - ישנה שיטה הלכתית הפוסלת צורת הפתח העוברת מעל מבנה מלהחשב מחיצה, ולעומת שיטה המכשירה את צורת הפתח כמחיצה גם באופן כזה.

שיור בעירוב[עריכה]

מעיקר הדין, אין לערב את כל העיר בשלמות, ויש צורך לשייר חלק מסוים מהעיר שלא יהיה בתוך תחום העירוב, על מנת שיהיה היכר שכל ההיתר לטלטל הוא רק מכח העירוב, ובלעדיו אסור לטלטל כלל, בגלל איסור הוצאה מרשות לרשות, כלומר המטרה היא שלא ישכח איסור זה.

שטח השיור יכול להיות מינימלי, אפילו בית אחד וחצר אחת‏^[1]‏^[2]. ישנה מחלוקת האם השיור צריך להיות דווקא מבתי ישראל או שאפשר לשייר גם בתי גויים‏^[3].

אולם בפועל נהוג כיום לערב את כל העיר ללא שיור בתים מחוץ לעירוב. הנימוק לכך הוא שסומכים על השיטה שמאפשרת לסמוך על השיור בבתי גויים, או שכיוון שכל העירוב בימינו מבוסס על חוט שעובר כצורת הפתח, (ולא על דבר קשיח כמו חומה) וכאשר החוט נקרע והעירוב נפסל מודיעים בכל העיר שאסור לטלטל חפצים, אין עוד צורך בהיכר של השיור למטרת היכר זה‏^[4].

העירוב בארץ ובעולם[עריכה]

בארץ ישראל קיים עירוב כמעט בכל הערים, בהסתמך על השיטה האומרת שכל מקום שאין בו שישים ריבוא במקום אחד ממש, אינו נחשב לרשות הרבים. ומכיוון שכך, גם בערים גדולות כמו ירושלים ותל אביב, בהם יש למעלה משש מאות אלף תושבים, נוהגים רוב הציבור הדתי והחרדי להסתמך על העירוב. עם זאת, ישנם הנוהגים להחמיר ולא לטלטל חפצים למרות קיום העירוב‏^[5].

בארצות הברית חלוקות הדיעות בעניין העירוב. הרבנים הליטאים אוסרים לטלטל, על פי פסקיהם של גדולי הפוסקים בניו יורק, בהם הרב משה פיינשטיין, שאסר לטלטל מכיוון שסבר שיש להחשיב את כל המתגוררים בעיר במניין השישים ריבוא, ומכיוון שבניו יורק מתגוררים מיליוני אנשים אין כל היתר לטלטל בעיר. רבי אהרן קוטלר אסר את העירוב מסיבה אחרת; הוא פסק כדעתם של רוב הראשונים, הסוברים שמקום הרחב שש עשרה אמה, נחשב לרשות הרבים גם אם אין בו שישים ריבוא הולכים.

בשנת תש"ס (2000) הוקם בשכונת בורו פארק שבניו יורק עירוב על ידי אפרים בלומנברג, והוא זכה להכשר של הרב חיים יהודה כ"ץ‏^[6], שלפי דיווח וועדת העירוב במקום, בודק את העירוב מדי שבוע סמוך לקבלת שבת. הציבור החסידי, בעיקר חצירות בעלז וצאנז קלויזנבורג בעיר, סומכים על רבניהם המתירים לטלטל, ואילו רבני חצירות סאטמר ובאבוב אוסרים לטלטל‏^[7].

בוויליאמסבורג, שכונה בניו יורק שרוב תושביה משתייכים לחסידות סטמר, נוהגים התושבים המשתייכים לחצר זו לא לטלטל בשבת, מכיוון שלטענתם, (המוכחשת על ידי רבנים אחרים‏^[8]) רבי יואל טייטלבוים האדמו"ר מסאטמאר, סבר שאין להקים עירוב בעיר שאין בה רב רשמי שסמכותו נתונה על כל בני העיר, ולכן למרות שבשכונה קריית יואל במונרו, מטלטלים בני החסידות, הרי שבוויליאמסבורג, הם מקפידים שלא לטלטל. רבנים רבים, פוסקים כי מכיוון שרוב בני העיר אינם מסכימים לעירוב, לא ניתן לבצע את העירוב בעל כרחם, שכן ניתן לזכות לאדם ללא ידיעתו - ולכן ניתן לזכות את פת העירוב לאדם שאינו יודע מכך, אך לא ליהודים שאינם מסכימים לעירוב מסיבות שונות, כך גם פסק הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג.

לעומת זאת, חסידויות פאפא, בעלז, חסידות צאנז, ושאר החסידויות בעיר נוהגים לטלטל על סמך פסקו של הרב שלום קרויז, גאב"ד אדווארי, והרב אפרים פישל הרשקוביץ, רבם של חסידי צאנז בארצות הברית, הנחשבים לגדולי הפוסקים בעיר, מסתמכים על הפסק.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• הסבר על עירוב העיר הוד השרון - אתר המועצה הדתית הוד השרון
• עירוב און-ליין - בלוג מקצועי העוסק בנושא העירוב (באנגלית)
• אתר עירוב העיר בית שמש - המועצה הדתית בית שמש
• אתר עירוב לונדון (באנגלית)
• אתר "עירוב שבת" מרכז מידע שימושי (עיוני / מעשי) בתחום עירוב

• קובץ מכתבים על העירו בבורו פארק

הערות שוליים