פרשני:בבלי:ביצה כ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ביצה כ ב

חברותא[עריכה]

ושלח  והביא את כל צאן קדר (מעולים) שבירושלים, והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך היום ביום טוב על עולת ראיה - יבא ויסמוך, ויקריב אותה לעולת ראייתו.
ואותו היום גברה ידן של בית הלל, וקבעו הלכה כמותן. ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום. שוב היה מעשה, לאחר אותו מעשה שנקבעה הלכה כבית הלל, בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל, שהביא עולתו לעזרה ביום טוב כדי לסמוך עליה ולהקריבה.
מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי. אמר לו: מה זו סמיכה, שאתה בא לחלוק עלינו? - אמר לו באותו מענה לשון: מה זו שתיקה!? הרי היה לך לשתוק!
שתקו בנזיפה בגערה, והלך לו התלמיד מבית שמאי כשהוא נזוף.
אמר אביי: הלכך, למדנו מסגנון הדיבור בויכוח שהיה בין תלמיד בית שמאי לתלמיד בית הלל, כי האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא, שאמר לו חבירו דבר נזיפה, לא להדר ליה מלתא טפי שלא יחזיר לו באמירה יותר חריפה ממאי דאמר ליה חבריה.
והראיה: דאיהו אמר ליה "מה זו סמיכה", וקא מהדר ליה: "מה זו שתיקה". שענהו באותו מענה לשון, ולא ענה לו בלשון חריפה יותר.
ועתה חוזרת הגמרא לבאר את המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל האם עולת ראיה קריבה ביום טוב:
תניא: אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה בשבת, במקום שאסור לצורך הדיוט לעשות בו כל מלאכה - מותר להקריב בה קרבן ציבור לגבוה.
יום טוב, שהוא מקום שמותר לעשות בו כל צד של צרכי אכילה לצורך הדיוט - אינו דין שיהיה מותר לעשות בו כל צד של צרכי "אכילת מזבח", ולהקריב בו אפילו עולת ראיה לגבוה!
אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות ביום טוב יוכיחו: שאף על גב שיום טוב הרי הוא מקום המותר לעשות בו צרכי הדיוט. ובכל אופן אסור להביא בו, גם לדבריכם, נדרים ונדבות לגבוה.
אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות - שכן אין קבוע להם זמן, ויכולים להביאם למחר, תאמר בעולת ראייה - שקבוע לה זמן.
אמרו להם בית שמאי: אף זו עולת ראיה אין קבוע לה זמן דוקא ביום טוב, שהרי אפשר להביאה מחר, בחול המועד!
והביאו בית שמאי ראיה לדבריהם מהא דתנן במסכת חגיגה (ט א):
מי שלא חג ביום טוב ראשון של חג, שלא הביא בו עולת ראיה וחגיגה - חוגג והולך ומביא קרבן עולת ראיה ושלמי חגיגה כל הרגל כולו, וגם ביום טוב האחרון של חג.
אמרו להם בית הלל: אף זו, עולת ראיה קבוע לה זמן, ולכן היא צריכה לבוא אפילו ביום טוב ראשון של חג.
דתנן: אם עבר הרגל ולא חג, שלא הביא במשך הרגל את עולת הראיה ושלמי החגיגה, אינו חייב באחריותו. דהיינו, אינו חייב לתקן את מה שהחסיר כי אינו יכול לתקן זאת אחר הרגל.
וכיון שיש לעולת ראיה זמן קצוב של הרגל, יש להתיר להביאו גם ביום טוב, כי יש לחוש שמא יפשע או יאנס בהמשך הרגל, ולא יוכל להביא אחר הרגל.
אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר מיעוט ביום טוב "הוא לבדו יעשה לכם". ולמדנו מכאן: "לכם", לצרככם - ולא קרבן שהוא לצורך גבוה!
אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר "וחגותם אותו חג לה'". ויש לנו ללמוד ממנו: "לה"' - כל דצריך לעשות לצורך ה', דהיינו מותר לעשותו ביום טוב.
ושמא תאמרו: אם כן, מה תלמוד לומר "לכם"?
בא הכתוב למעט: "לכם" - ולא לנכרים.
וכן ממעט הכתוב" "לכם" - ולא לכלבים!
אבא שאול אומרה לטענת הקל וחומר של בית הלל בלשון אחרת:
ומה בשבת, שהיא מקום שכירתך סתומה, שאין לבשל בכירה בשבת דבר, כירת רבך, המזבח של הקב"ה, פתוחה להקריב בה קרבן.
יום טוב שהוא במקום שכירתך פתוחה, לבשל בו לצורכך - אינו דין שכירת רבך תהיה פתוחה להקריב עליו קרבן עולת ראיה!
וכן הוא בדין, שכך צריך להיות, כדי שלא יהא שולחנך מלא, ושולחן רבך ריקן.
ומבארינן: במאי קא מפלגי תנא קמא ואבא שאול, שהעמידו את הויכוח והטענות בין בית שמאי לבית הלל, בצורה שונה?
מר, אבא שאול, שלא אמר "אמרו להם בית שמאי לבית הלל נדרים ונדבות יוכיחו שאינם קרבים ביום טוב", היות שסבר כי אכן נדרים ונדבות כן קרבין ביום טוב.
ומר תנא קמא סבר שאין קרבין ביום טוב, ולכן הוכיחו בית שמאי לבית הלל מנדרים ונדבות.
אמר רב הונא: לדברי תנא קמא האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב - לא תימא שמדאורייתא מחזא חזו, שראויים הם להקרבה מן התורה מדרשת "לה'" כל לה', ורק רבנן הוא דגזרי בהו שלא להקריבם ביום טוב, מחמת גזירה שמא ישהה אדם להביא את נדריו ונדבותיו עד המועד, כדי שיהיה לו בשר לאכול במועד בעלותו לרגל. ואז יתכן שיארע לו אונס, שלא יוכל לבוא ולהקריבם, ויעבור על "בל תאחר", שהוא האיסור באיחור של הבאת קרבנותיו.
אלא אפילו מדאורייתא - נמי לא חזו להביאן ביום טוב, שאינן בכלל "לה'", שהפסוק הזה מדבר רק בקרבנות שזמנם קבוע למועד עצמו (כמו "וחגותם", שהוא קרבן חגיגה, אשר זמנה קבוע למועד עצמו).
והראיה: דהא שתי הלחם, דחובת היום של חג שבועות נינהו, והן אינן באות לפני המועד, וממילא ליכא למגזר בהן שמא ישהה את אפייתן, שהרי אינו חייב קודם לרגל לאפותן (כמו שהיה מקום לגזור בנדרים ובנדבות), ובכל זאת אפיית שתי הלחם צריכה להעשות אך ורק מערב יום טוב, היות והאפיה שלהן לא נקבעה ליום טוב, ואפשר לעשותה גם מערב יום טוב. ואפייתן אינה דומה לשחיטת קרבן חגיגה, שזמנה הוא אך ורק במועד עצמו, ולא קודם לו.
ולכן אינו דוחה אפיית שתי הלחם, לא את השבת ולא את יום טוב. וכן הוא הדין בנדרים ונדבות שאפשר להקריבם גם בערב יום טוב.
איבעיא להו: לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, אם עבר ושחט - מאי דינו של הקרבן, האם יכול לזרוק דמו ביום טוב?
רבא אמר: זורק את הדם, בתנאי שהבשר נמצא, וזריקת הדם מועילה על מנת כדי להתיר בשר באכילה, ולכן היא צורך יום טוב. אך אם נאבד הבשר או נטמא, ואין אוכלים אותו, אין לזרוק את דמו, שאין בכך צורך יום טוב.
רבה בר רב הונא אמר: זורק את הדם על מנת כדי שיוכל להקטיר אימורין לערב.
ומבארת הגמרא: מאי בינייהו למעשה?
איכא בינייהו אם נטמא בשר או שאבד.
לרבא לא זריק, כיון שלדעתו יש בזריקת הדם שלא לצורך יום טוב משום גזירת "שבות".
לרבה בר רב הונא - זריק.
מיתיבי לרבה בר רב הונא מהא דתניא:
כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, ואין יוצאין בהם ידי חובה, אך הם כשרים להקרבה, או ששחטן בין לפני זמנן לפני העצרת, בין לאחר זמנן, לאחר העצרת - הדם יזרק, והבשר יאכל.
ואם היתה שבת - לא יזרוק, לפי שאין בזריקת הדם צורך השבת, שהרי אסור לבשל ולצלות אותם בשבת, ואין יכול לאכול את הבשר בשבת.

דרשני המקוצר[עריכה]