פרשני:בבלי:בכורות מד א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בכורות מד א

חברותא[עריכה]

אמרו לו: הפלגת! יותר מדאי אלא,  אף על פי שאינו משוקע כל כך עד שכוחל שתי עיניו כאחת, הוי "חרום" ופסול.
שנינו במשנה: שתי עיניו למעלה, או שתי עיניו למטה:
והוינן בה: מאי שתי עיניו למעלה, שתי עיניו למטה? אילימא, שתי עיניו למעלה, היינו דחזי למעלה, שעיניו עומדות במקומן, אבל רואות תמיד כלפי מעלה. וכמו כן, שתי עיניו למטה, היינו דחזי תמיד למטה, אבל עומדות במקומן.
והא דתני: עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, היינו דחזי עינו אחת למטה, ועינו אחת למעלה,
אם כן תיקשי, דהיינו רואה את החדר ואת העלייה כאחת, ובמתניתין חשיב לה הא דעינו אחת למעלה ועינו אחת למטה והא דרואה את החדר בתרי מומין, והרי היינו הך הם.
ומתרצינן: אלא, הכי פירושא דמתניתין: שתי עיניו למעלה, היינו דקיימן למעלה, שעומדות בגובה המצח שלא כשאר בני אדם.
שתי עיניו למטה, דקיימן למטה, ממקומן אצל שאר בני אדם.
עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, דקיימי עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה. ושניהן שלא במקומן, זו כלפי מעלה, וזו כלפי מטה.
וקיימי כסדרן נמי, וגם כאשר הן עומדות במקומן, ורואה את החדר ואת העלייה כאחת, לפי שעין אחת רואה למעלה ואחת למטה, נמי מיפסיל.
והוינן בה: מנא הני מילי דכל אלו פוסלין?
ומשנינן: דתנו רבנן: כתיב: "או תבלל בעינו", והאי ב"עינו" יתורא הוא דמימילא ידעינן ד"תבלול" אינו אלא בעין. ודרשינן: לרבות כל מה שבעינו! כל שינוי שיש בעין.
מכאן אמרו: שתי עיניו למטה, שתי עיניו למעלה, עינו אחת למעלה, ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העלייה כאחת, או שמדבר עם חבירו, ואחר אומר לי רואה, שנראה כאילו מביט בפני אדם אחר, כולהו הוי מומא.
תנו רבנן: כתיב: "איש עור", בין שהוא סומא בשתי עיניו, בין שהוא סומא באחת מעיניו.
חורוור, חולי בעין, שיש לו כמין טיפין לבנות. והמים, שעיניו דולפות מים תדיר, הקבועין (בין החורוור ובין המים וכדלעיל לח, ב במשנה) - מניין דפסילי נמי משום "עור"?
תלמוד לומר: "איש עור", "איש" ריבויא הוא, לרבות כל הנך.
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא: "איש עור", "דק", "תבלול בעינו"?
ומתרצינן: צריכי לכולהו.
דאי כתב רחמנא "עור", הוה אמינא דפסיל משום דליתנהו לעיניו כלל. אבל חורוור והמים הקבועין, דאיתנהו ביה, שיש לו עינים, ורק יש לו בהם חולי שאינו רואה לא מיפסיל בהכי. להכי כתב רחמנא "איש עור", לרבות את אלו.
ואי כתב רחמנא "איש עור", הוה אמינא דדוקא חורוור והמים מיפסיל משום דלא קא חזי כלל, אבל מחסורייתא שנחלשה ראייתו אבל רואה קצת כגון "דק" לא מיפסיל. להכי כתב רחמנא "דק".
ואי כתב רחמנא "דק", הוה אמינא דטעמא דמיפסיל משום דמחסרן, שפחתה ראייתו מחמת הקרום שיש לו על עינו. אבל מבלביליתא, "תבלול", שחוט לבן נמשך מהלבן שבעין לתוך השחור, לא הוי מום, כיון שראייתו לא נפגמה. כתב רחמנא "תבלול", דהאי נמי מיפסיל.
ואי כתב רחמנא "תבלול" הוה אמינא דדוקא האי מיפסיל משום דמבלבלן. אבל משום משניותא, שמיקום העין שונה או כלפי מעלה או כלפי מטה, או רואה את החדר והעליה כאחד, הוה אמינא לא מיפסיל. להכי כתב רחמנא "בעינו".
אמר רבא: הלכך, כל מום שהוא מחמת כהיותא, שאינו רואה כלל, אתיא מ"איש".
מחסורייתא, שנחלשה ראייתו אבל רואה קצת, ילפינן ליה מ"דק".
מבלבליתא, חוט לבן שנכנס לתוך השחור, ילפינן ליה מ"תבלול". משניותא, שמיקומם שונה, שעומדות למעלה או למטה, ילפינן, מ"בעינו".
שנינו במשנה: סכי שמש.
תני רב יוסף: סני שמש, ששונא את השמש, שאינו יכול להסתכל על מקום שחמה זורחת שם.
"זגדיין" דקתני במתניתין, מהו?
מחוי רב הונא, הראה באצבעו, חד מדידהו, וחד מדידן, שיש לו עין אחת כעינו של זה שיושב מולי, (והיה זה רבי יהודה שהיו עיניו משונות) ועינו אחת כשלי  13 . ואיקפד רב יהודה!

 13.  ועיין תוס'.
מיתיבי: דתניא ש"זגדיין" הוא מום אחר: שכבנא - שגביניו שוכבים, ששערות גבותיו ארוכות ושוכבות על עיניו. זגדום - שגביניו אחד שחור ואחד לבן.
ומתרצינן: תנא, כל זוגא דלא שוי להדדי
- זגדום קרי ליה! כל זוג שאין שניהם שווים נקרא זגדום  14 . כלומר, בין זוג של עינים ובין זוג של גביני העין שדרכם להיות שוין, ששונים זה מזה נקרא "זגדיין" ("זגדום").

 14.  וכתב הרע"ב: "זוג" - שנים, "דוס" - בלשון רומי שנים
והא דשנינו: הצירן מהו?
תנא: עיניו תרוטות, עגולות. וצירניות, עגולות יותר מתרוטות. דומעות, מעט. דולפות, מוזילות דמעות עוד יותר. טורדות, מוזילות יותר מדולפות  15 .

 15.  ועיין תוד"ה עיניו שהקשו דאם המועט פוסל, כל שכן המרובה?)
תנא: אף הזויר והלופין והתימין, הוי מום.
ומבארינן: זויר: דמזור עיניה, שעיניו משוטטות תמיד ואינם יכולות לנוח.
לופין: דנפישין זיפיה, שריסי עיניו גדולות.
תומיין: שתמו זיפיו, דלית ליה ריסי עינים כלל.
ופרכינן על הא דקתני דתומין הוי מום: וכי הני תומין גבי מומין תני להו?
והתנן: שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין בלבד, אבל לא הוי מום?
ומתרצינן: לא קשיא, הא דתני מפני מראית העין, איירי דאשתיור גרדומי, שנשארו השרשים. הא, דהוי מום, דלא אשתיור גרדומי, שנעקרו לגמרי.
מתניתין:
עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז.
גופו גדול מאבריו, שיעור גופו גדול מן הראוי ביחס לשאר אבריו, כגון ידיו ורגליו ושוקיו. או שגופו קטן מאבריו.
חוטמו גדול מאבריו. או שחוטמו קטן מאבריו. (ובגמרא מפרש כמה רגיל להיות).
הצמם, והצמע. איזהו צמע? כל שאזניו קטנות.
והצמם, מהו? כל שאזניו דומות לספוג שנסחט, שהאוזנים כווצות וסתומות.
שפתו העליונה עודפת על התחתונה. או שהתחתונה עודפת על העליונה, הרי זה מום.
ושניטלו שיניו פסול מפני מראית העין.
גמרא:
אמר רב: משה רבינו עשר אמות היה גובהו. שנאמר: "ויפרש את האהל על המשכן". מי פרשו? משה רבינו פרשו! וכתיב: "עשר אמות אורך הקרש". ומדפרש את היריעות בגובה עשר אמות של הקרשים, מכלל דגובהו היה עשר אמות.
וקא סלקא דעתן גובהו דמשה היה בעשר אמות דידיה, כלומר, שאמתו (זרועו) היתה בגודל הרגיל וגובהו היה פי עשר ממנה.
אמר ליה רב שימי בר חייא לרב: אם כן, עשיתו למשה רבינו בעל מום!  16  דתנן גבי מומין: גופו גדול מאבריו, או קטן מאבריו. והרי באדם רגיל היחס בין גובה גופו לאמתו הוא פי שלש (שגובה אדם הוא שלש אמות) ואצל משה היה פי עשר?

 16.  וזה לא יתכן שהרי משה היה כהן גדול, ועוד שהיה מהסנהדרין שצריכים להיות מנוקים מכל מום. הגרי"ז.
אמר ליה: שימי את! חכם גדול כמותך, ואינך יודע לתרץ (רש"י מג, ב).
משה רבינו היה עשר אמות, באמה של קודש קאמר! שהיא אמה רגילה שמודדין בה את הקרשים, והוא היה פי עשר מאותה אמה ולא מאמתו שהיתה גדולה בהרבה והיתה מותאמת לגובה גופו (שליש מגובהו).
שנינו במשנה: חוטמו גדול מאבריו, או קטן מאבריו:
תנא: כאצבע קטנה, אם חוטמו גדול או קטן ביחס לשאר אבריו בשיעור של רוחב אצבע קטנה הוי מום. ומשערינן ליה בהשואה לחוטם של אדם אחר שגובהו כמוהו.
שנינו במשנה: הצימם והצמע:
תנא: אף הצימח.
לא הוו ידעי רבנן מאי צימח?
שמעו לההוא טייעא - ערבי דהוה קאמר מאן בעי צימח? ואישתכח דהוה גדיא חזיזא הוזיא, שהיה בידו גדי שאוזניו ארוכות מאד.
אמר רב חסדא: עז שאין לה קרנים, ורחל שיש לה קרנים (שהוא ההיפך מהרגיל), כשרים לגבי מזבח שאין זה מום.
תניא נמי הכי: יש דברים שהן כמומין ואינן מומין, ושוחטין עליהן במקדש, דלא הוי מום, אבל לא במדינה.
ואלו הן: עז שאין לו קרנים, ורחל שיש לו קרנים. והצימח והצימם והצימע, שרק באדם הוי מום, דאינו שוה בזרעו של אהרן, אבל בבהמה לא.
אמר רב חסדא אמר אבימי: נטלו קרנותן וזכרותן עמהן, עצם שבתוך הקרניים, פסולה להקרבה. ואין נפדית עליהן, (בשאר קרבנות ולא בבכור) דלאו מום גמור הוא.
נטלו טלפיים, וזכרותן עמהן, נטלו פרסות הרגל יחד עם העצם שבתוך הטלפיים, פסולה ונפדית עליהן, דהוי מום גמור.
מתיבי: נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן פסולה ונפדית עליהן. וקשיא לרב חסדא דאמר נטלו קרנותן אין נפדית עליהן?
ומתרצינן: לא קשיא: הא דאיתעקור איתעקורי, היכא שנעקרו הקרנים ושרשי הזכרות - העצם, ובמקום שנעקר נעשית גומא הרי זה מום גמור ונפדית עליהן.
הא דאין נפדית עליהן, דאיגום איגומי שנחתכו מלמעלה ושרשיו נשארו.
ופרכינן: ודאיגום איגומי מי פסלא? דהא אמרת דרב חסדא דאמר פסולה ואין נפדית, איירי בדאיגום.
ורמינהו: פרה אדומה שקרניה וטלפיה שחורים, יגוד - יחתוך, את אותו שחור ותהיה כשרה. שמע מינה דאיגום איגומי לא פוסל (שהרי פרה אדומה צריכה להיות "תמימה").
ומתרצינן: תרגמה זעירי: הא דקתני יחתוך, איירי מעלוי זכרותייהו שחותך במקום שהזכרות לא מגיע לשם. (שבחוד הקרן אין בו עצם מבפנים ואם השחרות לא מגיעה עד מקום העצם, יחתוך).

דרשני המקוצר[עריכה]