עצמות: הבדלים בין גרסאות בדף

== הגדרת המושג== העצמות הם החלקים הקשים ביותר בגוף, המהווים את המרכיב העיקרי של השלד. עצם נקראת גם גרםבראשית מט יד; משלי יז כב; איוב מ יח., ומכאן שלפועל 'לגרום' יש גם משמעות של לאכול עצמותבמדבר כד ח; צפניה ג ג.. עצם בהשאלה פירושו עיקרו וממשו של דברכגון - עצם היום הזה (ויקרא כג יד; יהושע י כז), כעצם השמים (שמות כד י), עצמי ובשרי (בראשית כט יד). וכן במשנה - אוזן הגדי וכו' בזמן שהיא עצם אחד מום, ואם אינה עצם אחד אינו מום (משנה בכורות ו ט).. בגלל תכונת העצם, שהיא החלק הקשה והחזק ביותר בגוף האדם, נגזרו גם המושגים עוצםדברים ח יז; איוב ל כא. ועוצמהישעיה מ כט; שם מז ט., במובן של חוזק וכוח. הענף ברפואה העוסק בחקר העצמות ובטיפול במחלות ובפציעות של עצמות נקרא אורטופדיהorthopedics. מילה מורכבת משתי מילים יווניות - orthos = ישר, pais = ילד או חינוך. והכוונה לפעולת יישור של עצמות.. מונח זה הוכנס לשימוש על ידי הרופא הצרפתי אנדרי בשנת 1740על תולדות האורטופדיה ראה במאמרו של א. גולדשטיין, קורות, כרך ה, חוב' יא-יב, שבט תשל"ב.. == רקע מדעי== מבנה ומטרות השלד מורכב בעיקר מהעצמות, וכולל גם את הסחוסים ואת המפרקים. העצמות הם החלקים הקשים ביותר בגוף, וקשיותם נובעת משקיעת מלחים בתוך הרקמה החיבורית של העצם. מקור הרקמה הגרמית היא רקמת החיבור. יש שהרקמה החיבורית הופכת לעצם במישרין, כגון בעצמות הפנים ובחלק מעצמות הגולגולת, ויש שהיא הופכת לסחוס, וממנו מתפתחת רקמה גרמית, שהוא המצב ברוב העצמות הארוכות. תפקיד השלד לשמור על מבנה הגוף, להגן על הרקמות הרכות והאיברים הפנימיים, ולשמש נקודת משען ומנוף לשרירים. כמו כן מהווה מערכת העצמות מרכיב חשוב במשק הסידן בגוף. בתוך העצמות מצוי מוח העצמות, שתפקידו ליצור את מרכיבי הדם. העצמות מחוברות ביניהן באמצעות מפרקים שונים. סוג המפרק וצורת העצם קובעים את טיב התנועות באותו מפרק. חלוקה מחלקים את העצמות לפי הצורה והמבנה לעצמות ארוכות, קצרות, שטוחות ובעלות מבנה לא סדיר. עצם ארוכה בנויה מגוף העצםdiaphysis. וקצה העצםepiphysis.. בגיל הצמיחה מופרד קצה העצם מגוף העצם ברקמה סחוסית פעילהmetaphysis., הגורמת לצמיחת העצם. השלד של אדם מבוגר מורכב מ-206 עצמות לפי החלוקה הבאה: גולגולת ופנים - 22; עצם הלשון - 1; עצמות השמע - 6; עמוד שדרה - 26; צלעות ועצם החזה - 25; גפה עליונה - 64; גפה תחתונה - 62. התפתחות בעובר מתפתחת מערכת השלד מהשכבה המסודרמלית החל מהשבוע השמיני להפריה. == העצמות במקרא ובחז"ל== אנטומיה מספר האיברים / העצמות חז"לאהלות א ח. מנו מאתים ארבעים ושמונה (רמ"ח) איברים באדם, שהם למעשה מספר העצמות בגוף האדםראה ע' אברים ורקמות הע' 4.. קיים קושי ניכר בהתאמת מספר העצמות לפי מניין חז"ל למספר העצמות כפי שידוע לנו כיום, וכבר דנו בכך חוקרים אחדיםראה - התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 234 ואילך; פרויס, עמ' 60 ואילך; אנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' אברים @, עמ' קטו-ז; ר. קיפרווסר, בד"ד, 8, תשנ"ט, עמ' 29 ואילך. וראה לעיל ברקע המדעי.. רשימת העצמות להלן רשימת חלקי הגוף המכילים עצמות על פי חז"ל. יש לציין, שבחלקי הגוף השונים יכול שתהא רק עצם אחת, ויכול שיהיו מספר עצמות: הגפה התחתונה - רגל במובן המצומצם הוא כף הרגל בלבדראה חגיגה יג א, וברש"י שם ד"ה רגלי., וכך הוא בלשון התורהראה ערכין יט ב.. במובן הרחב הוא כולל את כל הגפה התחתונהראה יבמות קג א; שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט.. במבנה הגפה התחתונה מנו חז"ל את החלקים הבאים: פיסת הרגל, היא כף הרגל באדם, או הפרסה בבהמה; הקרסולראה רש"י חולין עו א ד"ה למטה, על שתי הארכובות, וראה להלן הע' 21. הוא הפרק המחבר את כף הרגל עם עצם השוק, והוא נקרא גם ארכובה תחתונהmalleolus.; עצם השוקtibia.. בלשון המקרא משמש המושג 'שוק' הן לעצם הנ"ל, והן לשרירים של חלק הרגל התחתוןשיר השירים ה טו; ישעיה מז ב.. למעשה יש שתי עצמות בין הקרסול לבין הברך, והעצם השניה היא עצם השוקיתfibula. וראה במ"ב סי' עה סק"ב, בשם החיי אדם, שמשמע מדבריו ששוק הוא החלק שבין הגוף עד הברך, וזה תמוה, כי חלק זה הוא הירך, בעוד שהשוק הוא בין הברך לקרסול, וראה בנידון רש"י ע"ז כה א ד"ה דמסמכא; חיי אדם ד ז; שו"ע הרב או"ח עה א; ערוה"ש שם ג. וראה בס' נשמת אברהם חאו"ח סי' עה סק"ג.; הארכובהknee. ביחס להגדרת ארכובה בבהמה - ראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' ארכובה, עמ' קצב ואילך. אגב, המושג 'ארכובה' משמש בהשאלה לכל פרק מתקפל, כגון במפתח - ראה משנה כלים יד ח., היינו הברך, ובה נמצאת עצם הפיקהpatella., והיא הפרק המחבר את השוק עם הירך; עצם הירך או הקוליתfemur. יש לעתים שמשתמשים במושג ירך לכל הרגל האחורית של הבהמה - ראה תוספתא חולין ג ג ; רש"י חולין קלד ב ד"ה וכנגדו; ס' השרשים לרד"ק ע' ירך. המושג 'ירך' גם משמש בהשאלה כאיבר המין הזכרי - בראשית מו כו; שופטים ח ל. וראה גם בראשית כד ט; שם מז כט., או הרכובחגיגה יג א, וברש"י שם ד"ה רכובי.. ראש הירך המתחבר לאגן נקרא כף הירךבראשית לב לו., או קטליתאהלות א ח. וראה בספרו של פרויס, עמ' 63.; בוקא דאטמאחולין מב ב., היינו מפרק המרחשתacetabulum. בוקא הוא מלשון בוכנא, היינו העלי, שהוא תקוע בתוך המפרק שצורתו מכתש., הוא הפרק המחבר את הירך לעצמות האגן. עצמות אגן הירכיים, היינו עצם הכסלilium., עצם השתischium., ועצם החיקpubis.. חוליות עמוד השדרהvertebrae., ולוז היא העצם שבסוף השדרהברכות כח ב. וראה בע' מערכת העצבים, הע' 122 ואילך.. הצלעותribs. ובארמית צלע הוא עילעא, וראה תוס' חולין כב ב ד"ה יעלעו. הן העצמות היוצאות מחוליות עמוד השדרה באזור החזה. המושג 'צלע' במקרא מתייחס לצדראה מדרש רבה, בראשית, יז; רש"י וא"ע, בראשית ב כא; רמב"ם, מו"נ ב ל. וראה רד"ק בראשית שם. וראה ב"מ נט א וברש"י שם ד"ה ובצלעי, שצלע משמש באופן מושאל לאשתו של אדם., וכנראה הושאל לצלע האנטומי, כי הצלעות הם בצידי החזה; עצם החזה, או מפתח של לבעצם החזה = sternum, או עצם הבריח = clavicle. ראה בספרו של פרויס, עמ' 66.. הגפה העליונה - ראה ערך יד עצמות הגולגולתראה להלן הע' 42 ואילך.. השלד השלדמו"ק כה א; ב"ק לא ב; נידה כז ב-כח א; שם נו א. הוא דפוס הצורה של הגוףרש"י נידה נו א ד"ה שלדו.. לעתים משמש המושג 'שלד' כשם נרדף לנבלהב"ק לא ב, וברש"י שם.. בימינו השלד הוא שם כולל לעצמות הגוף המייצבים את הגוף וקובעים את צורתו. הגולגולת - גולגולת היא השם של עצמות הראששופטים ט נג; מל"ב ט לה; דבהי"א י י., ואולי הוא מלשון עגלגל, שהראש הוא עגול. הגולגולת נקראת מלך האיבריםמנחות לז א., והיא נקראת גם קדירהחוליןמה א, וברש"י ומאירי שם.. בהשאלה מסמל המושג את האדם כולושמות טז טז; שם לח כו; במדבר א ב., מפני שהראש הוא הבולט והגבוה באיברי האדם. החלק העליון של הגולגולת נקרא קודקודדברים כח לה; שמו"ב יד כה; מנחות לז א; נגעים י י.. יש שהמושג קודקוד מקביל למושג ראש כולובראשית מט כו.. לפי חז"ל, הקודקוד במבוגר הוא המקום שמוחו של תינוק רופסמנחות שם., היינו המרפסfontanelle.. בהגדרת הגולגולת - יש שכתבו, שהיא מתחילה מעל גובה העינים, וכוללת את המצחרש"י חולין נב ב ד"ה רוב גובהה; ב"י יו"ד סי' ל; או"ז חולין סי' תיט.; ויש שכתבו, שהיא כוללת גם את הפנים עד הפה, ובצדדים מגיעה הגולגולת עד האוזנייםפי' רגמ"ה חולין שם; טור יו"ד סי' ל. וראה עוד בתבו"ש יו"ד סי' ל סק"א; יד אברהם יו"ד שם.. מאחור מגיעה הגולגולת עד החיבור עם חוליות הצווארחולין מה ב, ובפירש"י שם.. נתונים שונים כל בריה שאין בה עצם, אינה מתקיימת י"ב חודשחולין נח א., או אף איננה חיה יותר מששה חדשיםירושלמי שבת א ג.. חז"ל הכירו והבדילו בין עצמות שיש בהן מוח-עצמות, ולבין עצמות בלי מוח-עצמותפסחים פה א; זבחים צז ב. וראה איוב כא כד. וראה עוד בע' מערכת העצבים הע' 58.. לפי חז"ל המקור הגנטי של העצמות הוא האבנידה לא א. וראה עוד בע' תורשה הע' 95.. עצם אין גזעו מחליףנידה נה א., אך מכל מקום הוא מתחזק וגדל במקצת אחרי שנחסרתוס' נידה שם ד"ה בשר.. העצמות הן חיוורות-לבנות כצבע הסידב"ק סט א.. ===\1=== מומים בגולגולת חז"לבכורות מג א-ב; רמב"ם ביאת המקדש ח א. מנו מספר מומים במבנה הגולגולת: כילון - שהראש דומה לכיסוי החבית, היינו חד למעלה ורחב למטהרש"י שם., שאמצע ראשו בולט גבוה למעלה כמו ביצהפיהמ"ש לרמב"ם בכורות ז א, ורמב"ם ביאת המקדש ח א., או שראשו ארוך וצר ומצחו בולטערוך, ע' כילון.. הכוונה כנראה לצורות פתולוגיות שונות של הגולגולת הנובעות מסגירה מוקדמת של התפרים בגולגולתהיינו craniosynostosis. ראה א. שטינברג, פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו, עמ' 81. וראה עוד בספרו של פרויס, עמ' 206.. לפתן - שראשו דומה לראש לפת, היינו שראשו רחב ויוצא מכאן ומכאן, עד שתמצא ראשו על צווארו כמו ראש הלפת על העלים שלו, וצווארו עומד באמצע ראשורמב"ם ביאת המקדש שם. וראה בכורות שם.. יתכן שהכוונה למבנה פתולוגי של הגולגולת כתוצאה מרככת בינקותהיינו caput quadratum - ראה א. שטינברג, שם., או אולי הכוונה להידרוקן הראשהיינו hydrocephalus., שהראש גדול והפנים קטנים יחסית. מקבן - שהראש דומה לקרדום, היינו שעורפו עגול וקצר ביותררש"י בכורות שם., או שפדחתו בולטת לפניו, וכן עורפו בולט ביותר לאחוריו, כמקבת שבולטת מכאן ומכאן לבית הידערוך, ע' מקב; תפא"י בכורות ז א. וראה רמב"ם ביאת המקדש, שם.. ואף כאן הכוונה לשינויים ביחסים של עצמות הגולגולת כתוצאה מרככת בינקותא. שטינברג, שם., או יתכן גם מצב של חיבור עצמות הגולגולת חלקיהיינו craniosynostosis.. ראש שקוט או שקוע - שהראש מוטל בין כתפיורש"י בכורות שם., היינו שהצוואר קצר ביותר, או שדמות ראשו כאילו נתנו יד על קדקד הראש, ונתפשט עד שבלטו צדדיופיהמ"ש לרמב"ם שם. וראה על כל המומים הללו בכס"מ ביאת המקדש שם.. סקיפת - שאחורי ראשו בולט לצד עורפופיהמ"ש לרמב"ם שם., או שיש שקע בעורפורש"י שם.. ואף שינויים אלו ייתכנו במצב של רככת ושכיבה ממושכת על הגבא. שטינברג, שם.. ראש סגלגלשבת לא א; נדרים סו ב. וראה אבות דרבי נתן טו ב. - היינו ראש עגול, ויתכן שהכוונה לראש קטן במיוחדהיינו microcephaly. וראה בספרו של פרויס, עמ' 207.. שני ראשים - אדם שיש לו שני ראשים, הרי הוא טריפהתוס' ב"ק יא ב ד"ה בכור; תוס' מנחות לז ב סוד"ה שומע. אמנם יש חולקים וסוברים שהוא איננו טריפה - ראה באריכות שיטות הפוסקים באנציקלופדיה תלמודית כרך כו ע' יתר הע' 372.. מומים בגפיים התחתונות במקרא מצינו שני מומים בגפים התחתונות: פיסח - ראה ערך חגר שרועויקרא כא יח. - מי שירכו נקעה ממקומה, והוא גורר אותהתו"כ ויקרא שם; פיהמ"ש לרמב"ם בכורות ו ז. וראה שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נו, וחזו"א בכורות סי' כה אות כב, שברמב"ם "נשמטה" ירכו הוא "נשתרבבה" ירכו בלשון הברייתא. אך ראה רש"י עה"פ ויקרא שם, ורש"י תמורה ז א ד"ה שרוע, שפירש שרוע שאחד מאיבריו גדול מחברו. ויתכן שהכוונה שכך נראה הדבר, והוא בגלל שהירך נשמט ממקומו ונראה ארוך מחברו, אך אי אפשר לפרש כן ביחס לאיברים אחרים., והוא בלשון הברייתא השחול והכסולבכורות מ א, במומי בהמה, ושם מג א, במומי אדם. וראה עוד רמב"ם ביאת מקדש ז ט; טור יו"ד סי' שט, בבכור.. בחז"לבכורות מד ב-מה א; רמב"ם ביאת המקדש ח יג. כל המומים דלהלן שלא צויין מקור אחר - הכוונה למקור זה. מצינו מספר מומים בגפיים התחתונות: חלול - מי שכף רגלו חלולה, כך שעומד על העקב ועל האצבעות, ומרכז כף הרגל גבוה מעל הארץpes cavus., היינו כף רגל קעורה. כף רגל שטוחה - כף רגל רחבה ושטוחה כמו אווז, ללא הקשת הטבעית של כף הרגלשבת לא א; בכורות שם. והיינו pes planus.. קישן - היינו המקיש בקרסוליו בעת שהולךרש"י בכורות מה א ד"ה הקישן; רמב"ם ביאת המקדש שם., וזה מתאים לברך עקולהgenu varum., או מקיש בארכובותיו בעת שהולך, וזה מצב של ברך קלובהgenu valgum.. עיקל - כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות זו בזו, והיינו רגל בצורת קשת, אשר נראית כך גם בלא הליכהgenu varum או רגלי O.. בעל הפיקה - באופן כללי 'פיקה' היא בליטה, ונחלקו המפרשים והפוסקים אם הכוונה כאן לבליטה גרמית, היינו עצם עגולה מעל העקברמב"ם ביאת המקדש ח יג., או לבליטה בשרית, היינו שהכוונה לשרירי עכוזים גדוליםתוס' בכורות מה א ד"ה בעל; ראב"ד ביאת המקדש שם. מפשט הגמרא משמע כשיטה זו.. קילבן - מי שיש לו פיקה שיוצאת מבוהן רגלו. אולי הכוונה לעיקום הבוהןhallux valgus., או לזיז עצם היוצא מהבוהןexostosis.. על מומי אצבעות - ראה ערך יד על גפים תותבותprosthesis. - ראה ערך אבריםורקמות. ===\1=== פציעות ושברים פציעות שונות ושברים בעצמות מוזכרים במקראשמות כב ט; ויקרא כא יט; שם כב כב; שמו"א ד יח; יחזקאל ל כא-כב; שם לד ד. ובחז"ל, הן ביחס לבני אדם, והן ביחס לבעלי חיים, בעיקר ביחס לדיני טריפות, לדיני מומי כהן, ולדיני מומי בהמה. בעניין פתיחת הגולגולת באופן ניתוחי - ראה ערך מערכת העצבים פריקת הירך יש שעצם הירך נשמטת החוצה מתוך הפרק שלההיינו dislocation of hip.. חז"ל הבדילו בין פריקה ללא פגיעה בגידים ובעצבים שסביב הפרק, היינו שרועויקרא כא יח. וראה לעיל הע' 80-82. או שחולבכורות מ א. ולשון 'שחול' הוא תירגום של משיכה - אונקלוס שמות ב י., לבין פריקה עם קריעה של הגידים. מחלות עצם מי שאכילתו מרובה משתייתו, עצמותיו סכויים, היינו שחורים; מי ששתייתו מרובה מאכילתו, עצמותיו שרופים; השותה יין חי, עצמותיו שרופיםנידה כד ב.. רקב עצמותמשלי יב ד; שם יד ל; חבקוק ג טז. היא מחלה שאין לה מרפא ותרופה. יש המזהים מחלה זו כסרטן העצמותראה דעת מקרא משלי יב ד, הע' 8.. עיסוק בתורה היא רפואה גם לעצמותתנחומא יתרו ח.. מי שיש לו עצם בגרונו, מביא עצם מאותו המין, ומניחו על קדקודו ויאמר: אחד יורד ובולע, בולע ויורד אחד אחד אחדשבת סז א.. אש של עצמותברכות לב א; גיטין ע א. היא מחלת חום הגורמת לכאבי עצמותוראה ע' מחלות הע' 146-147.. == פרטי דינים== עצמות אדם בדיני שבת עצם שנתפרקה מחיבורה בשבת, מותר להחזירה למקומהערוה"ש או"ח שכח מ; שמירת שבת כהלכתה לג יז. וראה דעת תורה סי' שכח סע' מז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סק"י.. עצם שנשברה בשבת, גם אם ברור שאין בכך משום סכנה לכל הגוף, מותר לחובשה בתחבושת זמנית כדי להחזיקה, וכן מותר לקושרה כדי להרים את מקום השבר, וטוב שיעשה קשר עניבה ולא קשר כפול, או שיחבר את התחבושת בסיכת בטחוןשמירת שבת כהלכתה לג יח. וראה בס' ביצחק יקרא על או"ח סי' שכח ס"ל.. מותר לעשות צילום בחשש לשבר בעצמות בשבת, אבל יש לדחות את חבישת הגבס עד למוצאי שבת, אך בתנאי שעל פי הצילום והערכת הרופא לא יוחמר מצבו של החולה כלל עקב השהייה זושמירת שבת כהלכתה לה ה.; ואם יש צורך דחוף לשים גבס על שבר, יש לעשותו בדרך של שינוי ככל האפשרראה מאמרו של ב. סוקול, הלכה ורפואה, ה, תשמ"ח, עמ' שכז-ח., שכן בעשיית גבס יש משום איסורי לש ובונהראה שמירת שבת כהלכתה, פט"ז הע' לז-לח., ועל ידי רופא גוי מותר לעשות תחבושת גבס גם אם אין כל סכנהשם לח ו.. בדיני עגונה נחתכה רגלו של אדם מן הארכובה ולמעלה, הרי הוא טריפה, ואינו יכול לחיותראה יבמות קכא א; נידה כד א.. לפיכך, מי שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אל הים, ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ומעלה, משיאים את אשתו לאחר י"ב חודש, שטריפה אינה חיה י"ב חודשיבמות שם; טושו"ע אבהע"ז יז לב. וראה באריכות באוצה"פ שם ס"ק רסה-רסח.. שינויים שונים במבנה העצמות, במבנה הגולגולת, ובמבנה הגפיים נידונו על ידי הפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת המת, לצורך היתר עגונות. כגון, מבנה האצבעות - גודלן, עוביין, חיבור ביניהן, קטיעות, ריבוי אצבעות, מומים במבנן; מבנה העצמות - גודלן, צורתן, מספרן; מבנה הגולגולת - גודלה, צורתה; מבנה הרגליים - מומים במבנן, שיתוקים, צליעה, נקיעותראה אוצה"פ סי' יז סקקצ"ט, לוח הסימנים אות' ו-כג; פו-פח; קטז-קכ; קכב-קלב.. בדיני ייבום נחתכה רגלו של יבם מן הארכובה ומעלה, החליצה פסולה, ומן הארכובה ולמטה, נחלקו הפוסקים בדינוראה ע' חגר הע' 92 ואילך.; אם הסנדל היה קשור מן הארכובה ולמטה, החליצה כשרה, ומן הארכובה ולמעלה, החליצה פסולהירושלמי יבמות יב א. וראה שו"ת חת"ס חאבהע"ז ח"ב רסי' סט.. בדיני טומאת יולדת המפלת וולד עם מומים חמורים בעצמות ובשלד, כגון שגולגולתו אטומה, או שהיה הוולד אטום, היינו שחסר מטבורו ולמטה, או שיש לו שני גבים או שתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך, בכל אלו איננה טמאת יולדת, שאין זה וולדנידה כד א; רמב"ם איסורי ביאה י יא. וראה עוד בע' הפלה הע' 62 ואילך.. בביאור גולגולת אטומה - יש אומרים, שהכוונה לגולגולת חסרה, ואפילו כלשהו, או שחסרה לפחות שיעור כסלערמב"ן חולין מד א, ב' התירוצים.; ויש אומרים, שהכוונה לגולגולת סתומה, שאין בתוכה חלל כלל, אבל חסרון בעצם אינו מונעו מלהיקרא וולדרמב"ן שם. וראה מאירי נידה שם.. בזמן הזה אין אנו בקיאים בצורות הוולד, ולכן בכל מקרה האשה טמאה לידהראב"ד, בעלי הנפש, שער הפרישה; ב"י יו"ד סי' קצד, בדעת הרשב"א.. אם הפילה יד חתוכה או רגל חתוכה, הרי חזקתה מוולד שלם, ומצטרפים לרוב איבריונידה כד א; רמב"ם איסורי ביאה י יא.. בדיני ערכין בלשון בני אדם נקרא 'רגל' עד הארכובה, ולכן האומר משקל רגלי עלי כסף או זהב להקדש, אומדים כמה ראויה להישקל הרגל עד הארכובה ונותןערכין יט ב; רמב"ם ערכין ב ה.. מומי כהן הפוסלים בעבודה במבנה הגולגולת נימנו חמישה מומים, שהכהן פסול בגללם לעבודה במקדש, מי שאמצע קדקודו שוקע למטה כמו שדחקו בידו; מי שאמצע קדקודו עולה למעלה כמו ביצה; מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת; מי שראשו יוצא מאחוריו כנגד עורפו; מי שראשו יוצא רחב ויוצא מכאן ומכאן עד שתמצא ראשו על צווארו כמו ראש הלפת על העלים שלובכורות מג ב; רמב"ם ביאת המקדש ח א. וראה בראב"ד ובכס"מ שם. וראה לעיל בפרק על מומים בעצמות הגוף.. במבנה הידיים נמנו מספר מומים - ראה ערך יד במבנה הרגליים נמנו מספר מומים: מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זו בזו; מי שפיקתו יוצאת; מי שעקבו יוצא לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא באמצע רגלו עומד; מי שפרסותיו רחבות כשל אווז; מי שפיקה יוצאת מגודלו; מי שיש לו אצבע יתירה ברגלו, ואם חתכה - כשר, ובלבד שאין בה עצם; מי שחסר אחת מאצבעות רגליו; מי שאצבעות רגליו מורכבות זו על גבי זו; מי שהיו אצבעות רגליו קלוטות עד למטה מן הפרק, ואם היו עד הפרק, או שחתכן והפרישן - כשר; מי שרגלו כולה שווה, שנמצא רוחב פס אצבעותיו כרוחב עקבו, וכאילו היא חתיכה שווה; מי שרגלו עקומה דומה למגל, שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקבו כאילו הם שני ראשי הקשת; מי שרגלו חלולה, והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ, ונמצא כשעומד, עומד על עקיבו ועל אצבעות רגליו; במקיש בקרסוליו בעת שמהלך; מי שמקיש בארכובותיו בעת שמהלךבכורות מד ב-מה א; רמב"ם ביאת המקדש ח יג. וראה בראב"ד ובכס"מ שם. וראה לעיל בפרק על מומים בעצמות הגוף.. בגדי כהונה - המכנסיים של בגדי כהונה היו 'ממתנים ועד ירכים'שמות כח מב., והיינו מהמותנים עד סוף הירך שהיא הארכובהרמב"ם כלי המקדש ח יח.. בדיני טומאת מת רובע קב עצמות מן המת, שדרה, גולגולת, רוב מנין עצמות, או רוב בנין עצמות, ועצם מן המת, הם אבי אבות הטומאהנזיר נב א-ב; רמב"ם טומאת מת ב ח-י. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ו, ע' גלגלת, עמ' סא-סג, בדיני טומאה הנוגעים לגולגולת.. השדרה, הגולגולת, רוב בניינו ורוב מניינו של המת, רובע עצמות מכל מקום, אף על פי שאין בהם לא רוב בנין ולא רוב מנין, כל אלו בכלל המטמאים במגע, במשא ובאוהל; שדרה שחסרה, ואין בה רובע עצמות, גולגולת שחסרה, ואין בה רובע עצמות, ועצם מן המת, אפילו יש בו שיעור כשעורה, כל אלו בכלל המטמאים במגע ובמשא, ואינם מטמאים באוהלאהלות ב א-ג; ברכות מא א; רמב"ם טומאת מת ג א-ב.. ניטלה הירך כולה באדם - יש אומרים, שדינו כמת ומטמא באוהל, כדין נבלה בבהמה במצב כזה; יש אומרים, שאין דינו כמת, ואין אדם דומה לבהמה בעניין זהראה מאירי חולין כא א; יש"ש חולין פ"א סי' מד. וראה עוד באנציקלופדיה תלמודית, כרך כה, ע' ירך, עמ' תקעח-ט.; ויש מי שחילק בין אדם שנולד עם הירך, והוא ניטל אחר כך על ידי חולי או בידי אדם, לבין מי שנולד מתחילת ברייתו כשהוא חסר ירךפלתי סי' נ סק"ב.. כל אלו המטמאים באוהל, חייבים לציין עליהם, כדי שלא יהיו תקלה לרביםמו"ק ה ב; רמב"ם טומאת מת ח ט.. ארץ העמים מטמאה במגע ובמשא מדרבנןאהלות ב ג; שבת יד ב; רמב"ם טומאת מת ב טז., לפי שהגויים מתרשלים בקבורת מתיהם, וקוברים אותם בכל מקום, וגזרו טומאה מפני העצמות שאין נזהרים בהםרמב"ם פיהמ"ש אהלות שם, ורמב"ם טומאת מת שם. וראה בגדר המושג הזה באנציקלופדיה תלמודית, כרך ב, ע' ארץ העמים, עמ' קצו ואילך.. בית הפרס, היינו שדה שנחרש בה קבר, ונידוכו עצמות המת, והתפזרו בכל השדהרמב"ם טומאת מת י א., מטמא במגע ובמשא מדרבנן, כי חוששים שמא יש בעפר עצם כשיעור שעורהר"ש, רא"ש ורע"ב אהלות יח ב., אבל אינו מטמא באוהלאהלות ב ג; פסחים צב א; רמב"ם טומאת מת ב טז; שם ג ב.. בדיני טומאת כהן כהן אינו מטמא לעצם מעצמות אביו, וכן המלקט עצמות אביו, אינו מטמא להן, אף על פי שהשדרה קיימתרמב"ם אבל ב יד, על פי נזיר מג ב. וראה בנו"כ הרמב"ם שם.. ===\1=== בדיני שבת עצמות הראויות למאכל בהמה, מותר לטלטלם בשבת, ולהעבירם מעל השולחןשבת קמג א; רמב"ם שבת כו טז; טושו"ע או"ח שח כז., ואפילו אם נתפרקו מעל הבשר בשבתמ"ב שם סקק"י., ואפילו אם באותה עיר אין בהמות מצויותהגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' שמירת שבת כהלכתה פי"ב הע' צא.. שיעור איסור הוצאה של עצם בשבת מרשות לרשות הוא כדי לעשות ממנו תרוודשבת פא א; רמב"ם שבת יח יב.. עצמות עוף הנמצאות בחמין, שאינן מבושלות כל צרכן לפני השבת, ובמשך הלילה מתבשלות עד שיש שאוכלים אותם ומוצצים את מוח העצמות שלהם - יש מי שכתב, שאין כלל דין בישול בעצמות, כי עצמות אינן נחשבות כאוכלים, ולכן אין איסור החזרת הקדירה עם החמין בשבתשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עו-עז.; ויש מי שכתב, שיש להקפיד שעצמות העוף תהיינה מבושלות כל צרכן וראויות לאכילה, שאם לא כן יש איסור החזרת הקדירה בשבתהגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בשמירת שבת כהלכתה פ"א סי"ח אות ד (וראה גם בס' שולחן שלמה ח"ב סי' שיח סקי"ט@). וראה בשו"ת אגרות משה שם, מו"מ עם הגרש"ז אויערבאך בנידון.. בדיני טריפות שבורה היא אחת משמונה מיני הטריפות העיקרייםחולין מג א; רמב"ם, שחיטה ה ב, ושם פ"י; טושו"ע יו"ד כט א., ובכלל שבורה גם נשברו צלעות הבהמה, נעקרו צלעותיה, ונחבסה גולגולתהש"ך שם סק"ט.. נשתברו רוב צלעות הבהמה, הרי היא טריפה, והיינו בין שנשברו שש צלעות מצד אחד, ושש מצד שני, או שנשברו אחת צלעות מצד אחד, ואחת מצד שני, ודווקא כשנשברו במחציתן הסמוכה לעמוד השדרה, ודווקא הצלעות הגדולות שיש בהן מוח עצמותחולין נב א-ב; רמב"ם שחיטה י א-ב; טושו"ע יו"ד נד א-ב.. נעקרו רוב צלעותיה; או שנעקרה אפילו צלע אחת יחד עם חצי חולייתה שהצלע תקועה בה; או שנעקרה חוליה אחת מעמוד השדרה, אפילו היתה מן החוליות שלמטה מהכסלים, שאין בהן צלעות, הרי אלו טריפהחולין שם; רמב"ם שם; טושו"ע שם ג-ד.. ודווקא נעקרו הצלעות, אבל אם היו חסרים מלידה, הרי זו כשרהרמ"א שם ג.. אם נשברה השדרה, ולא נפסק חוט השדרה - כשרהחולין נד א; טושו"ע יו"ד לב ב, נד ה. וראה בדגול מרבבה בסי' לב שם, שמכל מקום צריך לבדוק אם לא נפסק חוט השדרה, עיי"ש.. גולגולת שנחבסה ברובהבהגדרת 'רובה' - ראה חולין נב ב; רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם שחיטה י ו; טושו"ע יו"ד ל א., היינו שהוכתה ונתרוצצה אף על פי שלא נשברה, או שנשברה ונסדקה - טריפה, אף על פי שקרום של מוח קיים, ולא חסר מן העצם כלוםחולין מב ב; רמב"ם שם; טושו"ע שם. וראה באריכות על הפירושים השונים של 'נחבסה', ועל החומרה ככל הדעות להטריף - תבו"ש יו"ד סי' ל סק"א; כרתי שם סק"ב; צ"צ החדש פס"ד סי' ל.. דין זה נוהג בבהמה, בחיה, ובעוףירושלמי נידה סופ"ג; טושו"ע שם; ש"ך שם סק"ז; ביאור הגר"א שם סק"א.. נפחתה, היינו חסרה, הגולגולת, ולא ניקב קרום של מוח - כשרהחולין נד א. וראה בערוה"ש יו"ד רסי' ל.. רוב הראשונים סבורים, שהבהמה כשרה דווקא אם ניטלה או חסרה מהגולגולת פחות משיעור סלע, היינו כשליש טפח, ובמידות שלנו הוא נע בין 3.5-3.3 ס"מוראה בדרכ"ת סי' ל סקכ"א כמה שיטות., אבל יותר משיעור זה - טריפהרש"י, תוס', רמב"ן, רשב"א, ר"ן, מאירי - חולין נד ב; ר"ש אהלות ב ג; רבנו ירוחם נט"ו אות ג; רמב"ם שחיטה י ה; טושו"ע ל ב.; ויש אומרים, שדווקא אם חסר רוב הגולגולת - טריפה, אבל אם חסר או ניטל אפילו יותר משיעור סלע - כשרהר"ת תוס' חולין מב ב ד"ה ואמר, ובכורות לז ב ד"ה כדי; העיטור הל' טריפות ע' חסר; ס' האשכול ח"ג עמ' 73; טור יו"ד סי' ל, בשם הרא"ש, וראה בב"י שם. וראה בדרכ"ת שם סקי"ז, שלא מועיל אם עור או בשר סותם את חסרון העצם.. ניקבו נקבים שיש בהם חסרון, אפילו נקבים הרבה, הרי הם מצטרפים לשיעוררמב"ם שחיטה י ה; טושו"ע שם.. עופות של מים, כגון אווזים, אפילו נקב כלשהו בגולגולת - טריפה, ואפילו לא ניקב קרום של מוח, ובעופות היבשה צריך בדיקה אם ניקב קרום של מוחחולין נו א; רמב"ם שחיטה י ז; טושו"ע יו"ד ל ב. וראה שו"ת הרא"ש כלל כ סי' ו.. אכן בזמננו אין אנו בקיאים בבדיקה זו, ולכן גם בעופות יבשה, אם ניקב עצם הגולגולת, טריפה בכל מקרהאו"ה כלל נד סי' ו; רמ"א יו"ד שם.. ולעניין עופות שיש להם נקבים בגולגולת מטבע לידתם, כגון אווזות, נחלקו הפוסקים אם כשרים הם אם לאוראה שו"ת צמח צדק הישן סי' עא; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' סה; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' ה; שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' כ; תבו"ש יו"ד סי' ל סק"ח; שו"ת פני יהושע חיו"ד סי' טו; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' נה; דרכ"ת סי' ל סקל"א; גילוי דעת שם סקי"ט-כ"ג; ערוה"ש יו"ד ל יח. וראה בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' כד.. ראש הירך של בהמה שנשמט מהפרק שלוחולין נז ב. יש אומרים, שזה מצב זהה למצב של בוקא דאטמא דשף מדוכתיה - חולין נד א-ב, ויש מחלקים בין המצבים הללו - ראה רש"י ותוס' חולין שם; שו"ת הרשב"א ח"א סי' רצד; ראב"ד שחיטה י ג; כלבו סי' קא. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בוקא דאטמא, עמ' יח ואילך. - יש אומרים, שהבהמה כשרה, אפילו אם נפסקו הניבים שבפרק, אבל היא טריפה אם הניבים התעכלורש"י חולין נד ב ד"ה מתעכל; רמב"ם שחיטה י ג; טושו"ע יו"ד נה ב.; ויש אומרים, שהבהמה טריפה, אפילו אם לא נפסקו ולא נתעכלו הניביםראב"ד שם, ובשו"ת הרשב"א שם ובחידושי הר"ן חולין שם, בשמו של הראב"ד. במהות הניבים נחלקו הפוסקים - ראה סיכום הדעות באנציקלופדיה תלמודית, כרך ג, ע' בוקא דאטמא, עמ' יט-כ.. אמנם יש מהפוסקים המפרשים את המושג 'שמוטת הירך' כמתייחס לפרקים אחרים, כגון לפרק שבין הירך לשוק, או לפרק שבין המכתשת ועמוד השדרהראה אנציקלופדיה תלמודית, שם.. בין האחרונים מצינו דיון אם המדובר דווקא בנקיעה חלקית, או אף בנקיעה מלאה, ולעניין זה, אם עיכול הניבים הוא תנאי לטריפות דווקא בנקיעה חלקית או דווקא בנקיעה מלאה, או שאין הבדל ביניהםראה אנציקלופדיה תלמודית שם הע' 17-14.. כמו כן נחלקו הפוסקים אם לא נתעכלו הניבים, אם צריך שיהא עור ובשר חופים את רובו, או שאין צורך בתנאי זה להכשראנציקלופדיה תלמודית שם, הע' 19-18.. עוד נחלקו הפוסקים אם יש הבדל בדיני שמוטת הירך כאשר המצב היה מלידהאנציקלופדיה תלמודית שם הע' 27-25., היינו נקע הירך מלידהcongenital dislocation of hip.. דין שמוטת הירך נוהג גם בעוףחולין נז א-ב, מחלוקת; רמב"ם שחיטה י ד; טושו"ע יו"ד נה ב. ואם הטריפה בעוף היא דווקא אם נתעכלו הניבים, כמו בבהמה, או שבעוף טריפה גם בלא עיכול ניבים - ראה שיטות הפוסקים באנציקלופדיה תלמודית שם הע' 58-54.. ניטל הירך כולו - הבהמה נבלה, ומטמאה מחיים, אף על פי שהבהמה עדיין מפרכסת, מפני שהירך הוא איבר שהנשמה תלויה בוחולין כא א; שם לב ב; תמורה יא ב; נידה כד א - מחלוקת אם נבלה או טריפה; רמב"ם שחיטה ג יט; שם אבות הטומאה ב א.. נשברה עצם הקולית סמוך לגוף, היינו בבהמה גסה - במרחק ארבעה אצבעות; בבהמה דקה - שתי אצבעות; בעוף - הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנורמ"א יו"ד נה ב. ולעניין עוף ראה עוד שיעורים בדרכ"ת שם סקנ"ה., אם אין להטריף מדין שבירת עצםראה להלן בקטע הבא. וראה טושו"ע יו"ד נה א, סיכום שיטות בשבירת הרגל., מכל מקום יש להחמיר ולהטריף מחשש שנתעכלו הניבים, אבל במקום הפסד מרובה אין להחמיררמ"א שם. וראה ש"ך שם סק"ו; פרמ"ג שם בשפ"ד סקי"ד; שו"ת נובי"ק חיו"ד סי' כ.. נשברו או שנחתכו הרגלים הקדמיות של הבהמה, הרי היא כשרה, אבל העצם השבורה עצמה, עם מעט בשר למעלה מאזור השבירה - אסור, אם אין עור ובשר חופים את רובוראה חולין נז א, ושם עו א-ב; רמב"ם שחיטה ח כ; טושו"ע יו"ד נג א; ש"ך שם סק"ב.; ויש מטריפים את הבהמה אם נשברו רגליה הקדמיות סמוך לגוף, ורואים שנצרר דם מעבר לצלעותאו"ה הארוך כלל נ דין ו; הגהמ"י שם אות ל; הג"א חולין פ"ד סי' ז; רמ"א שם, וכתב 'והכי נהוג'.. וכן הדין בעוף, אלא שאם יש לשבר עוקץ, צריך לבדוק את הריאהחולין נו א; שו"ת הרא"ש כלל כ, בשם הרשב"א; טושו"ע ורמ"א שם, ב.. ויש מי שכתב, שאין אנו בקיאים בבדיקת הריאה, ולכן לא מועילה בדיקה זו, ויש להטריף העוף אם יש לשבר עוקץ, או שהשבר סמוך לגוף במרחק פחות מאגודלהרמ"א שם.. נמצא הגף של עוף שבור, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך - יש אומרים, שהעוף טריפה אם יש לשבר עוקץשו"ע שם ד. וראה ש"ך שם סקי"ב, וט"ז שם סק"ז.; ויש אומרים, שהעוף כשררמ"א שם.. בדיני ביטול איסור בדין צירוף עצמות לביטול איסור - יש אומרים, שעצמות היתר מצטרפות לשיעור היתר, ועצמות איסור מצטרפות לאיסורתורת הבית הארוך בית ד שער א; רא"ש חולין פ"ח סי' ל, ור"ש תרומות ה ט, דעה א; טור יו"ד סי' צט, בשם י"א.; יש אומרים, שעצמות ההיתר מצטרפות להיתר, אך עצמות איסור אינן מצטרפות לא לאיסור ולא להיתראו"ז ע"ז פ"ה סי' רעז; רמ"א יו"ד צט א, בשם יש מחמירים.; יש אומרים, שאף עצמות האיסור מצטרפות להיתר, אך לא לאיסוררא"ש חולין שם ור"ש תרומות שם; טושו"ע יו"ד צט א; רמ"א שם, במקום הפסד.; ויש מחלקים בין עצמות איסור רכות, שמצטרפות אף לאיסור, לבין עצמות קשות ויבשות, שמצטרפות רק להיתררא"ה בבדק הבית בית ד שער א; ש"ך שם סק"א.. בדיני אכילת עצם טמא האוכל מהעצמות של בהמה חיה ועוף הטמאים, הרי זה פטור אבל אסור, ואין העצמות מצטרפים עם הבשר לשיעור כזיתחולין קיז ב; רמב"ם מאכלות אסורות ד יח.; וכן האוכל מהעצמות של דגים טמאים, הרי זה פטור אבל אסורתו"כ ויקרא יא יא. וראה רמב"ם שם, שהביא דין זה בעצמות בהמה, חיה ועוף, ולא הזכיר עצמות דגים.. בדיני בשר בחלב אין העצמות בכלל בשר לעניין איסור בישול ואכילה עם חלבחולין קיד א; רמב"ם מאכלות אסורות ט ו; טושו"ע יו"ד פז ו., אבל מדרבנן אסור באכילהש"ך שם סקכ"ב; פרי תואר שם סקט"ו. ובבישולבאה"ט שם סקי"ט; חכמת אדם מ ו.. מוח העצמות אסור בחלב, כדין שאר בשרפרמ"ג יו"ד סי' פז בשפ"ד סקכ"ב; דרכ"ת שם סקק"א.. בדיני בשר מן החי באיסור בשר מן החי אין העצמות מצטרפות להשלים שיעור כזיתב"ח יו"ד סי' סב.. ג'לטין בעניין שימוש בעצמות בעלי חיים ביצירת ג'לטין - ראה ערך כשרות בדיני קרבן פסח השובר עצם בפסח, בין בפסח ראשון ובין בפסח שני, הרי זה לוקהשמות יב מו; במדבר ט יב., אחד השובר את עצם בלילי חמישה עשר, או ששבר בו עצם מבעוד יום, או ששבר אחר כמה ימים, ולפיכך שורפים עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו, כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה, והיינו דווקא פסח טהור, אבל פסח שבא בטומאה, אינו לוקהפסחים פד א-ב; ירושלמי פסחים ז ב; רמב"ם קרבן פסח י א-ב.. אין חייבים אלא על שבירת עצם שיש עליו כזית בשר, או שיש בו מוח, אבל עצם שאין עליו כזית בשר, או שאין בו מוח, אינו חייב על שבירתו; היה עליו כזית בשר, ושבר את העצם שלא במקום הבשר - חייב, אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרופסחים שם; רמב"ם שם ג.. השורף עצמות, אינו חייב משום שבירת עצםפסחים שם; רמב"ם שם ה.. פסח שהוא נא או מבושל, ושבר בו את העצם - לוקה, אפילו נפסל בטומאה ויציאה וכיוצא בהם, יש בו איסור שבירת העצם; במה דברים אמורים, כשהיתה לו שעת הכושר ונפסל, אבל אם לא היתה לו שעת הכושר, כגון שנתפגל או נעשה מחשבת זמן או מחשבת שינוי השם, אין בו משום שבירת עצםפסחים שם; רמב"ם שם ה. וראה בהשגת הראב"ד שם.. היה גדי קטן ורך, שעצמותיו רכים, לא יאכל אותן, שזה שובר עצם, ואם אכל - לוקה. זה הכלל, כל שנאכל בשור הגדול אחר שיתבשל, הוא שמותר לאכול כנגדו מן הגדי הרך אחר צלייתופסחים שם; רמב"ם שם ט.. השובר אחר השובר בעצם אחת, הרי זה לוקהירושלמי פסחים ז יג; רמב"ם שם ד. וראה עוד בדיני שבירת עצם בקרבן פסח במנ"ח מ' טז.. אין העצמות בכלל אכילת בשר של קרבן פסחמכילתא שמות יב ח.. בדיני פיגול ונותר אין העצמות בכלל איסור נותרתו"כ ויקרא ז יז., והאוכל עצמות מקרבן שנעשה פיגול או נותר, או שהיה טמא כשאכל אותם מקרבן כשר, אינו חייבזבחים לה א.. בדיני טומאה הנוגע בידיו בעצמות של פיגול או נותר, ידיו טמאותפסחים פג א; חולין קכה א; רמב"ם אבות הטומאות ח ד.. העצמות, אפילו אם הן רכות, אינן נחשבות כבשר, ולפיכך אינן מטמאות בטומאת נבלה, אפילו אם בישלם הרבהחולין עז ב; רמב"ם אבות הטומאות א ז.. העצמות נחשבות כשומרי אוכלין לעניין טומאת אוכלין, ולפיכך עצם שיש עליו בשר, כל שכנגד הבשר מצטרף; היה עליו הבשר מצד אחר - רבי ישמעאל אומר, רואים אותו כאילו הוא מקיפו בטבעת, וחכמים אומרים, שכנגד האוכל מצטרףמשנה עוקצין ב ב. ולעניין הלכה - ראה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, טומאת אוכלין ה טו.. האוכל עצמות רכות של נבלת עוף טהור - טהורביצה ז א; רמב"ם אבות הטומאות ג י. וראה בכס"מ שם. וראה עוד רש"י ומאירי ביצה שם; משל"מ מאכלות אסורות ח ו.. בדיני מוח עצמות המוח שבעצמות הרי הוא כבשר לכל דבר, יוצא בו ידי חובתו בפסח, וחייבים עליו משום פיגול ונותר, ומטמא במת ובנבלה ובשרציםרמב"ם טומאת מת ב ה; שם ג י. וראה פסחים פד ב; חולין קכה א.. בדיני קרבנות הראש הוא אחד מחלקי קרבן העולה שיש מצווה להקטירו על המזבחויקרא א יב; חולין כז א.. העצמות אף הן בכלל חלקי קרבן העולה שמצווה להקטירםזבחים פה ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ב; שם פסולי המוקדשין ג טז. וראה שם, אם מדובר דווקא שלא פירשו. וראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ע' הקטרה @, עמ' תנג-ד.. בדיני פרה אדומה עצמות פרה אדומה היו נכתשים יחד עם שאר הפרה, ובכך היו כשרים לקידושמשנה פרה ג יא., אבל עצם שנכתש בפני עצמו ולא נתערב עמו מאפר גמור, אם קידש בו פסולמפרשי המשנה שם.. בדיני אוב וידעוני ידעונידברים יח יא. זה המניח עצם ידועלפי רש"י ידוע הוא שם חיה, ולפי הרמב"ם ידוע הוא עוף. בפיו, והוא מדבר מאליוסנהדרין סה ב; רמב"ם ע"ז ו ב.. אחת הצורות של בעל אובדברים יח יא. הוא הלוקח גולגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבוסנהדרין סח ב; רמב"ם ע"ז ו א. וראה בלח"מ שם.. בדיני טומאת כלים כלים העשויים מעצם, מקבלים טומאהמשנה כלים ב א; שם טו א; ספרי במדבר יט יד; רמב"ם הקדמה לסדר טהרות; רמב"ם כלים א א-ב., ואין הבדל אם הם עשויים מעצם חיה או בהמהחולין כה ב; רמב"ם כלים א ב., טהורים או טמאיםשבת כח א., אדם או שרץר"ש, רא"ש ורע"ב כלים יז יד., אבל כלים העשויים מעצמות עוף, אינם מקבלים טומאהספרי, חולין ורמב"ם שם., וכן כלים העשויים מעצמות דגים, אינם מקבלים טומאה כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופריםרמב"ם טומאת מת ו א.. ==הערות שוליים==