אחרי רבים להטות: הבדלים בין גרסאות בדף
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
דניאל ונטורה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת''' ב[[משפט התורה]] מובאת ב[[פרשת משפטים]] לאמר:"לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" <ref>ספר שמות, כ"ג, ב'</ref>. דהיינו, אם אתה רואה כי דעת הרוב מביאה לידי החלטה שיש לך ספק לגבי טיבה אל תגרר להסכים לה. לפי [רבי אברהם אבן עזרא]] יש חובה להטות אחרי הרוב, "...כי אם יהיו הרבים לטובה שהיא מצווה ללכת אחריהם". וזו אחת מ[[תרי"ג | '''אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת''' ב[[משפט התורה]] מובאת ב[[פרשת משפטים]] לאמר:"לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" <ref>ספר שמות, כ"ג, ב'</ref>. דהיינו, אם אתה רואה כי דעת הרוב מביאה לידי החלטה שיש לך ספק לגבי טיבה אל תגרר להסכים לה. לפי [רבי אברהם אבן עזרא]] יש חובה להטות אחרי הרוב, "...כי אם יהיו הרבים לטובה שהיא מצווה ללכת אחריהם". וזו אחת מ[[תרי"ג]] המצוות. | ||
==הכרעה אחרי רוב הדיינים== | ==הכרעה אחרי רוב הדיינים== | ||
גרסה מ־16:16, 24 בפברואר 2009
|
|
אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת במשפט התורה מובאת בפרשת משפטים לאמר:"לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" [1]. דהיינו, אם אתה רואה כי דעת הרוב מביאה לידי החלטה שיש לך ספק לגבי טיבה אל תגרר להסכים לה. לפי [רבי אברהם אבן עזרא]] יש חובה להטות אחרי הרוב, "...כי אם יהיו הרבים לטובה שהיא מצווה ללכת אחריהם". וזו אחת מתרי"ג המצוות.
הכרעה אחרי רוב הדיינים
בספרות חז"ל סופו של הפסוק אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת משמעותו היא ש"חייב אדם (הדיין) לנטות אחרי רבים". שכן, ההכרעה המשפטית יכולה להתקבל רק על-פי דעת רוב הדיינים. וכך נאמר במכילתא [2] :"שנים עשר מזכין ואחד עשר מחייבין - זכאי. שלשה עשר מחייבין וי' מזכין - חייב - דהיינו צריך להיות רוב, לפחות שניים, כדי לקבל הכרעה. [3]
הבעת דעה בעקבות רבים
פרשני ימי הביניים פרשו את הפסוק לעיל בצורה שונה. לפי טעמי המקרא המילה להטות מבודדת מכל האמור לפניה וכך נכתב בפסוק :"וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב - לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". לפי הסבר זה הפירוש לעיל אינו קיים, הנטיה לא עוסקת בהכרעת הדיינים, אלה בהבעת דעה.
רש"י סבור כי יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. לפי פשוטו של מקרא:לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם...אלא אמור את המשפט כאשר הוא (לפי דעתך), וקולר יהא תלוי בצוואר הרבים" - דהיינו, אל תביע דעתך על ריב במשפט בדרך שיש בה לנטות אחרי השופטים הרשעים (המוצגים בחלק הראשון של הפסוק) כי בכך תגרום להטות את המשפט מאמיתו. תביע את דעתך אם אתה סבור כי דעת הרוב תוביל להכרעה שגוייה.
שמירת הדעה העצמאית של העד
פרופ' שמואל ורגון במאמרו לנושא עיון קצר בגישתו של שד"ל למדרשי ההלכה של חז"ל בדף שבועי לפרשת השבוע בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן מצייג פירוש של הרב שמואל דוד לוצאטו. לטענתו, הכתוב אינו עוסק כלל בדיינים אלא ביחיד הבא להעיד. הוא מביא את פירושו של רבי אברהם אבן עזרא :"אם ראית רבים יעידו על דבר שלא ידעתו, לא תאמר בלבבך אלה לא יכזבו". שד"ל מצטט את דברי ראב"ע, כשיהיה ריב בין אנשים, לא תעיד עדות על מה שלא ראית, ואין לך לסמוך על רבים המעידים... כי אולי תצא מזה הטיית משפט.
והוא מוסיף שאל תחשוב : והלא כיון שיש שם רבים המעידים, תוספת עד אחד לא תטיב ולא תזיק, הנה ייתכן שזה הנוסף, אם הוא בחזקת כשרות, יגרום לדיינים שלא ירבו בחקירות ובדרישות כל כך כמו שהיו מרבים, אם לא היו שם אלא העדים האחרים.... דהיינו, ייתכן כי העד הבודד יביא לידי הכרעת הדין השגויה, לדעתו מראש.
הוא סבור כי לא מדובר בהכרעת הדין על-ידי בית הדין הרי "... ואין ספק כי אין דרך לפסוק הדין אלא על פי הרוב, כי רחוק הוא שתהיה דעת כולם שווה." ומסקנתו היא : "המקרא הזה איננו מדבר בשופטים, אלא ביחיד הבא להעיד"