אתונו של בלעם: הבדלים בין גרסאות בדף
| שורה 3: | שורה 3: | ||
==סיפור המעשה בפרשת בלק== | ==סיפור המעשה בפרשת בלק== | ||
{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=במדבר, כב,כא-ל|אנגלית=|תוכן=וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא.}} | {{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=במדבר, כב,כא-ל|אנגלית=|תוכן=וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא.}} | ||
הרקע לסיפור האתון מתחיל לאחר המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כשעם ישראל התיישב באזור גבול מואב. [[בלק בן ציפור]], מלך מואב, נבהל מכך שבני ישראל חנו בגבולו, ולאחר שהתייעץ עם זקני מדיין, שלח מלאכים כדי לקרוא ל[[בלעם בן בעור]] שיקלל את ישראל, כיון שהיה ידוע שקללותיו וברכותיו של בלעם מתקיימות. בהתחלה ה' לא הרשה לבלעם ללכת, אך לאחר שהשליחים נשלחו שוב, וניכר היה שבלעם רוצה ללכת, הרשה לו הקב"ה - בתנאי שבלעם יאמר רק מה שיורה לו הקב"ה לומר. | |||
בדרך, כשבלעם רוכב על אתונו, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה. כאן ראה פתאום בלעם את המלאך, והתנצל, והבטיח שוב שאת אשר יאמר לו ה' לומר - יאמר. | |||
==אתונו של בלעם בדברי חז"ל== | ==אתונו של בלעם בדברי חז"ל== | ||
גרסה מ־19:07, 11 ביולי 2023
|
|
אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם היא אתון שמסופר עליה בפרשת בלק. האתון שימשה את בלעם לרכיבה עליה אל בלק שבקש ממנו לקלל את עם ישראל, ובמהלך הסיפור מתואר אירוע בו ה' פותח את פי האתון, והיא מדברת עם בלעם.
סיפור המעשה בפרשת בלק
|
וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. |
|
| – במדבר, כב,כא-ל | ||
הרקע לסיפור האתון מתחיל לאחר המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כשעם ישראל התיישב באזור גבול מואב. בלק בן ציפור, מלך מואב, נבהל מכך שבני ישראל חנו בגבולו, ולאחר שהתייעץ עם זקני מדיין, שלח מלאכים כדי לקרוא לבלעם בן בעור שיקלל את ישראל, כיון שהיה ידוע שקללותיו וברכותיו של בלעם מתקיימות. בהתחלה ה' לא הרשה לבלעם ללכת, אך לאחר שהשליחים נשלחו שוב, וניכר היה שבלעם רוצה ללכת, הרשה לו הקב"ה - בתנאי שבלעם יאמר רק מה שיורה לו הקב"ה לומר.
בדרך, כשבלעם רוכב על אתונו, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה. כאן ראה פתאום בלעם את המלאך, והתנצל, והבטיח שוב שאת אשר יאמר לו ה' לומר - יאמר.
אתונו של בלעם בדברי חז"ל
במסכת אבות מתוארים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר ברגע האחרון של בריאת העולם, ובהם פי האתון, הוא פיה של אתונו של בלעם.
בגמרא מתואר ויכוח בין בלעם לאתונו, על טיב הקשר ביניהם: בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה: "מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?" אמר להו: "ברטיבא שדאי ליה"; מיד "ותאמר האתון הלא אנכי אתונך". אמר לה: "לטעינא בעלמא"; אמרה ליה: "אשר רכבת עלי". אמר לה: "אקראי בעלמא"; אמרה ליה: "מעודך ועד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה", כתיב הכא "ההסכן הסכנתי" וכתיב התם "ותהי לו סוכנת". עבודה זרה ד, ב
פי האתון- חזיון או מציאות
הרמב"ם[1], כדרכו במורה נבוכים חלק ב מב, הסביר שעל אף שהתורה כותבת שהאתון פתחה את פיה ודיברה, אין הכוונה כפשוטו אלא מדובר בחזיון נבואי בלבד. כדברים אלו נקט גם ר"י אבן כספי שהסביר שכל הדבר היה בחיזיון וכי בלעם התנמנם ברכבו כמנהג בני אדם. הוכחה נוספת לפרשנות זו ניתן למצוא בכך שלא נראה שבלעם או אחד מהאנשים שהלכו עמו נבהל מכך שהאתון פתחה את פיה, ונראה כי הדבר היה רק בחזיונו של בלעם.
מנגד, הרמב"ן [2] מסביר כי נס האתון היה במציאות ממש. לפירושו עצם דברי הפסוק "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" מוכיחים כי הקב"ה אכן פתח את פי האתון, והפך אותה לכעין "בריאה חדשה" שאף יש ביכולתה לראות את המלאך שאפילו בלעם המכשף לא יכל לראותה. אמנם, הרמב"ן מבאר כי אין האתון ראתה ממש את המלאך, אך חשה בו והרגישה בדבר שהפחיד אותה, ולכן סטתה מן הדרך. הרמב"ן מוכיח את דבריו מכך שהאתון לא פירשה כי יש מלאך שעומד בדרך אלא רק שאלה אותו בתמיהה האם אי פעם עשתה לו דבר דומה, משום שלא ידעה בעצמה מדוע סטתה מן הדרך.[3]
באופן מחודש, מבאר הרס"ג[4] כי האתון לא דברה מעצמה, אלא מלאך ה' דיבר בפיה. אמנם, האברבנאל דוחה את דבריו מכך שהפסוק אומר שהאתון דברה על ידי נס שהרי נאמר "ויפתח ה' את פי האתון"[5].
ראה עוד
- מה הקשר בין עליה לרגל לבלעם? הרב משה ארנרייך
הערות שוליים
- ↑ כבר ביארנו כי כל מקום, שנזכר בו ראיית מלאך או דיבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל בשווה, ... ודע זה והבינהו מאד ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה מלאך או יהיה הנראה מן המאמר תחילה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף העניין התבאר לו שהוא מלאך... (ומביא עניין שלושת האנשים אצל אברהם והיאבקות יעקב עם המלאך שכולם במראות הנבואה)... וכן עניין בלעם כולו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה - אחר (-כיון) שהתבאר באחרית העניין דיבור המלאך...
- ↑ כב,כג
- ↑ מלאכי השם – השכלים הנבדלים – לא יראו לחוש העיניים, כי אינם גוף נתפש במראה...אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר; על כן תוכל לפרש "ותרא האתון"- כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן... וכאשר אירע בה הנס, ושם לה הבורא הדיבור אמרה לבלעם (כ"ב ל') "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן, כי לאונסה נעשה בה כך. ולפיכך לא אמרה לו: "הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו", כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל.
- ↑ מובא בפירוש אברבנאל על בראשית ב, פסוקים ג-ד
- ↑ וז"ל אברבנאל: "...גם אין להחזיק במה שכתב הגאון רבינו סעדיה, ונמשכו אחריו חכמי האומות, שהשטן היה מדבר, לא הנחש. ושכן היה הענין מאתונו של בלעם (במדבר כב, כח-ל), שהיא לא דברה מעצמה, אבל מלאך ה' דיבר בפיה. כי אילו היה הדבר כן, לא היה הנחש חוטא ולא נענש. ומציאות שטן מדבר בפי נחש הם באמת דברים בלתי מצויירים, אבל הבל המה מעשה תעתועים. גם אין לומר שהיה דיבור הנחש על דרך נס, כי לא יעשה ה' נסים ודרך פלא לתכלית רע. גם שלא אמר הכתוב בענין הנחש ויפתח אלהים את פי הנחש, כמו שאמר באתון בלעם, בעבור שהיה על דרך פלא"