פרשת משפטים

פרשת משפטים היא הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה עוסקת בעיקר בדיני ממונות ודינים נוספים, שמהוים מקור למסכתות רבות בסדר נזיקין. בסוף הפרשה מופיע מעמד כריתת ברית בין האלוקים לעם ישראל ו"ראיית" האלוקים.

בפרשת השבוע מובאות 53 מצוות מתוך תרי"ג מצוות. לפי ברוך הלפרין בספר מצוות השם : מצוות לא תעשה - ל' ומצוות עשה כ"ג.

חלוקת הפרשה לנושאים ע"פ פרקים[עריכה]

הפרק	פסוקים	תוכן
כ"א:	א-ו	דיני עבד עברי
	ז-יב	דיני אמה עבריה
	יג-כז	דיני מכה אדם , מקלל הורים ומוכר נפש
	כח-לב	דיני שור נוגח אדם
	לג-לז	דיני מזיק שור (בור, שור נוגח שור, טביחה ומכירה).
כ"ב	א-ג	דיני בא במחתרת
	ד	דיני מבעה (שן ורגל)
	ה'	דיני אש
	ו-יד	דיני שומרים
	טו-טז	דיני מפתה
	יז-כ	3 חייבי מיתה (מכשפה, שוכב עם בהמה וזובח לע"ז)
	כא-כו	דיני דלים (הונאת גר, יתום ואלמנה, הלוואה, ריבית ומשכון)
	כז-ל	דינים
כג	א-ג	משפט (עדות שקר, הליכה אחר רוב, "שוחד")
	ד-ה	חסד לזולת (השבת אבידה, פריקה וטעינה)
	ו-ט	משפט (שוחד, שקר, גר)
	י-יט	חגים (שבת, רגלים)
	כ-לג	הבטחות לכניסה לארץ
כד	א-יא	כריתת הברית
	יב-יח	עליית משה להר סיני

לוח הזמנים של הפרשה[עריכה]

הפרשה כוללת שני נושאים עיקריים: מתן המשפטים לבני-ישראל וכריתת הברית, אשר בסיומה עולה משה רבינו להר סיני, בו' סיון או ז' סיון, לאחר מעמד הר סיני.

לפי רש"י, הברית המוזכרת בפרק כ"ד, בד"ה ואל משה אמר עלה - נאמרה קודם עשרת הדברות - בד' בסיון. המשך לוח הזמנים היה:

• בו ביום- ויבא משה ויספר לעם - "את כל דברי ה'" - מצוות פרישה והגבלה: "ואת כל המשפטים -

שבע מצוות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה:

• וישכם בבקר - בה' בסיון - ויכתב משה - מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצוות שנצטוו במרה.
• שנכנסו אבותינו לברית במילה וטבילה והזאת דמים שאין הזאה בלא טבילה שנאמר: ויקח משה חצי הדם - מי חלקו, מלאך בא וחלקו: באגנות - שני אגנות אחד לחצי דם עולה ואחד לחצי דם שלמים להזות אותם על העם.
• לאחר מתן תורה - "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם - ארבעים יום. שם קבל את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם - כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש: באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצוות התלויות בו.

הרמב"ן בדעה מעט שונה. לדעתו, המשפטים נאמרו לאחר מתן תורה באותו יום. רש"י סבור שהם נלמדו תוך 40 היום בהר. הנצי"ב סבור לפני מתן תורה.

המשפט העברי[עריכה]

הפסוק הפותח את פרשת השבוע דן במהות המשפט העברי. רש"י כתב על ד"ה לפניהם - "ולא לפני גויים, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנין אותו כדיני ישראל, אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את השם ומיקר שם עבודה זרה להחשיבה, שנאמר ^[1] "כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים" - כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם.

כאשר הוקמה מדינת ישראל נבדקה על-ידי יהודים מאמינים האפשרות האם קיימת האפשרות כי חוקי המדינה יתבססו על המשפט העברי. בדיעבד, הסתבר כי המחוקק הישראלי שם דגש על "הערכים הדמוקרטיים והליברליים" ולכן נראה כי אפשרות זאת לא קיימת.

רבני ישראל נוהגים להתייחס לרשות השופטת של מדינת ישראל כ"ערכאות של גויים". הרב יעקב אריאל ^[2]. מסביר: המשפט הרישמי , המוכר, במדינת ישראל הוא "נוכרי" או "ישראלי" - המורכב מחוקי עמים שונים. הוא מכיל פה ושם סעיפים אחדים ברוח השולחן ערוך. אולם, רוחם הכללי של המשפט ורוב שופטיו "זרה לרוח התורה".

הרב אריאל בדעה כי במדינת ישראל, כמדינת העם היהודי, גם לפי "מגילת העצמאות" היה צריך להיות בצד השפה העברית, הלוח העברי ושבת ומועדי ישראל - גם זיקה למשפט העברי. הוא קובע:כל גדולי הפוסקים בדורות האחרונים מכל החוגים והזרמים סבורים אחרת.

הרב מרדכי אליהו כתב : עוד סיבה יש מדוע להעדיף דווקא דין תורה והיא כי "אלוקים ניצב בעדת אל בקרב אלוקים ישפוט". אלוקים מעורב בדיון הזה ומנחה את הדיינים לעמוד על דבר אמת. אם חלילה הדיינים לא עשו את מלאכתם נאמנה והטו את הדין בגלל עצלות או טעות שהייתה בהם, הקב"ה מעורב כאן. אתה עשית את דבר ד' והוא ישלם לך ^[3] . "ונְֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיּשְַׁלּםֶ לָךְ שְׂכַר פְּעֻלּתָךְ".

והוא ממליץ : על כן ראוי והגון לדון בכל דיני הממונות שבין איש לחברו על פי דין תורה, יחפשו דיינים שהם נקיים מכל נגיעה ובקיאים בהלכות אלו. הם ישמעו את הטענות ויפסקו את הדין ואחרי פסק הדין יקבל האדם את דינו בשמחה ויחשוב בדעתו שאם חלילה נעשתה טעות בדינו - יש מי שישלם לו את חסרונו. יהי רצון שיתקיים בנו "הָשִׁיבהָ שׁוֹפְטֵינוּ כּבְרִָאשׁוֹנָה ויְוֹעֲצֵינוּ כּבְתְַּחִלּהָ. והְָסֵר מִמֶּנּוּ יגָוֹן ואֲַנָחָה" ^[4] "אַחֲרֵי כֵן יקִָּרֵא לָךְ עִיר הַצּדֶק קִרְיהָ נֶאֱמָנָה".

עבד עברי - מי הוא ?[עריכה]

פרשת השבוע מתחילה:"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם". הלכה למעשה אנו נתקלים בנושא בספר ירמיהו. הקב"ה מנחה את ירמיהו הנביא לצוות את העם על שילוח עבדים. העם אכן עושים זאת " ותָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ". אמנם, אין בני ישראל מחזיקים זמן רב בכך אלא מיד מחזירים את העבדים. "וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ". בעקבות כך גוזר הקב"ה על ירושלים את הגרוע מכל: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָתַתִּי אֶתְכֶם לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ...וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם... וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין ישֵׁב". בעקבות החזרת מוסד העבדות, נחתמת גזירת חורבנה של ירושלים.

שואל הרב רונן נויבירט כיצד אם כן, מעודדת התורה את העבדות ולא זו בלבד אלא שפותחת את פרשת משפטים בנתינת לגיטמציה לעבדות ? והוא משיב:" עיון מעמיק בפרשת העבד העברי, יגלה שמדובר בעבדות מסוג אחר, ובודאי לא זו המופיעה אצל ירמיהו. ראשית, היחס החברתי המתחייב לאותו העבד הינו יחס של שווה בין שווים. "יכול תקראנו עבד לשם בזיון ? תלמוד לומר 'וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך' - נהוג בו אחווה!" ^[5] ." ועוד... יתרה מכך, חל איסור להטיל עליו כל משימה מבזה - "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד. אינו נוהג בו אלא כשכיר" ^[6] . ההתקשרות עם "העבד" צריכה להיות בבחינת יחסי מעביד-עובד ולא יחס של משעבד כלפי עבד.

הוא מציג את ההסבר הבא: רש"י על אתר מבאר ע"פ חז"ל שמדובר באדם שנמכר ע"י בית דין בעקבת גניבה שביצע. אכן, בהמשך הפרשה מופיעים דיניו של הגנב אשר מחוייב להחזיר את הקרן וכן לשלם תשלומי קנס. ברם, "אם אין לו - ונמכר בגנבתו".

הרש"ר הירש בפירושו לתורה, מביא הסבר מרתק. בכל חברה מתוקנת כיום, עונשו של הגנב הינו ריצוי עונש מאסר בבית הכלא. מטרת החוק היא ליצור סדר חברתי ואשר על כן כל מי שמערער את הסדר, מושלך לצידי החברה אל בית הכלא. סיכויי הפושע לצאת ממעגל הפשע קטנים ובפרט כשהוא מבלה את זמנו בכלא בחברתם של פושעים אחרים. התורה בחזונה ליצירת חברה אידיאלית וצודקת מצאה פתרון אחר לבעיית הפשע. פתרון זה דואג לא רק לחוק ולסדר, כי אם גם ובעיקר לתיקון השורש המוסרי והחברתי של הקלקול. הגנב מן הסתם, הגיע למעשיו משום שנדחק לשולי החברה. מסיבה כזו או אחרת לא מצא את מקומו המתוקן בחברה ועל כן הדרדר אל עולם הפשע.

ייתכן והאשם בזה אינו רק הגנב עצמו, אלא גם בעל הבית אשר בהתנשאותו דחק לשוליים את מי שלא שייך למעמד החברתי שלו. אשר על כן, כחלק מהעונש המתקן, פותח בעל הבית את שעריו לגנב ומכניסו אל תוך ביתו. כאמור, אסור לבעל הבית להתנשא על הגנב. הוא צריך לתת לו יחס של חום ושוויון.

מכה איש ומת[עריכה]

בין מצוות הפרשה מובאת המצווה:"מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת..." ^[7]. רבי יצחק אברבנאל מציג שלוש שאלות על מצווה זו ולאחר מכן משיב ברצף ומסכם:"והותרו בזה ג' השאלות".

1. למה יש לציין גם שהייתה הכאה וגם שגרמה למוות, הרי גורלו של ההורג כבר ידוע. מכה איש - הכוונה "איש גדול בר-עונשין מבן י"ג ומעלה. מצד המוכה - נפש - כל אחד.
2. ואם לא התכוון להרוג, אבל "מרשעת המכה של הרוצח המיתו" . אין אדם נהרג על שוגג ולכן ינתן לו מקלט בעיר המקלט מפני גואל הדם. אבל "אין ספק בין שני הקצוות, שאין בינהם אמצעי" - אחד, הוא ההורג בדעת ובכוונה והשני, ההורג שלא בדעת, לא יומת, אם בדרך מקרה בא לידו - חיוב או שלילה אין ביניים.
3. ומה במקרה שהרוצח יברח אל קרנות המזבח כמו יואב בן צרויה :"וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהֹוָה וְהִנֵּה אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע לֵאמֹר לֵךְ פְּגַע-בּוֹ:^[8]. כאן בה נסיונו הבינלאומי של דון יצחק אברבנאל שכתב:"קצת אומות העולם לא יוציאו ממזבוחם את הרוצח לא בשגגה ולא במזיד, אלא בלבד אותו שהרגו בערמה שבא אצלם שיעשה האדם לאוהבו הבוטח בו"

אבות נזיקין[עריכה]

ערך מורחב - אבות נזיקין

סוגי הנזק, המפורשים בתורה, שאדם עושה לחברו על ידי גופו או על ידי רכושו. בפרשת משפטים מלמדת אותנו התורה, שחייב אדם לשלם בין בעד נזקי גופו ובין בעד נזקי ממונו, כלומר בין כשהזיק את חברו על ידי גופו ובין כשהזיקו על ידי רכושו, שכן מוזהר האדם להשגיח ולשמור היטב על רכושו העלול להזיק, שלא יפגע בבני אדם ולא יגרום להם הפסדים.

המשנה (בבא קמא ב, א) מונה ארבעה אבות נזיקין: "השור והבור והמבעה וההבער". מתוך ארבעה אלה שניים הם ברורים, ואין עליהם כל מחלוקת: א. הבור; ב. ההבער, כלומר האש. אבל השניים האחרים - השור והמבעה - אינם ברורים. לדעת רב, "שור" האמור במשנה , כולל את כל נזקי השור, כלומר: קרן, שן ורגל, ו"מבעה" פירושו: אדם המזיק בגופו את ממון חברו. ושמואל סובר שאין המשנה מונה אלא ארבעה סוגי נזקי ממון, שהם מועדים מתחילתם, ו"שור" פירושו רגל בלבד, ו"מבעה" זה שן. נמצא לדעת שמואל, שאמנם אין המשנה מונה אלא ארבעה אבות נזיקין: רגל, שן, בור ואש. בירושלמי מפרשים, ש"שור" פירושו קרן, ו"מבעה" כולל שן ורגל.

עזוב תעזוב עימו[עריכה]

בתוך דיני הפרשה מופיע גם ציווי בלשון פחות ברורה. התורה מצווה כי כאשר תראה את חמור שונאך רובץ תחת משאו עליך לעזור לו בכך ש"עזוב תעזוב עימו". אנו מכירים את המילה עזיבה בתור פעולה בה לא עוזרים לאחרים אז מדוע התורה מצווה אותנו דווקא בלשון זו?

אונקלוס מתרגם את לשון הפסוק באופן שונה ואומר שעיקר הציווי הוא העזיבה אך עזיבה של רגשות שליליים כלפי האחר- "משבק תשבוק מא דבליבך עלוהי". למעשה, עיקר הציווי איננו לעזור לאחר, על אף שזהו חלק ממנו כמובן, אלא דווקא לנצל את ההזדמנות לסייע לאחר ולעזוב את הכעס והטינה שעשויה להיות כלפיו. הגמרא אף אומרת שמי שרואה שני אנשים הזקוקים לסיוע, אחד אוהב והשני שונא, מצוה לטעון עם השונא תחילה, כדי לכוף את יצרו.

מדרש תנחומא מביא כיצד מצוות הפריקה יכולה להחזיר את האהבה בין שונאים, וכי עיקר המצווה המשפט היא לכונן מישרים ושלום בין האנשים:

"שני חמרים מהלכין בדרך שונאין זה לזה. רבץ לאחד מהן חמורו. חברו עובר ורואהו שרבץ תחת משאו, אמר: לא כתיב בתורה, כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב. מה עשה? חזר וטען ומלוהו. התחיל מסיח עמו, עזוב קימעא מכאן, העלת מכאן, ערוק מכאן, עד שיטעון עמו, נמצאו עושין שלום ביניהם. וחברו אומר: לא הייתי סבור שהוא שונאי, ראה היאך ריחם עלי כשראה אותי ואת חמורי בדוחק. מתוך כך, נכנסו לפונדק, אכלו ושתו ביחד ונתאהבו זה לזה. הדא הוא דכתיב "אתה כוננת מישרים משפט וצדקה".

היחס לגרים[עריכה]

המצווה לכבד את הגר, ובוודאי לא ללחוץ אותו או לגנוב ממנו, היא אחת המצוות המוזכרות ביותר בתורה. בפרשת השבוע נאמר : "וְגֵר לֹא תִלְחָץ" ^[9] . גם בספר ויקרא כתוב: "וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ, כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ " ^[10] . היחס הראוי לגר נזכר גם בספר דברים: הקב"ה הוא "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה", ולכן אנו מצווים "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר" ^[11] .

פרופ' נתן אביעזר מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר-אילן כתב בדף שבועי מאמר בנושא וגר לא תלחץ ואומר : אותו רעיון בניסוח כזה או אחר כתוב יותר מעשר פעמים נוספות בתורה! הפרשנים חלוקים בפירושיהם האם הכוונה בכל מקום לגר תושב (נכרי שגר בקרב ישראל ומקיים רק חלק מהמצוות) או לגר צדק (נכרי שהתגייר). גם מהמכילתא דרבי ישמעאל ^[12] קשה ללמוד הכרעה חד משמעית. ןהוא משאיר שאלה זו פתוחה.

והוא פונה לשאלה העיקרית: מדוע אהבת הגר נשנית שוב ושוב בתורה? הסיבה שהתורה מדגישה כל- כך הרבה פעמים את הצורך ליחס הולם ואפילו מיוחד לגר היא הנטייה של האדם להתנהג בדר"כ להפך. טבעי לא לאהוב את הגר, השׁונה, הנכרי, המדבר במבטא זר ואוכל מאכלים מוזרים, הלובש בגדים משונים, ולא גדל עמנו וחווה את חוויות הילדות שלנו. באופן כללי הוא נחשב זר בחברה ולכן יש רתיעה חזקה מלקבל אותו באהבה.ווקא בגלל נטייה זו התורה מדגישה שוב ושוב שעלינו להתגבר על היצר הרע ולנהוג כראוי בגר וגם בכל מי ששייך למעמד החלשים בחברה, כמו האלמנה והיתום הנזכרים בפרשתנו בסמוך לגר ^[13] .

הנטייה ליחס לא הוגן כלפי הגר נזכרת בדרך מעניינת מאוד במגילת רות. רות, הגיורת המואבייה, הולכת לשדה בועז ללקט תבואה עם עניים אחרים. כאשר בועז שואל עליה ולומד על החסד העצום שהיא עשתה עם נעמי, הוא נותן הוראות לקוצרים להשיל "לה מן הצבתים" כדי להרבות את הלקט שלה. על יחסו המיוחד של בועז שואלת רות: "וַתֹּאמֶר אֵלָיו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִינָכְרִיָּה" ^[14] . רות מתפלאת שהיא זוכה ליחס מיוחד כל-כך למרות היותה נכרייה, וגם ממילותיה אלה למדים על הנטייה הנפוצה שלא לנהוג כראוי בגרים ובנכרים.

לכלב תשלכון אתו[עריכה]

בפרשתנו מוזכר בכלב לטובה:"וְאַנְשֵׁי-קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" ^[15]. רש"י שאל :"מה תלמוד לומר לכלב ? למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר ^[16] "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו", אמר הקב"ה תנו לו שכרו. המכילתא מפרט:"הא מה תלמוד לומר לכלב תשליכון ? ללמדך שהכלב מכובד מן העבד, שהטרפה לכלב ונבלה לעבד, ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר: ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר הקב"ה: תן לו שכרו."

הרב יעקב הלוי פילבר מקדיש לנושא מאמר באתר ערץ שבע וכתב: הכלב מוזכר במקרא עשרים ותשע פעמים ורובם בהקשר שלילי, כמו דבר גלית לדוד ^[17] : "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות", או דברי דוד ^[18] : "כי סבבוני כלבים, עדת מרעים", וכך דברי שלמה במשלי: "ככלב שב אל קיאו".

גם בדברי חכמים אין הכלב זוכה למחמאות, כשהם רוצים לתאר דור שפל הם מדמים אותו לכלב כמאמרם ^[19] : "פני הדור כפני הכלב". או דברי רבי מאיר בירושלמי ^[20] : "גם אויביו ישלים אתו ? זה הכלב". וגם את עמלק שבא להילחם עם ישראל המשילו לכלב כמו שמובא בילקוט שמעוני ^[21] : כשהתחילו ישראל מהרהרים: 'היש ה' בקרבנו' אמר להם הקב"ה: הרהרתם עלי, חייכם שאני מודיע לכם, הרי הכלב בא ונושך אתכם, ואי זה? זה עמלק, שנאמר "ויבא עמלק".

לעומת זאת, יש במקורות התייחסות חיובית לכלב. בפעם הראשונה מוזכר הכלב במצרים לשבח בפרשתנו ואילו בדברי חכמים השימוש בכלב הוא קדום יותר, הוא מוזכר אצל קין כידידו הטוב של האדם. על הכתוב: "וישם ה' לקין אות" אמר רב: "כלב מסר לו" ^[22] .

בסיום במאמר הוא מביא מדבריו של החתם סופר: הוא משתמש בהתנהגותו של הכלב שלא חרץ את לשונו בהסברת המסופר במסכת ^[23] שרבי פתח אוצרו בשנת בצורת ואמר יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה? אבל עמי הארץ אל ייכנסו, דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי פרנסני. אמר לו: קרית? אמר לו לאו, שנית? אמר לו: לאו, אם כן במה אפרנסך? אמר לו פרנסני ככלב וכעורב, ושואל החת"ס: למה המשיל עצמו דווקא לעורב ולכלב? ותשובתו היא שרבי לא רצה לזון עמי הארץ מפני שאין להם חלק בתורה, אבל באמת יש גם לעם הארץ זכות בתורה במה שמחזיקין תלמידי חכמים, ועץ חיים היא למחזיקים בה, וגם אותם שאינם ממחזיקי תורה יש להם זכות במה ששותקים ואינם חורצים לשונם לדבר עתק בגאווה ובוז על תלמידי חכמים.

והנה העורבים היו מביאים בשר ולחם לאליהו, והכלבים לא חרצו לשונם לבני ישראל וזה נחשב להם לזכות ששכרם להשליך להם הטרפה, ולזה רמז רבי יונתן בן עמרם לרבינו הקדוש.

אם כסף תלווה את עמי[עריכה]

המכילתא משפטים - מסכתא דכספא יט מביאה על הפסוק כי למרות שהפסוק מתנסח במילת התנאי "אם" למעשה מדובר בציווי וכלשונו "כל אם ואם בתורה רשות, חוץ משלשה: 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' שמות כ, כב... וכן 'אם כסף תלוה את עמי' שמות כב, כד, וכן 'ואם תקריב מנחת ביכורים ויקרא ב, יד". אך לאחר שלמדנו כי מדובר כאן בציווים, עדיין נשארת השאלה מדוע התורה משתמשת בלשון תנאי ולא בלשון ציווי?

המהר"ל גור אריה, פרשת יתרו מסביר כי התורה בכוונה משתמשת בלשון תנאי במצוות אלו מכיוון שמדובר על מצוות שהתורה רוצה שנעשה כאילו מדובר בתנאי ואיננו מחוייבים בכך- אלא מרצוננו הטוב, וכדבריו, "מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך אין הדבר לרצון הקב"ה, וצריך שיעשה מרצונו. ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה המעשה". ישנן מצוות שחלק מקיומן הוא לעשותן בלב שלם ולא רק מפאת הציווי, כגון הלוואה לאחר או הקרבה על המזבח ובמצוות אלו התורה לא רוצה שנעשה אותן כגזירת מלך אלא כאילו היו רשות ותנאי.

הצרעה בכיבוש הארץ[עריכה]

בפרשה מוזכרת בצרעה המזרחית בתור המסייעת בכיבוש הארץ וכך נאמר בפרשה:"וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.(ספר שמות, כ"ג,כ"ח). יש הסבורים שמדובר בצרעה ממש ויש הסבורים כי מדובר במשל.

הפירוש המקובל יכול להתיחס לצרעה כאל הדַּבּוּר המזרחי, הגדול שבצרעות ארץ ישראל. שכן, עקיצתה קשה מאוד ואף עלולה להביא למוות. אם אכן הצרעות מופיעות בצורה מרוכזת, כפי שזה עלול לקרות בסוף הקיץ באזורים לא- מיושבים, הרי כל מי שנקלע לסביבתם מצוי בסכנה.

לפרשני מקרא יש גישה משלהם לגבי הצרעה: רש"י - מין שרץ העוף", רב סעדיה גאון - "מחלה, חולי בגוף", רבי אברהם אבן עזרא - "מכה בגוף מגזרת צרעת שתחלש כוח הגוף", ולדעת רמב"ן הצרעה "הוא מין ידוע כגון הדבורה".

המפרשית מציגים גם את השיטה בה הצרעה תסייע לשבטי ישראל בבואם לרשת את ארץ כנען.רש"י והרמב"ן מסבירים :

• רש"י כותב: הייתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים.

• רמב"ן כותב כי "הצרעה הזאת עברה עם יהושע את הירדן". דהיינו, לצרעה היה תפקיד של שליח, שנאמר "ושלחתי את הצרעה לפניך" – שהצרעה תשמש יחד עם האימה מעין שליח לבשר לעמים שבני ישראל יבואו אחריהם.

ההיסטוריון חיים גניזי מביא פירוש מקורי, של גארסטאנג ^[24], חוקר בריטי שהיה מנהל חברת העתיקות בארץ ישראל בימי המנדט. לדבריו: " הצרעה לא הייתה יצור ממשי אלא סמל של מצרים. על הכובע של פרעה במצרים העליונה הייתה מצוירת דבורה. כשם שמקובל לכנות את רוסיה "הדוב הרוסי", את אנגליה "האריה הבריטי" ואת ארצות הברית "הנשר האמריקני", כך הצרעה, היא הדבורה, מסמלת את מצרים. מצרים שלטה ביד קשה בארץ כנען בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ על ידי יהושע. על פי מקורות שונים, ובתוכם תעודות אל עמארנה שנתגלו בסוף המאה ה-19, נתהדקה מאוד השליטה המצרית בארץ כנען, ולנחלות המצריות סופחו ערי שלטון חדשות. באיגרות ממלכי לכיש, ירושלים, אשקלון, מגידו, גזר וחצור אל פרעה, מתלוננים מלכי כנען על היד הקשה של השלטון המצרי ומבקשים עזרה נגד הח'בירו^[25].

וההיסטוריון מסכם:

נמצאנו למדים שה' שלח את מצרים המסומלת על ידי הצרעה להכביד את ידה על החיים בארץ כנען, ועל ידי זה נחלש השלטון של מלכי כנען. חולשה מדינית זו הקלה על בני ישראל את כיבוש הארץ. כך ראינו את יד ה' המכוונת את ההיסטוריה. הצרעה אכן סייעה לגירוש עמי כנען, כהבטחת הקב"ה."

בשר וחלב[עריכה]

ערך מורחב - בשר בחלב

פרשתנו דנה באיסור ""רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:". פסוק זה כורך שתי מצוות שלכאורה אין קשר ביניהן : מצוות עשה של הבאת ביכורים מחד, ומאידך מצוות לא-תעשה, האוסרת אכילה של בשר עם חלב. חז"ל מבהירים כי האיסור חל על בשר כל בהמה, בכל גיל שהוא, ועל כל סוגי החלב ומוצריו.

חנן חסן בעלונו "צהר עשה לתיבה" מביא רעיון מעניין. הוא ניסה לעלות לשרשם של הדברים על דרך פנימיות. מהו הבָּשָׂר, ומדוע הוא קרוי בשם זה ? לפי הרש"ר, מקור השם בָּשָׂר הוא השורש ב.ש.ר, מלשון ל לְבַשֵּׂר בשורה, ליידע על משהו שהיה סמוי קודם לכן, וכמו יצא לאור באמצעות הבשורה. הבָּשָׂר מייצג בלשון הקודש בעיקר את השרירים, אך גם את העור, את השומן ואת העצבים.

יש כאן מעין חלוקה לשני צבעים, הצבע האדום של הבשר, החלק החיצוני יותר בגוף, ויש את העצמות המוקפות בשר. לכו מתייחס אדם הראשון אל חוה, המובאת אליו לאחר בריאתה מהצלע, משני היבטים, "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת". האישה היא חלק שנלקח מהאדם השלם, מחיצוניותו הבשרית הייצרית יותר, "וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי", וגם מפנימיותו, מנשמתו ומעצמותו, "עֶצֶם מֵעֲצָמַי".

מהו עניינו של החָלָב, ומדוע הוא נקרא בשם זה ? מעניין שהתורה שניתנה לעם ישראל בחג הביכורים, נמשלה בשיר השירים לחָלָב, "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ". הקב"ה כמו מאכיל את עם ישראל (כלתו) בתורה, שנמשלה לדבש וחלב. קל להבין שהדבש מסמל את מתיקותה של התורה, אך מדוע נמשלה גם לחָלָב ? הסבר על דרך פנימיות ניתן לגלות כאשר מסתכלים על הדרך בה ניזון התינוק לאחר לידתו. בהיותו ברחם אימו, הוא אינו משתמש במערכת העיכול שלו כי הוא ניזון ישירות מדמה של אימו, ועליו לינוק חלב בלבד. וכיצד מסייעת לו יניקת החלב בהשגת מטרתו ?

מקור חלב האם הוא בעצם בדם המגיע לשדי האם, ושם בדרך מופלאה כפי שמתארים חז"ל, "דם נעכר ונעשה חלב". דמה של האישה המכיל את כל רכיבי המזון הדרושים לבניינו של התינוק, עובר תהליך של הטמרה והופך לחלב, המזין את התינוק. מערכת העיכול של התינוק מבצעת פעולה הפוכה, וכמו סוגרת מעגל בהופכה את החלב לדם, ובו מזון שממנו נבנה גופו. עם הזמן מתפתחת ומתחזקת גם מערכת העיכול של התינוק שגדל, עד שהוא מגיע למצב בו הוא כבר יכול לאכול בעצמו את כל סוגי המזון הדרושים לגופו, כולל בשר.

בדומה, התורה נמשלה לחלב. תפקידו של כל יהודי הוא גם להתפתח ולגדול מבחינה רוחנית. אך כאשר עם ישראל נולד במעמד הר סיני, אין בידו כלים היכולים לספוח אליו מזון שהוא בגדר רוחניות טהורה. לכן הקב"ה מטמיר בתורה מזון רוחני, אורות אלוקיים הצפונים בתורה, במצוות הכרוכות בעשייה הגשמית שבחיי היומיום. לימוד התורה ומעשה המצוות בתחום הפיזי, כמו בונים את פנימיותו של האדם ומרחיבים וגם מחזקים את "מערכת העיכול" הרוחנית שלו. עם הזמן לא זו בלבד שהוא גדל ומתפתח מבחינה רוחנית, וגם יכולתו הרוחנית מתעדנת. הוא כמו מוסיף לעצמו "אנטנות" רוחניות המסוגלות לקלוט אורות רוחניים בתדרים חדשים שהוא מגלה. הוא מסוגל להכניס קדושה בחומר, ולגלות אלוקות בכל מה שקורה לו ובכל הסובב אותו.

והוא מסכם: מצוות הביכורים מיוחסת לחג השבועות ובחג זה ניתנה התורה שנמשלה לחלב. למנהג זה סיבה נוספת שמקורה בכך שלאחר שקיבלו ישראל את התורה, הכוללת איסורים שונים מצד כשרות, הם לא יכלו עוד להשתמש בעיקר בכלי הבשר שלהם בשל ריבוי ההגבלות המתייחסות לבשר. מה שאין כן לגבי הכלים המיוחדים לחלב, שכל ייעודם מלכתחילה, להחזיק בתוכם חלב ומוצריו. לכן הם הגבילו את עצמם למאכלים חלביים בלבד.

מצד שני, הורונו חז"ל לאכול בשר בסעודת החג, כדי לקיים מצוות "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". ככלל אין לאכול באותה סעודה חלב ובשר, אך חג הביכורים הוא כנראה "היוצא מן הכלל". רבים נוהגים לפתוח את סעודת היום במאכלי חלב, ולהמשיך אותה במאכלים אחרים ובדברי תורה, עד שיחלוף הזמן הנדרש. אז מחליפים את המפות, את כלי הסעודה ואת הפת, וממשיכים בבשר. לכן ראויה מצוה זו להיכלל כאזהרה מיוחדת בצמוד להתייחסות לחג הביכורים דווקא, כדי להבטיח הקפדה נאותה על כללי הזהירות בנסיבות אלה.

נעשה ונשמע[עריכה]

בפרשתנו חוזרים על דברי הכתוב בפרשת יתרו:"וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" ^[26]

הרב אביגדר הלוי נבנצל שאל בשיחתו לפרשת השבוע מהי המעלה הגדולה בהקדמת נעשה לנשמע ? . חז"ל שיבחו את ישראל העובדה וכך מובא במסכת שבת :"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע [שמות כד,ז: ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע] - באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים (מזיו שכינה): אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע'," ^[27]

הוא מביא את דבריו של רבא, שיראל האמינו בה' וסמכו עליושלא יתן להם תורה שלא ניתן לקיים אותה . אך נותרת השאלה האם זה לא היה צעד פזיז מדי. ואם לא פזיזות מדוע היא מעלה ? הרב נבמצל מבאר כי גם האבות קיימו את כל התורה מבלי שידעו את תוכנה. והוא משיב כי התורה היא חכמת אלוקים ואברהם אבינו הוא צלם אדם מושלם, על כן עד כמה שיכול ה"צלם" להיות דומה למקור, הם חכמתו ורצונות של הבורא. על כן יכול אברהם להשיג את רצון ה' מתוך עצמו.

ועכשיו בנוגע לנו, האדם מישראל. הוא מצטט מספר קהלת " לְבַד רְאֵה-זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים"^[28]. האבות הלכו בדרך הישר ואילו אנו מחפשים "מה כדאי לי ?" או "מה נעים לי ?". כשאר אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע" הכוונה הייתה להיות כמו האבות לקיים את התורה בעצמנו ללא חשבונות. וזאת המעלה של הקדמת הנעשה לנשמע.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• תוכן פרשת משפטים באתר ישיבה
• דברי תורה על פרשת משפטים באתר ישיבה
• פרשת משפטים באתר 'מקראות גדולות הכתר'
• הפטרת משפטים (ספרדים, אשכנזים ותימנים) באתר 'מקראות גדולות הכתר'

הערות שוליים[עריכה]

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע