אתונו של בלעם: הבדלים בין גרסאות בדף

אתונו של בלעם היא אתון שמסופר עליה בפרשת בלק. האתון שימשה את בלעם לרכיבה עליה אל בלק שבקש ממנו לקלל את עם ישראל, ובמהלך הסיפור מתואר אירוע בו ה' פותח את פי האתון, והיא מדברת עם בלעם.

סיפור המעשה בפרשת בלק[עריכה]

	וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא.
– במדבר, כב,כא-ל

הרקע לסיפור האתון מתחיל לאחר המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כשעם ישראל התיישב באזור גבול מואב. בלק בן ציפור, מלך מואב, נבהל מכך שבני ישראל חנו בגבולו, ולאחר שהתייעץ עם זקני מדיין, שלח מלאכים כדי לקרוא לבלעם בן בעור שיקלל את ישראל, כיון שהיה ידוע שקללותיו וברכותיו של בלעם מתקיימות. בהתחלה ה' לא הרשה לבלעם ללכת, אך לאחר שהשליחים נשלחו שוב, וניכר היה שבלעם רוצה ללכת, הרשה לו הקב"ה - בתנאי שבלעם יאמר רק מה שיורה לו הקב"ה לומר.

בדרך, כשבלעם רוכב על אתונו, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה. כאן ראה פתאום בלעם את המלאך, והתנצל, והבטיח שוב שאת אשר יאמר לו ה' לומר - יאמר.

משמעות הפרשייה[עריכה]

במדרש‏^[1] מבואר כי מטרת פתיחת פי האתון הייתה ללמד את בלעם ענווה כלפי כוחו "להודיעו שהפה והלשון ברשותו (של ה'), שאם ביקש לקלל – פיו ברשותו". בדומה לכך, הרמב"ן מבאר כי טעם נס פתיחת פי האתון היה "להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אילם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים...ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם". לפירושו, בלעם הולך לקלל את עם ישראל לאחר שהוא יודע כי הקב"ה אינו חפץ בכך אך מרגיש כי כוחו בפיו אינו קשור לה', לכן היה צריך ללמדו כי כפי שה' נתן את כוח הדיבור לאתון כך הוא נתנו גם לבלעם אך אין הוא בעלים על כוח זה להרע לישראל. במדרש‏^[2] מבואר עוד עניין זה גם בכך שבלעם נאלץ לאיים על האתון "לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ" והיה בכך גנאי שהראה שאין הוא יכול להורגה בפיו, ועוד שהיא זו שראתה את המלאך בעוד הוא, שהגדיר עצמו כ"יּוֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן" לא ידע על המלאך הניצב לפניו.

אתונו של בלעם בדברי חז"ל[עריכה]

במסכת אבות אבות ה ו מתוארים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר ברגע האחרון של בריאת העולם, ובהם פי האתון, הוא פיה של אתונו של בלעם. הרמב"ם אבות ה ו מפרש שהקב"ה יצר בבריאה את חוקי הטבע שיישארו באופן קבוע, וקבע מראש שיהיה לעיתים מופת היוצא מדרך הטבע- כאשר אחד מן המופתים הללו הוא פתיתת פי האתון- שנקבע מראש מופת זה שיסטה מחוקי הטבע. המהר"ל‏^[3] מבאר באופן ספציפי יותר כי בערב שבת בין השמשות נבראו "דברים שאינם טבעיים לגמרי והם קרובים אל הטבע". באותו האופן, דיבור האתון הוא דבר שנמצא בתווך בין הטבע לנס, שכן כוח הדיבור הינו כוח טבעי, אך נתינתו לאתון הינה הנס.

בגמרא מתואר ויכוח בין בלעם לאתונו, על טיב הקשר ביניהם: בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה: "מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?" אמר להו: "ברטיבא שדאי ליה"; מיד "ותאמר האתון הלא אנכי אתונך". אמר לה: "לטעינא בעלמא"; אמרה ליה: "אשר רכבת עלי". אמר לה: "אקראי בעלמא"; אמרה ליה: "מעודך ועד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה", כתיב הכא "ההסכן הסכנתי" וכתיב התם "ותהי לו סוכנת". עבודה זרה ד, ב

פי האתון- חזיון או מציאות[עריכה]

הרמב"ם‏^[4], כדרכו במורה נבוכים חלק ב מב, הסביר שעל אף שהתורה כותבת שהאתון פתחה את פיה ודיברה, אין הכוונה כפשוטו אלא מדובר בחזיון נבואי בלבד. כדברים אלו נקט גם ר"י אבן כספי שהסביר שכל הדבר היה בחיזיון וכי בלעם התנמנם ברכבו כמנהג בני אדם. הוכחה נוספת לפרשנות זו ניתן למצוא בכך שלא נראה שבלעם או אחד מהאנשים שהלכו עמו נבהל מכך שהאתון פתחה את פיה, ונראה כי הדבר היה רק בחזיונו של בלעם.

מנגד, הרמב"ן ‏^[5] מסביר כי נס האתון היה במציאות ממש. לפירושו עצם דברי הפסוק "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" מוכיחים כי הקב"ה אכן פתח את פי האתון, והפך אותה לכעין "בריאה חדשה" שאף יש ביכולתה לראות את המלאך שאפילו בלעם המכשף לא יכל לראותה. אמנם, הרמב"ן מבאר כי אין האתון ראתה ממש את המלאך, אך חשה בו והרגישה בדבר שהפחיד אותה, ולכן סטתה מן הדרך. הרמב"ן מוכיח את דבריו מכך שהאתון לא פירשה כי יש מלאך שעומד בדרך אלא רק שאלה אותו בתמיהה האם אי פעם עשתה לו דבר דומה, משום שלא ידעה בעצמה מדוע סטתה מן הדרך.‏^[6].

בדרך אמצעית, מבאר שד"ל כי ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו: כי התעללת בי, והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר: הלא אני אתנך, ואז נכמרו רחמיו עליה. שד"ל מחזק פירוש זה בכך שעל אף שהאתון "דיברה" עם בלעם, לא היה הדבר נס מוחלט שהבהיל את בלעם ואת המלווים אותו, מכיוון שכנראה לא היה מדובר בחריגה גדולה ממנהגה אלא הביעה את עצמה בעזרת מבטים אל בלעם ונעירות.

באופן מחודש, מבאר הרס"ג‏^[7] כי האתון לא דברה מעצמה, אלא מלאך ה' דיבר בפיה. אמנם, האברבנאל דוחה את דבריו מכך שהפסוק אומר שהאתון דברה על ידי נס שהרי נאמר "ויפתח ה' את פי האתון"‏^[8].

ראה עוד[עריכה]

• מה הקשר בין עליה לרגל לבלעם? הרב משה ארנרייך

הערות שוליים