קרבן פסח: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 7: | שורה 7: | ||
'''במהותו''' האריכו המפרשים האם הוא נחשב קרבן ציבור {{מקור|גבורת ארי ושער המלך|כן}} או שהוא קרבן יחיד אלא שקבוע לו זמן ובא בכנופיא {{מקור|תוס' יומא ו: ד"ה אמר, ומעין זה כתב המקדש דוד כו שאינו קרבן ציבור ממש. הביאם ודן בכל זה קהילות יעקב סנהדרין ט-ב|כן}}. ונפק"מ לדעה שטומאה הותרה בציבור - האם הותרה גם בפסח. | '''במהותו''' האריכו המפרשים האם הוא נחשב קרבן ציבור {{מקור|גבורת ארי ושער המלך|כן}} או שהוא קרבן יחיד אלא שקבוע לו זמן ובא בכנופיא {{מקור|תוס' יומא ו: ד"ה אמר, ומעין זה כתב המקדש דוד כו שאינו קרבן ציבור ממש. הביאם ודן בכל זה קהילות יעקב סנהדרין ט-ב|כן}}. ונפק"מ לדעה שטומאה הותרה בציבור - האם הותרה גם בפסח. | ||
==מטרת קורבן הפסח באכילתו== | ==מטרת קורבן הפסח באכילתו== | ||
ה[[רמב"ם]] ב[[ספר המצוות]] חילק את מצוות הפסח לשתי מצוות שונות- המצווה לשחוט את הפסח במועדו {{#makor-new:מצוות עשה נה|מצוות-ספר-המצוות-מצוות-עשה|נה|null}}, וכן המצווה לאכול את בשר הפסח יחד עם מצה ומרור {{#makor-new:מצוות עשה נו|מצוות-ספר-המצוות-מצוות-עשה|נו|null}}. מנגד, ה[[רס"ג]] איחד את מצוות אלו כמצווה אחת, ונראה שלשיטתו עיקר המצווה היא לאכול את הפסח, ומצוות ההקרבה היא רק חלק ממצוות האכילה. | ה[[רמב"ם]] ב[[ספר המצוות]] חילק את מצוות הפסח לשתי מצוות שונות- המצווה לשחוט את הפסח במועדו {{#makor-new:מצוות עשה נה|מצוות-ספר-המצוות-מצוות-עשה|נה|null}}, וכן המצווה לאכול את בשר הפסח יחד עם מצה ומרור {{#makor-new:מצוות עשה נו|מצוות-ספר-המצוות-מצוות-עשה|נו|null}}. מנגד, ה[[רס"ג]] איחד את מצוות אלו כמצווה אחת, ונראה שלשיטתו עיקר המצווה היא לאכול את הפסח, ומצוות ההקרבה היא רק חלק ממצוות האכילה. | ||
גרסה מ־23:43, 4 במרץ 2021
|
|
קרבן פסח הוא קרבן שה, כבש או עז, הקרב בי"ד בניסן על ידי חבורות חבורות של כל עם ישראל. בשר הקרבן נאכל בליל ט"ו בניסן, ליל הסדר, בירושלים. לעיתים קרבן פסח נקרא פסח.
הסוגיות העוסקות בדיני קרבן פסח נמצאות במסכת פסחים בפרקים ה-ט.
מקור ומהות
מקורו מהפסוקים "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים וגו'. ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב-ו).
במהותו האריכו המפרשים האם הוא נחשב קרבן ציבור (גבורת ארי ושער המלך) או שהוא קרבן יחיד אלא שקבוע לו זמן ובא בכנופיא (תוס' יומא ו: ד"ה אמר, ומעין זה כתב המקדש דוד כו שאינו קרבן ציבור ממש. הביאם ודן בכל זה קהילות יעקב סנהדרין ט-ב). ונפק"מ לדעה שטומאה הותרה בציבור - האם הותרה גם בפסח.
מטרת קורבן הפסח באכילתו
הרמב"ם בספר המצוות חילק את מצוות הפסח לשתי מצוות שונות- המצווה לשחוט את הפסח במועדו מצוות עשה נה, וכן המצווה לאכול את בשר הפסח יחד עם מצה ומרור מצוות עשה נו. מנגד, הרס"ג איחד את מצוות אלו כמצווה אחת, ונראה שלשיטתו עיקר המצווה היא לאכול את הפסח, ומצוות ההקרבה היא רק חלק ממצוות האכילה.
הד לחשיבות האכילה בקרבן מתבטא גם בדברי הגמרא פסחים עו ב הקובעת כי בניגוד לשאר הקורבנות שהותרו גם כשהציבור בטומאה, קורבן פסח מותר גם באכילה משום שקרבן הפסח "שלא בא מתחילתו אלא לאכילה". כמו כן, גם במשנה פסחים עח ב מובא כי בניגוד לשאר הקורבנות בהן אם נטמא בשר הקורבן עדיין מותר להקריבן- בפסח אין אפשרות להקריב כשנטמא הבשר משום שחייבים לאוכלו.
מרכזיות האכילה בקרבן פסח, בניגוד לשאר הקורבנות מתבטאת גם בדין המיוחד המחייב לאכול ממנו לפחות כזית. בניגוד לשאר הקורבנות בהם המצווה היא שהקורבן ייאכל, ואין חשיבות לכמות שכל אחד אוכל מהקורבן כל עוד הקורבן כולו נאכל, בקורבן פסח יש חובת גברא על כל אחד לאכול כזית [1].
החייבים בקרבן פסח ודיני ההתמנות
כל האנשים והנשים מישראל הגדולים חייבים בקרבן פסח, ובלבד שיהיו מהולים וטהורים, היוצא מן הכלל הזה הוא במקרה שבו רוב ישראל טמאי מתים או רוב הכהנים טמאי מתים, שבמקרה זה למרות שטמאים - מקריבים את קורבן הפסח כי "טומאה הותרה בציבור" בפסח, אך זאת רק בטומאת מת ולא בשאר טומאות (כגון טמא שרץ או זב). כמו כן, אדם שבניו הקטנים או עבדיו אינם מהולים, אינו יכול להקריב קרבן פסח. תנאי נוסף לחיוב בקרבן, שיכול האדם להגיע לירושלים בשעת שחיטת הפסח.
קרבן פסח הוא שה זכר, כבש או עז בן שנה (עד שמלאה לו שנה) שאין בו מום.
כל אדם מהחייבים בקרבן פסח צריך להתמנות ולהכין לעצמו שה אחד לקרבן. על כל שה יכולים להתמנות כמה אנשים, אך אין להרבות במנויים על שה אחד כדי שיהיה לכל אחד מהמנויים כזית מבשר הקרבן. קבוצת אנשים המנויה על קרבן אחד נקראת "חבורת הפסח". לצורך שחיטת הקרבן שולחים אנשי החבורה שליח שישחט עבורם. בליל הסדר אוכלת החבורה את בשר הקרבן ביחד בבית אחד.
דינים בהקרבת קרבן הפסח
זמן ההקרבה
ע"פ הכתוב בתורה, זמן שחיטת קרבן פסח הוא בין הערביים המתחיל בשעה שש ומחצה (זמניות) ומסתיים בשקיעה. למעשה, הקרבן אינו נשחט מיד בשעה שש ומחצה כי יש להקריבו לאחר קרבן התמיד שאף זמנו הוא בין הערביים. וגם קרבן התמיד לא קרב בתחילת זמנו, כי לאחר הקרבתו אין מקריבים אף קרבן מלבד פסח אזי מאחרים את הקרבתו כדי לאפשר הקרבת קרבנות. אם כן הדין הוא, ע"פ המשנה, שקרבן התמיד של בין הערביים נשחט בשעה שבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה וקרבן פסח אחריו. ואם ערב פסח חל בערב שבת שצריך זמן לצלות את הפסח לפני שבת, מקדימים בשעה.
הפסח נשחט לאחר קרבן התמיד. חקרו האם הוא מדיני פסח - שישחט לאחר התמיד, או מדיני התמיד - שישחט לפני הפסח (משנת יעבץ או"ח כב: פסח ראשון - שני הדינים יחד, פסח שני - מדיני תמיד).
אדם שיש ברשותו חמץ אינו יכול להקריב קרבן פסח. אך אם לאחד מבני החבורה יש חמץ הוא לוקה והקרבן לא נפסל.
אופן ההקרבה
הקרבת כל קרבנות הפסח נעשית בשלוש כיתות של קרבנות, בשביל שיהיה מקום בעזרה וכנגד כהנים לויים וישראלים. בכל כת צריכים להיות לפחות שלושים אנשים. כאשר מגיע זמן ההקרבה פותחים הכהנים את דלתות העזרה עד שמתמלאת העזרה במקריבי הקרבנות וסוגרים את דלתות העזרה. לאחר סיום שחיטת קרבנות הכת הראשונה וזריקת דמם פותחים הכהנים שוב את דלתות העזרה לכת השניה ועושים כפי שעשו בכת הראשונה, וכן בשלישית. תוך כדי הקרבת קרבנות הפסח קוראים הלויים את הלל, ואם גמרו בעוד שלא הסתיימה הקרבת כל הקרבנות קוראים פעם שניה ואף שלישית. בכל פעם שמסיימים קריאת הלל הלויים תוקעים ומריעים ותוקעים.
בהלל זה, חקר המשנת יעבץ האם הוא מדין שירה, כמו ששרים בכל הקרבנות, או מדין אמירת הלל, כמו שאר הלל (משנת יעבץ או"ח כא ד"ה הרי מבואר).
שחיטת הקרבן נעשית אפילו ע"י זר, והדם מתקבל ע"י כהן בבזיך (מין מזרק ללא בסיס). בגלל ריבוי הקרבנות ועל מנת שהקרבת כל הקרבנות תתבצע בצורה מסודרת ובמהירות, עומדים כהנים ממקום שחיטת הקרבנות עד יסוד המזבח בשורות שורות, לכל כהן בזיך, ועושים שורה של בזיכי כסף ושורה של בזיכי זהב לסרוגין, בשביל היופי. כאשר נשחט קרבן, הכהן העומד בקצה השורה מקבל את הדם בבזיך שבידו, מעביר את הבזיך לכהן שלידו, לוקח ממנו את הבזיך הריק שהיה אצלו ומתכונן לקבל דם מקרבן נוסף. כל כהן שקיבל בזיך עם דם מהכהן הסמוך אליו, מעבירו לכהן הבא, ונותן בזיך ריק לכהן שממנו קיבל בזיך מלא. הכהן האחרון בשורה זורק את הדם בכל בזיך שמקבל אל יסוד המזבח ומחזירו ריק. כסדר הזה עושים הכהנים עד לסיום הקרבנות שבעזרה.
כל אדם שנזרק הדם של קרבנו תולהו באונקליות, שהם ווים התלויים בעזרה, או במקל דק שמניח על כתפו ועל כתף חברו, ומפשיט את כולו. לאחר מכן קורע את בטנו ומוציא את האמורים שהם החלב שעל הקרב, יותרת הכבד, שתי הכליות והחלב שעליהן והאליה - אם הקרבן ממין הכבשים. נותן את האמורים בכלי שרת ומולחן ונותנם לכהן להקטירם על המזבח. מוציא את קרבי הקרבן וממחה אותם עד שיסור הפרש כדי שיהיו נקיים בצלייה.
הכהנים מקטירים את חלבי הקרבנות על במערכה שעל גבי המזבח. חלבי כל קרבן וקרבן קרבים לבדם. ההקטרה נעשית ביום ולא בלילה כיוון שהוא יום טוב, אבל אם חל ערב פסח בשבת אפשר להקטיר גם בלילה. הקטר החלבים דוחה שבת, וכן שחיטת הפסח, זריקת דמו ומיחוי קרביו דוחים, אך שאר עניני הפסח אינם דוחים.
לאחר שגמרו כל המקריבים להקריב ויצאו מהעזרה, שוטפים את העזרה ואפילו בשבת. לצורך זה, סותמים את היציאה של אמת המים שעוברת בעזרה עד שמתמלאת כל העזרה מים. פותחים את הסתימה ויוצאים המים עם הלכלוך.
דינים בצליית הפסח ובאכילתו
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
קרבן פסח צריך להיצלות באש.
אם הקרבן אינו צלי אש - פסול. וחקר הרוגאצ'ובר האם הפסול הוא שאינו צלי אש או שנצלה בדבר אחר, וחילק שתנור שגרפו וצלאו באוויר התנור פסול משום שאינו צלי אש, אך נגע בחרס של תנור פסול משום שנצלה בדבר אחר (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן פסח (אות רצו)).
בפסול הוצאת פסח חידש הרוגאצ'ובר שיש חילוק בין הוצאה מחוץ לבית, שאז נפסל מחמת ההוצאה (פעולה), לבין הוצאה חוץ לחבורה, שאז נפסל משום שאינו בחבורה אחת (תוצאה) (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ג ד"ה קרבן פסח (אות רצד)).
באיסור שבירת עצם חקרו האם אסור לשבור את העצם (פעולה), או שצריך שהעצם תהיה שלמה (תוצאה) (קונטרסי שיעורים נדרים כד-ז).
לגבי דינים שונים חקרו דנו האם הם מדיני קרבן פסח או מדיני אכילת הפסח:
- אין הפסח נאכל אלא בלילה ועד חצות הוא רק מדיני מצוות אכילת פסח, אך אינו מדיני קרבן פסח, שהרי מדיני הקרבן הוא מהנאכלים ליום ולילה (ברכת מרדכי או"ח ב ומועדים ט-ג ד"ה וייסד, בשם הגר"ח).
- צלי אש הוא מדיני קרבן פסח ולא מדיני אכילת פסח (משנת יעבץ או"ח כד ד"ה ואשר נראה).
- פסח נאכל על השובע - חקר הגר"ח (סטנסיל כה) האם הוא מדין אכילת פסח או מדין אכילת קודשים.
פסח שני
- ערך מורחב - פסח שני
מי שבזמן הקרבת הפסח, בי"ד בניסן, היה טמא או שהיה רחוק מירושלים יכול להקריב קרבן פסח בי"ד באייר, והוא נקרא "פסח שני".
ראה גם
- ↑ ועיין בבית הלוי חלק א' פרק ב' שהרחיב בעניין ואף הסביר כי זאת הסיבה שהרמב"ם מנה מצווה זאת בנפרד