השואה: הבדלים בין גרסאות בדף

יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

טלאי צהוב ועליו הכיתוב "יהודי" בגרמנית אותו הוכרחו היהודים באירופה לענוד על בגדיהם, הפך לאחד מסמלי השואה

השואה היא כינויה של נסיון השמדצ העם היהודי בידי גרמניה הנאצית בשנים ת"ש-תש"ה, בהן נרצחו באכזריות רבה כששה מיליון יהודים, אנשים נשים וטף, במיתות משונות ומזוויעות. השואה היתה חלק ממלחמת העולם השניה. השואה המיטה חורבן כליל על יהדות אירופה, וכן פגעה קשות גם ביהודי צפון אפריקה.

היסטוריה

בית כנסת עולה בלהבות בליל הבדולח

רקע

ליל הבדולח

הגזירות והריכוז בגיטאות

מרידות בגיטאות והפרטיזנים

ההשמדה

ניסויים רפואיים בבני אדם

לאחר השואה

משפט אייכמן

הרוצח אדולף אייכמן ימ"ש על דוכן הנאשמים בבבית המשפט בישראל

הרבה קצינים נאציים נמלטו לאחר המלחמה מגרמניה ועברו למדינות דרום אמריקה. ביניהם היה אחד מקציני הצבא הנאצי הבכירים, אדולף אייכמן ימ"ש, שנמלט לבואנוס איירס, בירת ארגנטינה. במבצע מסובך וסודי, הצליח המוסד הישראלי, בראשות איסר הראל, ללכוד את אייכמן ולהביאו למשפט בארץ. התובע במשפט היה היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר. במשפט זה העידו ניצולים רבים. גזר הדין הורה כי אדולף אייכמן ימ"ש אכן היה שוץף פעיל ברצח היהודים באירופה, ונגזר עליו עונש מוות בתליה על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. הוא נתלה בכלא ברמלה, גופתו נשרפה ואפרו פוזר מעל הים, מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. משפט זה עורר התעניינות רבה בכל העולם.

משפט נוסף שנערך בישראל לפושע נאצי היה "משפט דמיאניוק" ובו נידון ג'ון דמיאניוק שבשואה כונה "איוואן האיום". בסופו של דבר, דמיאניוק זוכה מחוסר ראיות.

אסון חסר תקדים

גדולי ישראל ראו בשואה אסון חסר תקדים בהיסטוריה של העם היהודי:

"מעשי אכזריות ותעלולי רשע ומרמה בתוך חומת הגטו ומעשי תועבה וניוול במחנות הריכוז וההסגר אשר לא נראו כמוהם מיום ברוא ה' שמים וארץ... החורבן הזה אין דומה לו בהיסטוריה האנושית של רובן ככולן של קהילות ישראל..." (הרב יחיאל יעקב ויינברג, הקדמה לשו"ת "שרידי אש").

"האסון האיום והטראגי שאין לו שום דמיון. מיליונים מאחינו, הטובים שבעם, נטבחו ונשרפו חיים בצורה כל כך אכזרית. נתקיימה בנו נבואת דניאל (דניאל יב) "והיתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות גוי עד העת ההיא". אי אפשר למדוד את האסון בשום יחס לצרות בעת חורבן הבית... בזמן החורבן עמד הנביא לנחמנו בכפליים, נחמו נחמו עמי, וגם בבית שני היו אתנו תנאים, יבנה וחכמיה, אנו אין לנו לא נביא ולא מנחם..." (רבי שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים בעל "נתיבות שלום", קונטרס "ההרוגה עליך" עמ' ז', אייר תש"ה).

"אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחדשו הרשעים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב^[1], לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם..." (רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה, אש קודש לחנוכה, עמ' קלט בהערה).

"מדוברה ברוח נשברה על שבר בת עמי אשר קרה לנו בימים אלה אשר הגות גברה... ומימיהם של ישראל לא היתה צרה כזאת. אמת, כבר היה לעולמים תקופות קשות לישראל, אבל מקומות מקומות חלוקות ושונות, והיה לאבותינו מקום פליטה למקום אחר, אבל באופן רחבה ומתפשטת כזו בכל מלוכות איירופא... כזה לא היתה זולת בימי המן הרשע..." (הרב ישכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה, הקדמה שניה).

"וברור שהיסורים והשעבוד של עם ישראל בזמננו, שהגיעו לשיאם בשואה הנוראה של ימינו שלא היה כדגומתה..." (הרב מאיר כהנא, "אור הרעיון" פרק "אתחלתא דגאולה").

השואה מנקודת מבט אמונית

הכניסה למחנה ההשמדה בירקנאו- "אושוויץ 2"

השואה כעונש

חלק מגדולי ישראל סברו כי השואה באה כעונש לעם ישראל על חטאים מסוימים. הרב אלעזר מנחם מן שך, ראש ישיבת פוניבז', שהתבטא בנאום בשנת תשנ"א:

"אני שואל, איך וכיצד צריך יהודי לחשוב לנוכח שואה נוראה כזו? בודאי שיש חשבון לכל זה... ברור הוא שהתשובה ברורה עד למאד: הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון ארוך המתנהל על פני מאות בשנים, עד שהצטבר לחשבון של ששה מיליון... ואם לא נקבל את זה כעונש הרי כאילו שאנו לא מאמינים בקב"ה ח"ו."
ובהמשך: "הצעירים לא יודעים כי מתוך ששה מיליון היהודים שהיו ברוסיה לפני המלחמה כמה ישיבות היו? מתי מספר, מעט מאד! וילנא עיר יהודית, היו בה בסך הכל שתיים או שלוש ישיבות... ההשכלה הכתה ללא רחם בבחורי ישראל, עד שנתמלאה הסאה... הכלל הידוע, היכן שהיהודים התקרבו לתרבות האירופאית בארצות החופשיות, ובמקום שהתקרבו להשכלה, שם גברה אנטישמיות. באסיה לא היתה אנטישמיות משום שהיהודים שם היו רחוקים מהשכלה ותרבות חופשית. באנגליה ובגרמניה ובכל המקומות שהתקרבו להשכלה, גברה שם האנטישמיות משום שהתקרבו שם לתרבות האירופאית... באירופה, בה למדו היהודים השכלה והתקרבו לתרבות הגויים, הרחיקו אותם הגוים, לעומת זה במקומות ששמרו היהודים את המרחק הרצוי, התכבדו על הגוים."

הוא מסביר תפיסה זו ע"פ מאמר חז"ל כי הקב"ה "מאריך אפיה וגביה דיליה"^[2], כלומר, כאשר מתמלאת הסאה מחטאי עם ישראל, הקב"ה נפרע מהם. לגבי השאלה מדוע, אם כן, נספו בשואה גם יהודים צדיקים ואף רבנים וגדולי תורה, השיב: "רצוני לומר לכם כי עד עתה, בעצמי לא עמדתי על דברים אלו. בשואה היה הרי אסון נורא בו ניספו גם גאונים וצדיקים, בוודאי ובוודאי שיש לקב"ה חשבון, והקב"ה אינו עושה כחוט השערה חינם"^[3]. התבטאות זו עוררה סערה ציבורית בעולם היהודי.

היו שאמרו שהשואה באה אצל עדות אשכנז ולא אצל עדות המזרח בשל עוון דיבור חול בבית הכנסת^[4], ולכן פחות פגעה ביהודי המזרח שהקפידו יותר על קדושת בית הכנסת ובית המדרש.

רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמאר, בספרו "ויואל משה", מסביר כי השואה היא עונש על הציונות שהפרה את שלוש השבועות^[5].

התנגדות לפרשנות זו

תפיסה זו, שהשואה באה כעונש על חטאי עם ישראל, עוררה זעם רב בקרב חלק מגדולי ישראל. רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש הגיב לנאומו של הרב שך וטען כי להסביר כך את השואה זהו "היפך האמת, היפך כבודו של הקב"ה והיפך כבודן של ישראל". היפך האמת- כי באמת לא ניתן להסביר בשכל האנושי את השואה, וכי אין אנו יודעים מתן שכרן של מצוות ומתן ענשן של עבירות, כדברי הרמב"ם ש"אין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות"^[6], וכן משום שאותם המשכילים, ברובם היו תינוקות שנשבו, ואין אנו יודעים לחשב שכר וענש על מצוות ועבירות של עם ישראל ובמיוחד שמצווה אחת שנעשית ע"י אדם רחוק מתורה ומצוות, חביבה יותר ממצווה שנעשית על ידי אדם קרוב לתורה ומצוות. היפך כבודו של הקב"ה- כי כאשר מצטייר אלוקים כמלך רגזן שיושב וסופר את העוונות וממתין להיפרע אינו מכבודו של ה', כי ה' הוא "אל רחום וחנון" והוא "אב הרחמים", ומגמתו היא להרבות שמחה ולא עצב, וגם כאשר הוא מחליט להעניש אדם מסוים, אין זו נקמה, אלא לטובת האדם, כדי לנקותו ולטהרו, ואדרבה, הוא אפילו מצטער מזה. היפך כבודן של ישראל- מפני שלא ניתן לומר כי השואה היא עונש על ההשכלה, מכיוון ש"ישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא" ו"בין כך ובין כך קרויים בנים", ^[7].

שער הכניסה למחנה אושוויץ- מחנה ההשמדה הגדול ביותר עליו כתובה הסיסמא "העבודה משחררת" בגרמנית

גם הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב, התנגד לאמירות כאלו.

הסברים נוספים

השואה והניתוק מהגלות

הרב צבי יהודה הכהן קוק, היה מעביר מערך שיעורים על השואה, במהלכו היה מסביר תחילה שלא ניתן להסביר את השואה באופן מלא, אולם ניתן לתת הסברים חלקיים שמסבירים פן מסוים בשואה. הסברו היה כי השואה היא "ניתוח נורא" להסרת הזפת שדבקה בנו כביכול בתקופת הגלות^[8].

בדומה לזה מסביר הרב ישכר שלמה טייכטל בספרו אם הבנים שמחה^{(דרוש מקור)}, כי השואה התרחשה כדי לעורר את עם ישראל לעלות לארץ.

יש המסבירים על פי דברי רבי משה חיים לוצאטו- הרמח"ל בספרו "מאמר הגאולה", שכתב על פי הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם" (ויקרא כו מד), כי בתקופה שנקצבה לגלות, ה' התחייב כי לא ישמיד את עם ישראל, וכן בזמן שישראל שרוים על אדמתם, אלא, שכאשר הולכת ומסתיימת תקופת הגלות, הולכים ונסגרים החלונות מהם ה' שולט בחו"ל, ומתחילים להיפתח החלונות מהם ה' שולט בארץ ישראל, ואז, בתקופה זו, "...אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כה, יז), יכולה להתרחש שואה כזו, והדרך להנצל היא לצמצם את זמן השהיה בתקופת המעבר, ולהגיע במהירות לארץ ישראל^[9].

השואה ותקומת מדינת ישראל

ילד מרים ידיו לאחר חיסול מרד גטו ורשה, תמונה זו הפכה לאחת התמונות המסמלות את השואה יותר מכל

יש מגדולי ישראל שראו קשר ישיר בין חורבן יהדות אירופה לבין תקומתה של מדינת ישראל:

מפורסמים בייחוד דברי הרב יסף דב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון (בספרו "איש האמונה", מאמר "קול דודי דופק", פסקה שש דפיקות):

"לפני שמונה שנים, בעצם ליל-בלהות מלא זוועות מידנק, טרבלינקה ובוכנוולד, בליל של תאי גז וכבשנים; בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן-הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסיה הנוצרית; בליל-חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד - בליל זה צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים ויסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה, עטופת אבל, נולדה מדינת ישראל!"

דברים דומים אמר הרב מאיר כהנא (בספרו "אור הרעיון" פרק "אתחלתא דגאולה"): "מדינת ישראל קמה מעפר, מאפר המשרפות..."

גישה נוספת - הרואה במדינת ישראל מעיין 'פיצוי' מהבורא על השואה - ניתן למצוא בכתבי הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל (ח"ב עמ' שסא):

"ה' העניש אותנו, משמים התיך עלינו את כל חמתו. היינו נתונים למשיסה לכלבי ציד, לחיות רעות ואיומות, שישה מליונים יהודים נפלו קרבן לתאוותיהם הפראיות. עולמות יהודים גדולים, שנבנו במשך דורות מרובים על אדמתה הטמאה של אירופה, הושמדו על ידי שונאי המין האנושי... אולם ששת מליונים הקדושים לא שתקו. מחנה ענקי זה של מקדשי ה' ובראשו שורה אורכה של גאונים וצדיקים, סבבו, כביכול, את כסא הכבוד לעורר רחמים על עם ה', והוא החל לנחמנו, להרגיענו, להשקיט את כאבנו העמוק מני ים. הוא שלח לנו מתנה את מדינת ישראל. לעת עתה העניקו אותה לנו כתגמול הראשון בעד אסוננו הגדול."

שאלות הלכתיות בשואה

"הר האפר"- אנדרטה מעל הר ובו אפרם של הקדושים שנשרפו במחנה ההשמדה מיידנק

רבנים בשואה

שאלות הלכתיות שעלו לאחר השואה

היתרי עגונות

הסכם השילומים

הפגנות כנגד הסכם השילומים בירושלים. נואם: ראש האופוזיציה דאז מנחם בגין

"הסכם השילומים", בו התחייבה גרמניה לשלם פיצויים למדינת ישראל ולניצולי השואה, עורר סערה ציבורית גדולה, בעלת השלכות הלכתיות. רבנים רבים^{(דרוש מקור)} תקפו את ההסכם הזה וקבעו כי זהו חילול ה', ועלול להתפרש כניסיון כביכול למחול לגרמניה על פשעיה הנוראיים. בין גדולי המתנגדים נודע אז ראש האופזיציה, לימים ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, בעידודו בתמיכתו של הרצי"ה קוק^{(דרוש מקור)}. תומכי ההסכם טענו שכספי השילומים הם רק החזר לחלק מכספי היהודים שנשדד ונגזל, ואם את הנפש אין להשיב, מ"מ על הממון נקרא: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!" (מלכים א כא, יט), ובפרט שכסף זה נחוץ לבניין המדינה ולשיקום הניצולים.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק התנגד להסכם זה, אך לימים אמר שאפשר שטעה, שכן התברר שהמדינה התפתחה מאד כתוצאה מקבלת כספים אלו, ואלמלא הייתה מקבלת אותם - ספק גדול אם הייתה יכולה להתפתח כל כך (נפש הרב, מאת הרב צבי שכטר, ...)^[10].

שאלה שהתעוררה בעקבות קבלת כספי השילומים, היא האם יש להפריש מהם מעשר כספים, שכן בעצם הם כספי יהודים שהושבו להם לאחר השואה. הרב אליעזר יהודה ולדנברג נדרש לשאלה זו בספרו שו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' כז), ופסק כי היהודי התייאש מכסף זה, ולכן הניצול המקבל את הכסף מקבל מהגוי כסף כביכול חדש, ולכן יש להפריש ממנו.

זכרון השואה לדורות - קביעת מנהגי אבלות

רבים כתבו, שאי אפשר להתעלם מחשיבות הענין של זיכרון השואה, הן על מנת לעורר, לברר ולהזכיר את סגולתנו כעם, והן בכדי לעורר את אומות העולם שיסכלו כל תופעה אנטישמית, ועוד סיבות רבות.

יום זיכרון לשואה

יש מי שכתב שהמושכל הראשון שצריך לבוא בענין יום זכרון לשואה, הוא שעם ישראל לכל תולדותיו, סבל צרות רבות ונוראות, החל מימי חורבן בתי מקדשינו, שבהם נעקדו על קידוש השם מיליוני יהודים בייסורים שהדף נלאה מלהכילם, ועבור דרך רדיפות הנוצרים שליחי "דת האהבה", אשר טבחו, רצחו, עינו ושרפו, לא חסו ולא חמלו, ושאר אומות העולם, וכמובן גם בימי מלחמת העולם השניה, אשר בה כמעט ונכחדה לחלוטין כל יהדות אירופה, על ידי הצר הצורר הגרמני ושאר האומות אשר שיתפו פעולה עמו, ולכל מאורעות אלה יש יום אחד בשנה שנועד לזכור את זכרם ולבכות את חורבנם, הלא הוא יום תשעה באב שנקבע לדורות על ידי גדולי האומה האמיתיים כיום זכרון כללי על חורבן הגוף והרוח בעם ישראל, וכמובן שמשמעות "יום זכרון" זה בעיקרה היא כלפינו, שנזכור מה זאת עשה לנו אלוקים ועל מה זאת עשה ה' לנו, ומתוך כך נבוא לתשובה ותפילה, עד שיראה ה' את עונינו, ומעפר דלותנו ירוממנו, וישוב ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו^[11].

כ"ז בניסן - יום הזכרון לשואה ולגבורה

לאחר קום מדינת ישראל, קבעו ראשי המדינה את יום כ"ז בניסן ליום הזכרון לשואה ולגבורה. רוב מנין ובנין של גדולי ישראל^{(דרוש מקור)} לא הסכימו לציין את יום זה כיום הזיכרון לשואה, וחלקם אף גילו דעתם כי גם אם יש מקום ליום זכרון שכזה, הרי הוא רק כזכרון ל"שואה" אך לא ל"גבורה", שכן הגדרת הגבורה משתנה מנקודת מבט של יהודי תורני^[12].

יום הקדיש הכללי

הרבנות הראשית לישראל קבעה כי ביום עשרה בטבת יחול יום הקדיש הכללי- יום הזכרון (יארצייט) לאותם יהודים שלא ידוע יום רציחתם. על פי התקנה המקורית, ביום זה כל הקהל היה אמור לומר קדיש, ולא רק קרוביהם של הנספים, אולם המקובל היום הוא שרק קרובי הנספים שיום מותם לא נודע אומרים קדיש ביום זה.

הרבנות קבעה את יום הקדשי הכללי משום שהכנסת החליטה לערוך את יום השואה בחודש ניסן בו אסור להתאבל.

האם לקבוע תענית על השואה?

ישנן כמה תשובות מדוע לא קבעו גדולי ישראל שבדור ההוא תענית על השואה, כשם שנגזרה תענית על חורבן בית המקדש וכן על פרעות ת"ח ות"ט שעליהן גזרו את יום כ' בסיוון לצום. אחת התשובות היא משום שכאשר גזרו את תשעה באב, גזרו את התענית על כל הצרות שיארעו בגלות מתוקף הגלות, ובכללן השואה^[13]. בכל אופן, לפי דעה זו יש לומר קינות על השואה בתשעה באב. תשובה נוספת היא משום שאין בידינו כוח וסמכות לגזור תעניות נוספות^[14]. תשובה שלישית היא משום שגזירת תענית על השואה תקטין את חומרת השואה ונוראותה מבחינה מנטלית, משום שלא ניתן לצמצמם אסון זוועתי כזה לתענית אחת ולהסתפק בכך, ועל כן עדיף יותר אילו לא יגזרו צום עליה^[15].

אמנם, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בתשובה שנכתבה עוד טרם נגמרו ימי השואה, השיב כי אכן ראוי לקבוע יום תענית, וכי הדבר אפשרי, אולם הוא מציע לדחות את ההחלטה עד לגמר המלחמה לחלוטין, כי יתכן שהשואה היא "חבלי משיח" ולאחריה תבוא הגאולה השלמה, ולכן יש להמתין עד כלות המלחמה באופן סופי (היכל יצחק או"ח סא)

באותו ענין, ישנה התבטאות של הרצי"ה קוק, כי לאחר השואה הוא נוהג לומר בכל שבת "אב הרחמים", אפילו בשבת מברכים וארבע פרשיות, אמנם הוא לא הורה לתלמידיו לנהוג כך, ואעפ"כ יש מתלמידיו שנוהגים ומורים כך למעשה^[16]

קינות לתשעה באב על השואה

ישנן כמה וכמה קינות על השואה לתשעה באב. ישנה קינה שנכתבה על ידי הרב שמואל הלוי וואזנר. קינה מפורסמת נוספת נכתבה על ידי הרב חיים מיכאל דב וייסמנדל. ראה בספר "קינת מן המצר".

לקריאה נוספת

• הרב שלמה אבינר, משבריך וגליך עלי עברו, הוצאת ספריית חווה
• הרב שלמה אבינר, אורות מאופל, הוצאת ספריית חוה
• הרב זאב קרוב, דע מה שתשיב לעצמך, הוצאת קורן
• הרב משה שטרנבוך, אבינו הרחמן בתקופת השואה, מתוך ספרו "דע מה שתשיב"
• הרצי"ה קוק, השואה (עשרה בטבת), מתוך: "שיחות הרב צבי יהודה" - מועדים א', בעריכת הרב שלמה אבינר, ירושלים תשס"ו, עמ' 230-249
• רבי שלום נח ברזובסקי האדמו"ר מסלונים, ההרוגה עליך

• אני מאמין-עדות על חייהם ומותם של אנשי אמונה בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק
• אדמו"רים שנספו בשואה, בהוצאת מוסד הרב קוק
• הרב ישכר שלמה טייכטל, אמונה צרופה בכור השואה (יומנו מתקופת השואה)
• יחיאל גרשטיין, מקדשי השם', בהוצאת גנזך קידוש ה', בני ברק תשס"ו
• אסתר פרבשטיין, בסתר רעם- הלכה, הגות ומנהיגות בזמן השואה, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב^[17]

• הרב מיכאל אברהם, מה אקוב לא קבה א-ל, ומה אזעום לא זעם ה' (דיון בדיני ממונות בגטו קובנא), מתוך: צהר כ' (טבת תשס"ה), עמ' 9-19

• יצחק מאיר ליברמן, תכתב זאת (על חייה של הרבנית חווה שאשא ליברמן, ממשפחת אדמו"רי וורקא), בהוצאת גנזך קידוש ה' בני ברק תשס"ט
• הרב סיני אדלר, בגיא צלמות, מהדורה שלישית - ירושלים תשס"ג, 183 עמודים^[18]
• הרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח ידך אל הנער, אוטוביוגרפיה אישית של המחבר מזמן השואה והתקומה, הוצאת ידיעות אחרונות
• הרב חיים סבתו, בואי הרוח, (הספר מספר גם על השואה)

קישורים חיצוניים

• זכור - אמונה בימי השואה
• גנזך קידוש השם

• הרב יוסף בן פורת, איפה היה אלוקים בשואה - הרצאה באתר הידברות
• הרב דוב שטיין, חשיפה: נמצא 'היכן היה אלוקים בשואה'

• פנינה מיזליש, רבנים בשואה (אתר דעת)
• דן מכמן, לבירור התנאים לקיום חיים דתיים תחת משטר הנאצים (אתר דעת)
• הרבנית אסתר פרבשטיין, ד' אמות של הלכה - במחיצת כתביו של רב קהילה בתקופת השואה (אתר דעת)
• קהילות שנחרבו "נבנו" מחדש עלי גיליון - לפרשת קהילות חב"ד בשואה

הערות שוליים