פרשני:בבלי:תענית יא א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית יא א

חברותא[עריכה]

איכא בינייהו (יש נפקא מינה ביניהם)  דיתיב בארבא (כאשר מסעו הוא בישיבה בספינה  626 ).

 626.  כך כתב רש"י. וצריך עיון האם כוונתו בדווקא בספינה, אבל הרוכב או הנוסע בעגלה, עדיין יש בו משום מעיינא, או שלא נתכוון בדווקא, והוא הדין גבי רוכב וכדומה.
שאם הטעם הוא משום מעיינא, באופן זה אין חשש, שהרי אינו הולך ברגליו.
אבל אם הטעם הוא משום מזוני, גם בנוסע בספינה שייך אותו חשש, שיתארך המסע, ויכלו מזונותיו באמצע הדרך.
אי נמי, עוד נפקא מינה יש ביניהם: דקאזיל מאוונא לאוונא. כאשר הוא הולך מכפר לכפר במקום שמצויים תגרים מוכרי מזון  627 .

 627.  בערוך פירש, דהיינו מקום ששם שומרי הדרכים ומוכרי חפצים.
שאם החשש הוא משום מזוני, הרי באופן כזה אין חשש, שהרי תגרים מוכרי מזון מצויים לו לכל אורך הדרך.
אבל אם הטעם הוא משום מעיינא, גם באופן כזה יש חשש.
אומרת הגמרא: רב פפא לא חשש לאכול הרבה בדרך, וכל פרסה ופרסה שעבר בדרכו - אכיל חדא ריפתא (אכל פת אחת).
והטעם, כי הוא קסבר (סובר) שהסיבה שאמרו לא לאכול הרבה בדרך - היינו משום מעיינא. והיות והיתה כרסו רחבה מאוד (כפי שמצינו במסכת בבא מציעא פד א), לא היתה אכילה מרובה מזיקה לו  628 .

 628.  כך פירש רש"י. והשפת אמת כתב, שלולא פירוש רש"י היה נראה לומר, שהיות ואכל כל פרסה ופרסה, ולא בבת אחת, לכן אין בכך חשש משום מעיינא. ואילו חשש מזוני - יש גם באופן זה. ובשיטה לבעל הצרורות כתב, כיון שלא אכל בבת אחת, היה מתיירא משום מעיינא.
אמר רב יהודה אמר רב: כל המרעיב עצמו בשני רעבון, למרות שיש לו מזון בשפע, ניצל ממיתה משונה (כגון מיתת חרב או רעב. כל מיתה שאינה בידי מלאך המות, כדרך כל אדם על מיטתו - נחשבת "מיתה משונה").
שנאמר: "ברעב פדך ממות".
ואם כוונת הפסוק כפי שנראה ממבט ראשון, שפדה הקדוש ברוך הוא את האדם ממות, הרי "מרעב פדך" מיבעי ליה (היה לו) לומר!  629 

 629.  כתב המהרש"א, אין דיוק הגמרא מכך שכתוב "ברעב" ולא "מרעב". כי גם אם כתוב "ברעב", אפשר לפרש שהכוונה שבשעת רעב פדך ממות (כפי שאכן ביאר המצודת דוד על הפסוק באיוב פרק ה' פסוק כ'). ועיין שם מה שביאר על פי גירסת הרי"ף.
אלא, הכי קאמר (כך אמר) הכתוב: "ברעב", בשכר שמרעיב אדם את עצמו בשני רעבון, כאשר כל ישראל שרויין בצער, ומשתף עצמו בצער הציבור - "פדך ממות", ניצול ממיתה משונה.
אמר ריש לקיש: אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון  630  , כי צריך לנהוג עצמו בצער עם הציבור  631 .

 630.  הקשו התוספות, הרי יוכבד נולדה בין החומות (כפי שמצינו במסכת סוטה יב א), ובאותו זמן היה רעב, אם כן, על כרחך שמשו מיטתן בשני רעבון ! ותירצו, שבאמת אין זה איסור לכולם, אלא רק למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות. ויוסף שנהג עצמו בחסידות - לא שימש. אבל שאר בני אדם - שימשו (אף שבגמרא נקט לשון "אסור", אין זה איסור גמור, כפי שמצינו לשון "אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים" (בבא מציעא עה ב), אף שאין זה איסור, אלא עצה טובה. עין זוכר להחיד"א). וביאר השפת אמת בכוונתם, דהיינו דווקא קודם מתן תורה. שאז לא היה בדבר איסור, אלא רק מדת חסידות. אבל עתה, איסור גמור הוא. אבל הקשה, היאך אפשר לומר כך, הרי ודאי קיים לוי את כל התורה אף קודם מתן תורה ! והר"ן תירץ, שאחי יוסף לא חששו על יוסף, שידעו שהוא בריוח, ואין לו צער רעב. וביאר השפת אמת בכוונתו, דהיינו משום שמכרוהו למצרים, וידעו שיש שם לחם. ועוד, שחשבו שכבר מת יוסף. ומכל מקום תמה על התירוץ, הרי סוף סוף היה רעב בכל העולם, ומאי נפקא מינה בזה שליוסף אין צער? והבית יוסף כתב, שבאמת לפני מתן תורה לא היה איסור לשמש בשני ריעבון. ומה שמביאים ראיה מיוסף - אסמכתא בעלמא היא. והריטב"א תירץ, שבאמת אין לחשוש ולהצטער על ריעבון של גויים. ולכן, משפחת יעקב, שלא היה להם עצמם רעב, שימשו מיטותיהם. ורק יוסף לא שימש מיטתו מחמת צערו, משום שחשב שאביו ובית אביו שרויים ברעב. והגבורת ארי תירץ, כיון שלא היתה עדיין ללוי בת, היה מותר לו לשמש אף בשני הרעב, וכפי שמובא בהערה שלהלן. והשפת אמת כתב, ששמא מה שחשוכי בנים מותרים, היינו אפילו אם רק לאשה אין בנים. ואם כן, אפשר לומר שלאשתו של לוי לא היו בנים, ולכן היו מותרים. והיינו דכתיב "אשר ילדה אותה". אמנם כתב שהאחרונים חולקים בזה. והחתם סופר (על התורה, פרשת ויגש) מתרץ, שבאמת אסור לשמש בשני ריעבון מפני צרת הציבור ההמוני, שאין לבם שלם כל כך בבטחון בה'. אבל הצדיקים, הבוטחים באמת בה', ושמחים גם בשני ריעבון שתבוא הישועה, להם באמת מותר לשמש בשני ריעבון. ואם היו כולם צדיקים, לא היה איסור בזה כלל, אף שהגויים שרויים בצער, כי מה לנו ולהם. והנה, בזמן יוסף היו כולם צדיקים, שהרי היו רק בני יעקב. ואם כן, היה מותר להם לשמש. אך יוסף נהג במידת חסידות, ולא שימש משום צער הגויים. וכפי שמצינו גבי ישעיה, שמרוב חסידותו השתתף בצרת מואב, כפי שנאמר "לבי למואב יזעק" (ישעיה טו ה). עוד הקשו המפרשים, הרי גבי יצחק כתוב (בראשית פרק כ"ו) "וישקף אבימלך וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", ו"מצחק" היינו תשמיש, כפי שפירשו המפרשים. והרי היה זה בשני רעבון, כפי שנאמר שם "ויהי רעב בארץ וילך יצחק אל אבימלך" ! ובספר פרדס יוסף (פרשת תולדות) כתב לתרץ בשם בנו על פי דברי הרדב"ז (חלק ב' סימן תרצ"ב), שאבותינו לא חששו על איסורי דרבנן. וכן כתב הרשב"א בתשובותיו (סימן צ"ד). והבית יוסף כותב, שדין זה שאסור לשמש בשני רעבון הוא רק מדרבנן. אם כן, מיושב שפיר למה לא חשש לזה יצחק. עוד כתב ליישב על פי דברי אור החיים, שהענין לצער עצמו עם הציבור בשני רעבון הוא רק כאשר הוא צרת ישראל, ולא כאשר הוא צרת הנכרים. ולכן כאן, שליצחק לא היתה צרה, שהרי הוא מצא מאה שערים, וברכו ה', לא היה צריך למנוע עצמו. ועיין עוד בפרדס יוסף פרשת מקץ (אות נ) שהאריך בזה הרבה. ועיין עוד במהרש"א ובבן יהוידע שהאריכו בענין.   631.  ביאר הבן יהוידע, שהטעם הוא, משום שרוב בני אדם אין משמשין מטותיהם באותו זמן, כי מחמת רעבון בטלה תאות המשגל מהם. לכן צריך לשתף עצמו בצער רוב הציבור. עיין שם.
שנאמר: "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב"  632 . מכך שהדגיש הכתוב שהבנים נולדו ליוסף "בטרם תבוא שנת הרעב", מוכח שיוסף הקפיד שלא לשמש מיטתו בשנות הרעב  633 .

 632.  כתב הלבוש (חלק לבוש החור סימן תקעד), שהראיה היא מהמילה "בטרם", שיתרה היא. שהרי מה נפקא מינה לנו אם נולדו קודם שנות הרעב או לאחר מכן? אלא כך אומר הכתוב: דווקא בטרם שנות הרעב נולדו. אבל בשעת הרעב - לא היו נולדים, כי אסור לשמש מיטתו. והט"ז (או"ח סימן תקע"ד) הקשה, היאך למדים דבר זה מיוסף, אולי הוא נהג מידת חסידות, ואין זה עיקר הדין (וכפי שכתבו התוספות) ? וכתב, שאכן כך, קודם מתן תורה היה מותר הכל חוץ מז' מצוות בני נח, ויוסף נהג מידת חסידות מדעתו. ומכל מקום, היות ואנו רואים שהתורה מזכירה מדה זו, משמע שקבעו דבר זה לחובה. ועיין עוד במהרש"א.   633.  הקשה הגבורת ארי, הרי קיימא לן כבית הלל במסכת יבמות (סא א), שאין אדם מקיים פריה ורביה אלא אם כן נולדו לו לפחות בן ובת, אם כן, אף אם יש לו לאדם כמה בנים, כל זמן שלא נולדה לו בת, לא קיים פריה ורביה, ולמה צריך הכתוב לומר שנולדו לו הבנים דווקא קודם שנות הרעב? ועיין שם מה שכתב ליישב.
תנא: חסוכי בנים (חסירי בנים  634 ), שלא קיימו עדיין מצות פריה ורביה - משמשין מטותיהן אף בשני רעבון  635 .

 634.  מלשון "ולא חשכת את בנך" (בראשית כב יב), שהוא לשון מניעה. אף חשוכי בנים היינו מנועים מבנים. ויש מפרשים, דהיינו מלשון "בל יתיצב לפני חשוכים". דהיינו, שפלים ופחותים, כפי שפירשו המפרשים. וכאן הכוונה היא כך: מי הם חשוכי בנים, שאין בניהם יוצאים כשורה, אלא הם שפלים ופחותים - אלו הם המשמשים מיטותיהם בשני רעבון.   635.  כך מצינו בשולחן ערוך (או"ח סימן תקע"ד סעיף ד'): "מצוה להרעיב אדם עצמו בשני רעבון, ואסור לשמש בו מטתו, חוץ מליל טבילה. ולחשוכי בנים מותר. והקשה עליו המגן אברהם (שם סק"ה) מהתוספות שהובא לעיל. עוד הביא ראיה שלא כהשו"ע מהירושלמי כאן (הלכה ו'): "תאבי בנים משמשין מטותיהן. אמר ר"י: ובלבד ביום שטבלה". ופרשו שם הקרבן העדה והפני משה, שאף חשוכי בנים, דווקא בליל טבילה מותרים. משמע ששאר בני אדם אסורים אפילו בליל טבילה ! עיין שם. ועיין בבית יוסף שפירש את הירושלמי באופן אחר.
תנו רבנן: בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן ולא נצטער עם הציבור, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, אחד מימינו ואחד משמאלו (כפי שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו'")  636 , ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור  637   638 .

 636.  היינו אותם שני מלאכים שהוזכרו במסכת שבת (קיט ב): רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. והוא הדין כאן, בזה שפירש מן הציבור, שהמלאך הרע אומר שלא יראה בנחמת ציבור, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. וכן מצאנו במסכת ברכות (ס ב), שהנכנס לבית הכסא אומר למלאכים המלווים אותו "התכבדו מכובדים וכו'". אמנם כתבו הפוסקים שעתה אין אנו נוהגים לומר כך, כי אין אנו מוחזקים יראי שמים שמלאכים מלווים אותם. עיין בית יוסף סימן ג' אות א', שו"ע שם ומשנה ברורה שם סק"א. ועיין עוד בברכי יוסף שם שתמה על הטעם שכתבו.   637.  לכאורה קשה, איזה עונש הוא לו, הרי אדם זה אינו מצטער בצער הציבור, ומה אכפת לו שלא יראה בשמחתם? וביאר העיון יעקב, שהיות ואינו מצטער בצרת הציבור, ובאמת היה לו ללמוד ממידת הקב"ה, שכתוב בו "בכל צרתם לו צר", "עמו אנכי בצרה", וזה עיקר הגורם לגאולה העתידה, לכן לא יזכה לנחמת ציון וירושלים.   638.  כתב הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ג' הלכה ו'): ואלו הן שאין להם חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין וכו' והפורשין מדרכי הציבור. והמשיך וכתב שם בהלכה י"א: הפורש מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבר עבירות, אלא נבדל מעדת ישראל, היינו עושה מצוות בכללן, ולא נכנס בצרתן, ולא מתענה בתעניתן וכו'.
תניא אידך: בזמן שהצבור כולו שרוי בצער, אל יאמר אדם: אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי (כלומר, על נפשי, עצמי, יהא שלום, ומה אכפת לי בצער האחרים)  639 .

 639.  ואפילו בצינעה אסור. ואף שאמרנו לעיל שאם שכח ואכל בתענית, רשאי לאכול עוד בצינעה, שמא היינו דווקא כשבא ממקום אחר למקום שמתענין בו, שבאופן זה אינו נחשב פורש מן הציבור, ולכן הקילו עליו. שפת אמת.
ואם האדם עושה כן, אינו מצטער בצער הציבור, עליו הכתוב אומר: "והנה ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן, אכל בשר ושתות יין, אכול ושתו - כי מחר נמות"  640 .

 640.  בפשוטו של מקרא פירש רש"י שם (ישעיהו כב יג): "והנה ששון ושמחה" - כביכול, לפני הקדוש ברוך הוא יש אבל, ואתם אוכלים ושמחים. אומרים אותם אנשים שאוכלים ושמחים: "כי מחר נמות" - בעולם הבא. הנביאים אומרים לנו מאת הקב"ה שלא יהיה לנו חלק בעולם הבא, אם כן נעשה לנו הנאה בחיינו. ועיין שם מה שכתבו המפרשים.
והיינו, שהיו אותם בני אדם אומרים, מה לנו בצרת הציבור, אנו אין לנו עתה צרה. דיה לצרה בשעתה (וזהו "כי מחר נמות". עתה אנחנו חיים בשלום ושלוה. מחר, כאשר נהיה עלולים למות, נראה מה לעשות).
מה כתיב בתריה (מה כתוב לאחר מכן, בהמשך המקרא) -
"ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם - עד תמתון". דהיינו, שרק בהגיע הצרה אליהם, ויודעים שעומדים למות - אזי הם שבים בתשובה.
עד כאן מידת בינונים (שאינם לא צדיקים ולא רשעים). שעל כל פנים יראים ופוחדים מהמיתה, ולכן שבים לבסוף בתשובה. כפי שנאמר: "כי מחר נמות".
אבל במדת רשעים, הגרועים מהבינונים, מה כתיב -
"אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר"  641 . שאומרים שאף למחרת, למרות שהם יודעים שימותו אז אם לא יחזרו בתשובה, יעשו כן  642 .

 641.  פשוטו של מקרא: אתיו - בואו. נסבאה - ענין שכרות, כמו זולל וסובא. והיה כזה - כמשפט היום הזה יהיה, יום מחר. ועוד יהיה גדול ויתר מאוד מהיום, רצונו לומר, נעסוק במשתה כמו היום, אבל ברוב הכמות. מצודת ציון.   642.  כך פירש רש"י. אבל המהרש"א פירש, שמידת בינונים היינו באדם שיש לו עתה שלום, ורואה בצרת אחרים, ואומר מה לי לצרות אחרים כיון שיש לי עתה, שמחה וששון, הרוג בקר ושחוט צאן. ולפי שיש לו לחשוש שגם עליו תבוא פורענות, אומר: כי מחר נמות, ולא אראה בצרה. זו מידת בינונים, שמתכפר במיתה. אבל מידת רשעים, אינו ירא כלל מפורענות, שכל יום אומר שיהיה לו שלום: והיה כזה יום מחר.
מה כתיב בתריה (מה כתוב בפסוק לאחר מכן) -
"הצדיק אבד  643  ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק". והיינו, "הצדיק אבד" מן העולם, "ואין איש שם על לב" מפני מה מת הצדיק. ובאמת הסיבה היא "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", כדי שלא יראה בבוא הרעה על הרשעים  644 .

 643.  לשון אבד שייך גבי רשעים, כפי שנאמר (שופטים ה' לא) "כן יאבדו כל אויבך ה'". אלא שלגבי דורו, נחשב אבידה. אבל הצדיק עצמו נחשב חי, כי הוא חי בעולם שכולו חיים. תורת חיים.   644.  עוד פירש רש"י, שמפני רעות אלו נאסף הצדיק, כי אין הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקש הצדיק על ישראל רחמים. וכעין זה פירש הריטב"א, שלוקח מהם הקדוש ברוך הוא את הצדיקים, כדי שלא יגנו עליהם, ולא יחזרו בתשובה.
אלא, יצער אדם עם הצבור  645 .

 645.  בשאילתות (פרשת האזינו סימן קס"ג) הגירסא: ואף צדיק גמור צריך לצער עצמו עם הציבור, שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו וכו'.
שכן מצינו במשה רבינו, שציער עצמו עם הצבור  646 .

 646.  לכאורה קשה, מה הדמיון, הרי כאן מדובר באופן שהצרה לא הגיעה לאותו אדם, ואילו שם היתה המלחמה עם כל ישראל ! וכתב השפת אמת, שלפי מה שאמרו חז"ל, שלא היה יכול עמלק לבוא לתוך המחנה, ונלחם רק באלו שפלטם הענן, אתי שפיר. והמהרש"א כתב, שמלשון הסוגיא משמע שיצטער אדם עם אחרים, גם כשהוא אינו באותה צרה, כמו יוסף, שהצטער עם הציבור אף שבודאי לא היתה עליו אותה צרה. והוא הדין גבי משה, שהוא עצמו ידע בנבואה שבהרמת ידו ינצחו ישראל, ומכל מקום ציער עצמו עם ישראל שהיו במלחמה.
שנאמר בזמן מלחמת עמלק: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה".
ויש לתמוה, למה ישב משה על אבן, שהיא קשה, ואינה נוחה לישיבה? וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה?
אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער המלחמה - אף אני אהיה עמהם בצער, על ידי שאשב על אבן קשה.
וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור.
ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי בדבר זה  647  , שאין אני מצטער עם הציבור? הרי אני אוכל ושותה בצינעה בביתי, שלא בפני כל!  648 

 647.  כתב הרשב"א, שמלת "עדות" מושאלת. כי מקור המילה הוא המפרסם דבר הנעלם - בפני אחר. והושאלה לכל דבר שמתפרסם ממנו דבר, אפילו אם רק ניכר ממנו רק באומד הדעת. וזהו שאמרה הגמרא כאן, שהמקרים שישיגוהו - יפרסמו מעשיו. ומה שאמרה הגמרא שרהיטי ביתו וקורותיו מעידים בו, היינו שעל ידי המקרים שיקרוהו - יתפרסם עניינו. ורב חידקא אמר, שאף אם בעולם הזה לא ישיגוהו מקרים רעים (מחמת שמקבל שכר מיעוט מעשיו הטובים בעולם הזה), על כרחו תענה בו נשמתו בעולם הבא, שעל ידי שייענש שם, יתפרסם עניינו. וכך מתבאר כל המאמר. עיין שם.   648.  דהיינו, מה בכך שאיני משתתף בצער הציבור, הרי אף אחד אינו יודע מכך, ואיני נראה כפורש מן הציבור.
אבני ביתו של אדם וקורות ביתו של אדם (האבנים והקורות שמהם בנוי ביתו של האדם), שהם רואים אותו כל העת - מעידים בו  649 . שנאמר: "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ  650  יעננה"  651 .

 649.  כלומר, האבנים והכפיסים רואים מה שהאדם עושה בתוך ביתו, וזועקים ומפרסמים את הדבר בחוץ. מהרש"א.   650.  כתב רש"י, ש"כפיס" הוא חצי לבנה, ורגילים לתתה בין שני נדבכי העצים. והיינו "כפיס מעץ יעננה", שהכפיס יענה וידבר מבין שני נדבכי העצים. וכן משמע במסכת בבא בתרא (ג א), שמבארת שכפיס הוא "ארחי". ופירש שם רש"י שהוא חצי לבנה, ונותנים חצי לבנה מכאן, וחצי לבנה מכאן, וטיט באמצע לחברם. ועיין בתוספות שם (ב א, ד"ה כפיסין) שהקשו מהמקרא "וכפיס מעץ יעננה", שמשמע שהכפיס הוא עץ ! והביאו בשם ר"י, ששמא היו מניחים עצים מלמעלה ומלמטה. והיינו כפי שכתב רש"י כאן. אמנם במסכת חגיגה (טז א) כתב רש"י, ש"כפיס" הוא חתיכת עץ.   651.  פשוטו של מקרא: כי אבן מקיר תזעק - כי האבנים אשר גזלת, תזעקנה מן הקיר. וכפיס מעץ יעננה - אל האבן בקול לנגדה שניהם צועקים. רש"י שם.
דבי רבי שילא אמרי (הלומדים בבית רבי שילא אומרים): שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם תמיד, הן מעידין עליו. שנאמר: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך". הרי לנו שישנם שני מלאכים המלווים את האדם תמיד, בכל דרכיו. והם יוכלו להעיד בו על מעשיו.
רבי חידקא אומר: נשמתו של אדם - היא מעידה עליו. שנאמר: "משכבת חיקך שמר פתחי פיך"  652 .

 652.  במסכת חגיגה מסיימת הגמרא ואומרת: איזה דבר ששוכבת בחיקו של אדם - הוי אומר: זו נשמה. וכך הביא רש"י על הפסוק (מיכה ז ה). אמנם בפשוטו של מקרא פירשו, שצריך האדם להסתיר אף מאשתו דברים שראוי להסתיר, כי גם היא עלולה לגלות מצפוניו.
ויש אומרים: אבריו של אדם מעידים בו  653 . שנאמר: "אתם עדי נאם ה'" ("אתם עדי" לשון רבים, משמע אבריו של אדם)  654 .

 653.  ביאר הבן יהוידע, שאין הכוונה שאבריו מעידים עליו בפה, שהרי הם עצמם נדונין ! אלא שהרושם של העבירות, הרשום על אבריו של אדם שעשה בהם את העבירה, הוא מעיד על האדם. וזהו כמו עדות של שטר, המעיד על פלוני שהוא חייב כך וכך, מחמת הכתוב בו, וחתימת העדים עליו.   654.  כתב המהרש"א, שעדות זו של מלאכים, נשמה ואבריו של אדם, שייכת בדין שיהא לאדם לעתיד לבוא על כל מה שעשה בעולם הזה. אלא שענין זה מובא כאן אגב עדות אבן וכפיס. ועיין שם שהאריך בביאור אותם ג' חילוקי עדות.
כתוב בתורה: "אל אמונה, ואין עול, צדיק וישר הוא".
וכך אנו דורשים את המקרא:
"אל אמונה" - כשם שנפרעין מן הרשעים לעולם הבא  655  אפילו על עבירה קלה שעושין בעולם הזה, כך נפרעין מן הצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה שעושין  656 .

 655.  תמה המהרש"א, לכאורה תלה תניא בלא תניא ! הרי את הפרעון מהרשעים אין אנו רואים, שהוא לעולם הבא. ובעולם הזה אנו רואים רק שאכן נפרעים מן הצדיקים אפילו על עבירה קלה. ואם כן היה צריך לומר להיפך: כשם שנפרעים מצדיקים בעולם הזה, כך נפרעים מהרשעים לעתיד לבוא ! ופירש כך: הרי אנו רואים שלפעמים רע לצדיק בעולם הזה, ועל זה אומרת הגמרא: אל תתמה על כך, כי הקדוש ברוך הוא - קל אמונה הוא, וכשם שנפרעים מהרשעים בעולם הבא אפילו על עבירה קלה, כך נפרעים מהצדיקים בעולם הזה על עבירה קלה, ואין אדם צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא.   656.  כתב הגבורת ארי: אל תתמה, איך שייך לשון אמונה גבי פורעניות? ! כי כבר פירש רש"י בתחילת פרשת וארא, שאכן שייך לשון זו גבי פורענות. והביא ראיה מהמקרא "בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה'", הרי לנו כשהקדוש ברוך הוא מאמן את דבריו אפילו לפורעניות, מודיע ששמו ה' וכו'. והקשה, למה הגמרא מפרשת את המקרא של "אל אמונה" - לפורעניות, ואת המקרא של "אין עול" - למתן שכר? הרי אפשר לומר גם הפוך: אמונה - למתן שכר, ואין עול - לפורעניות. ולכאורה כך עדיף לדרוש, שהרי רוב אמונה בכל מקום הוא לטובה, כפי שדורשים: "אני ה'" - נאמן ליתן שכר ! וכתב, ששמא לא שייך גבי פורעניות לשון "ואין עול". עיין שם. ועיין במהרש"א ובבן יהוידע מה שכתבו בזה.
כלומר, מהרשעים נפרעים על העבירות הקלות שעושים - בעולם הבא. ואילו הצדיקים, נפרעים מהם על עבירות קלות שעושים - בעולם הזה, כדי שיבואו נקיים מעבירות לעולם הבא.
"ואין עול" - כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעולם הבא אפילו על מצוה קלה שעושין, כך משלמין שכר לרשעים בעולם הזה אפילו על מצוה קלה שעושין, כדי לטרדן ולסלקם מן העולם הבא. כפי שנאמר: "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו". כלומר, הקדוש ברוך הוא משלם לשונאיו על מעשיהם הטובים כאן ומיד, כדי שלא יצטרך לשלם להם לעתיד לבוא.
וזהו "צדיק וישר הוא", שמצדיק הדין על צדיקים לפרוע מהן, ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה, כדי לטרדן.
"צדיק וישר הוא", שאין הקדוש ברוך הוא עושה דין בלא דין אמת וצדק
מלמד, שבשעת פטירתו של אדם לבית עולמו, כאשר הוא עולה לבית דין של מעלה, כל מעשיו שעשה כל ימי חייו נפרטין לפניו (מוצגים בפניו בפירוט)  657 .

 657.  הטעם לזה, כפי שמצינו בספרי, כדי שלא יהיה לנפטר תרעומת על אדם הראשון שגרם מיתה. לכן כל מעשיו נפרטין לפניו, להראות שהוא חוטא יותר. עיון יעקב.
ואומרים לו: כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני. והוא מודה בדבר ואומר: הן. אכן כך עשיתי.
ואומרים לו: חתום על כך, שעשית מעשים אלו!
והאדם אכן חותם.
שנאמר: "ביד כל אדם יחתום"  658 .

 658.  רש"י על הפסוק (איוב לז ז) פירש: "ביד כל אדם יחתום" - כשאדם חוטא לפניו, האדם עצמו חותם כתב ידו ביום מותו על עבירות שעבר הכתובות לפניו. והמשך המקרא: "לדעת כל אנשי מעשהו" - להודיע על מה הוא נידון. וזהו כפי שכתבה הגמרא כאן. אמנם עיין במפרשים שם שפירשו באופן שונה.
ולא עוד, אלא שהאדם מצדיק עליו את הדין שגוזרים עליו, ואומר להם: יפה דנתוני (יפה דנתם אותי). לקיים מה שנאמר: "למען תצדק בדברך"  659 .

 659.  כך דורשת כאן הגמרא. אמנם רש"י על הפסוק (תהלים נא ו) מבאר, שהפסוק מדבר על מעשה בת שבע, שאומר דוד שיכול היה להתגבר על יצרו. אלא, כדי שלא יאמרו העבד ניצח את עבדו, שאמר לקב"ה "בחנני ונסני", לכן עשה שיבחן ולא ימצא שלם. עיין שם מה שפירש עוד.
אמר שמואל: כל היושב בתענית - נקרא חוטא  660 .

 660.  הקשו התוספות, הרי הגמרא אומרת במסכת בבא קמא (צא ב): החובל בעצמו - רשאי. ואומר שם שמואל, שהחובל בעצמו - היינו שיושב בתענית. הרי לנו שסובר שמואל שאין היושב בתענית נקרא חוטא ! ותירצו, שאכן נקרא חוטא, כפי שהגמרא אומרת כאן. אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה כשמתענה - גדולה יותר מהעבירה שעושה כשמצער עצמו. עיין שם. ובגבורת ארי הקשה, כיון שאין אפשרות להתענות ולקבל נזירות אלא אם כן מצער עצמו, ודאי אין בכך חטא, ואין צריך כפרה. והדבר דומה להא דקיימא לן שעשה דוחה לא תעשה, שאין אנו אומרים שלמרות שהעשה חזק יותר מהלאו, ודוחה אותו, עדיין עובר על הלאו - וצריך כפרה, אלא אין הוא חוטא כלל ! עיין שם מה שכתב בזה. והריטב"א כתב: "ובודאי שהנודר להתענות כדי לסגף עצמו ולהכניע לעבודת השם יתברך, או לשוב בתשובה וכיוצא בזה, זה דבר מצוה הוא, וכנודר לעשות מצוה". והרי"ף (המובא בעין יעקב) מבאר, שכשם שנזיר שציער עצמו מן היין לא נקרא חוטא אלא כשנטמא וסתר ימי נזירותו, וצריך למנות ימים אחרים, שאז אומר הכתוב לגבי הימים הראשונים: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", כך גם היושב בתענית, אם לא שב מחטאו, אזי נקרא חוטא על כך שציער עצמו מהמאכל ומכל דבר. אבל החוטא שמתענה וחוזר בתשובה, נקרא קדוש, כיון שמתוך שהתענה - נתמרקו עוונותיו. ועיין בשו"ת הר"י מיגש (סימן קפ"ו) שכתב, שהנודר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, איסורא דאורייתא עביד, ועומד בכל יום באיסור תורה בזה שמצער עצמו, וצריך להשאל על נדרו מיד. אבל בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תתס"א) כתב, שאנו לא סוברים שנקרא חוטא, אלא כפשוטו של מקרא, שדווקא נזיר טמא נקרא חוטא. עיין שם.
ומנין לו לשמואל דבר זה?
סבר שמואל כי האי תנא (כדברי התנא המובא להלן).
דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי  661  אומר: מה תלמוד לומר (מה בא ללמדנו) מה שנאמר בענין נזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש", וכי באיזה נפש חטא אדם זה, שצריך הוא שיכפר עליו הכהן?  662 

 661.  רש"י במסכת חגיגה (ז א) מפרש, ש"ברבי" היינו גדול שבדורו. ובמסכת יבמות (קה ב) פירש, שכל "ברבי" - לשון אדם גדול הוא. וכן פירש בעוד מקומות.   662.  ואין לומר שצריך כפרה על שנטמא, שהרי הפסוק מדבר גם על אופן שנטמא באונס, ואנוס - רחמנא פטריה ! גבורת ארי, עיין שם.
אלא, חטא בכך שציער עצמו מן היין  663  (שהרי הנזיר אסור בשתיית יין, כפי שנאמר "מיין ושכר יזיר וגו'")  664 . וזהו "מאשר חטא על הנפש", שחטא בכך שציער נפשו.

 663.  היינו בימים הראשונים שלא עלו לו למנין הנזירות. כי הימים העולים למנין הנזירות - מצוה רבה היא, ועולה על החטא - ומבטלתו, כפי שכתוב התוספות במסכת נזיר. רש"ש.   664.  בשפתי חכמים (במדבר ו' י"א) תמה, הרי רש"י פירש לעיל (בפסוק ב'), שנסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומר לך: כל הרואה סוטה בקלקולה - יזיר עצמו מן היין ! אם כן, טוב עשה שקיבל עליו נזירות ! ותירץ, שאמנם היה לו להזיר מיין המשכר, שמביא לידי זנות. אבל לא היה לו להזיר מיין חדש ומענבים.
ושמואל לומר שהיושב בתענית נקרא חוטא - בקל וחומר מנזיר:
והלא דברים קל וחומר: ומה זה, הנזיר, שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד, מן היין - נקרא משום כך "חוטא"  665  ,

 665.  שמואל סובר שהפסוק מדבר גם על נזיר טהור. ומה שכתוב בפסוק נזיר טמא, היינו משום ששנה בחטא. מהרש"א על פי הגמרא במסכת נדרים.
היושב בתענית, שמצער עצמו מאכילת ושתיית כל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא!
רבי אלעזר חולק על שמואל, ואומר: היושב בתענית, לא רק שאינו חוטא, אלא שנקרא קדוש. שמתוך שמתענה - מתמרקים עוונותיו, ומתקדש.
ומנין לו לרבי אלעזר דבר זה?
שנאמר גבי נזיר: "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו". הרי שהנזיר נקרא "קדוש".
ולומד רבי אלעזר שהיושב בתענית נקרא קדוש - בקל וחומר מנזיר.
ומה זה, הנזיר, שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד, מהיין, נקרא קדוש,
היושב בתענית, שמצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה שנקרא קדוש!
יוצא לנו עתה, שבאמת כתוב גבי נזיר גם לשון "חטא", וגם לשון "קדוש. אלא ששמואל למד מלשון "חטא", ורבי אלעזר למד מלשון "קדוש".
ומקשה הגמרא: ולשמואל  666  , שאמר שהנזיר נקרא חוטא, הא איקרי קדוש (הרי הנזיר נקרא קדוש, כפי שנאמר "קדוש יהיה")!

 666.  יש לעיין, מדוע הגמרא מקשה רק על שמואל, ולא על רבי אלעזר הקפר, שהוא התנא שעליו מסתמך שמואל ואומר שהנזיר נקרא חוטא? וביאר הב"ח (בהגהותיו), שדווקא שמואל, שנחלק עליו ר' אלעזר, מוכח שהוא סובר שהנזיר נקרא חוטא - ולא קדוש (למרות שהוא מודה שהנזיר עושה מצוה). אבל רבי אלעזר הקפר, יתכן שלמרות שהוא סובר שהנזיר נקרא חוטא, מודה הוא שנקרא גם קדוש.
ומתרצת הגמרא: ההוא, מה שמצינו שנזיר נקרא קדוש, אגידול פֶּרַע קאי (זה מדובר בגידול השיער פרע. שהנזיר מצווה לגדל שערו ולא לגלחו, כפי שנאמר "כל ימי נדר נזרו תער לא יעבר על ראשו וגו' קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו").
וכוונת הפסוק "קדוש יהיה גדל פרע וגו'", ששערו של הנזיר נקרא קדוש, ואסור בהנאה  667 .

 667.  כך היא הגירסא לפנינו, וכך פירש רש"י. אבל מרבינו חננאל ורבינו גרשום נראה, שהם גרסו "ההוא - דמדכי נפשיה מטומאה". כלומר, מה שמצינו שהנזיר נקרא קדוש, היינו בכך שהוא מצער עצמו כדי להינצל מטומאה. אבל בכך שמצער עצמו משתיית יין - לא נקרא קדוש, אלא אדרבה - נקרא חוטא.
ממשיכה ושואלת הגמרא לאידך גיסא: ולרבי אלעזר, שאמר שהנזיר נקרא קדוש, הא (הרי) מצינו במקרא שנקרא חוטא! ומתרצת הגמרא: ההוא, מה שנאמר שנקרא חוטא, היינו באופן דסאיב נפשיה (שטימא את עצמו בטומאת מת). שמה שנאמר "מאשר חטא על הנפש", היינו שטימא עצמו בטומאת מת  668 .

 668.  רש"י על הפסוק (במדבר ו יא) כתב: שלא נזהר מטומאת מת.
ותמהה הגמרא: ומי אמר רבי אלעזר הכי, שהיושב בתענית נקרא קדוש?

דרשני המקוצר[עריכה]