מחיית עמלק: הבדלים בין גרסאות בדף

מחיית עמלק היא מצוות עשה מן התורה להכרית את זרעו של עמלק.

מקור[עריכה]

המקור בתורה לחיוב מחיית עמלק הוא בסוף פרשת כי תצא: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלהֶיךָ לְךָ מִכָּל איְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לא תִּשְׁכָּח".

כל מוני המצוות מונים את מצווה זו (ספר המצוות לרמב"ם מצוות עשה קפח, חינוך תרד ועוד).

טעם[עריכה]

• כתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים - חלק ג פרק מא: "וממה שכלל אותו גם כן "ספר שופטים" - למחות את 'זרע עמלק', שכמו שיענש האדם האחד, ראוי שתענש המשפחה האחת או האומה האחת, בעבור שישמעו שאר המשפחות וייראו, ולא ירגילו בהפסד, כי יאמרו, שמא יעשה בנו מה שנעשה בבני פלוני? - עד שאם יולד בהם איש רע מפסיד, אשר לא יחוש לרעת נפשו ולא יסתכל ברע שיעשהו, לא ימצא עוזר ממשפחתו שיעזרהו על רעותיו שירצה לעשותם. ועמלק אשר התחיל להלחם בסיף - אמר למחות זכרו בסיף; ועמון ומואב שעשו מה שעשו דרך כילות וגרמו הזק בערמה - נענשו להרחיקם מן החיתון, ושיתרחק האדם מאהבתם, לא דבר אחר. כל אלו הענינים - שיעור א-לוהי לעונש - שלא יהיה בו לא תוספת ולא חסרון, אלא כמו שבאר ית', "כדי רשעתו"".
• וכדומה לזה כתב הרמב"ם יותר בהרחבה בספר מורה נבוכים - חלק א פרק נד: "הלא תסתכל בכתובי ה'תורה' כאשר צוה לאבד 'שבעה עממים' ואמר, "לא תחיה כל נשמה", סמך לו מיד, "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוהיהם, וחטאתם ליי אלוהיכם" - יאמר, לא תחשוב שזו - אכזריות או בקשת גאולת דם, אבל הוא פועל שיגזור אותו הדעת האנושי, שיוסר כל מי שיטה מדרך האמת ויורחקו המונעים כולם אשר ימנעו מן השלמות, אשר הוא השגתו ית'. ועם זה כולו, צריך שיהיו פעולות הרחמנות והמחילה והחמלה והחנינה באות ממנהיג המדינה יותר הרבה מפעולות העונש. שאלו ה'שלוש עשרה מדות' כולם 'מדות רחמים', בלתי אחת, והיא, "פוקד עון אבות על בנים", כי אמרו, "נקה לא ינקה" - ענינו, ושרש לא ישרש, כאמרו, "ונקתה, לארץ תשב". ודע, כי אמרו, 'פוקד עון אבות על בנים' - אמנם חטא בחטא של 'עבודה זרה' לבד, לא בחטא אחר. והראיה על זה אמרו ב'עשרת הדברות', "על שלשים ועל רבעים לשונאיו" - ולא יקרא 'שונא' אלא 'עובד עבודה זרה' לבד, "כי כל תועבת יי אשר שנא". ואמנם הספיק לו 'רבעים', כי תכלית מה שאפשר לו לאדם לראות מזרעו - הוא 'דור רביעי'. וכשיהרגו אנשי המדינה 'עובדי עבודה זרה', יהרג הזקן ההוא ה'עובד' ובן בן בנו, שהוא הולד הרביעי; וכאילו סיפר, שמכלל מצוותיו ית' - שהם מכלל פעולותיו, בלא ספק - שיהרג זרע 'עובדי עבודה זרה', אף על פי שהם קטנים, בתוך אבותם ואבות אבותם. וזאת המצוה, מצאנוה נמשכת ב'תורה' בכל מקום, כמו שצותה ב'עיר הנדחת', "החרם אותה ואת כל אשר בה" - כל זה למחות הרושם ההוא, המביא להפסד הגדול.
• התורה הקפידה שהמצווה למחות את עמלק לא תיושם אלא על משפחת עמלק בלבד ולא על משפחות קרובות לו - כך כתב הרמב"ם בספר מורה נבוכים - חלק ג פרק נ - "אמנם סיפור משפחות 'בני שעיר' ויחסם בפרט הוא מפני 'מצוה אחת'. והוא - שהאלוה ית' ציוה למחות 'זרע עמלק' לבד, ועמלק אמנם היה 'בן אליפז' מן 'תמנע אחות לוטן', אך שאר 'בני עשו' לא ציוה להרגם; וכבר נתחתן עשו עם 'בני שעיר', כמו שהתבאר בכתוב, והוליד מהם ומלך עליהם, ונתערב זרעו בזרעם, ושבו ארצות שעיר כולם והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה הגוברת, אשר הם 'בני עשו', וכל שכן זרע עמלק, כי הוא היה הגיבור שבהם. ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם, היו כולם נהרגים בפשיעה; לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר, שאלו תראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כולם 'בני עמלק', אבל הם בני פלוני ובני פלוני, ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק. זה כולו יושר מאלוה, עד שלא תהרג משפחה בתוך משפחה אחרת - כי ה'גזרה' לא היתה רק על זרע עמלק. וכבר בארנו אפני החכמה בזה".
• הרמב"ן (שמות יז,טו) מסביר כי עמלק מוגדר כאויבו של ה' בכך שהוא אינו ירא אלוקים ולאחר שכל העמים פחדו מישראל בעקבות יציאת מצרים, הוא הראשון שתקף את ישראל והגיע להילחם עם ה' וישראל. הרמב"ן מסתמך על דברי המדרש{}
• בחסידות, הסבירו שעמלק מוגדר ככוח השקר השולט בעולם והוא המתנגד בעולם לדרכו של ה'. לפי דבריהם, עיקר המלחמה בעמלק היא במלחמה פנימית ובעבודת ה'.
• הרמב"ן מסביר באופן נוסף ששנאת עמלק לישראל היא תולדה של שנאת עשיו ליעקב, וממילא המלחמה בו היא המלחמה במייצג שונאי ישראל.
• האברבנאל (דברים) מסביר על פי הפסוקים בספר דברים שעמלק הוא עם חסר אנושיות ולכן יש להילחם בו. עמלק מוגדר בפסוקים כמי שמנשל בישראל העייפים והיגעים, ולכן יש להילחם בחוסר אנושיות זו.

מדיני המצווה[עריכה]

כתב הרמב"ם (רמב"ם מלכים א א): "שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

[עריכה] הלכה במינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו' מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקב"ה כששאלו מלך משמואל לפי ששאלו בתרעומת ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו'

מחיית עמלק בפורים[עריכה]

ברוב מוחלט של קהילות ישראל נהגו להכות ולהרעיש בעת ששומעים את שמו של "המן" בעת קריאת המגילה. מקור מנהג זה הוא קדום וכבר בספר המנהיג מובא כי "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינציא לקחת חלוקי נחל ולכתוב עליהם המן ומקישין זו לזו כשהקורא מזכיר המן ורשעו". הבית יוסף סימן תרצ כתב כי ייתכן ומקור מנהג זה הוא מהמדרש הדורש על הפסוק "מחה אמחה את זכר עמלק" כי יש למחות את זכרו גם מהעצים והאבנים. הוא אף הוסיף כי "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבעו". מקור אחר למנהג זה ניתן למצוא בדברי הירושלמי במגילה: "רב כי הוי מטי להמן בפורים אמר ארור המן ארורים בניו, לקיים מה שנאמר ושם רשעים ירקב".

מנגד, תלמיד המהרי"ל מעיד כי לא נהג כלל במנהג הכאת המן ספר המהרי"ל עמוד תכ"ז, וכן ישנם פוסקים שמחו על מנהג זה מכיוון שהוא מסיח את הדעת מהקריאה ומקשה על הציבור לשמוע את בעל הקורא. סיפור מפורסם על הנושא מובא בשם הרב שם טוב גגין שהסביר כי בלונדון ביטלו את מנהג ההכאה בבית הכנסת לאחר מקרה בו היה רעש כה גדול עד שהיה קושי לשמוע את קריאת המגילה, ובעקבותיו החליטו אנשי הוועד כי בפורים שלאחריו לא ירעישו בקריאת המגילה. שנה לאחר מכן הזמינו אנשי הוועד את המשטרה על מנת שכל אדם שיעז להרעיש בעת קריאת המגילה ייעצר ויורחק, ומאז לא נהגו במנהג זה בלונדון ‏^[1].

יש מקומות שנהגו במנהג פשרה בו מוחים את המן רק בפעמים מסוימות, כגון הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מוזכר במגילה או רק כאשר הוא מוזכר בתוארו (כגון "המן האגגי"). כחלק ממנהג זה נהגו התינוקות לבוא עם רעשן איתו ניתן להרעיש כפי המנהג.

מנהג הקשור למחיית זכר עמלק בפורים מובא בגמרא סנהדרין סד ב בה מובאת דעת רבא לגבי המולך שהוא כעין "משוורתא דפוריא", שלפי הפרשנים מדובר במשחק קפיצה של הילדים שהיו משחקים בו בפורים, שהיו עושים חפירה באדמה ומדליקים בה אש וקופצים מעל החפירה עם האש מצד לצד. הערוך מוסיף כי נהגו לתלות בובה בדמות המן להעלותה באש ולרקוד מסביבה, אך כיום מנהג זה איננו קיים כמעט ויש הנוהגים כמותו בל"ג בעומר.

מלחמת עמלק[עריכה]

ראו גם[עריכה]

• זכירת עמלק
• מלחמה

הערות שוליים