פרשני:בבלי:בכורות כה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות כה ב

חברותא[עריכה]

וחכמים אוסרין משום גזירה שמא ישהנו ויבוא לידי איסור גיזה ועבודה. ועקביא לא גזר.  1 

 1.  תוספת ביאור: מה שנתבאר בפנים שטעמם של חכמים הוא משום גזירה, הוא על פי רש"י שכתב כן על פי הגמרא בסמוך שנחלקו חכמים ועקביא בגזירה זו. וכן פירש הראב"ד בפירושו לעדיות. והנה לדעת הסוברים שמחיים אסור הוא מן התורה, מודים חכמים לעקביא שבשחיטה הוא מותר, אלא שאסרו מדרבנן אפילו לאחר שחיטה משום גזירה, וכמו שכתב רש"י והראב"ד בפירושו לעדיות. ולדעת התוספות שהאיסור מחיים הוא מדרבנן, הנה לשיטת החזון איש שיש חילוק בגזירה בין מחיים ובין לאחר שחיטה, חלוקים חכמים עם עקביא שהוא אינו גוזר אלא מחיים, והם גוזרים אף לאחר מיתה. ואילו לשיטת מהרי"ט אלגאזי בדעתם, כולם מודים שמחיים יש לאסור מטעם קנס ולאחר שחיטה יש להתיר, אלא שחכמים גזרו גזירה חדשה, ועקביא לא גזר. ואולם ברבנו גרשום מתבאר שלא כדברי רש"י והראב"ד, שכתב: וחכמים אוסרים, הואיל ונשר מחיים בפסולי המוקדשין אסורין בגיזה ועבודה. ומשמעות לשונו היא, שטעמם של חכמים הוא משום שהם אינם סוברים את סברתו של עקביא, שהשחיטה מועילה להתיר גם את איסור הגיזה שכבר נשרה מן הבהמה, (וכפי שפירש בדעתו רבינו גרשום לעיל). אלא שבפשוטו דבריו הם נגד דברי הגמרא שנחלקו בגזירת חכמים, וצריך תלמוד.
דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי יוסי לרבי יהודה: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל. כלומר, כדמסקינן בגמרא, לא באופן ששחטו עקביא התיר וחכמים אסרו, כי אם שחטו אפילו חכמים מתירים.
אלא במה נחלקו: בשיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת מאליו, בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.  2 

 2.  תוספת ביאור: לדעת הסוברים שמחיים אסורה הגיזה מן התורה, יש לעיין: למה מותר הוא לאחר מיתה! ? ובמנחת ברוך סימן פה כתב (לפי דעת הראב"ד שאיסורו הוא מדאורייתא, להבנת המנחת ברוך), שאיסור זה אינו אלא לפי רבי יהודה בדעת עקביא, אבל לדעת רבי יוסי באמת מתיר עקביא אפילו מחיים. וכן צידד לומר בראשית בכורים ד"ה עי' בפי' לפי פירוש רבינו גרשום. ולשיטת מהרי"ט אלגאזי בדעת התוספות, דמחיים איכא איסור משום קנס ואף עקביא מודה בזה כמבואר בדבריו, יש לעיין: למה מותר הוא אפילו לאחר מיתה, דבזה הרי לא שייך סברת מהריט"א דבלאו הכי היה מותר, שהרי אדרבה השער נקבר עמו כמבואר ברש"י שבגמרא! ? ולשיטת החזון איש בדעת התוספות, דמחיים מודה עקביא, משום שמחיים יש לחוש יותר, ניחא סברת עקביא שהתירו אף לאחר מיתה, כי הוא אינו חושש לשמא ישהנו רק מחיים, ולא לאחר שחיטה ולא לאחר מיתה.
הבבא הבאה היא כשיטת רבי יהודה, וכמבואר בגמרא.
שער המדובלל שבבכור, היינו: צמר שנתלש מן העור בעוד הבכור בחיים, ואולם עדיין מסובך הוא בשאר הצמר שעל גבי הבכור כששחטו:
את שנראה מן הגיזה, היינו דכשגוזז את הצמר, גם הגיזה המדובללת נראית כחלק מן הגיזה, הרי הוא מותר בשחיטה אף לדעת חכמים וכאילו לא נשר כלל -  3 

 3.  לכאורה יש להוכיח מכאן, כפי הפירוש שנתבאר בהערות לעיל, שבאמת עקביא אף הוא גוזר שמא ישהנו, ולכן אסור הוא מחיים, אלא שלאחר שחיטה מתיר הוא משום שגדר הגזירה הוא איסור הנאת גיזה מפסולי המוקדשין, והשחיטה מתרת את האיסור. ולפי זה יש לפרש בדעת חכמים שהם אינם סוברים כלל שהשחיטה יכולה להתיר את מה שנשר כבר, ולזה סוברים חכמים דמכל מקום מה שנראה מן הגיזה דינו כמחובר שהשחיטה מתרת אותו. אבל לפי פשוטו צריך להבין מה טעם יש להתיר את אלו.
ואת שאינו נראה מן הגיזה, היינו שניכר בו שהיה תלוש מתחילה, הרי זה אסור כשיטת חכמים.
גמרא:
שנינו במשנה: אמר לו רבי יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא בשיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת מאליו, בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין:
משמעות לשון המשנה הוא: לא בשחטו התיר עקביא אלא במת הוא שהתיר, ולפיכך דייקינן:
מכלל דבשחטו אסר אף עקביא בן מהללאל, ורק במת מאליו הוא שהתיר. וקשה: השתא במת - שהשער המחובר לבכור אסור בהנאה וטעון קבורה -  4  שרי עקביא בן מהללאל את השער שנשר בעודו בחיים, שחטו - שהשער המחובר בו מותר בהנאה - מיבעיא שהשער שנשר מותר בהנאה!?  5 

 4.  נתבאר על פי רש"י ורבינו גרשום, וראה עוד לקמן כו א לגבי שער המחובר לבכור "דמיתה קאסרא ליה", וראה מה שהובא שם מתוספות בבבא קמא י א.   5.  (בפשוטו יש להבין, מה קל וחומר הוא זה, והרי אין אנו דנים באיסור הגיזה אלא משום גזירה שמא ישהנו או מטעם קנס, ואם כן, למה פשוט יותר לאסור אחר מיתה ומשום שהשער שעליו אינו ניתר, מאשר בשחוט שהשער ניתר! ? ולכאורה מוכח מכאן כפירוש שנתבאר בהערות, שטעם ההיתר לאחר שחיטה הוא כעין סברת רבינו גרשום והראב"ד שהשחיטה היא שמתרת אף את השער שנשר, ואם כי איסורו הוא מטעם גזירה, מכל מקום גדר איסורו הוא איסור הנאת גיזה מפסולי המוקדשין, והשחיטה המתרת את השער שעליו מתרת אף את השער שנשר. והיינו דאמרינן: אם במת מתיר עקביא, שלא יתכן סברא זו, כל שכן שיתיר בשחיטה שסברא זו קיימת).
אלא הכי קאמר רבי יוסי: לא בזה - בשחטו - התיר עקביא וחכמים אוסרין. כלומר, לא בזה אסרו חכמים, אלא בשחטו דברי הכל - ואפילו חכמים - שרי, כי פליגי חכמים על עקביא בן מהללאל ואסרו - במת מאליו. וכאשר נתבאר במשנה.
אמר רבי אסי אמר ריש לקיש:
מחלוקת עקביא וחכמים - היינו: עד כאן לא התיר עקביא, אלא - בשכבר התירו מומחה ויכול לשוחטו ואחר ההיתר נשר השיער, דמר חכמים סבר: אף שכבר ראוי הוא לשחיטה, גזרינן לאסור, משום שאם היינו מתירים את השער שנשר דלמא אתי לשהוייה (להשהות את הבכור ולא לשוחטו) כדי שיהא השער נושר הימנו, ובין כך וכך יבוא בו לידי איסור גיזה ועבודה,  6  ומר עקביא סבר: לא גזרינן שישהה בהמה הראויה לשחיטה משום השער הנושר.  7  אבל אם נשר השער כשעדיין לא התירו מומחה, דברי הכל אסור השער שנשר ומשום גזירה שמא ישהנו.  8  מתיב רב ששת מהא דתניא:

 6.  נתבאר על פי רש"י. והראב"ד בפירושו לעדיות ה ו כתב: גזרינן דילמא אתי לשהויי לההוא בכור לצורך גיזותיו, ומחיים ודאי אסור לגוז אותו ולעבוד בו. אי נמי, שהתורה אמרה "לפני ה' תאכלנו שנה בשנה", שאינו רשאי לשהותו יותר משנה בין בתם בין בעל מום, והכי איתא בבכורות בהא, שמא ישהה אותו לגדל צמרו לצורך גיזותיו.   7.  א. פשטות הדברים נאמרו אליבא דעקביא - וכנראה מלשון הגמרא ומדברי רש"י - שמודה הוא באופן זה שאינו מותר. ולא מיבעיא לדעת רבי יהודה - שהלכה כמותו כמבואר לקמן כו א - נאמרו דברים אלו, אלא אף לרבי יוסי שעקביא מתיר בין בשחוט בין במת, מכל מקום מודה הוא שבלי התרת מומחה אינו מותר. כך מתבאר מדברי רש"י בעמוד זה בד"ה ורבי יהודה, ומסוגיית הגמרא דלקמן לימא כתנאי כפי שפירשה רש"י שם, ראה שם היטב. עוד מתבאר מדברי הגמרא לקמן לימא כתנאי, ומדברי רש"י לקמן כו א ד"ה הא בעל מום, שדברי ריש לקיש לא נאמרו דוקא אליבא דעקביא, אלא אף חכמים אליבא דרבי יוסי המתירים בשחיטה מודים הם קודם התרת מומחה שהוא אסור. וראה בכל זה בלשון רבינו גרשום. ב. מבואר מן הסוגיא שטעמם של חכמים הוא משום דגזרינן דילמא אתי לשהוייה, ועקביא אינו גוזר. וכתבו התוספות: כולה הך שמעתא מוכח דגיזת פסולי המוקדשין (או בכור בעל מום שדינם אחד) שרי מדאורייתא (קודם שחיטה), ואפילו רבנן דאסרי, מפרש בגמרא (כאן, וראה עוד לקמן כו א גבי בכור תם), גזירה דילמא אתי לשהוייה. והאריכו לבאר שמן התורה לא נאסרה אלא מעשה הגיזה אבל השער עצמו מותר. ומהרי"ט אלגאזי (מב א) תמה על הוכחת התוספות מסוגייתנו: יש לדחות, דעד כאן לא אמרינן דרבנן אסרי משום גזירה אלא דוקא לאחר שחיטה, דמן התורה לכולי עלמא השחיטה מתרת אפילו הצמר שנשר מחיים דמגו דאהני שחיטה להתיר צמרו המחובר לו, אהני נמי להתיר צמרו, אבל לעולם דמחיים אסור מן התורה. דבהכי ניחא מה שלא נחלקו רבנן ועקביא כי אם בהיתר דאחר ששחטו, ואם איתא דמדאורייתא מחיים נמי מותר צריך טעם אמאי לא נחלקו נמי אם מותר קודם שחיטה, דלעקביא דלא גזר דילמא אתי לאשהויי אמאי לא יהיה מותר אפילו קודם שחיטה, ובכולה שמעתין מוכח דמודה עקביא דקודם שחיטה אסור. וכתב שם בד"ה ויש לומר, דהיינו, טעמא דמחיים כולי עלמא מודו דאסור מדרבנן מטעם קנס, וכפי שכבר נתבאר לעיל משמו. אלא שדבריו צריכים ביאור, דמכל מקום ראיה אין מסוגייתנו שאין האיסור מחיים מדאורייתא אלא מדרבנן, מאחר שהגזירה שכתבו התוספות אינה אלא לאחר שחיטה ורק לחכמים, ומחיים מטעם אחר אסור, ואם כן, דילמא איסורו מחיים הוא מדאורייתא! ? והנה במנחת ברוך סימן פה, כתב, דלרבי יוסי הסובר שמחלוקתם היא בלאחר מיתה ועקביא מתיר, בהכרח דאפילו מחיים מותר הוא מן התורה על כל פנים לעקביא, וכפי שנזכר לעיל משמו. ולפי זה מתבארים דברי התוספות בהוכחתם, ומשום שנקטו התוספות שדברי הגמרא כאן הם גם אליבא דרבי יוסי, ואף לשיטתו טעמם של חכמים משום גזירה הוא. ואם כן, לא קשה מה שהקשה מהריט"א דילמא לא אמרו טעם גזירה אלא לאחר שחיטה, שכל זה ניחא אם היתה הסוגיא כרבי יהודה, דבזה יש לומר דמחיים אסור מדאורייתא, והותר האיסור בשחיטה, ולאחר שחיטה אוסרים חכמים מטעם גזירה, אך לרבי יוסי אם היה איסור מן התורה שוב ממילא שאף לאחר מיתה היה אסור לחכמים, ולמה הצרכנו לומר שטעם חכמים הוא משום גזירה, אלא ודאי שאין בזה איסור תורה כלל. (וראה סגנונו של המנחת ברוך בהבנת דברי התוספות).   8.  ביאר רש"י: דברי הכל אסור, דהוה ליה כתם, ובתם אפילו עקביא מודה, כדאמרינן לקמן: דאי אמרת שרי צמר, אתי לשהוייה שלא יקריבנו, ונוח לו בכך שבין כך ובין כך יפול בו מום ומפקע ליה מקדושת מזבח. ועוד, דכיון דלא התירו מומחה קודם נשירה אכתי לא הוה ביה צד היתר.
בעלי מומין האסורין בהקרבה על המזבח, אוסרין בתערובת בכל שהוא, שאם נתערב בעל מום אפילו באלף תמימים כולן אסורים בהקרבה על המזבח.
ורבי יוסי אומר: יבוקר (ייבדק), ומפרש לה ואזיל.
והוינן בה: מאי "יבוקר"? אילימא יבוקר אותו בעל מום אם איתיה, ולישקליה, והנך לישתרי, שמא תאמר לפרש: יבקרו עד שימצאו את בעל המום, ומשימצאוהו יותרו האחרים. כך אי אפשר לומר, שהרי:
מכלל דתנא קמא אמר: לא יבוקר, וכי תאמר שעל זה חלוק תנא קמא וסובר שלא יבוקר, ואף אם ימצאו בעל מום לא יהיו השאר מותרים!?  9 

 9.  בהמשך הסוגיא דוחה הגמרא, שאין זה מוכרח שבמציאת בעל המום יותרו האחרים, כי יש לחוש שמא מצאו אחר ואת בעל המום לא מצאו.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפרש:
הכא בגיזת בכור בעל מום. כלומר, בגיזת בכור שנשרה בעודו בחיים ואחר כך נמצא על ידי חכם שהוא בעל מום עסקינן, שנתערבו - קודם ששחט את הבכור - בגיזי חולין, ושוב שחטו. ובאור מחלוקתם הוא: כולי עלמא סברי כחכמים, ומאן תנא קמא? רבי יהודה היא, דאמר: אפילו בשחטו אסרי רבנן.
ורבי יוסי לטעמיה, דאמר: בשחטו שרו רבנן -
וקתני "יבוקר", מאי לאו יבוקר במומו לחכם, אי מום קבוע הוא שרי.
היינו דכך הוא פירוש הברייתא: גיזי בכור שנשרו ועדיין לא ביקרם חכם לידע אם יש בהם מום, שנתערבו בגיזי חולין. רבי יהודה אומר: אין להם תקנה בשחיטת הבכור, כיון שאף אם ישחוט את הבכור יהיו אסורים בהנאה. ואילו רבי יוסי סובר: יבקר החכם את הבכור, ואם ימצא בו מום קבוע ישחוט את הבכור, וממילא יהיו מותרים הכל, שהרי אפילו חכמים מודים שאם שחטו לבכור מותר מה שנשר ממנו בעודו חי.
הרי למדנו: התירו חכמים בשחטו אף על גב שלא התירו מומחה אלא לאחר שגזז את הצמר, שהרי אמרינן "יבוקר" עכשיו. ומאחר שלחכמים אליבא דרבי יוסי המתירים רק בשחיטה, מותר השער אף שנשר קודם שהתירו מומחה, הוא הדין שלעקביא בין בשחט ובין במת הרי הוא מותר אפילו שנשר קודם שהתירו חכם.  10  אמר רבא: לא כאשר פירשת שיבקר החכם עכשיו לאחר הגיזה את הבכור, כי באופן זה לא יועיל להתיר. אלא: יבוקר (ייבדק) אי התירו מומחה קודם שגזז את השער, אין ישחטנו ויותרו הגיזות, ואי לא התירו מומחה קודם שנשר לא יועיל לו שחיטתו.

 10.  נתבאר על פי לשון רש"י שכתב: ומדרבנן בשחטו אין חילוק, לעקביא נמי במת אין חילוק בין התירו ללא התירו, דהא עקביא לא מפליג בין מת לשחוט. ולשון רש"י בזה הוא לפי רבי יוסי שמתיר עקביא אף במת, ופירש כן משום שהראיה היא מרבי יוסי. ברם הוא הדין שיש לפשוט אליבא דרבי יהודה הסובר שעקביא מתיר רק בשחוט, שאין חילוק בין התירו ובין לא התירו. וכל שכן הוא, שהרי שיטת עקביא אליבא דרבי יהודה, היא שיטת חכמים אליבא דרבי יוסי.
כי סליק (כשעלה) רבין מבבל לארץ ישראל, אמרה לשמעתא (לפירושו של רב נחמן בברייתא) קמיה דרבי ירמיה!
אמר רבי ירמיה: בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן (אנשי בבל הטפשים, משום שמקום מושבם הוא בארץ חשוכה אומרים הם שמועות חשוכות), וכי לא שמיע להו (וכי לא שמעו בני בבל) הא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
מחלוקת שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בבעלי מומין שנתערבו לא מיירי בגיזות כלל אלא בבעלי מומין שנתערבו, ובכגון שבדק ולא מצא מום בשום בהמה, אם סומכים על בדיקתו להתיר את כולם. וקמיפלגי רבי יהודה ורבי יוסי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן, דתנן במסכת נדה סא א:
גל טמא (שהיה שם כזית מן המת) שנתערב בין שני גלים טהורים, ובדקו את שלשתן ומצאו טהורין, כולן טמאין, שהיה רבי מאיר אומר:
כל דבר שהוא בחזקת טומאה, לעולם הוא בטומאתו, עד שיתוודע לך הטומאה היכן היא.
וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע כי מאחר שקשה הוא ודאי לא נעשה שם קבר, או עד שיגיע לקרקע בתולה, היינו קרקע קשה שעדיין לא נעבדה.
ואף כאן, כיון שידוע היה שבהמה אחת בעלת מום היא, אף על פי שבדקנו את כל הבהמות ואין כאן בהמה בעלת מום, הרי כולם אסורין, שהרי בהכרח היה כאן בעל מום. ואילו לדעת חכמים "יבוקר", ואם לא תימצא בהמה בעלת מום, הרי כולן כשרים למזבח.
ורב אסי אמר רבי יוחנן לפרש את מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה בברייתא:
לעולם בבהמה בעלת מום שנתערבה, ומחלוקת בכגון שבדק ומצא בהמה אחת שהיא בעלת מום, ומחלוקתם היא: אם אנו תולים שזו היא הבהמה שאבדה, או שאנו חוששים שמא אחרת היא, ואותה שנאבדה עדיין לא נמצאה. וקמיפלגי רבי יוסי ורבי יהודה בפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל, דתניא:
שדה שאבד בה קבר, הרי הנכנס לתוכה טמא. נמצא בה קבר - לאחר שאבד בה - ופינהו, הרי הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר: הוא קבר שאבד, הוא קבר שנמצא, והרי פינהו.
דברי רבי.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין אנו אומרים הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, אלא חיישינן שמא אחר הוא, והקבר שאבד עדיין לא נמצא, ותיבדק כל השדה כולה.
ואף כאן, לדעת חכמים כיון שבדק ומצא בעלת מום אחת, אין חוששים שמא אחרת היא ועדיין מעורב בין הבהמות בעלת מום, וזו היא שיטתו של רבי יוסי המתיר ואמר "יבוקר" והיינו עד שתימצא בעלת מום. ואילו רבי יהודה סובר כרבן שמעון בן גמליאל, שאין די אם ביקר ומצא בעלת מום אחת, עד שיבדוק את כולן.
שואלת הגמרא: ורב אסי - שפירש בכגון שמצא בעלת מום אחת - מאי טעמא לא אמר כרבי חייא בר אבא, שפירש את מחלוקתם בכגון שביקר את כולן ולא מצא בהמה בעלת מום.
אמר לך רב אסי: באופן זה אף חכמים - הסומכים על בדיקת כל הגלים מטומאה - מודים שאין די בבדיקת כולן ממום, כי בשלמא גבי טומאה, כיון שבדקנו ואין כאן טומאה אימר בא עורב ונטלה לטומאה, בא עכבר ונטלה לטומאה -
אלא הכא כשהיתה ודאי בעלת מום בתערובת ולא נמצאה, מודים חכמים שאין סומכים על הבדיקה, כי בעל מום להיכא אזיל (להיכן הלכה בעלת המום)!? ואף רבי יוסי לא היה סומך על הביקור והבדיקה.
ומפרשינן טעמא דאידך, היינו רבי חייא בר אבא, הסובר שלפי חכמים סומכים על בדיקת כל הבהמות ממום לשיטת חכמים: כי אימר, מום עובר הוה ואיתסי (ונרפא).
עוד מפרשת הגמרא: ורבי חייא בר אבא מאי טעמא לא אמר כרב אסי שפירש את מחלוקתם בכגון שאיתר בעלת מום אחת על ידי ביקור?
אמר לך רבי חייא בר אבא: אפילו רבן שמעון בן גמליאל שאינו סובר גבי קבר "הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא" מודה שגבי בעלת מום אומרים "היא בעלת מום שאבדה היא בעלת מום שנמצאת", כי בשלמא שדה הרי דרכה למיקבר בה (דרך לקבור בה), ולכן אמרינן: כי היכי דקבר בה האיך, קבר אינש אחרינא (כשם שקבר זה שכרה את הקבר הראשון, כך יש לומר שאחר קבר בה אף הוא, והקבר שנמצא הוא הקבר שכרה השני).  11 

 11.  הלשון בפנים מדוקדק, שסברת רבן שמעון בן גמליאל היא, שאנו אומרים: הקבר שנמצא הוא קבר אחר, והקבר שאבד עדיין לא מצאנוהו. אבל אילו היה לנו ברור שזה הקבר שאבד שוב לא היינו חוששים שמא נקבר בה עוד אדם. וכאשר כן היא משמעות הברייתא, דרבי סובר "הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא" ומשמע דרבי שמעון בן גמליאל סובר: אין הכרח שהקבר שאבד הוא הקבר הנמצא אלא קבר אחר הוא. והגדר בזה יתבאר בהערה על המשך הסוגיא.
אלא קדשים, כיון דבדקו לן וקיימי, וכי דרכייהו למיפל בהו מומא!? כיון שבדוקים היו הבהמות ממום קודם שנתערבו,  12  ועכשיו נמצאה בעלת מום אחת שיש לתלות שהיא זו שנתערבה, וכי דרך הוא שיפול מום בבהמות, עד שנחוש שאף באחרות נפל מום).

 12.  נתבאר על פי רבינו גרשום. והיינו, שבהכרח בדקו אותם שהרי טעונות הן ביקור ממום, והיינו שאמרה הגמרא לשון "אלא קדשים". ויש ללמוד מזה, שאילו לא היו בדוקות הבהמות ממום, היינו אוסרים את כולם, אף שנמצאת אחת שיש לתלות שהיא המעורבת.
ומפרשינן טעמא דאידך היינו רב אסי: אכן אגב דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא, כיון שמנגחים הם זה את זה שכיח בהם מום.  13 

 13.  הנה הדבר פשוט, שאילו לא היה מתערב כאן בעל מום, היו הבהמות כשרות להקרבה, אף שעומדות הם ביחד ומינגחי אהדדי, שאם לא כן למה לי נתערב בעלת מום, ומכל מקום השתא חיישינן שמא נפל בהם מום. (ובאהל משה הביא בשם שי למורא, שהקשה: הרי אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים בלשכה הטלאים שבמקדש, הרי שאין חוששים דמינגחי אהדדי). ואולם הגדר הוא, שאילו לא היה מתערב בעלת מום אין לנו להסתפק שמא נפל בהם מום כי מהיכי תיתי, (ובאהל משה הביא בשם המנחת חינוך שביקור אינו מעכב). אבל אם נתערב בהם בעלת מום, אלא שמצאנו בעלת מום אחת ואנו באים לומר שהיא זו בעלת המום שנתערבה, בזה אנו אומרים שאין הדבר מוכרח, ואפשר שזו שמצאנו היא בעלת מום אחרת, ובעלת המום שנתערבה עדיין לא נמצאה. והוא הדין גבי קבר, אין חוששים אלא שמא זה הקבר שנמצא של אחר הוא, כיון שקוברים בו אחרים, אבל אילו היה קבר זה ברור לנו שהוא הקבר שנמצא, לא היינו חוששים שמא קבר בה גם אחר, וכפי שנתבאר בהערה לעיל. וכעין זה מצאנו באחרונים בהא דאמרינן ביבמות סט ב גבי ארוסה שנתעברה, שאם כי ידענו בארוס שבא עליה, אין אנו תולים את העובר בו (ואינו ממזר), אלא אמרינן "מדאפקרה נפשה כלפי ארוס, אפקרה נפשה לגבי אחריני", וביארו שם האחרונים, שאילו לא היתה מעוברת וידענו בארוס שבא עליה אין אנו אוסרים אותה, מחשש שהפקירה עצמה אף כלפי אחרים. ורק כשמעוברת לפנינו ואנו דנים עיבור זה מהיכן הוא, בזה אנו אומרים: אם כי ידענו שבא עליה ארוס, אין זה בהכרח שזו היא הביאה שממנו נתעברה, ושמא מאחר נתעברה. וראה מה שכתב בשי למורא הובא באהל משה.
מיתיבי - לריש לקיש הסובר, שאם לא התירו מומחה הרי הוא אסור לכולי עלמא - מהא דתניא:
התולש או שנתלש מאליו  14  צמר מבכור תם, אף על פי שנולד בו מום ושחטו, הרי הוא אסור, ואפילו לדעת המתיר בשער שנשר מבעל מום ושחטו, כי בבכור תם גזרינן יותר שמא ישהנו.  15 

 14.  כתבו התוספות: במסקנא דשמעתין מפרש, דלאו דוקא תולש, דהוא הדין נתלש, ולא נקט "תולש" אלא משום סיפא (דברייתא זו המובאת לקמן כו א) דקתני בה "תולש" משום רבותא דעקביא. והיינו דבסוף הסוגיא (כו ב), צידדה הגמרא מתחילה לפרש דדוקא תולש בכוונה הא נתלש שרי, ולפשוט מזה ספק שנסתפקה הגמרא, ודוחה הגמרא את פשיטות הספק ומפרשת דלאו דוקא תולש. (ויש להעיר, דלכאורה אין כאן מסקנא לפרש כן, אלא שהגמרא דוחה את הפשיטות כי שמא הפירוש הוא כן. אבל מן הסוגיא כאן - לפירושו הראשון של רש"י בטעם שצריך היתר מומחה קודם נשירה - מוכח דתולש לאו דוקא, שהרי הנידון בסוגיא כאן אם בשער שנשר צריך התרת מומחה, אינו אלא משום שהוא כמו תם, שבו אוסר עקביא אפילו נתלש, והרי המקור שאכן סובר כן עקביא הוא מברייתא זו, וכמו שמבואר ברש"י לעיל ד"ה דברי הכל אסור, ואם אין כוונת הברייתא אלא לתולש דוקא, הרי מבואר בהיפוך שבנתלש מאליו מותר אפילו בתם).   15.  על פי רש"י לעיל ד"ה דברי הכל אסור: בתם עקביא מודה כדאמרינן לקמן, דאי אמרת שרי צמר, אתי לשהוייה שלא יקריבנו, ונוח לו בכך, שבין כך ובין כך יפול בו מום, ומפקע ליה מקדושת מזבח. וכן לדעת רבי יוסי שאפילו רבנן מתירים בשחיטה, מכל מקום בתם אוסרים הם אפילו כששחטו. ומתבאר, שבלי גזירת חכמים היה מותר - לאחר שנפל בו מום ושחטו - הצמר שנשר מבהמה הקדושה קדושת הגוף. וכן מבואר בהמשך הסוגיא בהדיא, גבי צמר שנשר מעולה תמימה, שהנידון לאוסרו הוא רק משום גזירה. וראה שם בשם החזון איש.
ומשמע: טעמא דתם, דוקא משום שנתלש השער מן הבכור בעודו תם הוא שאסור -

דרשני המקוצר[עריכה]