הרב שלום משאש

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: לא אנציקלופדי. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

כל הכתוב נערך ע"י מחקר מקיף של אונברסיטת בר אילן ע"י מדעי מחחקר היהדות ,

הרב שלום משאש
הרב שלום משאש
תאריך לידה	כ"ב בשבט תרס"ט
תאריך פטירה	י' בניסן תשס"ג
נושאים שבהם עסק	הלכה, מנהג, אגדה
רבותיו	אביו הרב מימון משאש, הרב יצחק אסבאג
תלמידיו	הרב אליהו אברג'ל, הרב משה ארבל, הרב אליהו אריאל אדרי, הרב זכריה זרמתי, הרב אליהו אלחרר, הרב משה אלחרר =הרב משה אבוטבול ראש כולל תבואות שמש עכו
חיבוריו	מזרח שמ"ש, תבואות שמ"ש, שו"ת שמ"ש ומגן, בית שמ"ש, ילקוט שמ"ש, וחם השמ"ש

הרב משה אבוטבול -ראש כולל תבואות שמש עכו,ניסמך ע"י הרב ,באיסור והיתר,יורה יורה,חו"ק מח"ס אמרי משה איסור והיתר,טהרת המשפחה ,מקוואות,עירובין,הלכות שבת,-ציטוט"אני מעיד על רבי משה אבוטבול כי נימצא בקי בהילכות נידה וסימניה בכל ,תיכון ידי עימו "ולאסוקי שמעתתא" (הרב עדס זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף)

הרב שלום משאש היה אב בית דין והרב הראשי למרוקו, ורבה של ירושלים. פסיקתו וספריו הינם בעלי השפעה מכרעת על מנהגי יהדות מרוקו.

חייו

נולד בשכ"ב בשבט תרס"ט במקנס שבמרוקו, למשפחת רבנים. סבו, הרב שלום משאש היה אב"ד במקנס ומחבר שו"ת דברי שלום, ואמו היתה מצאצאי הרב רפאל ברדוגו^[1]. אביו, הרב מימון משאש, מחבר הספרים "אוצרות שמים". בן דודו של אביו היה הרב יוסף משאש, לימים רבה הראשי של חיפה.

הרב משאש החל ללמוד תורה מגיל צעיר, כשרבו המובהק היה הרב יצחק אסבאג. בצעירותו נחשב לעילוי וחריף, והפך לפוסק בגיל צעיר; כך ספרו 'מזרח שמ"ש' נכתב בהיותו בגיל 17, ונדפס בהיותו בן 25. בהקדמה לספר זה הוא מעיד על עצמו 'כל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא (=לא ידעתי כיצד נראה מטבע כסף) וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאַיִן נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה'. מפני גודל שקידתו והתמדתו בתורה, השינה הייתה קשה עליו, ובשל כך הוא החל בגיל צעיר בניהול קריית החינוך 'תלמוד תורה', שבעיר מקנס, כדי שאחר עבודה פיזית יקל עליו להירדם. בת"ת זה למדו מגיל 4 ועד גיל 18 ומספר התלמידים במחזור אחד הגיע ליותר מ-2,000 תלמידים. בתחילת דרכו שימש כמנהל תלמוד תורה במקנס. לאחר מכן מונה להיות דיין בקזבלנקה, ומאוחר יותר היה אב בית הדין והרב הראשי לכל מרוקו.

בשנת תשל"ח, ביוזמת הרב עובדיה יוסף שהיה אז רב ראשי לישראל, נבחר הרב משאש לכהן כרבה של ירושלים. שימש ברבנות בירושלים במשך עשרים ושש שנה.

נפטר בי' בניסן תשס"ג נפטר בגיל 94, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

בנו היה הרב דוד משאש- רבה של פאריס.

חיבוריו

• מזרח שמ"ש - הלכות איסור והיתר, ספר זה הוא ספרו הראשון של הרב משאש, נדפס בהיותו בגיל 25. (תרצ"ג – 1933).
• תבואות שמ"ש - ארבעה חלקים, על דיני השו"ע.
• שו"ת שמ"ש ומגן - שו"ת ארבעה חלקים. החלק הרביעי יצא לאור ב י' בניסן תשס"ז
• בית שמ"ש - על היד החזקה לרמב"ם
• וחם השמ"ש - דרשות על התורה.

בנוסף עסק הרב משאש בהוצאה לאור של ספרים רבים, דרך חברת דובב שפתי ישנים (כ-12 ספרים), וכן הוציא כ-4 כתבי יד של הרב יעקב בירדוגו והרב רפאל בירדוגו.

ספרים מתורתו (שיצאו ע"י תלמידיו)

• "ילקוט שמ"ש" (נכתב ע"י הרב אריאל אדרי, בהוצאת ארז, ירושלים) - הרב משאש ידע כי תשובותיו הארוכות חתומות בפני מי שאינו לן בעומקה של הלכה, ולכן ביקש לכתוב ספר קיצור לפסקיו, כעין ספר 'ילקוט יוסף' המסכם את פסקי הרב עובדיה יוסף. אולם רוב טרדותיו בהתרת עגונות וממזרים, ועניינים שונים הנוגעים למעשה, לא אפשרו לו להשלים את חפצו, ועל כן ביקש מתלמידו, הרב אריאל אדרי, רב שכונת 'חומת שמואל' שבירושלים, ר"מ בישיבת 'הר המור' ודיין בבית הדין הרבני באשקלון,ומהרב משה אבוטבול תלמידו המובהק שיערכו את תמצית הפסקים מספריו, ויקראם 'ילקוט שמ"ש'. וכך עשו הרב אריאל אדרי, והרב אבוטבול משה ,ובמשך כמה שנים קיבצו את פסקיו על סדר אורח-חיים, במקביל לשאר עיסוקיו. אלא שבשונה מספר ילקוט יוסף, ששם ההערות תופסות מקום ניכר מרחבו של הדף, ב'ילקוט שמ"ש' כתב הרב אדרי הערות קצרות, ובהן תמצית נימוקי ההלכה בלבד. הספר יצא לאור (כמה שנים לאחר פטירת הרב משאש) באלפי עותקים, וזכה לתפוצה רחבה.
• בחודש תמוז תשע"א (יולי 2011) הוציא לאור מכון מורשת אבות על שמו של רבי שלום משאש, בראשותו של הרב משה חיים סויסה, ובנשיאותו של הרב אליהו אברז'ל אב בית הדין הרבני בירושלים ורב שכונת בקעה, סדרה הכוללת שלושה חלקים, על פי פסיקותיו ודרכו של הרב משאש, אשר נלקטו בה למעלה מאלפיים מנהגי מרוקו בפירוט, וקיבלה את הסכמותיהם של גדולי חכמי המערב. חיבור זה הוא החיבור המקיף ביותר שיצא עד כה על מנהגי יהדות מרוקו וזכה לפרסום רחב.

דרכו ושיטתו בהלכה

שיטתו בהלכה הייתה כשיטת השולחן ערוך. הרב שלום משאש הרבה לומר שאנחנו קיבלנו הוראות מרן (השולחן ערוך) גם נגד אלף פוסקים^{(דרוש מקור)}, עם זאת, במנהגים שהונהגו במרוקו עוד לפני שיצא ספרו של מרן השולחן ערוך, קבע הרב משאש זצוק"ל שצריך לשמור עליהם^{(דרוש מקור)}, ואף הוסיף ואמר^{(דרוש מקור)} שזו גם הייתה דעתו של מרן השולחן ערוך, הרי בהקדמתו של השו"ע לספרו "בית יוסף" הוא כותב שהוא לא בא לחלוק על מנהגים שקיימים כבר בעם ישראל.

הרב משאש היה פוסק מקורי^{(דרוש מקור)}, אשר עסק רבות בשאלות מתחדשות התלויות במצבים משתנים וכן בהתפתחויות חדשות, כגון התייחסות לטכנולוגיה וחשמל. מתוקף תפקידו התעסק בנושאים שונים, וקבע חותם; כך לדוגמה פסיקתו שכל שכונות ירושלים, המשלמות ארנונה ומיסים לעייריה חוגגות את פורים ב-ט"ו (ילקוט שמ"ש סימן קצג). דרכו הייתה לכבד כל קהילה ומנהגיה ולא לבטל מנהגים בשל דעת השולחן ערוך^{(דרוש מקור)}, אלא אם ישנו מנהג קדום, שצריך לקיימו גם בארץ ישראל^{[דרושה הבהרה]}.

בנושאים שונים הרב משאש פסק בייחודיות יחסית לפסיקה המקובלת; כשאף ייחודיות זו לעתים נעוצה בנוהג המקובל במרוקו. בין פסיקותיו בהקשר זה ניתן לציין את דעתו שבמקרים מסוימים מותר לומר לגוי להדליק את האור בשבת, אף שלרוב יש רק לסמוך על 'שבות דשבות' (ילקוט שמ"ש סימן קה-קו). כמו כן לפי דבריו במקום שאין הקהל מקשיב לדברי השליח ציבור בעת חזרת הש"ץ, אלא הקהל מדבר, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ, ובעיקר ניתן להקל כך בתפילת מוסף ובתפילת מנחה (שו"ת שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן לז; ילקוט שמ"ש סימן לט).

יחסו למנהגים

הרב משאש היה בקיא וחריף בכל חלקי התורה, ובכל השאלות החדשות היה פוסק על פי הנראה מעיונו, אולם במה שכבר נהגו אבותיו רבני מרוקו - לא שינה, והיה מחזק ומברר את מנהגיהם. ואף לאחר שעלה לארץ ונתמנה לרבה של ירושלים לא שינה ממנהגי אבותיו. ואמנם ככלל ידוע כי בני עדות המזרח וצפון אפריקה נוהגים על פי פסקי רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך, אך מכל מקום דעת הרב משאש שבכל אותם דברים שיש בהם מנהג מבורר שכך נהגו בני עדה מסוימת, גם אם אינו כדעת השולחן ערוך, אין להם לשנות ממנהג אבותיהם.

הרב משאש החשיב בעיקר את הדבר הנהוג, ולא את המנהג הכתוב. כך ביחס למנהגי האר"י, לדעתו חלים רק על אלו העוסקים בקבלת האר"י (כגון ילקוט שמ"ש סימנים כא, לד).

ביחס למנהגי האר"י, שרבים מבני עדות המזרח קיבלום, דעתו הייתה שהם מיוחדים לעוסקים בקבלת האר"י, אבל לכלל הציבור הלכה כשולחן ערוך, זולת המקומות שיש בהם מנהג אבות ברור.

על פי זה פסק שהמאחר לבוא לבית הכנסת ידלג בפסוקי דזמרה כדי להתפלל עמידה יחד עם הציבור, כדברי השולחן ערוך (נב, א), ושלא כדברי המקובלים שסברו שאין לדלג כלל (ילקוט שמ"ש כא).

בתפילת לחש הורה שהמתפלל צריך להשמיע את המילים לאוזניו בלא שהמתפלל לידו ישמעם, כדברי השולחן ערוך (קא, ב), ולא כמנהג המקובלים הסוברים שאין להשמיע את המילים לאוזניו אלא רק לחתכם בשפתיו (ילקוט שמ"ש לד).

מפסיקותיו הבולטות

נטילת ידיים לאחר בית הכסא: היוצא מבית הכיסא אינו צריך להקפיד ליטול ידיו מכלי, וכן אינו צריך להקפיד ליטול ידיו שלוש פעמים. ואמנם לפי הקבלה יש שמחמירים ליטול מתוך כלי שלוש פעמים, אבל להלכה אין צריך לעשות כן, אלא די שישפוך על ידיו מים מן הברז פעם אחת (ילקוט שמ"ש ד).

אחיזת הציצית בקריאת שמע: בזמן קריאת שמע יאחז וינשק את שתי הציציות שלפניו בלבד, ולא את שתי הציציות שלאחריו, כדברי השולחן ערוך (או"ח כד, ה), וכך היה המנהג במרוקו (ילקוט שמ"ש ח).

הנחת תפילין של יד בעמידה: מנהג צפון אפריקה, שאת התפילין של ראש מניחים מעומד וחולצים מעומד. אך תפילין של יד אפשר להניחם ולחולצם בעמידה או בישיבה. וחכמים ואנשי מעשה מניחים וחולצים של יד מיושב, אך מנהג רוב העם אינו כן, ואין להוכיחם לשנות מנהגם (ילקוט שמ"ש י).

תפילין של ר"ת: גדולי החכמים במרוקו לא נהגו להניח תפילין של רבנו תם, אלא הניחו של רש"י בלבד (ילקוט שמ"ש יב). וסיפר הרב משאש על עצמו שכשהיה צעיר רצה להחמיר ולהניח גם תפילין של ר"ת, ולאחר מכן במשך כמה חודשים חלה במחלה קשה ומדבקת מאוד, שמפאת חומרתה ההוראה הרפואית היא שכל בגדי וחפצי החולה צריכים שריפה, כדי שהמחלה לא תעבור לאנשים אחרים. והוא נהג כדעת הפוסקים שבמצב כזה אין להניח תפילין, כדי שלא לגרום אחר כך לשריפתן. והסכים בדעתו שחלה באותה מחלה מפני שסטה ממנהג אבותיו והניח תפילין של ר"ת, ועל כן נענש שבמשך כמה חודשים לא יכול להניח תפילין כלל.

פאה נכרית: בהלכה השנויה במחלוקת של "פאה נכרית", הייתה דעת הרב משאש להתיר, ונלחם על כך בכמה וכמה תשובות המופיעים בשו"ת "שמש ומגן" ושו"ת "תבואות שמש", שם התווכח ארוכות עם פוסקים כמו הרב עובדיה יוסף והרב משה לוי, שאסרו את הפאה‏^[2].

מהלכות תפילה: מנהג מרוקו שבעת שמיעת קדיש וברכו אין הקהל צריך לעמוד (ילקוט שמ"ש כד-כו). במקום שהקהל מדברים בעת חזרת הש"ץ, יש לנהוג שלא לומר את חזרת הש"ץ. ובפרט יש להקל בכך בתפילות מוסף ומנחה (ילקוט שמ"ש לט). אסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (רמ"א צח, א). ויוצאי צפון אפריקה נוהגים שאחר שאדם עלה לתורה הוא מתנשק עם קרוביו וידידיו, ואין בזה שום פגיעה בכבוד שמים, שכן כל מה שמנשקים אותו הוא לכבוד התורה, שאחר שעלה לתורה ראוי לחבבו ולייקרו. ועוד שדווקא בנשיקת הקטנים יש חשש ולא בנשיקת גדולים.

בדין הדלקת נרות שבת: נהגו הנשים במרוקו (ובעוד מקומות בארצות המזרח) להדליק תחילה את הנרות ואחר כך לברך. ואף שהרב עובדיה יוסף פסק לברך לפני ההדלקה, הורה הרב משאש שלא לשנות המנהג (שם צג), והבין שכך היא דעתו של השולחן ערוך, וכפסיקת הבן איש חי. כאשר משפחה מתארחת אצל חברתה, אם גם האורחת תרצה להדליק נרות בברכה, מותר לה אפילו אם היא מדליקתם ליד הנרות בעלת הבית. אבל יותר טוב שאם תרצה לברך - שתדליק את נרותיה בחדר שייחדו לאורחים (שם צד).

תפילת ליל שבת: פיוט 'לכה דודי' אומרים בישיבה, ורק בעת אמירת 'בואי בשלום' וכו' כל הקהל עומדים על רגליהם (שם ק).

מהלכות שבת: התיר לקפל את הטלית בשבת כפי סדר קיפולה הראשון (שם קטז). החמיר על פי דעת השולחן ערוך, שכל רחוב שרוחבו ט"ז אמה נחשב לרשות הרבים מהתורה, והעירוב שעושים בערים על ידי צורת הפתח אינו מועיל. ועל כן אסור לטלטל לדעתו בכל המקומות שאינן מוקפים בגדר ממש (שם קכז).

הלל בראש חודש: מברכים על אמירת הלל בציבור בראש חודש, אבל יחיד שאומר הלל בראש חודש אינו מברך, שכך היא דעת כמה ראשונים. והרוצה לצאת בברכת החזן רשאי, והמברך לעצמו תבוא עליו ברכה (שם קכט-קל).

ברכת הלבנה: המנהג לברך ברכת הלבנה במוצאי שבת, גם אם עברו שלושה ימים בלבד ממולד הלבנה. אבל אם מברכים ביום חול יש להמתין עד שיעברו שבעה ימים (שם קלא).

פורים בירושלים: כידוע התעוררה שאלה לגבי אותן שכונות חדשות בירושלים שיש בינן לבין עיקר העיר הפסק של שטחים פתוחים בלא בתים, האם דינן כדין ירושלים ויעשו פורים ביום ט"ו, או שדינן כשאר הארץ ויעשו פורים בי"ד. הרב עובדיה יוסף פסק שזה נחשב מחוץ לירושלים (יביע אומר), אולם הרב משאש בתור רבה של ירושלים, יחד עם עמיתו הרב קוליץ, פסק שכל השכונות שנחשבות כחלק מהעיר ירושלים לעניין מיסים וארנונות נחשבות כירושלים (שם קצג) גם לעניין פורים. ולדעתם הסכימו הרבנים הראשיים, מו"ר הרב אברהם שפירא והראשון לציון הרב מרדכי אליהו.

כללים בהלכה: אין חוששים לדעת ר"ת לעניין זמן צאת הכוכבים, ואפילו במקום ספק ספיקא (ילקוט שמ"ש צ). בשיעורי כזית וביצה וכיוצא בהם משערים לפי נפח ולא לפי משקל. והולכים לפי שיטת הגר"ח נאה (שם קלז-קלח).

שלמות הארץ והיחס למדינה: כשנשאל אם מותר לסגת מחלקים מארץ ישראל כדי להגיע להסכמים עם הערבים, השיב, כי אסור לתת לשלטון גויים אף שעל מאדמת ארץ ישראל. כמו כן, פסק לחגוג את יום העצמאות באמירת הלל. בתחילה סבר לומר את ההלל עם ברכה, אולם לאחר שראה את פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בנידון, פסק לאומרו ללא ברכה. (שו"ת "שמש ומגן" חלק ג', ס"ג, ס"ו).

הגותו, השקפותיו ודרכיו

היה סמל מופת ודוגמה של רודף שלום, התרחק מאוד מן המחלוקת, השתדל ואף עלה בידו להיות מקובל נערץ ואהוב על כל החוגים והעדות בארץ ומחוצה לה, תוך שהוא מקרין אחדות ואהבה לכולם. לשכתו וביתו היו פתוחים לרווחה בכל שעות היום והלילה לכל דורש, אנשים ונשים, חכמים והמוניים, אברכים וקשי יום. הקדיש להם מזמנו המצומצם, קיבלם במאור פנים, בסבר פנים יפות, בנחת רוח ושמע אותם בסבלנות.

אף על הגויים היה אהוב ומקובל. בשנות כהונתו במרוקו, עמד הרב משאש בקשרים הדוקים עם המלך חסן השני, והמשיך לברך אותו ואת ממלכתו גם כשהתיישב בירושלים. הערבים במרוקו התייחסו לדמותו המלכותית בהדרת כבוד, וגלי הערצה אפפו אותם כשראו את מלכם מבקש את ברכת הרב היהודי. במשך הזמן המלך הפך לידידו האישי, ולפחות פעמיים בשנה היה הרב משאש מוזמן לבא לברך את המלך בטקס מלכותי ומפואר, כשהמלך מאזין לכל מילה ביראת כבוד, תוך שהוא עומד כפוף כל זמן הברכה. המלך העניק לו תליון ותעודה, המעניק לו מעמד של שופט במערכת המשפט של מרוקו, לא רק ליהודים אלא גם לגויים, והעניק לו סמכויות נרחבות נוספות, בכל הנוגע לביסוס מערכת הכשרות ועוד.

הרב משאש נהג לתבל את דרשותיו בהומור. כך בין השאר התבטא שהפירמידות במצרים שייכות לעם ישראל, כתשלום על עבודתם במצרים, מה עוד שעקב העובדה שרעיון בנייתם היה של יהודי- יוסף הצדיק, המצרים צריכים לשלם תמלוגים מתיירות. הרב משאש הדגיש רבות את הפנייה לציבור, ואת היחס החינוכי שיש לנקוט כלפי הציבור. כך בין השאר הוא קובע שבמידה שיש התנגשות בערב שבת, בין אמירת שיר השירים לדרשה, מוטב לקיים את הדרשה (ילקוט שמ"ש סימן צה).

מדת הענווה שלו הייתה מן המפורסמות. כשהיו מעירים על דברי הרב משאש, לא רק שלא היה מעורר איזו טינה ושנאה על המעירים, אלא היה עושה עצמו אסיר תודה, והיה מוסיף אהבה על אהבתו לאותם המעירים. והיה אומר שבזכות המעירים, זוכה הוא להבהיר את פסקיו יותר ויותר. הוא היה רגיל לומר שאדם שאינו מסכים עם הדברים שלו, מוזמן לכתוב לו ולנמק את דבריו, ואם ימצא שנפלה אצלו טעות בהלכה, יחזור הוא מהפסק ללא חשש. ולא התעייף מלענות אפילו חמש ושש פעמים, בחילופי מכתבים, על אותו עניין ועם אותו אדם, כמעיין המתגבר, במכתבים ארוכים ומפולפלים, גם כשהשואל היה אברך צעיר לימים, והיה מתייחס להערות בכובד ראש תוך שהוא מעיין בכל שורה ושורה ומנסה להבין את דעת המעיר לעומקה, מדוע הגיע להבין כדבריו, ורק אחר כך היה מחשב עם מי האמת.

לא פחד מלחזור בו כשהיה צריך, באמרו כי כך היא דרכה של תורה, ועשרות מכתבים דן ליישב ולחזק את מה שכתב בספריו ובמאמריו שראו את הדפוס, ואף בסוף ימיו שעברו קרוב לשבעים שנה מזמן שכתבם, עדיין היו הדברים ברורים לו והיה מפלפל בהם בין בכתב ובין בעל פה. למעשה כך התחבר הספר 'שמש ומגן'.

מודעותו לכתבי יד, וזיקתו ליהדות מרוקו, הובילה להקמת חברת 'דובב שפתי ישנים', עוד במרוקו. ייעודה היה הוצאת והדפסת ספרים מכתבי יד של רבני מרוקו, מהדורות הקודמים.

אחד הנושאים הבולטים במשנתו של הרב שלום משאש היא סוגיית "עין הרע". שיטתו בסוגיית התלמוד (ב"מ קז.) שעין הרע המוזכר אינו כפשוטו, ומדובר בהן על האדם עצמו שיתקן את העין הטובה שלו:

"והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים" ("שמש ומגן", חלק ב' עמוד שכ"ו, ודרשת הרב שנדפסה מכתב – יד בחוברת: "אחרית לאיש שלום", עמוד 15 ועמוד 17).

יחסיו עם הפלגים השונים ביהדות ובעם ישראל

הרב משאש היה מקובל ונערץ על כל החוגים, ספרדים כאשכנזים, חסידים כליטאים, בעלי עמדות שונות מבחינה תורנית, פוליטית או תרבותית. גם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות שהיו בקשר עמו - קבלו יחס חם ואוהב. הרב היה איתן בדעותיו, אך לא היה בקשרי אהבה, אחוה שלום ורעות גם עם בעלי עמדות שונות.

בר הפלוגתא הגדול ביותר של הרב משאש, היה הרב עובדיה יוסף. למרות עשרות ומאות הנידונים ההלכתיים בהם נחלקו להלכה ולמעשה, הם אהבו זה את זה אהבה עזה, והתבטאו האחד כלפי השני בביטויי חיבה מפליגים. הרב יוסף מוזכר רבות בספריו של הרב משאש, וכן להיפך.

הרב דוד יוסף, רבה של הר נוף ובנו של הרב עובדיה יוסף, סיפר^{(דרוש מקור)}, שבאחת מן הפעמים ששוחח עם אביו אמר לו שהוא כותב תשובה הלכתית החולקת על אחד מפסקי הרב משאש. אמר לו אביו: "אם הינך רוצה להשיב על דברי הרב משאש, תחזור על הדברים עשר פעמים".

עם הרבי מליובאוויטש היו לו קשרים ענפים. למעשה הרב שאיפשר לחב"ד להתפתח בקזבלנקה, היה הרב שלום משאש. בראשית דרכם של אנשי חב"ד בקזבלנקה, אנשים נמנעו מלהתפלל עימם עד כדי כך, שלא היה להם מספיק אנשים למניין. עמידתו של הרב משאש לצידם של אנשי חב"ד ותמיכתו בפעולותיהם, נתנו לגיטימציה לחב"ד לפעול בקזבלנקה. הרב משאש היה מגיע לכל אותם האירועים שנערכו על ידי חב"ד ולעתים אף היה דורש בהם דברי תורה.

גם ברמה האישית נוצרו קשרי ידידות עמוקים בין הרב משאש לרב שלמה מטוסוב, שליח חב"ד למרוקו, והרב משאש התבטא עליו "אהבת עולם אהבתיו, אהבה שאינה תלויה בדבר". על מידותיו הטובות של הרב מוטסוב כותב הרב שלום "די בלהביט בו מרחוק, אדם יקח מוסר השכל". בשעה שהרבי מליובאוויטש ביקש את עזרתו במרוקו, הרב משאש יצא "בקול קורא" בשם הרבי להדליק נר שבת לכל בת. בין שני הרבנים אף נערכה פגישה בניו יורק.

יחסים שכאלה היו לרב משאש גם עם הפוסקים הליטאיים השונים, כמו הרב אליעזר וולדינברג^{(דרוש מקור)}, הרב יוסף שלום אלישיב^{(דרוש מקור)} ועוד, כולם התייחסו אליו כאחד מגדולי הדור והעריכו אותו מאוד.

עם הרב יוסף קאפח היו לו חילופי מכתבים בעניינים הלכתיים, והוא העריכו מאוד. בהספד על הרב קאפח בשנת תשס"ג, אמר הרב משאש: "היה שר התורה, וקשה סילוקם של חכמים מהעולם מחורבן בית המקדש".

תלמידיו וממשיכי דרכו

מתלמידיו

• הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בירושלים, ורב שכונת בקעה בעיר.
• הרב אליהו אריאל אדרי, מח"ס "ילקוט שמ"ש", רב שכונת "חומת שמואל (הר חומה)" בירושלים, דיין בבית הדין הרבני באשקלון ור"מ בישיבת הר המור
• הרב זכריה זרמתי, רב מירושלים, מייסד מכון תורת אמ"ת
• הרב אליהו אלחרר, רב העיר מודיעין
• הרב משה אלחרר, רבה של העיירה שלומי
• הרב משה ארבל, ראש כולל דעת שלום בפתח תקווה.
• הרב משה אבוטבול ראש כולל תבואות שמש עכו. מח"ס אמרי משה-איסור והיתר"-שו"ת חו"ק-טהרת המשפחה הלכות נידה-מיקוואות-אני מעיד על רבי משה אבוטבול כי הינו בקי בהילכות נידה וסימני נידה על בורייה (כך העיד הרב עדס ראש ישיבת פורת יוסף,

היהדות המרוקאית, שכוללת בתוכה בני ישיבות ואברכי כולל רבים, שהתחנכו על ידי רבנים ספרדים שדוגלים בשיטתו ובדרכו בהלכה של הרב משאש, חוזרים לשורשים העתיקים של המנהג שהיה נהוג במרוקו מזה מאות בשנים, וההלכה שנפסקה על ידי הפוסקים המרוקאים המפורסמים, ובראשם הרב משאש, שנחשב לאחד מגדולי הדור והשפעתו הייתה רבה.והסמיך תלמידים רבים בדיינות ובאיסור והיתר,יורה יורה ,מקוואות -עירובין-הלכות שבת כדעת מר"ן ,הסופר החביב עליו היה הרב משה אבוטבול שליט"א,שהיה גם מנעים את קולו לפני רבו בפיוטים מרוקאים בפורים ,והיה חזן בימים נוראים אצלו" ונפשו קשורה בנפשו.

• הרב שלמה משה עמאר- רבה הספרדי של ירושלים ולשעבר הראשון לציון והרב הראשי לישראל הספרדי^[3].

ביטוי לכך ניתן לראות ביציאתו לאור של הספר דברי שלום ואמת של הרב שלמה טולדנו, שמאחד בתוכו את כל ההלכות החלוקות בין הרב משאש לרב עובדיה יוסף. הספר יצא עד כה בעשרות אלפי עותקים, ומבטא את הכמיהה בציבור הספרדי המרוקאי לחזור לשרשים, ולמנהגים שבוטלו על ידי הרב יוסף בהתאם למגמתו ההלכתית לערוך איחוד בין כל הפלגים הספרדיים.

ברוב בתי הכנסת המרוקאים ברחבי הארץ, מברך הציבור על ההלל בראש חודש, בהתאם לפסיקתו של הרב משאש, ואומר את כל הפיוטים שהוכנסו בתוך התפילה, במקומם, ולא לאחר התפילה כפי שהנהיג הרב יוסף. ב'קבלת שבת' הדבר בולט יותר, כשכל סדר התפילה משתנה, בהתאם למנהג המרוקאי העתיק.

האהבה לפיוט ולשירה המרוקאית, כפי שבאה לידי ביטוי בהנהגתו של הרב משאש, מוצאת לה קהלי יעד נרחבים, בקרב בני העדה המרוקאית, וביניהם גם תלמידי חכמים חשובים הבאים ללמוד בעיתים קבועות את השירה האנדלוסית ושירת הבקשות המרוקאית. הבולטים מבין מורי הדרך המלמדים את השירה, הם הרב חיים ביטון והרב מאיר אלעזר עטיה, שהעמידו עד כה תלמידים רבים ומפורסמים.

בחודש תמוז תשע"א (יולי 2011) הוציא לאור מכון מורשת אבות על שמו של רבי שלום משאש, בראשותו של הרב משה חיים סויסה, ובנשיאותו של הרב אליהו אברז'ל אב בית הדין הרבני בירושלים ורב שכונת בקעה, סדרה הכוללת שלושה חלקים על פי פסיקותיו ודרכו של הרב משאש, אשר נלקטו בה למעלה מאלפיים מנהגי מרוקו בפירוט, וקיבלה את הסכמותיהם של גדולי חכמי המערב. חיבור זה הוא החיבור המקיף ביותר שיצא עד כה על מנהגי יהדות מרוקו וזכה לפרסום רחב.

הנצחת זכרו

ביום שני, ט"ו בטבת התשס"ח, 24 בדצמבר 2007, הנפיקה חברת דואר ישראל בול מיוחד עם תמונתו של הרב משאש, כמחווה ליהודי מרוקו המוקירים את זכרו וכהוקרה לפועלו של הרב משאש. את הבול עיצב מיכאל רוזנטוב.

מלך מרוקו, מוחמד השישי, הגיב להנפקת הבול, במכתב מיוחד‏^[4], שנכתב לבנו של הרב משאש, בשפה הצרפתית:

"הבול ששלחת אלי באדיבותך הרבה, הינו מרגש ומלא תקוה. דמותו ההיסטורית והסמלית של אביך המנוח, הרב הראשי שלום משאש, אכן הטביעה את חותמה על כל מרוקו בחיי הרוח, בכל הרבדים. אנו רואים אותו כשותף לצבעים הלאומיים, וכממשיך ומחזק את המסר שאיתו ארצנו, מרוקו, לא חדלה מלהזדהות. המסר של עושר רבגוניותו ונאמנותו לזיכרון ולמורשת. אני מברך אותך ואת בני משפחתך על יוזמתכם הראויה לשבח."

הקודם: הרב אליהו פרדס

רבנים ספרדיים ראשיים לירושלים

הבא: הרב שלמה עמאר

לקריאה נוספת

• אורה של ירושלים, ירושלים תשס"ו

קישורים חיצוניים

• רבי שלום משאש באתר "MyTzadik"
• הרב אליעזר מלמד הרב משאש ומנהגי מרוקו
• הרב שלום משאש באתר "תורת אמת"
• הרב שלום משאש באתר "ערוץ 7"
• סיכום מנהגי מרוקו ופסיקותיו של הרב שלום משאש באתר "תורת אמ"ת" של הרב זרמתי
• הנפקת בול לזכרו של הרב משאש

הערות שוליים