רבי שניאור זלמן מלאדי: הבדלים בין גרסאות בדף

רבי שניאור זלמן ברוכוביץ' מלאדי, האדמו"ר הזקן (דער אלטער רבי), בעל התניא מייסד חסידות חב"ד והאדמו"ר הראשון בשושלת אדמו"רי חב"ד. מגדולי הפוסקים. חיבר את ספר התניא המפורסם ושולחן ערוך הרב.

תולדות חייו

נולד ביום י"ח באלול שנת תק"ה בעיירה ליאזני שבפלך מוגילוב בבלארוס, לר' ברוך (מצאצאי המהר"ל מפראג) ולמרת רבקה.

1 ביוגרפיה 1.1 לידתו וילדותו1.2 במזריטש2 נשיא חסידות חב"ד 2.1 הסתלקות המגיד ממזריטש2.2 התמנותו לרבי3 ספר התניא4 מאסריו5 בליאדי6 מלחמת צרפת רוסיה7 הסתלקותו8 תמונתו9 חיבוריו (חלקי)10 עשרת הניגונים11 לקריאה נוספת12 קישורים חיצונים13 הערות שוליים ביוגרפיה לידתו וילדותו הוריו של אדמו"ר הזקן, ר' ברוך ורבקה נישאו ביום שישי י"ז אלול תק"ג ובמשך כעשרה חדשים לא היו להם ילדים. בעצת ר' יצחק שאול נסעו יחד בחודש מנחם אב ה'תק"ד אל הבעל שם טוב כדי שיברכם בילדים. הבעל שם טוב ידע שנשמה חדשה צריכה לרדת לעולם, ברכם והבטיח להם שבשנה הבאה יפקדו בבן זכר. בינתיים נשארו הזוג ברוך ורבקה אצל הבעל שם טוב ובסעודת יום ההולדת של הבעל שם טוב בח"י באלול, אמר הבעל שם טוב לר' ברוך: "למועד הזה ממש אתם חובקים בן" ואכן בדיוק שנה לאחר מכן, ביום רביעי ח"י אלול קה"ת נולד שניאור זלמן, בעיירה קטנה ליד ליאזני.

ביום הכיפורים שנת ה'תק"ו נסע ר' ברוך אל הבעש"ט, וקיבל ממנו סדר איך להתנהג עם הילד. הבעש"ט הזהירו שלא לספר לאף אחד שנולד לו בן ולא על חכמותיו. בגיל שנה החל לדבר ובהיותו בן שנתיים הרגישו הוריו כי לילד יש זיכרון ותפיסה בלתי רגילים.

בהגיעו לגיל שלוש (בשנת תק"ח) הביאו אותו הוריו ודודתו (אחות אביו - הרבנית דבורה לאה) אל הבעל שם טוב, למז'יבוז'. הבעש"ט הניח לו את פיאותיו, בירכו ברכת כוהנים והזהיר את הוריו שיחזרו לביתם מיד ושלא יספרו היכן היו. לשאלת הילד מי היה היהודי שגזז את שערותיו השיבה אמו שזהו היה "סבא".

שניאור זלמן אובחן כילד מסודר בזמנים ובלימודים. ביום ט"ו כסלו תק"י בגיל חמש התקבל ר' שניאור זלמן כאחד מחברי החברה קדישא בעיירה ליאזני. בגיל שמונה כבר היה בקי בסידור "שער השמים" של השל"ה, והתנהג לפי הנהגות השל"ה. כמו כן, כתב פירוש על התורה שכלל את הפירושים של רש"י, ראב"ע ורמב"ן אך לאחר שחלם שלוש פעמים כי רש"י, ראב"ע ורמב"ן תובעים אותו לדין, שרף את הפירוש! בהיותו בן אחת עשרה החל בעסקנות כללית ובגיל בר המצווה בשנת ה'תקי"ח הוכתר בתארים גאון, רב תנא הוא ופליג. בגיל שמונה עשרה סיים ללמוד את התלמוד עם נושאי כליו ואת ספרי הראשונים והאחרונים.

ביום שישי י"ב מנחם אב תק"כ נישא לרעייתו מרת סטערנא והיה סמוך על שולחן חותנו בוויטבסק.

במזריטש לאחר חג הפסח בשנת ה'תקכ"ד החליט, בהסכמת אשתו, לנסוע למזריטש ללמוד אצל המגיד ממזריטש. שיקולו העיקרי היה, שבווילנה מלמדים כיצד ללמוד וזאת כבר ידע. במזריטש מלמדים כיצד להתפלל וזאת טרם ידע. כשבא למזריטש ביקשו חסידיו לעשותו רבי, אך הוא סירב בטענה כי הינו צעיר. כשהחליט להישאר במזריטש גילה לו המגיד את דברי הבעש"ט - שהוא נשמה חדשה דאצילות בהתלבשות בגופו בגילוי ועבודתו לגלות ולבאר את תורת הבעש"ט באהבת ה' ואהבת ישראל ולגלות את דרך חסידות חב"ד, כי צריכים לאהוב יהודי מפני שהוא יהודי. בהמשך למד בחברותא עם רבי אברהם המלאך (בנו של המגיד). בגיל עשרים וחמש החל בהוראת המגיד לחבר את השולחן ערוך הידוע בשם: "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן" (או "שו"ע הרב").

בשנת תקל"ד נסע יחד עם רבי מנחם מענדל מויטבסק אל הגאון מווילנה, אך הוא לא קיבלם.

נשיא חסידות חב"ד הסתלקות המגיד ממזריטש

ציון המגיד ממזריטשבי"ח כסלו תקל"ג, ביקש המגיד ממזריטש מתלמידו אדמו"ר הזקן שיעשה מה שביכולתו כדי שבנו רבי אברהם המלאך ימלא את מקומו ובאם הוא לא ירצה, שרבי מנחם מנדל מויטבסק ימלא את מקומו. למחרת, ביום י"ט כסלו תקל"ג, הסתלק המגיד ותלמידיו הגדולים התפזרו לארצות שונות, בכדי להפיץ את תורת החסידות. רבי אברהם "המלאך" התגורר במדינת וואהלין ורבי מנחם מנדל מוויטבסק התגורר ברוסיה. אדמו"ר הזקן ושאר תלמידי המגיד, מסרו מיד כתב התקשרות לרבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממזריטש.

באותם שנים הייתה ההתנגדות לתורת החסידות בשיא תוקפה ובכדי להתגבר על המתנגדים היה דרוש איש איתן ברוחו שידע לעמוד מולם. לצורך כך ערכו אסיפה בראשות רבי אברהם המלאך והוחלט למנות ועד הנהגה והיו"ר שלו יהיה מוסמך לתת פקודות לכל מרכזי החסידים כפי שימצא לנכון לטובת התפשטות תנועת החסידות. כיו"ר נבחר אדמו"ר הזקן. בתפקיד זה היה אדמו"ר הזקן במשך שלוש שנים בהן נסע רבות על מנת לחזק את תלמידי המגיד, במקומותיהם.

בשנת תקל"ו (1776) ייסד אדמו"ר הזקן את ה'חדרים' בליאזני לשם התקבצו אברכים צעירים מכל האיזור שהתמידו בלימוד התורה כפי ההדרכה והסדר שהתווה להם אדמו"ר הזקן. בתקופה זו, ככל הנראה, החלה הנהגתו של רבי שניאור זלמן לקבל את הגוון החב"די, שהלך והתחדד עם השנים. תוך תקופה קצרה התפרסם שבשיטת החסידות נולד זרם חדש – הזרם החב"די.

בשנת תקל"ו נסע ר' מנחם מנדל מוויטבסק יחד עם שלוש מאות איש לארץ ישראל. אדמו"ר הזקן התלבט רבות האם להצטרף לנסיעה. בתחילה חשב שלא לנסוע בנימוק ש"על מי אוכל לעזוב את אנ"ש אחינו בני ישראל" וכן דברי המגיד על כך שהבעל שם טוב לא הצליח לעלות לארץ הקודש כי "יש נשמות שצריכין דווקא ארץ ישראל ויש נשמות שצריכין דווקא חוץ לארץ""[5]. ברגע האחרון, לאחר שרבי מנחם מענדל מויטבסק כבר יצא לדרכו, החליט כן להצטרף לנסיעה יחד עם כמה מתלמידיו. הם נסע למוהילוב שם התעכבה שיירתו של רבי מנחם מענדל והודיעו שהוא מבקש להצטרף לנסיעה. רבי מנחם מענדל וגדולי תלמידיו, ניסו לשכנעו שישאר ברוסיה הלבנה ויטול על עצמו את שרביט מנהיגות עדת החסידים. אך אדמו"ר הזקן לא הסכים. רק לאחר שמורו ורבו המגיד התגלה אליו בחלום והורה לו להישאר ואדמו"ר הזקן הסתגר עם רבי מנחם מענדל בחדרו במשך שבוע שלם במשך שעות ארוכות מדי יום, החליט להישאר ברוסיה. לאחר שהשיירה המשיכה בדרכה לארץ ישראל, משם המשיך רבי מנחם מנדל להנהיג את החסידים, באמצעות מכתבים ושד"רים שהגיעו תכופות מארץ ישראל לרוסיה. בינתיים שהה אדמו"ר הזקן במוהילוב.

באותה תקופה הגיעו לאדמו"ר הזקן הצעות רבנות מהעיר ויטבסק ומליאזנא והוא בחר בליאזנא לאחר שהסכימו לתנאי של אדמו"ר הזקן שהם ידאגו לצרכים הכלכליים שלו, של שלושת אחיו ומשפחותיהם, של האברכים ותלמידי החדרים והחסידים האורחים שמגיעים מרוסיה וליטא. בחודש אלול שנת תקל"ו יצא אדמו"ר הזקן לליאזנא ובחודש שבט שנת תקל"ח הגיע לליאזנא.

באותם ימים כבר הנהיג אדמו"ר הזקן אלפי חסידים, אך עדיין לא נחשב ל"רבי" רשמי. השתוקקותם של חסידיו לדמות של רבי' שיהיה לידם בגשמיות - הלכה והתעצמה ואף השיחו זאת לרבי מנחם מנדל מוויטבסק. הוא הורה להם במכתב שלמרות היותם מקושרים עמו - הרי שרשאים הם לבקש תבונה וחיזוק מ"הצדיקים והחסידים הרבנים והשלמים . . שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלוקים", "גדולי העדה מפורסמים בתורה וביראת ה' הנמצאים עמהם במקומות מושבותם". הכוונה הייתה לצדיקים; רבי ישראל מפולוצק (ששהה באותה עת כשד"ר בארצם), רבי יששכר בער מליובאוויטש, "וכבוד הרב מו"ה שניאור זלמן (אדמו"ר הזקן) ד' ישמרם ויה' שמם לעולם. והחוט המשולש וכו'. אשר בע"ה בידם טובם. מרב טוב הגנוז והצפון. להאיר עיניהם ולהחיות, ועצם אמונה ופעולתם אמת".

במכתב זה נתן רבי מנחם מנדל מוויטבסק את האישור לחסידיו ברוסיה, לשאול בעצתם ולהקשיב לדעתם. מצב זה נמשך תקופה מסויימת, כאשר רבי מנדל'י הוא המנהיג הבלתי מעורער, בעוד שלושת הצדיקים ממלאי מקומו בכל הנושא להוראת דרך ה' ובמתן עצה ותבונה בנושאים רוחניים שונים שעלו על הפרק. עם הזמן חש רבי מנחם מנדל כי למרות מאמציו לנהל את עדת החסידים מרחוק, הרי שיש מחסידיו שכבר החלו לבקש תורה מפי צדיקים שונים במזרח אירופה. היו מהם שדרשו להביא מפולין את ‘החוזה' מלובלין ולהעטירו בכתר המנהיגות על עדת החסידים ברוסיה.

כשהבין רבי מנדל'י שהתופעה הולכת ומתרחבת - החליט למנות את אדמו"ר הזקן למנהיג החסידים ברוסיה.

התמנותו לרבי בשנת תקמ"ו שלח רבי מנחם מנדל מוויטבסק מכתב מיוחד לאדמו"ר הזקן[6] בו הוא מודיע לו ודורש ממנו[7] שהגיע הזמן שיקבל על עצמו את הנהגת החסידים ברוסיה ושיהיה 'רבי' ושלא יתחמק מן המשימה המוטלת עליו ומבטיח לו ברכת הצלחה[8]. בהמשך המכתב הוא מתווה לו את דרכי ההנהגה על פיהם ינהיג את החסידים[9]. באותה תקופה כבר היה אדמו"ר הזקן מנהיג לאלפי חסידים שהסתופפו בצילו וב'חדרים' שלו היו מאות תלמידים גאונים. למרות זאת הוא לא שש לקבל על עצמו את התואר 'רבי', עם כל העול הכרוך בזה. במכתב תשובה כותב אדמ"ר הזקן (בשנת תקמ"ח, כארבעה חודשים לפני הסתלקות רבי מנחם מנדל) שנרעד מלשמוע את אשר הוא נמשח להנהיג את החסידים ברוסיה וכותב שכבד עליו התפקיד ולא יוכל לשאתו לבדו[10]. יחד עם זאת לא רצה להמרות את פי רבו והוא הסכים לקבל את התפקיד בתנאי שיעלהו בזכרונו מדי יום ביומו ויברכו בכל הברכות[11]. רבי מנדל'י מצידו שלח גם מכתבים לחסידים ברוסיה שיקבלו על עצמם את הנהגתו ונשיאותו של רבי שניאור זלמן. במכתב נוסף שכתב בשנת תקמ"ח, זמן קצר לפני הסתלקותו הוא משגר את מכתבו האחרון בו הוא מכתיר את רבי שניאור זלמן למנהיג בלעדי ובלתי מעורער של עדת החסידים ברוסיה[12]. בעקבות זאת קיבלו על עצמם קהל החסידים ברוסיה, את נשיאותו של אדמו"ר הזקן.

רק לאחר חמש-עשרה שנה מהסתלקות הרב המגיד, קיבל אדמו"ר הזקן על עצמו להיות רבם ומנהיגם הרשמי של החסידים.

הסתלק במוצאי שבת פרשת שמות כ"ד בטבת תקע"ג ומנוחתו כבוד בעיר האדיטש.