הרב שלום משאש: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(עריכה והוספה)
מ (שוחזר מעריכות של מאיר ברגר (שיחה) לעריכה האחרונה של אריאל ביגל נ"י)
שורה 1: שורה 1:
[[קובץ:הרב שלום משאש.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הרב [[שלום משאש]] רבה של יהדות מרוקו]]
'''הרב שלום משאש''' היה [[אב בית דין]] והרב הראשי ל[[יהודי מרוקו|מרוקו]], ו[[רב]]ה של [[ירושלים]].  
הרב '''שלום משאש''' ([[כ"ב בשבט]] [[ה'תרס"ט]] - [[י' בניסן]] [[ה'תשס"ג]], [[13 בפברואר]] [[1909]]–[[12 באפריל]] [[2003]]) היה [[רב ראשי|רבה הראשי]] של העיר [[קזבלנקה]] שב[[מרוקו]], ואחר כך רבה הראשי של מרוקו, ולימים הרב הראשי של [[ירושלים]], במשך 25 שנה. חיבר ספרים רבים בהלכה ובאגדה, ונחשב לאחד מ[[פוסק]]י ה[[הלכה]] החשובים שהוציאה מקרבה [[יהדות מרוקו]] ב[[המאה העשרים|מאה העשרים]].  


==ביוגרפיה==
נולד בשנת תרס"ט במרוקו, למשפחת רבנים. סבו היה רב בעיר מקנס, ואמו היתה מצאצאי הרב רפאל ברדוגו.  
נולד בשנת תרס"ט ([[1909]]) לאביו הרב מימון משאש, מחבר ספר 'אוצרות שמים', בעיר [[מקנס]] שב[[מרוקו]], אחת ממרכזי התורה של מרוקו, ונקרא על שם סבו, הרב שלום משאש, שהיה רב ודיין בעיר מקנס וחיבר שו"ת 'דברי שלום'. מצד אם אביו הוא מצאצאי הרב [[רפאל ברדוגו]], שהיה מגדולי הרבנים בדורות האחרונים. זיקתו של הרב משאש אליו התבטאה בהוצאת כתבי היד של ספרו "שרביט הזהב". בן דודו של אביו של הרב שלום משאש, היה הרב [[יוסף משאש]], רבה של חיפה.


הרב משאש החל ללמוד תורה מגיל צעיר, כשרבו המובהק היה הרב [[יצחק אסבאג]]. בצעירותו נחשב לעילוי וחריף, והפך לפוסק בגיל צעיר; כך ספרו 'מזרח שמ"ש' נכתב בהיותו בגיל 17, ונדפס בהיותו בן 25. בהקדמה לספר זה הוא מעיד על עצמו 'כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה'. מפני גודל שקידתו והתמדתו בתורה, השינה הייתה קשה עליו, ובשל כך הוא החל בגיל צעיר בניהול קריית החינוך 'תלמוד תורה', שבעיר מקנס, כדי שאחר עבודה פיזית יקל עליו להירדם. בת"ת זה למדו מגיל 4 ועד גיל 18 ומספר התלמידים במחזור אחד הגיע ליותר מ-2,000 תלמידים.  
בתחילת דרכו שימש כמנהל תלמוד תורה במקנס. לאחר מכן מונה להיות דיין בקזבלנקה, ומאוחר יותר היה אב בית הדין והרב הראשי לכל מרוקו.  


בתוך כך חלה במחלת ה[[טיפוס הבהרות|טיפוס]], ולאחר שנרפא מהמחלה, בשנת תש"ד, הקים את ישיבת 'כתר תורה' במקנס. בעת ששימש בראשות הישיבה, ניסה הרב משה חי אליקים, ראב"ד [[קזבלנקה]] לשכנע את הרב משאש לשמש כדיין בבית הדין שבראשותו, אך לרב משאש היה קשה לעזוב את פעילותו הרוחנית שבמקנס. רק בשנת ה'תש"ט, לאחר פטירת הרב אליקים, נענה לבקשת הדיינים והקהילה בקזבלנקה ליטול על עצמו את עול הדיינות, והחל לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקה, בגיל 39; 13 שנה לאחר מכן, בהיותו בן 52, נבחר לכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין ב[[קזבלנקה]], בהמשך כיהן כרב הראשי של מרוקו כולה. לאחר ניסיונות שונים להביאו ל[[חיפה]], כרב ראשי, עלה הרב משאש לארץ ישראל בשנת 1978, לכהן כרבה של [[ירושלים]], ביוזמתם של הרבנים הראשיים דאז, הרב [[עובדיה יוסף]] והרב [[שלמה גורן]]. בתפקיד זה כיהן הרב משאש כעשרים ושש שנה עד לפטירתו, ב[[י בניסן]] [[ה'תשס"ג]] ([[2003]]). בן 95 היה במותו. עשרות אלפי אנשים מכל קצות הארץ ומחוצה לה השתתפו בהלווייתו, ומקום קבורתו הפך למקום תפילה. עד יומו האחרון לא נס ליחו ולא כהתה עינו, והוא פעל ללא לאות בכתיבת פסקי-דין ותשובות בהלכה.
בשנת תשל"ח, ביוזמת [[הרב עובדיה יוסף]] שהיה אז [[רב ראשי לישראל]], נבחר הרב משאש לכהן כרבה של ירושלים. שימש ברבנות בירושלים במשך עשרים ושש שנה.  
 
==הגותו ודרכיו==
 
היה סמל מופת ודוגמה של רודף שלום, התרחק מאוד מן המחלוקת, השתדל ואף עלה בידו להיות מקובל נערץ ואהוב על כל החוגים והעדות בארץ ומחוצה לה, תוך שהוא מקרין אחדות ואהבה לכולם. לשכתו וביתו היו פתוחים לרווחה בכל שעות היום והלילה לכל דורש, אנשים ונשים, חכמים והמוניים, אברכים וקשי יום. הקדיש להם מזמנו המצומצם, קיבלם במאור פנים, בסבר פנים יפות, בנחת רוח ושמע אותם בסבלנות.
 
אף על הגויים היה אהוב ומקובל. בשנות כהונתו במרוקו, עמד הרב משאש בקשרים הדוקים עם המלך [[חסן השני]], והמשיך לברך אותו ואת ממלכתו גם כשהתיישב בירושלים. ה[[ערבים]] ב[[מרוקו]] התייחסו לדמותו המלכותית בהדרת כבוד, וגלי הערצה אפפו אותם כשראו את מלכם מבקש את ברכת הרב היהודי. במשך הזמן המלך הפך לידידו האישי, ולפחות פעמיים בשנה היה הרב משאש מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, כשהמלך מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. המלך העניק לו תליון ותעודה, המעניק לו מעמד של שופט במערכת המשפט של מרוקו, לא רק ליהודים אלא גם לגויים, והעניק לו סמכויות נרחבות נוספות, בכל הנוגע לביסוס מערכת הכשרות ועוד.
 
הרב משאש נהג לתבל את דרשותיו בהומור. כך בין השאר התבטא שהפירמידות במצרים שייכות לעם ישראל, כתשלום על עבודתם במצרים, מה עוד שעקב העובדה שרעיון בנייתם היה של יהודי- [[יוסף הצדיק]], המצרים צריכים לשלם תמלוגים מתיירות. הרב משאש הדגיש רבות את הפנייה לציבור, ואת היחס החינוכי שיש לנקוט כלפי הציבור. כך בין השאר הוא קובע שבמידה שיש התנגשות בערב שבת, בין אמירת [[שיר השירים]] לדרשה, מוטב לקיים את הדרשה (ילקוט שמ"ש סימן צה).
 
מדת הענווה שלו הייתה מן המפורסמות. כשהיו מעירים על דברי הרב משאש, לא רק שלא היה מעורר איזו טינה ושנאה על המעירים, אלא היה עושה עצמו אסיר תודה, והיה מוסיף אהבה על אהבתו לאותם המעירים. והיה אומר שבזכות המעירים, זוכה הוא להבהיר את פסקיו יותר ויותר. הוא היה רגיל לומר שאדם שאינו מסכים עם הדברים שלו, מוזמן לכתוב לו ולנמק את דבריו, ואם ימצא שנפלה אצלו טעות בהלכה, יחזור הוא מהפסק ללא חשש. ולא התעייף מלענות אפילו חמש ושש פעמים, בחילופי מכתבים, על אותו עניין ועם אותו אדם, כמעיין המתגבר, במכתבים ארוכים ומפולפלים, גם כשהשואל היה אברך צעיר לימים, והיה מתייחס להערות בכובד ראש תוך שהוא מעיין בכל שורה ושורה ומנסה להבין את דעת המעיר לעומקה, מדוע הגיע להבין כדבריו, ורק אחר כך היה מחשב עם מי האמת.
 
לא פחד מלחזור בו כשהיה צריך, באמרו כי כך היא דרכה של תורה, ועשרות מכתבים דן ליישב ולחזק את מה שכתב בספריו ובמאמריו שראו את הדפוס, ואף בסוף ימיו שעברו קרוב לשבעים שנה מזמן שכתבם, עדיין היו הדברים ברורים לו והיה מפלפל בהם בין בכתב ובין בעל פה. למעשה כך התחבר הספר 'שמש ומגן'.
 
הרב [[דוד יוסף (רב)|דוד יוסף]], רבה של [[הר נוף]] ובנו של הרב [[עובדיה יוסף]] סיפר, שבאחת מן הפעמים ששוחח עם אביו אמר לו שהוא כותב תשובה הלכתית החולקת על אחד מפסקי הרב משאש. אמר לו אביו: "אם הינך רוצה להשיב על דברי הרב משאש, תחזור על הדברים עשר פעמים".
 
מודעותו ל[[כתב יד|כתבי יד]], וזיקתו ליהדות מרוקו, הובילה להקמת חברת 'דובב שפתי ישנים', עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.
 
==יחסו למנהגים==
 
הרב משאש היה בקיא וחריף בכל חלקי התורה, ובכל השאלות החדשות היה פוסק על פי הנראה מעיונו, אולם במה שכבר נהגו אבותיו רבני מרוקו - לא שינה, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. ואף לאחר שעלה לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. ואמנם ככלל ידוע כי בני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, אך מכל מקום דעת הרב משאש שבכל אותם דברים שיש בהם מנהג מבורר שכך נהגו בני עדה מסוימת, גם אם אינו כדעת השולחן ערוך, אין להם לשנות ממנהג אבותיהם.
 
הרב משאש החשיב בעיקר את הדבר הנהוג, ולא את המנהג הכתוב. כך ביחס למנהגי [[האר"י]], לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר"י (כגון ילקוט שמ"ש סימנים כא, לד).
 
ביחס למנהגי האר"י, שרבים מבני עדות המזרח קיבלום, דעתו הייתה שהם מיוחדים לעוסקים בקבלת האר"י, אבל לכלל הציבור הלכה כשולחן ערוך, זולת המקומות שיש בהם מנהג אבות ברור.
 
על פי זה פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).
 
בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד).
 
==יחסיו עם הפלגים השונים ביהדות החרדית==
 
הרב משאש היה מקובל ונערץ על כל החוגים, ספרדים כאשכנזים, חסידים כליטאים. עם [[הרבי מליובאוויטש]] היו לו קשרים ענפים. למעשה הרב שאיפשר ל[[חב"ד]] להתפתח בקזבלנקה, היה הרב שלום משאש. בראשית דרכם של אנשי חב"ד בקזבלנקה, אנשים נמנעו מלהתפלל עימם עד כדי כך, שלא היה להם מספיק אנשים למניין. עמידתו של הרב משאש לצידם של אנשי חב"ד ותמיכתו בפעולותיהם, נתנו לגיטימציה לחב"ד לפעול בקזבלנקה. הרב משאש היה מגיע לכל אותם האירועים שנערכו על ידי חב"ד ולעתים אף היה דורש בהם דברי תורה.
 
גם ברמה האישית נוצרו קשרי ידידות עמוקים בין הרב משאש לרב שלמה מטוסוב, שליח חב"ד למרוקו, והרב משאש התבטא עליו "אהבת עולם אהבתיו, אהבה שאינה תלויה בדבר". על מידותיו הטובות של הרב מוטסוב כותב הרב שלום "די בלהביט בו מרחוק, אדם יקח מוסר השכל". בשעה שהרבי מליובאוויטש ביקש את עזרתו במרוקו, הרב משאש יצא "בקול קורא" בשם הרבי להדליק נר שבת לכל בת. בין שני הרבנים אף נערכה פגישה בניו יורק.
 
יחסים שכאלה היו לרב משאש גם עם הפוסקים הליטאיים השונים, כמו הרב [[אליעזר וולדינברג]], הרב [[יוסף שלום אלישיב]], ועוד, כולם התייחסו אליו כאחד מגדולי הדור והעריכו אותו מאוד.
 
עם הרב [[יוסף קאפח]] היו לו חילופי מכתבים בעניינים הלכתיים, והוא העריכו מאוד. בהספדו עליו בשנת תשס"ג, אמר: "היה שר התורה, וקשה סילוקם של חכמים מהעולם מחורבן בית המקדש".
 
==דרכו בהלכה==
 
הרב משאש היה פוסק מקורי, אשר עסק רבות בשאלות מתחדשות התלויות במצבים משתנים וכן בהתפתחויות חדשות, כגון התייחסות לטכנולוגיה ו[[חשמל]]. מתוקף תפקידו התעסק בנושאים שונים, וקבע חותם; כך לדוגמה פסיקתו שכל שכונות ירושלים, המשלמות ארנונה ומיסים לעייריה חוגגות את [[פורים]] ב-ט"ו (ילקוט שמ"ש סימן קצג).דרכו הייתה לכבד כל קהילה ומנהגיה ולא לבטל מנהגים בשל דעת ה[[שולחן ערוך]], אלא אם ישנו מנהג קדום, שצריך לקיימו גם בארץ ישראל.
 
בנושאים שונים הרב משאש פסק בייחודיות יחסית לפסיקה המקובלת; כשאף ייחודיות זו לעתים נעוצה בנוהג המקובל במרוקו. בין פסיקותיו בהקשר זה ניתן לציין את דעתו שבמקרים מסוימים מותר לומר לגוי להדליק את האור ב[[שבת]], אף שלרוב יש רק לסמוך על 'שבות דשבות' (ילקוט שמ"ש סימן קה, קו). כמו כן לפי דבריו במקום שאין הקהל מקשיב לדברי השליח ציבור בעת [[חזרת הש"ץ]], אלא הקהל מדבר, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ, ובעיקר ניתן להקל כך בתפילת [[מוסף]] ו[[תפילת מנחה|מנחה]] (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן ל"ז; ילקוט שמ"ש סימן לט).
 
בר הפלוגתא הגדול ביותר של הרב משאש, היה הרב [[עובדיה יוסף]]. למרות עשרות ההלכות בהם נחלקו, הם אהבו זה את זה אהבה עזה, והתבטאו האחד כלפי השני בביטויי חיבה מפליגים. הרב יוסף מוזכר רבות בספריו של הרב משאש, וכן להיפך.
אחד הנושאים הבולטים במשנתו של הרב שלום משאש היא סוגיית "[[עין הרע]]". שיטתו בסוגיא התלמודית (בבא מציעא, דף ק"ז עמוד א'), שעין הרע המוזכר אינו כפשוטו, ומדובר בהן על האדם עצמו שיתקן את העין הטובה שלו:
 
"והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים" ("שמש ומגן", חלק ב' עמוד שכ"ו, ודרשת הרב שנדפסה מכתב – יד בחוברת: "אחרית לאיש שלום", עמוד 15 ועמוד 17).
 
===מפסיקותיו הבולטות===
 
[[נטילת ידיים]] לאחר בית הכסא: היוצא מבית הכיסא אינו צריך להקפיד ליטול ידיו מכלי, וכן אינו צריך להקפיד ליטול ידיו שלוש פעמים. ואמנם לפי הקבלה יש שמחמירים ליטול מתוך כלי שלוש פעמים, אבל להלכה אין צריך לעשות כן, אלא די שישפוך על ידיו מים מן הברז פעם אחת (ילקוט שמ"ש ד).
 
אחיזת ה[[ציצית]] בקריאת שמע: בזמן קריאת שמע יאחז וינשק את שתי הציציות שלפניו בלבד, ולא את שתי הציציות שלאחריו, כדברי השולחן ערוך (או"ח כד, ה), וכך היה המנהג במרוקו (ילקוט שמ"ש ח).
 
הנחת [[תפילין]] של יד בעמידה: מנהג צפון אפריקה, שאת התפילין של ראש מניחים מעומד וחולצים מעומד. אך תפילין של יד אפשר להניחם ולחולצם בעמידה או בישיבה. וחכמים ואנשי מעשה מניחים וחולצים של יד מיושב, אך מנהג רוב העם אינו כן, ואין להוכיחם לשנות מנהגם (ילקוט שמ"ש י).
 
[[תפילין#תפילין של רש"י ושל רבנו תם|תפילין של ר"ת]]: גדולי החכמים במרוקו לא נהגו להניח תפילין של רבנו תם, אלא הניחו של [[רש"י]] בלבד (ילקוט שמ"ש יב). וסיפר הרב משאש על עצמו שכשהיה צעיר רצה להחמיר ולהניח גם תפילין של ר"ת, ולאחר מכן במשך כמה חודשים חלה במחלה קשה ומדבקת מאוד, שמפאת חומרתה ההוראה הרפואית היא שכל בגדי וחפצי החולה צריכים שריפה, כדי שהמחלה לא תעבור לאנשים אחרים. והוא נהג כדעת הפוסקים שבמצב כזה אין להניח תפילין, כדי שלא לגרום אחר כך לשריפתן. והסכים בדעתו שחלה באותה מחלה מפני שסטה ממנהג אבותיו והניח תפילין של ר"ת, ועל כן נענש שבמשך כמה חודשים לא יכול להניח תפילין כלל.
 
[[פאה נכרית]]: בהלכה השנויה במחלוקת של "פאה נכרית", הייתה דעת הרב משאש להתיר, ונלחם על כך בכמה וכמה תשובות המופיעים בשו"ת "שמש ומגן" ושו"ת "תבואות שמש", שם התווכח ארוכות עם פוסקים כמו הרב [[עובדיה יוסף]] והרב משה לוי, שאסרו את הפאה. רבים מנשות יוצאי מרוקו, ומכלל הציבור הספרדי החרדי, חובשות פאה נכרית לראשן כתוצאה מפסיקה זו.
 
מהלכות [[תפילה]]: מנהג מרוקו שבעת שמיעת קדיש וברכו אין הקהל צריך לעמוד (ילקוט שמ"ש כד-כו). במקום שהקהל מדברים בעת חזרת הש"ץ, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ. ובפרט יש להקל בכך בתפילות מוסף ומנחה (ילקוט שמ"ש לט). אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (רמ"א צח, א). ויוצאי צפון אפריקה נוהגים שאחר שאדם עלה לתורה הוא מתנשק עם קרוביו וידידיו, ואין בזה שום פגיעה בכבוד שמים, שכן כל מה שמנשקים אותו הוא לכבוד התורה, שאחר שעלה לתורה ראוי לחבבו ולייקרו. ועוד שדווקא בנשיקת הקטנים יש חשש ולא בנשיקת גדולים.
 
בדין [[הדלקת נרות#המחלוקת האם לברך לפני ההדלקה או אחריה|הדלקת נרות שבת]]: נהגו הנשים במרוקו (ובעוד מקומות בארצות המזרח) להדליק תחילה את הנרות ואחר כך לברך. ואף שהרב [[עובדיה יוסף]] פסק לברך לפני ההדלקה, הורה הרב משאש שלא לשנות המנהג (שם צג), והבין שכך היא דעתו של השולחן ערוך, וכפסיקת [[הבן איש חי]]. כאשר משפחה מתארחת אצל חברתה, אם גם האורחת תרצה להדליק נרות בברכה, מותר לה אפילו אם היא מדליקתם ליד הנרות בעלת הבית. אבל יותר טוב שאם תרצה לברך - שתדליק את נרותיה בחדר שייחדו לאורחים (שם צד).
 
תפילת ליל שבת: פיוט 'לכה דודי' אומרים בישיבה, ורק בעת אמירת 'בואי בשלום' וכו' כל הקהל עומדים על רגליהם (שם ק).
 
מהלכות שבת: התיר לקפל את הטלית בשבת כפי סדר קיפולה הראשון (שם קטז). החמיר על פי דעת השולחן ערוך, שכל רחוב שרוחבו ט"ז אמה נחשב לרשות הרבים מהתורה, והעירוב שעושים בערים על ידי צורת הפתח אינו מועיל. ועל כן אסור לטלטל לדעתו בכל המקומות שאינן מוקפים בגדר ממש (שם קכז).
 
הלל בראש חודש: מברכים על אמירת הלל בציבור בראש חודש, אבל יחיד שאומר הלל בראש חודש אינו מברך, שכך היא דעת כמה ראשונים. והרוצה לצאת בברכת החזן רשאי, והמברך לעצמו תבוא עליו ברכה (שם קכט-קל).
 
ברכת הלבנה: המנהג לברך ברכת הלבנה במוצאי שבת, גם אם עברו שלושה ימים בלבד ממולד הלבנה. אבל אם מברכים ביום חול יש להמתין עד שיעברו שבעה ימים (שם קלא).
 
[[פורים]] בירושלים: כידוע התעוררה שאלה לגבי אותן שכונות חדשות בירושלים שיש בינן לבין עיקר העיר הפסק של שטחים פתוחים בלא בתים, האם דינן כדין ירושלים ויעשו פורים ביום ט"ו, או שדינן כשאר הארץ ויעשו פורים בי"ד. הרב [[עובדיה יוסף]] פסק שזה נחשב מחוץ לירושלים ([[יביע אומר]]), אולם הרב משאש בתור רבה של ירושלים, יחד עם עמיתו הרב קוליץ, פסק שכל השכונות שנחשבות כחלק מהעיר ירושלים לעניין מיסים וארנונות נחשבות כירושלים (שם קצג) גם לעניין פורים. ולדעתם הסכימו הרבנים הראשיים, מו"ר הרב אברהם שפירא והראשון לציון הרב מרדכי אליהו.
 
כללים בהלכה: אין חוששים לדעת ר"ת לעניין זמן צאת הכוכבים, ואפילו במקום ספק ספיקא (ילקוט שמ"ש צ).
בשיעורי כזית וביצה וכיוצא בהם משערים לפי נפח ולא לפי משקל. והולכים לפי שיטת הגר"ח נאה (שם קלז-קלח).
 
שלמות הארץ והיחס למדינה: כשנשאל אם מותר לסגת מחלקים מארץ ישראל כדי להגיע להסכמים עם הערבים, השיב, כי אסור לתת לשלטון גויים אף שעל מאדמת ארץ ישראל. כמו כן, פסק לחגוג את [[יום העצמאות]] באמירת הלל. בתחילה סבר לומר את ההלל עם ברכה, אולם לאחר שראה את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בנידון, פסק לאומרו ללא ברכה. (שו"ת "שמש ומגן" חלק ג', ס"ג, ס"ו).
 
==ממשיכי דרכו==
 
היהדות החרדית המרוקאית, שכוללת בתוכה בני ישיבות ואברכי כולל רבים, שהתחנכו על ידי רבנים ספרדים שדוגלים בשיטתו ובדרכו בהלכה של הרב משאש, חוזרים לשרשים העתיקים של המנהג שהיה נהוג במרוקו מזה מאות בשנים, וההלכה שנפסקה על ידי הפוסקים המרוקאים המפורסמים, ובראשם הרב משאש, שנחשב לאחד מגדולי הדור והשפעתו הייתה רבה.
 
ביטוי לכך ניתן לראות ביציאתו לאור של הספר '''דברי שלום ואמת''' של הרב שלמה טולדנו, שמאחד בתוכו את כל ההלכות החלוקות בין הרב משאש לרב [[עובדיה יוסף]]. הספר יצא עד כה בעשרות אלפי עותקים, ומבטא את הכמיהה בציבור הספרדי המרוקאי לחזור לשרשים, ולמנהגים שבוטלו על ידי הרב יוסף בהתאם למגמתו ההלכתית לערוך איחוד בין כל הפלגים הספרדיים.
 
ברוב בתי הכנסת המרוקאים ברחבי הארץ, מברך הציבור על ההלל בראש חודש, בהתאם לפסיקתו של הרב משאש, ואומר את כל הפיוטים שהוכנסו בתוך התפילה, במקומם, ולא לאחר התפילה כפי שהנהיג הרב יוסף. ב'קבלת שבת' הדבר בולט יותר, כשכל סדר התפילה משתנה, בהתאם למנהג המרוקאי העתיק.
 
האהבה לפיוט ולשירה המרוקאית, כפי שבאה לידי ביטוי בהנהגתו של הרב משאש, מוצאת לה קהלי יעד נרחבים, בקרב בני העדה המרוקאית, וביניהם גם תלמידי חכמים חשובים הבאים ללמוד בעיתים קבועות את השירה האנדלוסית ושירת הבקשות המרוקאית. הבולטים מבין מורי הדרך המלמדים את השירה, הם הרב חיים ביטון והרב מאיר אלעזר עטיה, שהעמידו עד כה תלמידים רבים ומפורסמים.
 
==ספריו==
 
*'''מזרח שמ"ש''' - הלכות איסור והיתר, ספר זה הוא ספרו הראשון של הרב משאש, נדפס בהיותו בגיל 25. (תרצ"ג – 1933).
* '''תבואות שמ"ש''' - ארבעה חלקים, על דיני השו"ע.
* '''שו"ת שמ"ש ומגן''' - [[שו"ת]] ארבעה חלקים. החלק הרביעי יצא לאור ב י' בניסן תשס"ז
* '''בית שמ"ש''' - על ה[[יד החזקה]] לרמב"ם
*'''ילקוט שמ"ש''' - קיצור לפסיקותיו על חלק או"ח, נערך על ידי הרב אריאל אדרעי (הוצאת ארז, ירושלים).
* '''וחם השמ"ש''' - דרשות על התורה.
 
בנוסף עסק הרב משאש בהוצאה לאור של ספרים רבים, דרך חברת דובב שפתי ישנים (כ-12 ספרים), וכן הוציא כ-4 כתבי יד של הרב יעקב בירדוגו והרב רפאל בירדוגו.
 
===הספר 'ילקוט שמש'===
 
הרב משאש ידע כי תשובותיו הארוכות חתומות בפני מי שאינו לן בעומקה של הלכה, ולכן ביקש לכתוב ספר קיצור לפסקיו, כעין ספר '[[ילקוט יוסף]]' המסכם את פסקי הרב [[עובדיה יוסף]]. אולם רוב טרדותיו בהתרת עגונות וממזרים, ועניינים שונים הנוגעים למעשה, לא אפשרו לו להשלים את חפצו, ועל כן ביקש מהרב אריאל אדרי, רב בשכונת 'חומת שמואל' שבירושלים, ור"מ בישיבת 'הר המור', שיערוך את תמצית הפסקים מספריו, ויקראם 'ילקוט שמ"ש', וכך עשה. אלא שבשונה מספר [[ילקוט יוסף]], ששם ההערות תופסות מקום ניכר מרחבו של הדף, ב'ילקוט שמ"ש' כתב הרב אדרי הערות קצרות, ובהן תמצית נימוקי ההלכה בלבד. הספר יצא עד כה באלפי עותקים, וזכה לתפוצה רחבה.
 
==מתלמידיו==
*הרב אליהו אברג'ל אב"ד הרבני בירושלים ורב שכונת בקעה בעיר.
*הרב [[משה ארבל]], ראש כולל "דעת שלום" ומנהל מוסדות "כתר שלום" על שם הרב משאש
*הרב [[אליהו אריאל אדרי]], מח"ס "ילקוט שמ"ש" ומרבניה של שכונת "חומת שמואל ([[הר חומה]])" בי-ם
*הרב [[זכריה זרמתי]], רב מירושלים, מייסד מכון תורת אמ"ת
*הרב [[אליהו אלחרר]], רב העיר [[מודיעין (עיר)|מודיעין]]
*הרב [[משה אלחרר]], רבה של [[שלומי]]
 
==הנצחת זכרו==
 
ביום שני, ט"ו בטבת התשס"ח, 24 בדצמבר 2007, הנפיקה חברת דואר ישראל בול מיוחד עם תמונתו של הרב משאש, כמחווה ליהודי מרוקו המוקירים את זכרו וכהוקרה לפועלו של הרב משאש. את הבול עיצב מיכאל רוזנטוב.
 
==קישורים חיצוניים==
 
* [http://www.toratemet.net/site/detail/faq/faq.asp?depart_id=21292&category_id=1748 סיכום מנהגי מרוקו ופסיקותיו] של הרב שלום משאש באתר "תורת אמ"ת" של הרב זרמתי
* [http://www.mytzadik.com/tadik.asp?kever_id=426&safaid=6 רבי שלום משאש] באתר "MyTzadik"
* הרב אליעזר מלמד [http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=219&id=4548&q= הרב משאש ומנהגי מרוקו]
* [http://www.2all.co.il/web/sites/emet1/PAGE104.asp הרב שלום משאש] באתר "תורת אמת"
* [http://www.inn.co.il/News/News.aspx/49065 הרב שלום משאש] באתר "ערוץ 7"
* הנפקת בול לזכרו של [http://israelphilately.org.il/series/content/he/001037 הרב משאש]


נפטר בי' ב[[ניסן]] תשס"ג נפטר בגיל 94, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
חיבר את הספרים '''[[שו"ת]] תבואות שמ"ש''' ('''ש'''לום '''מש'''אש) -4 חלקים, '''שו"ת שמ"ש ומגן''' -4 חלקים, '''בית שמ"ש''' על [[משנה תורה]] ל[[רמב"ם]], ו'''[[סידור]] וזרח השמש''' -לפי נוסחי ומנהגי יהדות מרוקו. כמו כן, נכתב הספר '''ילקוט שמ"ש''', ע"י הרב אריאל אדרי, ר"מ ב[[ישיבת הר המור]], ובו קיצור פסקיו של הרב משאש, כדי שיתאימו גם למי שאינו תלמיד חכם ומבין את ספרי השו"ת.
היה קרוב משפחה (נכד דודו) של [[הרב יוסף משאש]], רבה של [[חיפה]].
שיטתו היתה כי על יהודי מרוקו להמשיך במנהגי מרוקו ולא לנהוג על פי שיטת [[רבי יוסף קארו]] או על פי פסקי המקובלים ([[האר"י]], [[בן איש חי]] ועוד).


==לקריאה נוספת==
==לקריאה נוספת==

גרסה מ־21:37, 13 ביוני 2011

הרב שלום משאש היה אב בית דין והרב הראשי למרוקו, ורבה של ירושלים.

נולד בשנת תרס"ט במרוקו, למשפחת רבנים. סבו היה רב בעיר מקנס, ואמו היתה מצאצאי הרב רפאל ברדוגו.

בתחילת דרכו שימש כמנהל תלמוד תורה במקנס. לאחר מכן מונה להיות דיין בקזבלנקה, ומאוחר יותר היה אב בית הדין והרב הראשי לכל מרוקו.

בשנת תשל"ח, ביוזמת הרב עובדיה יוסף שהיה אז רב ראשי לישראל, נבחר הרב משאש לכהן כרבה של ירושלים. שימש ברבנות בירושלים במשך עשרים ושש שנה.

נפטר בי' בניסן תשס"ג נפטר בגיל 94, ונקבר בהר המנוחות בירושלים. חיבר את הספרים שו"ת תבואות שמ"ש (שלום משאש) -4 חלקים, שו"ת שמ"ש ומגן -4 חלקים, בית שמ"ש על משנה תורה לרמב"ם, וסידור וזרח השמש -לפי נוסחי ומנהגי יהדות מרוקו. כמו כן, נכתב הספר ילקוט שמ"ש, ע"י הרב אריאל אדרי, ר"מ בישיבת הר המור, ובו קיצור פסקיו של הרב משאש, כדי שיתאימו גם למי שאינו תלמיד חכם ומבין את ספרי השו"ת. היה קרוב משפחה (נכד דודו) של הרב יוסף משאש, רבה של חיפה. שיטתו היתה כי על יהודי מרוקו להמשיך במנהגי מרוקו ולא לנהוג על פי שיטת רבי יוסף קארו או על פי פסקי המקובלים (האר"י, בן איש חי ועוד).

לקריאה נוספת

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=הרב_שלום_משאש&oldid=46172"