שיחה:פאה נכרית/שיטות הפוסקים: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(ארכוב ראשוני)
אין תקציר עריכה
שורה 1: שורה 1:
{{תיבת ארכיון|[[/ארכיון 1|1 - שיטת הרבי מחב"ד, הפרי מגדים, פני יצחק, וישב יוסף ומרפא לנפש, וישב יוסף, שבט שמעון, שבילי דוד, נחלת בנימין]]}}
{{תיבת ארכיון|[[/ארכיון 1|1 - שיטת הרבי מחב"ד, הפרי מגדים, פני יצחק, וישב יוסף ומרפא לנפש, וישב יוסף, שבט שמעון, שבילי דוד, נחלת בנימין]] |[[/ארכיון 2|2 - שיטת הפמ"ג והמ"ב והגרח"ק}}






==== המתירים רק במקום שמנהג להקל - שיטת הפרי מגדים והמשנה ברורה ====
לענ"ד יש לכתוב בנפרד את האוסרים והמתירים לגמרי, ואת אלו שמכריעים לנהוג כ"מ כפי מנהגו היינו שבמקום שהתירו ניתן לסמוך על המתירים (אבל לא התירו במקומות שלא נהגו למשל אחינו הספרדים), כגון הפמ"ג והמ"ב. [[משתמש:טישיו|טישיו]] * [[שיחת משתמש:טישיו|שיחה]] 21:51, 23 ביולי 2012 (IDT)
:ידידי היקר והנכבד!{{ש}}בדברי המ"ב וסיעתו ישנן שתי אפשרויות הסבר: (א) אין הכרעה ברורה למחלוקת האחרונים, ולכן כל מקום יעשה כמנהגו; (ב) העיקר לדינא שאפשר להקל, אלא שבמקום שנהגו להחמיר יש איסור מחמת מראית עין.{{ש}}המעיין היטב בלשון המ"ב, ימצא מטבעות לשון המדויקות היטב - הן לצד זה והן לצד השני.{{ש}}הנה עוד סיבה, לדעתי, לכך שאי-אפשר לעשות רשימות פוסקים אמיתיות ומדוייקות.{{ש}}לילה טוב ויישר כוח גדול! --[[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 02:40, 24 ביולי 2012 (IDT)
::ידידי [[משתמש:טישיו|טישיו]]: כבר כתבתי לעיל, שברשימת המתירים אנחנו מכלילים את כל המתירים, כמו שברשימת האוסרים, אנחנו מכלילים את כל האוסרים. אין כאן מקום לחלוקה, מי אסר משום מראית העין, מי אסר משום חוקות הגוי, מי אסר והיום מתיר, וכן להיפך, מי התיר לגמרי, מי הכריע לגמרי וכו'. אנחנו מכניסים לרשימת המתירים את כל מי שהתיר, מכל סיבה שהיא. גם "במקום שהתירו יש לסמוך על המתירים" זוהי פסיקת הלכה להתיר, וגם "הנח להם לישראל" זוהי פסיקת הלכה להתיר. אין מקום לחלק בין זה לזה, ואין מקום להבעת דעה אישית כגון הנ"ל.{{ש}}היחיד שטוענים שלא התיר לספרדים הוא הגר"ח קניבסקי (והובאה הטענה בספר מאיר עוז); מאידך, לשאלת מח"ס "חן וכבוד", שהוא אברך ספרדי, האם עדיף בימינו פאה או מטפחת, ענה לחיוב ("יתכן") ולא חילק בין אשכנזים לספרדים (ויתכן שגם חזר בו מטענתו בספר "מאיר עוז", לאחר שראה בספר "חן וכבוד" הרבה מתירים ספרדיים, וגם הסכים על הספר).
::ידידי [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]]: ה"משנה ברורה" על השו"ע סימן ע"ה, כתב במפורש להתיר ללכת עם פאה במקומות שנהגו בכך (והיום בכל מקום נוהגים ללבוש פאה), וזה לשונו:{{ש}}{{ציטוטון|שיער נכרית. קרי נכרית להשיער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקין ואומרים דאף בפאה נכרית שייך שיער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש. וכתב הפמ"ג, דבמדינות שיוצאין הנשים בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע, ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל. ובספר מגן גיבורים החמיר בזה [היינו בשיער של עצמה שנחתך ושוב חברה לראשה]. ע"ש. וכתב עוד שם, דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית, בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין, ע"ש}}.{{ש}}איני יודע איך מצאת הכרעה "לכאן ולכאן"; ע"פ הכללים שכתבתי לעיל, מובן ופשוט שדעתו להתיר. הוא פותח בדברי הרמ"א, שמותר לגלות פאה נכרית ואין בזה משום פריעת ראש. מביא את החולק. ושוב מביא את הפמ"ג, שהמדינות היוצאות יש להן לסמוך על השו"ע. מביא את מגן גיבורים שבמקום שלא נוהגים בפאה, יש בזה מראית העין - וממילא פוסק למסקנה שבמקום שנהגו מותר ללכת עם פאה, כדעת רמ"א, פמ"ג, ומגן גיבורים - אדירי ההלכה. דעת החולק, ה"באר שבע", הובאה בהבלעה בין המתיר הראשון לשני, וברור שאין כוונתו לפסוק כמותו.{{ש}}גם בספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, חלק א' עמ' שי"ד) כתב שאסור למחות בנוהגות להקל כמשנה ברורה ולובשות פאה נכרית, וזה לשונו:{{ש}}{{ציטוטון|לשאלת רב אחד הישובים, "הנה בקהילתנו הלכו כל הנשים רק במטפחת, ועתה הגיעו אלינו... מחסידי חב"ד ההולכות בפאות, ורבים נתרעמו על כך... האם ראוי למחות בידם, כמובן בעדינות. ואף שידוע שחב"ד נהגו כן, אולם במקומותינו לא נהגו כזאת". ענה הגרש"ז בזה הלשון: "לא למחות בהנוהגים להקל כהמשנה ברורה, במקום ששומרי תורה נוהגים להקל, ולא למחות חס ושלום בנשי חב"ד}}.{{ש}}גם הגאון רבי מאיר זאב גאלדבערגער, אב"ד דק"ק פעלעדיהאזא בהונגריה (ואח"כ בברוקלין), בספרו "אמרי המז"ג" על ששה סדרי משנה (שבת פ"ו), הביא את המשנ"ב להתיר פאה: {{ציטוטון|שוב ראיתי במשנה ברורה (סי' ע"ה ס"ק ט"ו), דמבואר מדבריו דאם מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית אין בו משום מראית העין, ונהניתי}}.{{ש}}גם הגר"ח קניבסקי שליט"א, במענה לשאלה שהובאה בספר "שערי דן" (כת"י, הובא בקובץ "אליבא דהלכתא" ח'), וזה לשונה: "האם יש להחמיר שלא ללבוש פאה נכרית", ענה: {{ציטוטון|אצלנו בליטא בדרך כלל לא הקפידו על זה, לבד מהחסידים שחלק מהם הקפידו. ואף מי שאין לו מסורת ע"פ דין אינו חייב להחמיר, דבמשנה ברורה (ע"ה, ט"ו) כתוב שבמקום שנהגו להחמיר שלא ישנו את המנהג שלהם, לא יותר מזה, על כן ע"פ דין אפשר להקל}}.{{ש}}גם הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, ראב"ד בבני ברק וראש כולל חזון איש, בספרו "חוט שני" (חלק ג', בקונטרס על שו"ע אה"ע סי' כ"א הנדפס בסוף הספר), הביא דעת המשנ"ב להלכה להתיר.{{ש}}והעולה על כולנה, הגאון רבי בנימין יהושע זילבר זצ"ל, מגדולי דורנו, חבר מועצת גדולי התורה, בשו"ת אז נדברו (חלק י"א סי' נ'): {{ציטוטון|ולפי מה שכותב כבודו נ"י שזה נוגע בעיקר להתקשט בפאה לעיתים רחוקות כמו ללכת על חתונה, בודאי יש להתיר בלא שום פקפוק כמו שהמנהג להתקשט בשאר תכשיטין. ולמעשה '''אין לנו אלא דברי המשנה ברורה, שהמיקל בזה יש לו על מי לסמוך''', היינו אפי' ללבוש בתמידות}}.{{ש}}והנה לנו מקרה קלאסי של ערעור על אחד מגדולי הפוסקים בדורינו שפסק להקל, ופסקיו הובאו בכמה מספרי גדולי האחרונים, וכל עדות אשכנז נהגו להקל על פיו.
::בברכה, [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 20:29, 24 ביולי 2012 (IDT)
:חכם [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] הי"ו,{{ש}}שלום וערב טוב.
:קראתי את דבריו, ולא הבנתי מה העיר על דבריי. מפורש במשנה ברורה שבמקום שנוהגים היתר - מותר, ובמקום שנוהגים איסור - אסור. לכן, כל המקומות שנוהגים היתר יכולים לסמוך על דבריו, ובמקומות שנוהגים איסור - לדעת המ"ב אסור.{{ש}}בביאור טעמו של המ"ב, הצעתי שתי אפשרויות, ולא ראיתי בדבריך ראיות לכאן ולכאן {{מקור|אע"פ שמחלק מהמקורות שהבא אפשר לדון בשאלה זו, והתווכחי על כך עם הרב 'אבוחצירא' בפורום 'לדעת', ואכמ"ל|כן}}, מ"מ מוסכם שבמקום שנהגו היתר - מותר, ובמקום שנהגו איסור - אסור.{{ש}}למסקנה זו בדברי המ"ב (שאין הבנה אחרת), הסכימו כל הפוסקים שהבאת, אלא שנחלקו הגרח"ק שליט"א והגרבי"ז זצ"ל האם מנהג הספרדים לאסור, ואכמ"ל שכבר הארכנו בזה בגוף הערך.
:לשאלה נוספת שיש לדון - האם נכון לאסוף את כל המתירים והאוסרים לפונדק אחד, ובזה דעתי שלילית {{מקור|וכפי שכתבתי כבר עשרות פעמים, אני נגד רשימה|כן}}. אך גם אם יש לעשות רשימה אחת, מסתבר שמי שכתב שתלוי לפי מנהג המקום, זה כלל לא ברור שיש לשים אותו בין המתירים, כמו שאין לשים את מחבר 'דת משה וישראל' בין המתירים, שהרי הוא התיר לצאת בפאה נכרית לחצרה {{מקור|- זה דמגוגיה, כמובן|כן}}.{{ש}}'''לסיכום''', אני נגד רשימה, ואם עושים רשימה צריך להיזהר שהיא תהיה מאד מדוייקת, וממילא לא ברור כיצד נכון לשכלל את דעת המ"ב {{מקור|אף שאני מסכים עם ר' אליהו, שהוא נוטה טפי לצד המקילים, וצ"ע|כן}}.{{ש}}יישר כוח ולילה טוב! --[[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 21:59, 24 ביולי 2012 (IDT)
::אף אחד לא חולק על העובדה, שלדעת המ"ב במקום שנוהגים איסור אסור. אולם זה נקרא שהוא מתיר... וכמותו יש הרבה שהקילו במקום שנהגו. וכיום נהגו בזה בכל מקום, ואין מקום שהוא בגדר "לא נהגו", ואף במאה שערים שכולן בלי פאה, יש הרבה עוברות ושבות עם פאה (ובפרט שטעם המ"ב הוא "מראית העין", ובמקום שלא נוהגים יחשבו שהולכת בשערותיה, כמש"כ המגן גיבורים בעצמו, וזה לא שייך כלל בימינו שכל דרדקי יודע שיש מציאות של פאה, ולא חושב שהולכת בגילוי ראש ועושה עבירה).
::אין קשר כלל בין מה שכתבת, פאה נכרית לחצר, לבין פאה נכרית כמנהג המקום. דומני שאין אפילו צורך להסביר. כמו שכתבתי, בפאה כיום נוהגים בכל מקום, וממילא כל מי שהתיר במקום שנהגו, הרי הוא מתיר בשופי. למה שלא יכנס לרשימת המתירים? וכמו שציינתי, ואתה התעלמת, גדולי הדורות ציינו שהמשנ"ב מתיר בפשטות, ואנחנו ב"ויקישיבה" לא יותר טובים מהם.
::לגבי מנהג הספרדים לאסור כבר כתבתי, בנוגע לדעת הגר"ח, ועכ"פ אין קשר כלל למשנ"ב - הוא דיבר על "מנהג המקום" והגר"ח דיבר מצד "לא תטוש".{{ש}}בברכה, [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 00:34, 25 ביולי 2012 (IDT)
:ידידי היקר,{{ש}}לא כתבתי על דברי המ"ב: "פאה נכרית לחצר", אלא פאה נכרית במקום שנוהגים להתיר.{{ש}}ב[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43157&st=&pgnum=873 מאיר עוז (ח"ג עמ' תתכט, מובא בגוף הערך)] משמע שהגרח"ק אמר כן מטעם המ"ב, שתלה הכל במנהג המקום.{{ש}}בברכה, [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 06:53, 25 ביולי 2012 (IDT)
:אגב, עוד גדולים כתבו כסברת הגרע"י, ראה בשו"ת [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=883&st=&pgnum=64 אז נדברו ח"י סי' כה עמ' פ], וכן הובא מדברי הגר"ש משאש - ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=47238&st=%u05e8%u05d5%u05d1 חן וכבוד עמ' קסג]. [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 08:58, 25 ביולי 2012 (IDT)
==== המשך בעניין שיטת המ"ב (וההשוואה למתירים פאה נכרית בחצר) ושיטת הגרח"ק ====
::לא הבנתי לאן חותר כבודו. אתה דימית את היתר המשנ"ב במקום שנהגו, להיתר פאה נכרית לחצר. היתר לחצר הוא למעשה איסור, כלומר אין שום היתר לצאת לרשות הרבים. האם מי שמתיר "בחצר" נקרא מתיר? (גם כל ענין "היתר החצר" הוא המצאה של הרב ליפשיץ הנ"ל, לחצר אין צורך בשום היתר כיון שמדינא דגמרא ולדעת כל הראשונים מותר לצאת פרועת ראש לשם) אולם המתיר במקום שנהגו, זה היתר גמור, ורק חשש למראית העין במקום שלא נהגו.
::לגבי דעת הגר"ח קניבסקי ראיתי עתה חידוש עצום. הרב מאיר ז. ערבה, שהוא רב מוערך ואינו חשוד על סילוף ח"ו, לא כתב "בדידי הוה עובדא", אלא "וכבר היה מעשה". יתכן שאותו מעשה מפוברק, כמו הרבה מעשיות אחרות (הרי לא מוזכר שמות בספר). כי דברי הגר"ח, כפי שהם מובאים באותו "מעשה", אינם מובנים כלל; הרי כל ענין "מנהג המקום" הוא להוציא מחשש מראית העין, וכיום נהגו במקומותינו ללבוש פאה, כפי שכותב הגר"ח בעצמו, ממילא למה לבן ספרד לשנות "כל מנהגיו" ולנהוג כבן אשכנז, על מנת שאשתו תוכל ללבוש פאה? אלא ודאי שמעשה זה לא היה ולא נברא, ואין ללמוד ממעשיות (ונוסף לזה ההערה שכתבתי לעיל). בברכה, [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 15:16, 25 ביולי 2012 (IDT)
:לגבי המ"ב - כפי שזכור לך, כתבתי במוסגר: "זו דמגוגיה, כמובן", ועכשיו אתה מסביר מדוע זו דמגוגיה, ומסתבך, שכן אע"פ שלדעת הרבה ראשונים מותר לאשה לגלות שערותיהם בחצר, מ"מ יש רבים שחולקים, ובזמנינו רוב ככל שומרי המצוות מקפידים שהאשה תכסה ראשה גם בבית '''כשיש שם אחרים'''. נמצא שהמתיר פאה נכרית בחצרה (ובביתה), מאפשר לאשה בביתה לחבוש פאה נכרית, אף אם יש שם אורחים וכד'.
:לגבי הגרח"ק - אם נפקפק בדברי המאיר עוז, אפשר לפקפק בעוד הרבה דברים, היות מדובר בת"ח רציני, שאיננו חשוד על שמועות מסולפות או לא מדוייקות, יש להאמין לכל דבריו. קושייתך בדבריו מתורצת מאיליה לפי אחת הדרכים שכתבתי לעיל בהסבר המ"ב, וזה שלך פשוט כמו הדרך השנייה - על זה הגרח"ק חולק. (אגב, גם גדולים אחרים שחלקו על הגרח"ק וסברו שמותר לספרדיות לצאת בפאה נכרית לרה"ר סברו שזה לא נקרא מנהג כי לא היו מצויות פאות, ז"א שאם היו מצויות פאות ולא היו נוהגים ללובשן - אף הם היו מודים שהפאות אסורות להן.
:ברכה והצלחה! [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 17:29, 26 ביולי 2012 (IDT)
::ידידי,
::כתבת: "אע"פ שלדעת הרבה ראשונים מותר לאשה לגלות שערותיהם בחצר, מ"מ יש רבים שחולקים". זאת טעות, ואוכיח את דברי להלן, שרוב ככל הראשונים סוברים כך (ולכן הש"ג לא היה צריך לטרוח להסביר כי מותר "בחצר").
::ראש לכולם הוא רש"י, שביאר את שאלת הגמ' בכתובות (עב:), וזה לשונו: "א"כ - דבחצר יש בה משום פריעה", לא הנחת בת לאברהם אבינו, ולכן מוכרח לומר שר' יוחנן לא אסר פריעת ראש בחצר, והצריך "קלתה" רק מחצר לחצר ודרך מבוי.
::וכן הבין שיטה מקובצת שם בדעת רש"י, וזה לשונו: "פרש"י, א"כ, דבחצר יש בה משום פריעת ראש. פירוש לפירושו, דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש בחצר, מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפי' בחצר, וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, שרובן הולכות בחצרן בפירוע ראש כיון שאין שם רואין".
::וכן כתב התוס' שם, וזה לשונו: "ואלא בחצר. פירוש, אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת הראש, שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו".
::וכן כתב הר"ן שם, וזה לשונו: "א"כ, דאמר ר' יוחנן דקלתה אין בה משום פריעת ראש, משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש, ואפילו בחצרו, א"כ כולהו נפקן, שאין האשה נזהרת בחצרה".
::וכן כתב הרשב"א שם, וזה לשונו: "משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש, וא"כ כולהו נפקן, דאין אשה נזהרת בחצרה".
::וכן כתב הריטב"א, הובא בשטמ"ק שם וזה לשונו: "ושלשה דינין בדבר, דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פירוע ראש, ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא, ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי: יש חצר שהוא כמבוי, ויש מבוי שהוא כחצר, מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר, וחצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי". עכ"ל. והביא רק את סוף דברי הירושלמי להלכה, ולא את תחילתם.
::וכן כתב הרא"ש בתוספות הרא"ש שם, וזה לשונו: "אלא בחצר, אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש, דא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו".
::וכן כתב הגהות אשר"י בשם מהרי"ח, וזה לשונו: "דהיינו דווקא ברשות הרבים, אבל בחצר לא הוי אפילו דת יהודית, אפילו בלא קלתה".
::וכן כתב בשו"ת תרומת הדשן (סי' י'), וזה לשונו: "דאמרינן התם דבחצר האשה אינה צריכה שום כיסוי... והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידא".
::וכן היא דעת השו"ע, שכתב בבית יוסף על הר"ן וזה לשונו: "נראה מדבריו בהדיא שיוצאה לחצר פרועת הראש ממש לית לן בה, וכן נראה מדברי רש"י, ויש לתמוה על רבינו שכתב אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא, דמשמע לא תצא מבעלה ע"י כך, אף ע"פ שהוא דבר שאינו הגון. והא בחצר אפילו פרועת הראש ממש לית לן בה, ובמבוי שאינו מפולש נמי בקלתה מיהא לית לן בה". הרי שתמה על הטור שמשמע ממנו שזה דבר שאינו הגון, והרי מותר בחצר פריעת ראש ואין בזה שום חשש.
::וכן היא דעת הטור עצמו, כנ"ל בדברי הבית יוסף, שאין איסור בפריעת ראש בחצר ואין בזה משום דת יהודית, רק שאין זה הגון.
::וכן כתב המאירי בכתובות (שם), וזה לשונו: "ובחצרה מיהא אע"פ שהדבר מגונה, אין כאן משום דת יהודית, אפילו בפירוע הגמור".
::וכן נראה דעת הדרכי משה בסי' כ"א, שכתב "אין איסור ללכת בפריעת ראש אלא דווקא בשוק".
::וכן נראה דעת הרמב"ם, שכתב בהלכות אישות פרק י"ג הלכה י"א, "ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת". ושם בהלכה י"ג כתב, "וכן אם יצאת וראשה פרוע מחצר לחצר בתוך מבוי, הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת". עכ"ל. ומשמע שרק מחצר לחצר דרך מבוי צריכה לכסות במטפחת, אך בחצר עצמה מותר לפרוע הראש לגמרי.
::טעות שניה שלך, זה באשר לכיסוי ראש בחצר. מדובר בחצר היחיד שלא שכיחי רבים, אך אם יהיו אנשים בבית, יהיה אסור לה לפרוע ראשה בפניהם.
::לגבי המאיר עוז - אכן הוא ת"ח רציני ואיני מפקפק בדבריו, אלא שכתב שמועה ויתכן ששמע זאת משקרן או סלפן, והלא רבים כאלה בימינו. אותם גדולים שביארו שלא היה מנהג לאסור, לא בהכרח סוברים שהפאות היו אסורות אם היה מנהג. שהרי כיום השתנה המנהג לגמרי. אחד מהם היה הגר"ש, והוא סובר שמנהג מבטל מנהג. ובעיקר, לא מצינו בשום מקום חילוק "בין עדות", אלא רק בין מקומות, והדברים פשוטים, הן מצד דת יהודית והן מצד מראית העין. בברכה, [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 18:15, 26 ביולי 2012 (IDT)
:;ידידי היקר והנכבד,
:א. כ"ת הביא דעת הרבה ראשונים שבחצרה אין דין כיסוי הראש מן התורה, ואינני מתווכח כלל שכ"ד רוב הראשונים, אך יש חולקים, ונצטט מדברי הביאור הלכה {{מקור|ביאור הלכה עה$סי' עה הנ"ל}}: {{ציטוטון|אולם אפילו עיקר הדין לענין גילוי שער {{מקור|[- בחצרה]}} שהביא בשם התוספות לא ברירא, דהנה הסמ"ג כתב בשם הירושלמי לאיסור, וכן דעת הטור שם, והב"ח כתב שם שכן דעת הרמב"ם, ומפרש גם הש"ס שלנו כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור, ובעל הבית שמואל בסימן קט"ו כתב דלפי מנהגינו הוי דת יהודית בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה, ואפילו אי תימא שלא תצא עבור זה בלי כתובה עכ"פ איסורא איכא. וכ"כ בתשובת חת"ס סימן ל"ו דכיון דכבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה א"כ ה"ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש"כ המ"א סימן תקנ"א סק"ז}}.{{ש}}וא"כ יש דעת הרבה פוסקים לאסור, ולהלכה אנו מחמירים כמותם.
:ב. לשון הראשונים מורה שהדבר מותר בחצר ובבית, '''אפילו אם אחרים רואים אותה''', היות ולא "שכיחי רבים", כלומר '''הרבים''' לא מצויים שם בדר"כ. ולפני אורחים יחידים - איזה איסור יש בדבר לשיטה זו? {{מקור|(שוב אני מעיר, שזה דיון רק על הדמגוגיה שכתבתי, שאפילו אם תדחה, זה לא מפיל את עיקר טענתי הנ"ל ודו"ק).}}
:ג. 1. לטעון על ת"ח שהוא מפרסם שמועות להלכה בספר - זה האשמה גדולה. יתירה מזו, בספרים רבים מובאים פסקים של רבנים, ולא תמיד מדגיש הכותב שהוא זה ששמע. וכי רוב הפסקים המובאים בספר 'וזאת הברכה' בשם כמה מגדולי הדור אינם מוסמכים?{{ש}}2. ובפרט שהמאיר עוז מביא שבכף החיים התיר אף לספרדים, בוודאי דִקדק היטב, ולא לחינם כתב שרבו הגרח"ק חולק עליו.{{ש}}3. בגמרא ובשו"ע אין מושג כזה מנהגי עדות אלא מקומות. כל המושג מנהגי עדות שורשו במושג "מנהג המקום", אלא שבדורנו שמקומות שלימים עברו - יש הטוענים שכל אדם צריך להמשיך במנהג אבותיו ואכמ"ל.{{ש}}4. לא הבנתי את המילים "''הן מצד דת יהודית''" שבסוף דבריך.
:לילה טוב! [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 23:47, 26 ביולי 2012 (IDT)
::1. רוב (ואפשר לומר: כל) הראשונים והאחרונים הקילו בזה מעיקר הדין, ורק משום מנהג יש מחמירים, כמו שכתב בביאור הלכה שאין זה ברור אבל לא כתב לאסור אלא משום מנהג, וכמו שכתב בית שמואל, ומה שהבין בסמ"ג נראה שאין זה הביאור הנכון בסמ"ג וכדלעיל. גם חת"ס אסר משום שקיבלו אבות אבותינו.{{ש}}ובמה שכתבת, הוצאת את הדברים מהקשרם, כי הדברים שלי היו אמורים ביחס למה שכתבת, ואביא כאן את השתלשלות הדברים:{{ש}}אני כתבתי: "אתה דימית את היתר המשנ"ב במקום שנהגו, להיתר פאה נכרית לחצר. היתר לחצר הוא למעשה איסור, כלומר אין שום היתר לצאת לרשות הרבים. האם מי שמתיר "בחצר" נקרא מתיר? (גם כל ענין "היתר החצר" הוא המצאה של הרב ליפשיץ הנ"ל, לחצר אין צורך בשום היתר כיון שמדינא דגמרא ולדעת כל הראשונים מותר לצאת פרועת ראש לשם) אולם המתיר במקום שנהגו, זה היתר גמור, ורק חשש למראית העין במקום שלא נהגו".{{ש}}אתה כתבת: "''כפי שזכור לך, כתבתי במוסגר: "זו דמגוגיה, כמובן", ועכשיו אתה מסביר מדוע זו דמגוגיה, ומסתבך, שכן אע"פ שלדעת הרבה ראשונים מותר לאשה לגלות שערותיהם בחצר, מ"מ יש רבים שחולקים, ובזמנינו רוב ככל שומרי המצוות מקפידים שהאשה תכסה ראשה גם בבית כשיש שם אחרים. נמצא שהמתיר פאה נכרית בחצרה (ובביתה), מאפשר לאשה בביתה לחבוש פאה נכרית, אף אם יש שם אורחים''".{{ש}}לזה עניתי לך, שפשוט וברור שהמנהג בזמן הגמרא היה לגלות שיער בחצר, וכן פסקו כל הראשונים כאמור (רק בשיטת הסמ"ג יש הטוענים שאסר בחצר). רק בדורות האחרונים היה מנהג במקומות שונים, לאסור גילוי ראש בבית. ולכן זאת המצאה מגוחכת, להתיר "בחצר", וגם בימינו אנו, לא תמצא אשה ש"בחצר" תטרח ותלבש פאה ובחוץ תכסה את ראשה במטפחת או כובע.
::2. לענ"ד, לא שכיחי רבים פירוש הדבר "רבים העוברים ושבים". אך אורחים היושבים בבית ומתבוננים באשה, מנלן להתיר?
::3. עכ"פ, כבר כתבתי שהגר"ח קניבסקי בתשובה למח"ס חו"כ כתב בפשטות להעדיף פאה על מטפחת, ולא חילק, והיה זה גם לאחר שראה בספר חו"כ שהרבה פוסקים ספרדיים מתירים. וזאת משנה אחרונה של הגר"ח.
::4. הביגוד קשור למראית העין ודת יהודית וזה שייך למנהג המקום ולא מנהג האבות, ובדורינו גם כשעברו קהילות שלימות, זנחו את הביגוד שנהגו בו שם. [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 18:19, 16 באוגוסט 2012 (IDT)
:חכם אליהו אמזלג, - זמן טוב וכתיבה וחתימה טובה!
:1. א. היות ויש מחמירים בחצר ומצריכים כיסוי ראש, חלקם מעיקר הדין וחלקם ממנהג, וכן נתקבל בזמנינו בכמעט כל תפוצות ישראל שאשה יראת שמים גם בחצרה (שעלולים לראותה עוברים ושבים וכד') לעולם לא תצא בגילוי ראש, וא"כ יש משמעות להיתר פאה נכרית בחצר. {{מקור|העובד שלא תמצא אשה שבחצר תלבש פאה ובחוץ כובע, איננה רלוונטית כלל|כן}}.
:2. א. אורחים אינם "''מתבוננים באשה''" ח"ו, אלא רואים אותה כראייה בעלמא.{{ש}}ב. לענ"ד גם בימי חז"ל פעמים שהיו נכנסים איש לבית חברו, ואין חובת כיסוי הראש אלא במקום ש"שכיחי רבים", וכל עוד לא מצאנו מקור לאסור - מותר.
:3. '''א.''' לעניות דעתי, מסתבר שכוונת הגרח"ק בתשובה שהזכרת היא לאשכנזים (או לספרדים הנוהגים במנהגי האשכנזים). '''ב.''' אגב, הגרח"ק ראה את הספר לפני שכתב את התשובה? א"כ כיצד התשובה מובאת בספר? '''ג.''' הגרח"ק נתן הסכמה לספר? אם לא מנ"ל שראה אותו? (ולמה לא נתן הסכמה?)
:4. אני מבין שכבודו אוחז שהמושג "דת יהודית", משמעותו שמנהג בנות ישראל בכל מקום מחייב את בנות המקום. יש לו מקור להגדרה זו? (לעניות דעתי, הגדרת "דת יהודית" הוא מנהג שנהגו בו בנות ישראל בימי חז"ל, ותקנו חז"ל שמי שלא תנהג כן - יוצאת בלא כתובה. וייתכן ששורש הוויכוח בינינו הוא הוויכוח בין המ"ב להגרע"י בעניין שינוי בענייני "דת יהודית", שבזה אתה אוחז כדעת הגרע"י, ולא מוכן להסביר את המ"ב כפשטות דבריו).
:לילה טוב! [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 01:07, 20 באוגוסט 2012 (IDT)
::שלום וברכה לידידי 'למאי נ"מ'.
::1. כיום יש אולי משמעות להיתר פאה נכרית בחצר, אך אנחנו לא מדברים על "כיום" אלא על לפני מאות שנים, ובזמן המשנה והגמרא (שעל זה נסובים דברי שלטי הגיבורים), ואז לא הייתה שום משמעות ל"היתר" בחצר כאשר המנהג היה פשוט להתיר גילוי שיער ממש בחצר, וכל הראשונים (לענ"ד גם הסמ"ג) הכריעו להתיר.
::ולמה כתבתי אולי? כי גם כיום, אין שום משמעות לכך, ואם הגר"ע יוסף יכריז שכל הנשים יכולות ללבוש פאה נכרית ב"חצר", אף אחת לא תלבש פאה בחצר, משתי סיבות: א. בהרבה בתים אין חצר פרטית. ב. הנשים לא יוצאות כיום לחצר הפרטית בבית אלא לחוץ, לקופ"ח, למכולת, לבנק, לעבודה, וכו'. לכן כל ענין ה"חצר" הוא הבל הבלים.
::2. האורחים הנכנסים לבית, מתבוננים באשה, לא בכוונה תחילה להסתכל ח"ו, אלא התבוננות יתירה על העובר ושב ברשות הרבים שבדרך כלל לא מסתכל לחצרות פרטיים, ופשוט שההיתר לפרוע ראש בבית לא היה בפני אנשים, כי ה"בית" כבר איננו "בית", ולכן אשתו של און בן פלת פרעה ראשה בחצר, אבל כשבאו אורחים ומצאוה פרועת ראש, ברחו משם כל עוד נפשם בם.
::וגם כיום יהיה מצב שאשה תנהג בביתה בחוסר צניעות כגון בחלוק שקוף או עם זרועות מגולות או פרועת ראש, אבל כאשר אורח זר ידפוק בדלת, מיד תתלבש לכבודו ולא חלילה תאמר לעצמה שהינה "בבית" והכל מותר.
::3. הגר"ח ענה לאברך ספרדי, והשאלה היתה באופן כללי, ומדוע תהיה רק לספרדים? הגר"ח ראה את הספר לפני שכתב את התשובה, וגם כתב הסכמה לספר, שאינה שיגרתית מפני שאין דרכו לתת הסכמות, וגם מחמת שיש בספר פרק שלם מהאדמו"ר מליובאוויטש שהינו מתנגד לשיטתו. אני אישית ראיתי את ההסכמה אך היא לא פורסמה במהדורה הישנה של חו"כ שנמצאת בהיברובוקס. אם תרצה אשלח לך למייל את הספר שנמצא אצלי במהדורת וורד, אמנם גם המהדורה שאצלי היא נחשבת "ישנה" והבנתי שיש מהדורה נוספת חדשה עם הסכמות נוספות והוספות רבות, ובקרוב אניח את ידי גם עליה.
::4. לענ"ד אין שום ויכוח בין הגר"ע למשנ"ב, אלא בענין ק"ש כנגד נשים נשואות המגלות ראשן שבזה המשנ"ב פסק להחמיר. והסיבה היא בגלל שפריעת ראש דאורייתא, כמו שכתב המשנ"ב וציטטתי מדבריו לעיל, ולא בגלל דת יהודית (שלזה ציין רק בשער הציון והוא לא ברור, לאחר שציין לפוסקים שכתבו כן והם לא כתבו שהטעם הוא משום דת יהודית).
::והמושג "דת יהודית" הוא מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות יתר על בנות הגויים, אך לאו דוקא בזמן חז"ל אלא בכל מקום לפי מנהגו, ומקור הגדרה זאת היא בראשונים (ראה שטמ"ק). וכ"כ בשו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה' ובשו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע סי' ט"ז ובשו"ת אור לציון ח"א סימן י"א ובעוד מקומות רבים. במקומות שהם ערוה ממש כמו גילוי זרועות ושוק וגילוי שיער שאסור מדאורייתא, לא יועיל מנהג כדי לשנות את "דת יהודית". [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 20:53, 20 באוגוסט 2012 (IDT)
:הרב אמזלג,
:כתבת: "''כיום יש אולי משמעות להיתר פאה נכרית בחצר, אך אנחנו לא מדברים על "כיום" אלא על לפני מאות שנים''" - ראשית אזכיר שהדיון על הספר 'דת משה ויהודית' המתיר חבישת פאה נכרית בחצר, וא"כ לשיטת מר יש להכניסו בין המקלים... {{מקור|זו הדמגוגיה שממנה התחלנו את הדיון|כן}}.
:עוד כתבת: "''...המנהג היה פשוט להתיר גילוי שיער ממש בחצר, וכל הראשונים (לענ"ד גם הסמ"ג) הכריעו להתיר''" - שוב, זה לא מוסכם, וכדברי הביאה"ל הנ"ל שהביא חבל ראשונים המחמירים בזה.
:עוד כתבת: "''הנשים לא יוצאות כיום לחצר הפרטית בבית אלא לחוץ, לקופ"ח, למכולת, לבנק, לעבודה, וכו'. לכן כל ענין ה"חצר" הוא הבל הבלים.''" - השאלה היא האם מותר לה להסתובב בבית עם פאה, כשיש זרים בבית.
:עוד כתבת: "''ופשוט שההיתר לפרוע ראש בבית לא היה בפני אנשים, כי ה'בית' כבר איננו 'בית',''" - יש מקור לחידוש זה? {{מקור|אני חושב שכוונת הראשונים הפוכה: בחצר לא שכיחי רבים, ולכן אע"פ שייתכן שיראה אותה פלוני או אלמוני שיהיה בחצר, מ"מ היות ולא מצויים רבים - אין חיוב כיסוי הראש|כן}}.
:עוד כתבת: "''ולכן אשתו של און בן פלת פרעה ראשה בחצר, אבל כשבאו אורחים ומצאוה פרועת ראש, ברחו משם כל עוד נפשם בם.''" - מי אמר שהיא עשתה איסור? וכי מותר לעשות איסור בכדי להציל את בעלה ממחלוקת על משה? וכי היו חז"ל משבחים אותה אם הייתה עושה איסור? היא נהגה כדין, וקורח "שפיקח היה" ומאתיים וחמישים ראשי סנהדראות החמירו על עצמם!
:עוד כתבת: "''וגם כיום יהיה מצב שאשה תנהג בביתה בחוסר צניעות כגון בחלוק שקוף או עם זרועות מגולות או פרועת ראש, אבל כאשר אורח זר ידפוק בדלת, מיד תתלבש לכבודו ולא חלילה תאמר לעצמה שהינה 'בבית' והכל מותר.''" - מה הקשר?! אין שום היתר ללבוש בחצר בגד עם זרועות מגולות, משא"כ לפרוע ראש בחצר מותר לדעת הרבה מהראשונים, שאתה מרבה לצטט אותם.
:עוד כתבת: "''הגר"ח ענה לאברך ספרדי, והשאלה היתה באופן כללי, ומדוע תהיה רק לספרדים?''" - מצויין, וא"כ אפשר שדעת הגרח"ק נותרה בעינה, להחמיר לאחינו בני עדות המזרח (שאינם נוהגים במנהגי האשכנזים).
:עוד כתבת: "''הגר"ח ראה את הספר לפני שכתב את התשובה''" - לא הבנתי כיצד הוא ראה את הספר קודם כתיבת התשובה, אם התשובה הודפסה בספר?!
:עדיף שתפרסמו את המהדורה החדשה באיזה אתר (היברו-בוקס, כדורינט, או כל אתר אחר). לקבל ספר למחשב זה מכביד על הזיכרון ולא נוח.
:בסעיף 4 הארכת הרבה, וזה נושא שהתווכחנו עליו בסמוך בהרחבה, ומ"מ לא ציינת מקור ספציפי שאומר את מה שביקשתי ממך. שוב, האם יש מי מהראשונים שאומר שאם בנות ישראל במקום פלוני נהגו לכסות את פניהן {{מקור|כמנהג נשים שבערב בימי חז"ל|כן}}, זה גם בכלל "דת יהודית"?
:כתיבה וחתימה טובה! [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 08:54, 21 באוגוסט 2012 (IDT)
לידידי הרב למאי נ"מ,
א. הדמגוגיה היא להשוות בין "היתר בחצר" לבין "היתר במקום שנהגו". היתר במקום שנהגו הוא היתר גמור לחלוטין, תוך שלילת כל הטעמים לאסור פאה, ורק בצירוף הסתייגות שלא להתיר במקום שלא נהגו בזה. אך היתר בחצר, אינו היתר כלל.
ב. הביאור הלכה לא הביא "חבל ראשונים", וגם לפי מה שכתב, רוב הראשונים התירו, וגם אם היה מי שאוסר, אינו חולק שבזמן הגמרא היה מנהג פשוט לפרוע ראש בחצר, וכמו שכתבו תוס' בכתובות ע"ב, דא"כ לא הנחת אשה תחת בעלה.
ג. אם אסור לה להסתובבת עם פאה בחוץ, אסור לה גם בבית בפני אנשים זרים.
ד. אין לי זמן לחפש מקור לדבר פשוט זה, שבית שנמצאים בו אנשים, מאבד את הפרטיות. כוונת הראשונים איך שביארת אותה - מגוחכת, כי "לא שכיחי רבים" זה מצב נתון ולא תירוץ מדוע מותר לה להיראות בפני פלוני אלמוני. היות ולא שכיחי רבים, הסיכוי שמישהו יראה אותה '''ויתבונן בשערותיה''' תוך הצצה לחצר פרטית, הוא קלוש.
ה. אשתו של און בן פלת לא עשתה איסור. אולם אם מותר לה לפרוע ראשה בבית, גם בפני אנשים אחרים, מדוע ברחו משם?
ו. ההיתר לפרוע ראש בחצר הוא מאותה סיבה שמותר לפרוע ראש בבית.
ז. הגר"ח ענה לאברך ספרדי, ובאופן כללי, מבלי הסתייגות לספרדים. מה לא מובן?
ח. לפי מה שהבנתי, הספר מצוי אצלו כבר זמן רב, והתשובה נכתבה לאחר שהספר הונח אצלו. התשובה נוספה לאחר מכן כמו פרטים אחרים שנוספו בספר במהלך הזמן.
ט. אני לא מפרסם שום דבר ללא קבלת רשות ממחבר הספר. ככל הידוע לי, הספר התפרסם בהיברובוקס, ותו לא, ולא אני זה שפירסם אותו שם.
י. הגמרא אומרת שקלתה לא מספיק, וצריך סבכה, ומכח זה נפסק בשו"ע ורמב"ם מדין דת יהודית ללבוש רדיד ולא מטפחת. והרמב"ם פירש שקלתה האמור בגמרא הוא מטפחת - ומשמע מדבריו שמדובר במטפחת המכסה היטב (כמו שמשמע מדבריו שיש מקומות שלא נהגו בזה ואין צורך בזה במקומות אלה), וא"כ מוכח שמדת יהודית אשה היוצאת במטפחת יש לגרשה ואין לה כתובה.
בברכה, [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 20:29, 22 באוגוסט 2012 (IDT)
:::''בניגוד גמור לדברי אמזלג, היתר במקום שנהגו, הוא היתר בדיעבד וסברא לאיסור לכתחילה ובמקום שנהגו בדיעבד. אך חבל מאוד שאמזלג מנסה לתקוע את החץ ואח"כ לעשות את העיגול כמו כן בעניין החצר, הרי הרב ליפשיץ הראה שלבעל שלטי הגיבורים אין בזה דין דת יהודית בחצר, אך  וודאי לגבי הבית, יש להצר על כתיבת טענות שוא וסברות  סתם מול דברי הפוסקים, מכיוון שהדבר אינו נוח למישהו לומר זאת ,  כדי להמנע מלהוכיח שמי שמתיר פאה בבית, אין זה אומר שהתיר בחוץ.  כמו כן, אישתו של און בן פלת לא גילתה ראש בבית, אלא ברשות הרבים. והמשך סיפורי סיפורים על הגר"ח קנייבסקי , כדי להסתיר את דעתו, שלספרדים ודאי אסר  כל פאה, שהיא. כמו כן יש למחות על דבריו כביכול הדעה המוסכמת שלפי הרמב"ם יש לגרש אשה עם מטפחת..   
− בברכה יאירושי.''
==== עוד לגבי דעת המ"ב ====
מעניין לציין, ש[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47238&hilite=4c472fa4-a1b0-45d2-b30f-c8f88c6171d2&st=%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A2%D7%96%D7%A8+%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%A7&pgnum=309 בספר חן וכבוד (עמ' רסט)] הביא מדברי הרב אליעזר פולק שליט"א: "והמ"ב הכריע '''כעין פשרה''' שיש להקל רק במקומות הנוהגים להקל", והוא דומה למה שהוכיח חכם [[משתמש:טישיו|טישיו]] הי"ו מדברי [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=50532&st=&pgnum=173&hilite= הבירור הלכה סי' עה].{{ש}}כתיבה וחתימה טובה! [[משתמש:למאי נ"מ?|למאי נ"מ?]] 13:47, 12 בספטמבר 2012 (IDT)
==== שיטת פתח הדביר ====
[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7974&st=&pgnum=181 הפתח הדביר] מתיר? הוא מביא ראיה צדדית ממש"כ המחצית השקל שמתיר את הפאה. [[משתמש:טישיו|טישיו]] * [[שיחת משתמש:טישיו|שיחה]] 17:55, 24 ביולי 2012 (IDT)
:ה"פתח הדביר" הביא את דברי המג"א ומחצית השקל בביאור הראיה מהגמ' להתיר לבישת פאה נכרית ברה"ר, והסתייע מהם לענין אחר, ולא הזכיר שיש החולקים עליהם, ומשמע שפסק כמותם. וזה לשונו שם:{{ש}}{{ציטוטון|וכן היה נראה להוכיח [דגם בזקנה יש דין ערוה] לענ"ד ממש"כ המג"א זצ"ל בס"ק ה' על מש"כ מור"ם ז"ל דכנגד שיער נכרית שרי לקרות, וזה לשונו: כ"כ בש"ג דמותר לכתחילה כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ע"ש, והרב מחצית השקל שם כתב דעיקר ראייתו מסיפא דאמרינן ילדה בשל זקנה אסור משום דמחכו עלה ואתי לאשלופי, ואי לאו דהוה מגולה היכי מחכו עלה, ע"ש. והשתא אי נימא דבזקנה ליכא משום ערוה מאי ראיה מייתי מילדה בשל זקנה או זקנה בשל ילדה, אימא שאני התם דילדה בשל זקנה אין איסור בשערות אפי' היו מחוברות כי כבר הלבינו ואין אדם חומדן, ואי מזקנה בשל ילדה הא כיון דצפד עורה על עצמה וגופה נזדקן, לא מהרהרי בה אינשי הגם שמתקשטת בשערות ילדה... ולהכי לענין שריותא דפאה נכרית ילפי מהדדי, דאי לאו דשרי בילדה, לא הוה שרינן בזקנה}}.{{ש}}העולה מדבריו: הוא ציטט את המג"א, ציטט את מחצית השקל, שהם מדברים על יציאה לרה"ר בפאה. הסביר את "היתר פאה נכרית" שאם לא היינו מתירים בילדה, לא היינו מתירים בזקנה. אם הוא היה אוסר יציאה לרה"ר בפאה, בוודאי היה מביע את דעתו ולא מזכיר את המתירים לבד (למרות שמדובר בענין שהובא באגב). יש לזכור  שהפולמוס התורני היה חי ובועט בכל מאות השנים האחרונות, ולא מדובר בענין מטאפורי. יש לציין עוד שדבריו הובאו בסימן ע"ה, שם הוזכרו כל דברי האחרונים להתיר פאה.{{ש}}וכל זה בהמשך לאותו עיקרון שהבאתי משו"ת פני יצחק, שהמזכיר את המתירים ולא כותב שהוא חולק, אינו חולק.{{ש}}"פתח הדביר" הובא בגיליון אור ישראל כ"א, בדבריו של הגר"ז שכטר:{{ש}}{{ציטוטון|ואין לחלק כלל בין אשכנזים לספרדים בזה, שהרי הרמ"א, הלבוש, דברי חמודות, מגן אברהם, עולת תמיד, אליה רבה, הלכה ברורה, יד אהרן, מחצית השקל, שו"ע הרב, פרי מגדים, באר היטב, הגר"א, חוות דעת, פתח הדביר, מגן גיבורים, שבילי דוד, תורת חיים, משנה ברורה, כף החיים, וכל הפוסקים שהתירו, כולם הביאו דברי הגאון הספרדי בעל השלטי גיבורים, שכתב להתיר הפאה נכרית במקום הרבים, או דברי המג"א שהביא את הש"ג}}.{{ש}}בברכה, [[משתמש:אליהו אמזלג|אליהו אמזלג]] 20:06, 24 ביולי 2012 (IDT)


==== שיטת שמן המאור וערוך השולחן; ביאור שיטת הגר"א ====
==== שיטת שמן המאור וערוך השולחן; ביאור שיטת הגר"א ====

גרסה מ־05:47, 22 במרץ 2013

{{תיבת ארכיון|1 - שיטת הרבי מחב"ד, הפרי מגדים, פני יצחק, וישב יוסף ומרפא לנפש, וישב יוסף, שבט שמעון, שבילי דוד, נחלת בנימין |[[שיחה:פאה נכרית/שיטות הפוסקים/ארכיון 2|2 - שיטת הפמ"ג והמ"ב והגרח"ק}}



שיטת שמן המאור וערוך השולחן; ביאור שיטת הגר"א

  1. השמן המאור
    ציטוט דבריו. הוא דן בגרסת הרמ"א. וזה נכנס לדיון הישן בינינו, לא כל מי שמזכיר את הרמ"א ולא חולק עליו מכריע, יש הרבה שלא הכניסו את ראשם בין ההרים. וגם כאן דעת אמזלג דעת יחיד שאפשר לצרף אותם.
  2. וכנ"ל הערוך השולחן

טישיו * שיחה 08:13, 25 ביולי 2012 (IDT)

שמן המאור אכן נכנס לדיון הישן בינינו. ואכמ"ל שוב. בקצרה, הוא הביא את דעות המתירים פאה נכרית, ולא ציין שיש חולקים, ומשמע שדעתו היתה להתיר כדעת המתירים (שהרי המחלוקת בזה ידועה, וגם לבישת הפאה היתה נהוגה בזמן ההוא).
לגבי ערוך השולחן, בסימן ע"ה הוא חזר על דברי הרמ"א (ממילא כפי הבנת רוב האחרונים ברמ"א, הוא מתיר). אך פספסת את מה שכתב בסימן ש"ג, ש"חוטי שיער" האמורים במשנה, שיוצאה בהם האשה לרשות הרבים, הם "פאה נכרית" של ימינו, וכמו שכתב המג"א והגר"א ומחצית השקל ועוד. בברכה, אליהו אמזלג 19:10, 25 ביולי 2012 (IDT)

איך הם מפרשים את החילוק בין חוטי שער שבמשנה לפאה נכרית שבמשנה? זה מכוסה וזה מגולה? כמדומה שהגר"א סובר כך. טישיו * שיחה 00:31, 26 ביולי 2012 (IDT)

לפי הגר"א, אכן יתכן שזה החילוק. אך הרה"ג רבי אליעזר פולק במאמרו בקובץ אור ישראל כ"ה ביאר כך:
"טעם החילוק בין חוטי שיער לפאה. ההלכה היא במשנה שאסור לצאת בפאה לרה"ר, וכן נפסק בשו"ע (סי' ש"ג סעיף י"ח), אמנם חוטי שיער שרי (שו"ע שם). ובמשנה ברורה עמד על החילוק ביניהם, וכתב (שם ס"ק ל"ו) "בחוטי שיער. שמהדקתן על ראשה, ואין זה פאה נכרית המבואר לקמן בסעיף י"ח דאסור לצאת בה לרה"ר, דהתם יש בה משום תכשיט, אבל הכא הוא רק חוטין בעלמא". עכ"ל. ויש שהבינו כאילו כוונתו לומר שהם חוטים בודדים, ולכן כתבו שאין ראיה מחוטי שיער. אבל זה אינו, שהרי בסוגיא מבואר שחוטי שיער נועדו ליפוי להראותה כצעירה, ומה שייך ע"י חוטים בודדים להפכה לצעירה. אמנם כוונתו היא לחלק ששם זה שיער "קלוע" כמבואר ברש"י בשבת וכן בשו"ע סעיף י"ח, אבל כאן הם חוטים "בעלמא" דהיינו סתם חוטים כמות שהם שאינם קלועים ומיופים כתכשיט. דאם לא כן הוה ליה למימר "מעט חוטים" ולא "חוטים בעלמא".
גם בשו"ע הרב נראה שעמד על שאלה זו, וכתב "יוצאת בחוטי שיער הכרוכים לה על שיער ראשה... אבל לא בפאה נכרית דהיינו קליעת שיער תלוש שנותנת על שערה כדי שתיראה כבעלת שיער הרבה, שמא תחלצנה מעל ראשה להראותה או שמא תיפול מעל ראשה ותביאנה בידה". וגם הוא הביא ב' הדינים אחד ליד השני (דלא כשו"ע שכתבם במקומות שונים), ונראה שעיקר החילוק לדעתו הוא בין "קליעה" לסתם חוטים. וגם לגבי נפילה מובן החילוק, שחוטי שיער הם "כרוכים" סביב שערה וכנראה כך זה לא נופל, אבל פאה נכרית "נותנת על שערה" נתינה בעלמא ולכן חיישינן שתיפול".
ובספר "חן וכבוד" הוסיף על הדברים וכתב:
"ואפשר עוד לחלק, שפאה נכרית מונחת על הסבכה, ואינה מהודקת היטב, ולכן חיישינן שמא תיפול מראשה כדברי הרמב"ם. אולם חוטי שיער הם פאה המונחת על השיער ממש, ומהודקת יפה לשיער, ולכן לא חיישינן שתיפול ומותר לצאת עמם לרה"ר.
וזה מבואר בפירוש "כף החיים", שכתב וזה לשונו: "ולא דמי לחוטי צמר שבראש הסימן, ואף דהני שערות מחוברין בדבר ויש בו משום חציצה, דשאני הכא דהך פאה נכרית היא כמלבוש דאינה הולכת זולתה, אי נמי בשעת טבילה מניחתן בביתה. פרישה אות י"ט, אליה רבה שם.
ומיהו עיין לקמן סעיף י"ח שאוסר לצאת בפאה נכרית. ואפשר שיש לחלק, ועיין לקמן אות נ"ח, ודוק. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ע"ה אות י"ט לענין דינא, שכתבנו דמותר לקרות נגד פאה נכרית, ע"ש" (או"ח סי' ש"ג ס"ק נ"ה).
[אמר המעתיק: הוקשה לו, מדוע אסר השו"ע בסעיף י"ח לצאת בשבת בפאה נכרית משום טלטול, ומאי שנא מחוטי שיער. וכתב שיש לחלק, שחוטי שיער הם פאה נכרית המונחת על הראש ומהודקת היטב לשערות הראש, ובזה התיר הרמ"א אף בשבת, ופאה נכרית המוזכרת במשנה היא פאה נכרית שאינה מהודקת אלא רק מונחת על הסבכה, ובזה יש חשש שתיפול ותביאנה בידה, וכמו שכותב בס"ק נ"ח].
"לא תצא בפאה נכרית. דהיינו קליעת שיער תלוש שנותנת על שערה כדי שתיראה כבעלת שיער הרבה, שמא תחלצנה מעל ראשה להראותה, או שמא תיפול מעל ראשה ותביאנה בידה. ר"ז שם. והוא מגמ'. ועיין לעיל אות נ"ה ודוק" (שם ס"ק נ"ח). אליהו אמזלג 14:16, 26 ביולי 2012 (IDT)

בעיה טכנית

עוד מישהו שם לב לבעיה שכל תבנית הערה נהפכה כאן לתבנית "לשכתב"? טישיו * שיחה 05:54, 30 ביולי 2012 (IDT)

בדיוק רציתי לשלוח לך הערה בעניין (ריבוי תבניות "לשכתב", אף שלא הרגשתי במקור התקלה), אך כת"ר תיקן זאת (ואינני יודע כיצד). יישר כוח! למאי נ"מ? 06:07, 30 ביולי 2012 (IDT)
ראה הסטוריית הגרסאות של תבנית:הערה ותבין. טישיו * שיחה 06:17, 30 ביולי 2012 (IDT)
אופס... סליחה! כדאי לתקן את עמוד הבית של התבנית שיסביר כיצד להשתמש בה. רוב ברכה! למאי נ"מ? 06:23, 30 ביולי 2012 (IDT)

עוד הערות על המתירים; שדה הארץ ושבת של מי ובית יעקב

הערה צדדית: לעניות דעתי, בדף השיחה הנוכחי, כדאי שסעיפים הדנים בעמדת פוסק פלוני - יכללו את שמו בכותרת, להקל על מי שיבוא לערוך בעוד שנתיים למצוא את הדיונים אודות פוסק זה. יישר כוח! למאי נ"מ? 21:38, 31 ביולי 2012 (IDT)
1. "שדה הארץ" כתב להתיר במפורש. "דמכאן יש היתר כמו שכתב בגליון [בעל הש"ג], דמדקאמר בש"ס [נזיר כח:] ולתנא קמא אפשר בפאה נכרית, הרי מזה נשמע להדיא דמותר לנשים נשואות לתת שערות בראשיהן".
2. "שבת של מי" גם הוא פסק כשלטי הגיבורים, ואף הביא ראיה לש"ג מהמשנה ד"חוטי שיער" ומרש"י שם, והוכיח משם שיכולה אשה לצאת לרה"ר בשערות תלושות:
"יוצאת אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. פירש רש"י בין משלה תלושים, ע"כ. איכא למידק מאי אתא לאשמועינן, פשיטא דתלושין הן, דאי מחוברות מהיכא תיתי דלא תצא. ויש לומר דאתא לאורויי לן דמתני' מיירי באשה נשואה דאסורה לצאת בשערותיה מחוברות, דשיער באשה ערוה, ולא התירו אלא כשהן תלושות, וכמש"כ הרב שלטי הגיבורים, והביאו הרב אליה רבה בסי' ש"ג ושאר אחרונים".
אם יש הערה קונקרטית על הדברים, בשמחה.
3. "בית יעקב" לא הובא בפוסקים האוסרים, אלא בליקוט של אחד בן זמננו ("דת משה וישראל") שהכניס שם רבים מן המתירים ברשימת האוסרים (כולל פרי מגדים שהוא מראשי המתירים, ועוד).
לעומת זאת, הופיע בפוסקים המתירים:
"הנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן ובמקום קליעת שערן נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל"ו בלעז, אין בזה משום יוצאה וראשה פרוע, לא שנא שערות דידה ולא שנה בשערות חברתה, כל עוד דעבידא לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ שקישוט הוא לה כדי שתיראה בעלת שיער, אין בכך כלום. שה"ג, פרק במה אשה. בית יעקב סי' קנ"ב" (הגאון הספרדי רבי אהרן אלפנדרי זצ"ל מאיזמיר, בספרו "יד אהרן" (נדפס בשנת תקכ"ו), אה"ע חלק ב', סי' קט"ו אות ט"ז).
והיות ו"בית יעקב" ביאר את ראיית הש"ג ממסכת נזיר להיתר לבישת פאה, הקשה עליו ויישב את דבריו, משמע שפסק כמותו:
"גם יש ללמוד דין חדש מהגמ', דאמרה דגילוח שערה הוי עינוי נפש, דאמר אי אפשי באשה מגלחת ות"ק סבר דאפשר בפאה נכרית, אם כן היכא דלא משתמשת בפאה נכרית הוי תגלחת עינוי נפש. ותמהני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה דאם נדרה לגלח שערה הוי עינוי נפש וכו', דמשמע דאף לתנא קמא דהלכה כמותו, דוקא בפאה נכרית, הא לאו הכי הוי עינוי נפש. וצריך לומר דהכי קאמר, דכיון דאפשר בפאה נכרית, אע"ג דלית לה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש כלל, אפי' לית לה שערות.
אלא דאם כן ליכא למשמע מזה מה שכתב בגליון של הגמ' [בעל השלטי גיבורים] מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן, ולפי מה שכתבנו לא נשמע מכאן היתר, דגם אם יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם הנ"ל, דמשום פורתא לא הוי עינוי נפש, שהרי הלכה כת"ק דסבירא ליה דאפשר בפאה נכרית, קשה הא אכתי הוי עינוי נפש וניוול ביום שבת דאסורה לצאת לרה"ר בפאה נכרית, כדאיתא בהלכות שבת סי' ש"ג, אם כן אז תסיר הפאה נכרית והוי ניוול, ואע"ג דאפשר לה שלא תצא לרה"ר ולא יהיה ניוול, זה אינו מועיל שהרי אמרו גבי רחיצה כהאי גוונא אם תלתה נדרה ברחיצת יום אחד לא אמרינן שאפשר שלא תרחץ היום כלל ועיקר, כמו שכתבו הפוסקים שם, הכא נמי אע"ג דאפשר שלא תצא לרה"ר, מכל מקום הוי ניוול.
אלא על כרחך אותה שעה פורתא שתצא לרה"ר בלא פאה נכרית לא הוי ניוול, כיון דלא הוי ניוול כל היום לא הוי ניוול משום שעתא פורתא. ובזה מיושב מה שהקשינו למעלה [על בעל שלטי גיבורים], דאדרבה מגמ' הנ"ל למד הרמב"ם למסקנה דבעי ניוול כל היום דווקא ולא שעתא פורתא. דברי הצעיר יעקב".
[ביאור דבריו: לכאורה נראה מהגמ' בנזיר (כח:) שאם מגלחת ולא לובשת פאה נכרית, הרי זה לכ"ע עינוי נפש, וא"כ יקשה מדוע הפוסקים לא הזכירו דין זה. וי"ל, שעצם האפשרות ללבוש פאה, גורמת שאין זה עינוי נפש. אולם לפ"ז יקשה על הש"ג שלמד מכאן להתיר לצאת בפאה לרה"ר, שהרי בשבת אינה יכולה לצאת בה, ואז הרי זה עינוי נפש, כי האשה מתנוולת בצאתה לרה"ר ללא פאה. ואף שיכולה לא לצאת לרה"ר כלל בשבת, הרי עצם זה שאינה יכולה לצאת הרי זה ניוול. ומסיק, שצ"ל שאותה שעה קלה שהיא בלי פאה, אינה נחשבת ניוול, ומכאן למד הרמב"ם שבעינן ניוול כל היום דוקא, ודברי הש"ג אמת ויציב.
וראה בדברי הגאון הספרדי המפורסם ביושר עיונו, רבי משה כרייף זצ"ל מתוניס, בספרו "באר משה" על מסכת נזיר (דף כ"ח ע"א. נדפס בשנת תרי"ב), שהקשה על ה"בית יעקב", שקושייתו ותירוצו אינם שייכים לדברי הש"ג, כי עכ"פ אמרו בגמ' "אפשר בפאה נכרית", ויכולה לצאת לרה"ר בחול עם הפאה, ומכאן ראיה להתיר כדברי הש"ג:
"עוד כתב [בשו"ת בית יעקב הנ"ל] וזה לשונו, דלתנא קמא דאפשר בפאה נכרית, א"כ היכא דלא משכחת בפאה נכרית הוי תגלחת עינוי נפש. ותמהני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה דאם נדרה לגלח שערה הוי עינוי נפש. וצריך לומר דהכי קאמר, כיון דאפשר בפאה נכרית אע"ג דלית ליה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש אפי' לית לה שערות, אלא דאם כן ליכא למשמע מזה מה שכתב בגליון של הגמ' [בעל השלטי גיבורים] מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן. ולפי מה שכתבנו לא משמע מכאן היתר, עכ"ל. ודבריו סתומים, אמאי לא משמע מכאן היתר, דסוף סוף כיון דקאמר דאפשר בפאה נכרית, אלמא דמותר. סוף דבר, שדברי הרב [בית יעקב] מראשם ועד סופם מתמיהין הן, והתימא על המש"ל ז"ל שלא נתעורר עליו בכל זה.
ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור. ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים, היה מנהגם להניחו מגולה. והוה סלקא דעתך דאסור, מפני מראית העין, שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה. ודו"ק". אליהו אמזלג 18:46, 16 באוגוסט 2012 (IDT)
עד כה השלמתי את התגובות על כל ההערות שהופנו אלי, בדף השיחה של פאה נכרית ובדף השיחה של פאה נכרית/שיטות הפוסקים. מצפה לתגובותיך, ידידי למאי נ"מ. בברכה, אליהו אמזלג 18:48, 16 באוגוסט 2012 (IDT)
ידידי חכם אליהו אמזלג הי"ו
עקב התחלת ה'זמן' אני מקצר את שהותי כאן בלי נדר. לכן אקצר בתגובות. לגבי הדיונים הספציפיים על שיטת פוסק פלוני או אלמוני, לא אכנס כעת לבדוק את דבריהם, אלא א"כ חכם טישיו כבודו ושאר העורכים לא יגיעו למסקנה משותפת, אזי אולי אנסה לסייע לסייע בלנ"ד. ברכה והצלחה, חודש טוב וכתיבה וחתימה טובה! למאי נ"מ? 00:52, 20 באוגוסט 2012 (IDT)
גם שהותי כאן קצרה ביותר, אך אשמח אם תתייחס לדבריי או תתקן בהתאם את דבריך, ולא תחכה לרב טישיו שיעשה את מלאכתו בהתאם להבנתו. אליהו אמזלג 20:52, 20 באוגוסט 2012 (IDT)
ראיתי את הסבר כבודו על דברי ה"בית יעקב", וחוששני מאוד כי הוא טועה. כוונת הבית יעקב כך היא: מדברי הרמב"ם מוכח כי ניול שאינו יום שלם אינו ניוול. ומכאן קשה, א"כ כיצד למד הש"ג שמותר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים? אולי אסור, אלא שמכיון שאינה כל היום ברשות הרבים - אין זה ניוול. אמנם הרמב"ם צודק כי ישנה ראיה שניוול שאינו יום שלם אינו ניוול, שהרי אפילו אם נאמר שמותר לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, וא"כ אין כאן ניוול כלל, מכל מקום קשה הרי בשבת אינה יכולה לצאת לרשות הרבים? ועל כרחך שניוול שאינו יום שלם אינו ניוול". לפי זה נראה קצת שהוא אינו מכריע לאיסור או להיתר, אך הוא דוחה את דברי הש"ג וממילא יוצא לאיסור, וגם מדברי בעל ה"היד אהרן" שאתה עצמך הבאת משמע שכך הבין בדבריו, ולכן הקשה עליו. טישיו * שיחה 05:23, 14 במרץ 2013 (IST)

שלום וברכה,

נתחיל בדברי ה"בית יעקב" (הגאון רבי יעקב ב"ר שמואל זצ"ל אב"ד צויזמיר, בשו"ת "בית יעקב" סי' קנ"ב. נדפס בשנת תנ"ו) בתוספת הביאור שנדפס בספר חו"כ:

"גם יש ללמוד דין חדש מהגמ', דאמרה דגילוח שערה הוי עינוי נפש, דאמר אי אפשי באשה מגלחת ות"ק סבר דאפשר בפאה נכרית, אם כן היכא דלא משתמשת בפאה נכרית הוי תגלחת עינוי נפש".

כאן הוא אומר שלפי הגמרא, היכן שלא משתמשת בפאה נכרית - גילוח נחשב לעינוי נפש.

"ותמהני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה דאם נדרה לגלח שערה הוי עינוי נפש וכו', דמשמע דאף לתנא קמא דהלכה כמותו, דוקא בפאה נכרית, הא לאו הכי הוי עינוי נפש. וצריך לומר דהכי קאמר, דכיון דאפשר בפאה נכרית, אע"ג דלית לה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש כלל, אפי' לית לה שערות".

כאן הוא אומר להקשות על הפוסקים שלא הביאו דין זה, שגילוח שערות הוא עינוי נפש. שהרי גם לתנא קמא, לולא פאה נכרית, הרי זה עינוי נפש.

ומתרץ, שי"ל שהיות ויש אפשרות כזאת של פאה, ממילא אין זה עינוי נפש.

"אלא דאם כן ליכא למשמע מזה מה שכתב בגליון של הגמ' [בעל השלטי גיבורים] מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן, ולפי מה שכתבנו לא נשמע מכאן היתר, דגם אם יש להביא ראיה לדברי הרמב"ם הנ"ל, דמשום פורתא לא הוי עינוי נפש, שהרי הלכה כת"ק דסבירא ליה דאפשר בפאה נכרית, קשה הא אכתי הוי עינוי נפש וניוול ביום שבת דאסורה לצאת לרה"ר בפאה נכרית, כדאיתא בהלכות שבת סי' ש"ג, אם כן אז תסיר הפאה נכרית והוי ניוול, ואע"ג דאפשר לה שלא תצא לרה"ר ולא יהיה ניוול, זה אינו מועיל שהרי אמרו גבי רחיצה כהאי גוונא אם תלתה נדרה ברחיצת יום אחד לא אמרינן שאפשר שלא תרחץ היום כלל ועיקר, כמו שכתבו הפוסקים שם, הכא נמי אע"ג דאפשר שלא תצא לרה"ר, מכל מקום הוי ניוול".

כאן הוא מקשה, הרי שלטי הגיבורים הוכיח מכאן היתר לפאה, ואיזה היתר יש כאן אם אינה יכולה לצאת בשבת בפאה (זו אינה קושיה כלל, כי הוכחת ההיתר של הש"ג היא לעצם לבישת פאה, שאפשר ללבוש בחול, ומה בכך אם בשבת אינה יכולה לצאת בפאה. וקושיה זו הקשה ב"באר משה" שנצטט לקמן: "אמאי לא משמע מכאן היתר, דסוף סוף כיון דקאמר דאפשר בפאה נכרית, אלמא דמותר").

עכ"פ, עיקר הקושיה שלו לא שייכת לש"ג, אלא שואל בהמשך לענין הקודם: הרי בשבת אין אפשרות לצאת בפאה, וממילא הוי ניוול.

"אלא על כרחך אותה שעה פורתא שתצא לרה"ר בלא פאה נכרית לא הוי ניוול, כיון דלא הוי ניוול כל היום לא הוי ניוול משום שעתא פורתא. ובזה מיושב מה שהקשינו למעלה [על בעל שלטי גיבורים], דאדרבה מגמ' הנ"ל למד הרמב"ם למסקנה דבעי ניוול כל היום דווקא ולא שעתא פורתא. דברי הצעיר יעקב".

ומתרץ, שגם אם יוצאת בשבת שעה אחת בלי פאה, אין זה ניוול, כי רוב היום יושבת בבית ובחצר ואז לובשת פאה. וממילא למד הרמב"ם שצריך ניוול כל היום ולא רק שעה אחת.

עיקר הראיה מדבריו היא - שהביא את הש"ג, שלמד היתר ללבישת פאה, ולא חלק עליו, ולא כתב שטעה בדבר זה ואסור לאשה ללבוש פאה.

כמו שכתבתי, ה"באר משה" (הגאון הספרדי המפורסם ביושר עיונו, רבי משה כרייף זצ"ל מתוניס, בספרו "באר משה" על מסכת נזיר (דף כ"ח ע"א. נדפס בשנת תרי"ב), הביא את ה"בית יעקב" והקשה עליו כנ"ל:

"עוד כתב [בשו"ת בית יעקב הנ"ל] וזה לשונו, דלתנא קמא דאפשר בפאה נכרית, א"כ היכא דלא משכחת בפאה נכרית הוי תגלחת עינוי נפש. ותמהני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה דאם נדרה לגלח שערה הוי עינוי נפש. וצריך לומר דהכי קאמר, כיון דאפשר בפאה נכרית אע"ג דלית ליה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש אפי' לית לה שערות, אלא דאם כן ליכא למשמע מזה מה שכתב בגליון של הגמ' [בעל השלטי גיבורים] מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן. ולפי מה שכתבנו לא משמע מכאן היתר, עכ"ל. ודבריו סתומים, אמאי לא משמע מכאן היתר, דסוף סוף כיון דקאמר דאפשר בפאה נכרית, אלמא דמותר. סוף דבר, שדברי הרב [בית יעקב] מראשם ועד סופם מתמיהין הן, והתימא על המש"ל ז"ל שלא נתעורר עליו בכל זה.

ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור. ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים, היה מנהגם להניחו מגולה. והוה סלקא דעתך דאסור, מפני מראית העין, שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה. ודו"ק".

לסיכום, שו"ת בית יעקב הובא ב"יד אהרן" כמתיר יחד עם הש"ג, ואין זו המצאה של מחבר ספר חו"כ שהביא אותו כמתיר:

"הנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן ובמקום קליעת שערן נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל"ו בלעז, אין בזה משום יוצאה וראשה פרוע, לא שנא שערות דידה ולא שנה בשערות חברתה, כל עוד דעבידא לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ שקישוט הוא לה כדי שתיראה בעלת שיער, אין בכך כלום. שה"ג, פרק במה אשה. בית יעקב סי' קנ"ב" (אה"ע חלק ב', סי' קט"ו אות ט"ז).

כעת לדברי הרב טישיו והערתו.

"כוונת הבית יעקב כך היא: מדברי הרמב"ם מוכח כי ניול שאינו יום שלם אינו ניוול. ומכאן קשה, א"כ כיצד למד הש"ג שמותר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים? אולי אסור, אלא שמכיון שאינה כל היום ברשות הרבים - אין זה ניוול. אמנם הרמב"ם צודק כי ישנה ראיה שניוול שאינו יום שלם אינו ניוול, שהרי אפילו אם נאמר שמותר לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, וא"כ אין כאן ניוול כלל, מכל מקום קשה הרי בשבת אינה יכולה לצאת לרשות הרבים? ועל כרחך שניוול שאינו יום שלם אינו ניוול". לפי זה נראה קצת שהוא אינו מכריע לאיסור או להיתר, אך הוא דוחה את דברי הש"ג וממילא יוצא לאיסור, וגם מדברי בעל ה"היד אהרן" שאתה עצמך הבאת משמע שכך הבין בדבריו, ולכן הקשה עליו".

ראשית, כנראה החלפת את "באר משה" בדברי "יד אהרן". (באר משה הקשה עליו, אולם לא את הקושיה שלך - אלא את מה שכתבתי לעיל: מדוע לא נשמע מכאן היתר יציאה בפאה נכרית, הרי בכל אופן מותר לצאת לרה"ר בחול, ורק בשבת אסרו משום שבת). אבל יד אהרן - הביאו כמתיר וכנ"ל.

שנית, לא הבנתי את דבריך: אם לדעת הרמב"ם ניוול שאינו יום שלם אינו ניוול, מדוע אין ראיה לש"ג שמותר לצאת בפאה לרשות הרבים? הרי ראייתו, כפי שהבינו רבים, היא שדוקא בשבת אסרו לצאת בפאה ברה"ר משום איסור שבת, אבל בחול מותר, וממילא אין בזה בעיה מצד פריעת ראש.

אין קשר כלל ל"הכרעה לאסור או להיתר". מחבר חו"כ הביא את הענין שהוא הקשה על הש"ג, ותירץ. לא משנה מה הקושיה (שבעצם איננה מובנת כמש"כ ה'באר משה'), ולא משנה מה התירוץ, העיקר שהוא הביא את דברי הש"ג ולא חלק עליהם, ובפרט שגם תירץ את הקושיה עליהם.

אגב, לעיל ציינת שגם האוסרים מביאים אותו. "דת משה ויהודית" אינו מהפוסקים האוסרים, זה ליקוט מפוקפק מאוד שהציג הרבה מתירים כאוסרים (לדוגמא, לקמן הוא מציין לבעל "טעם המלך" כאוסר, תוך השמטת עיקר דבריו שמתיר בבירור), והדבר דומה ל"ראיה" שספר חו"כ הביא אותו... מה ש"יד אהרן" (שהוא מגדולי האחרונים) הביא אותו כמתיר, זאת ראיה ברורה.

בברכת שבת שלום, אליהו אמזלג (שיחה) 12:40, 15 במרץ 2013 (IST)

משיב דבר

בית האוסרים (אות מד) מובא שו"ת משיב דבר ח"ב מערכת פ. - כמובן, שאין הכוונה לשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' פ) להגאון הנצי"ב ז"ל, חדא שהתשובה הנ"ל עוסקת בדיני גניזה (ולא בדין פאה נכרית), ועוד שספר זה בנוי לפי סימנים ולא לפי מערכות. ואולי הכוונה לשו"ת משיב דבר לרבי ראובן בן דוד (ואינו תח"י לבדוק אם כתב כן בח"ב מערכת פ), אך עכ"פ מדובר בחכם מאוחר, בין דורנו, ואין מקומו ברשימה זו אלא ברשימת חכמי זמנינו. וייתכן שמדובר בספר אחר, ואיני בער ולא אדע. עכ"פ גם אם מדובר בספר הנ"ל, כדאי לבדוק שבאמת זו מסקנתו, ואז להעבירו לרשימת חכמי זמנינו.
יישר כוח! למאי נ"מ? 13:39, 31 ביולי 2012 (IDT)

דעת הגרש"ז אויערבאך

ראיתי שידידי 'למאי נ"מ' כתב בשם בנו שהעיד שהוא "התנגד בכל תוקף ללבישת פאה נכרית". כל מה שמובא באותו מכתב, הוא "צערו הגדול" על הפאות הפרוצות, ושהעדיף מטפחת, ולא יותר מכך, ובאשר לדעתו על עצם לבישת פאה, כבר הובא בספריו להתיר, ובספר "הליכות שלמה" גם פירט את הפאות המותרות לשיטתו (ע"פ השמועה).

ולהלן קטעים מתוך ספר "ותשקט הארץ": (מדוע הקישורים תמיד מופיעים בריחוק מהכתוב, כאשר סימן החץ גם מסתיר את הכיתוב?)

"את דעתו ההלכתית של הגרשז"א ידענו גם ידענו שלא היתה כפי שבנו הגר"ש שליט"א מעיד בשמו, ונאמנים עלי הרב גנס והרב עזריאל אויערבאך, וכמה מידידי שלמדו אצלו, ונכדתו הרבנית שפירא שגדלה בביתו כיתומה והוא השיא אותה בפאה, ודעתו המבוארת בספר החדש חכו ממתקים".

לאחר מכן הבהיר יותר את עדות האחיינית:

"וכפי שאמרה למו"ר [הגאון רבי יוסף ברנדייס] שליט"א [רב ומו"צ דק"ק רכסים] מחותנתו הרבנית שפירא אחייניתו של - הגרשז"א שגדלה בביתו כיתומה".

עוד הבהרה חשובה בדעת הגר"ש אוירבך:

"אגב ר"א ליפשיץ כתב שלאחר שני לילות שכנע את הגר"ש שליט"א שאין להתיר את הפאה - - כלומר שלא נבע זה מקבלה מאביו...."

ועוד בשם הגרש"ז אויערבאך:

"שאלו את הגרשז"א זצ"ל מדוע התיר לאברך שאשתו תחבוש פאת קוקו אף שחתם על מכתב האוסר פאות. אלו והשיב שאותו אברך אמר לו שמחצית מנשות האברכים בכולל שלו חובשות פאות אלו, ולכן אמר לו - שחבישת פאה זו מותרת שם".

ועוד להוסיף בדעת הגרי"ש אלישיב:

"והוראה למעשה שמעתי שבעלה של נכדתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א היה מעונין שרעייתו תחליף את הפאה למטפחת בהסכמתה וכששאלו את הרב שליט"א אמר להם שבשום אופן - לא יעשו כן אלא יחפשו חומרא אחרת כי חומרא זו מביאה לידי מתח ועצבנות כאשר ההתלהבות פגה, ורק לאחר שבמשך שנתיים הפצירו בו הסכים להתיר להם להחליף למטפחת מאחר והוכח שאין זו התלהבות רגעית העתידה לדעוך".

ע"כ מספר "ותשקט הארץ", ויש להכניס את הקטעים האלה לתוך הערך, ולתקן את האמור בשם הגר"ש אויערבאך שהפאות אסורות לגמרי כי זה לא הופיע במכתבו. בברכה, אליהו אמזלג 20:32, 20 באוגוסט 2012 (IDT)

טוב לראות שחיכו ממתקים הפך לבר סמכא עבור מתירי הפאה, אחרי שהוציאו ממנו את המשפטים הלא נוחים להם, ומעניין לראות את הציטוטים האלה שהביאו בשמו באתר כיפה: בסיכום עולה שהגרש"ז התנגד לרוב ככל הפאות של היום כמו שמצוטט גם מכתב ידו בספר הליכות שלמה. וראיתי שכשצוטטו דברים אלה באתר "לדעת" מתירי הפאה געשו ורעשו לנסות לפוסלם ולא עלה בידם, כמו כן על נסיונם להסתיר דעת הגר"ח קניבסקי לאסור לספרדים, זאת מתוך עדות עלומה על אברך עלום שכביכול שאל וכו', ללא כל ראיה רק מסיפורים, אבל סיפורים אלו הם מקור חשוב כשבאים להתיר, אבל לאסור , לא, בעיני מתירי הפאה, המגמתיים.
ולגבי הסיפור על נכדתו של הגרש"ז במקו"א הופיע שמחה בה, בצאתה מהחדר ייחוד על פאה זו.
אלו העדויות בשם הגרש"ז אוירבך זצוק"ל. (שגם בנו שליט"א אמר דבר דומה, שהוא הצטער על התפשטותם. )
1. הג"ר אליהו שאול... אמר לי:בענין פאה נכרית התבטא רבנו כי אין זה נחשב פריעת ראש. אולם הוסיף ואמר כי דומה הדבר לאחד האוכל בשר כשר ועושה עצמו כאוכל דבר אחר".
2. וכן שמעתי מהגה"צ רבי דן סגל שליט"א שרבינו אמר לו בזו הלשון: "פיאה אצלי זה דבר מאוס ביותר. למה הדבר דומה? ליהודי האוכל בשר כשר ועושה הכל כדי שייראה אוכל טריפה. כך בענין זה, באים לקיים מצוות כיסוי ראש, ובמקום לכסות את הראש הן עושות הכל שייראה מגולה".
3. ואמר גם, אחרי שאמרו למישהו שהוא אוסר: לא אסרתי.
4. וכן אמר כשהרבי מגור שלח לשאלו אם נכון שמוכן לחתום שאסור: "איך אפשר לאסור את הפאה? הרי אנששים יראים ושלמים נוהגים בזה היתר. לא חתמתי.."
אח"כ הטעים והבהיר שכוונתו רק לאותן פאות קצרות שנועדו לכסות את שיער הראש ולא לפאות הארוכות שאותן ראוי אכן לאסור.
5. וגם אמר (מפי ר' אשר אליאך זצ"ל) ששני הכיסויים טובים ולהשאיר לה איך שהיא רוצה ואיך שהיא תבחר. ואמנם בדורות הקודמים אסרו זאת, מכל מקום כהיום זה מותר דכולם לובשים את זה (הערה: ולכאורה לכן צריך לשים לב באיזה ציבור מדובר. ד.) והכל שרי:
והוסיף ואמר: ונכון שאילו היה זה בידי, אז הייתי אוסר... מצד תקנה (לא מצד איסור)... רק זה כן: פאות שיש להן שערות ארוכות ותלתלים שזה מראה פריצות, אסורות" (ורבנו הביע שביעות רצון שבחוגים מסויימים הנשים מכסות ראשן במטפחות) יאירושי2(שכח/ה לחתום) שיחה

המשך - אמינות מקורות מגמתיים

למה אתה תוקף אישית את מחבר הספר כאילו זו משאלת ליבו? ולמה סיפוריך בשם אותו ספר הם כן אמיתיים? והרב אליהו אבא שאול העיד זאת משם הגרש"ז, תוכל לשאול אותו.
ואם כל דברי עדות של ז"ל אינם נכונים , למה אינך ממהר למחוק עדויות של כמה ז"לים בעד הפאות? ולמה אתה משמיץ את מחברי ספר "הליכות שלמה" שהמציאו כת"י מהגרש"ז?
כמובן שרק באובייקטיביות כל עדות נגד הפאה אתה ממהר לכתוב קושיות שונות, וכל סיפור בעד הופך להיות אמת לאמיתה.יאירושי2(שכח/ה לחתום) שיחה
מבלי להיכנס לעצם הדיון, אעיר כמה הערות צדדיות: (א) מה שהגר"ש אוירבך מעיד בשם אביו, זה לא לא מחמת שכנוע של מאן דהו ח"ו (אחרת הגר"ש ח"ו משקר); (ב) אם הר"א בריזל שִכנע בדעתו את אחד מגדולי הדור ומחשובי ראשי הישיבות, זאת אומרת שדבריו בסוגיה זו הם רציניים ביותר, ואין מקום לבטל אותם בנימוקים שהוא "מלמד דרדקי"!... (ג) קשה לבטל עדות של בנו בכורו של הגרשז"א המעיד בכתב, מפני שמועות בע"פ (בשם הג"ר עזריאל והגר"י גנס, - מי אמר שהם אמרו כן?), ובפרט שיש ג"כ שמועות בע"פ הדומות יותר לכיוון של הגר"ש. (ד) השמועה המוסמכת בשם תלמידו המובהק, הג"ר אביגדר נבנצל שליט"א, היא ג"כ הולכת כדרך דברי הגר"ש. (זו לא שמועה, אלא עדות של הרב יוסף אליהו שמעיד בשם רבו, שעבר על הספר ואישר את תכנו, כמובא בח"א עמ' ד-ה, כולל שמועה זו משמו!). (ה) כתוב שם שהגרשז"א חתם על מכתב כנגד הפאות, על איזה מכתב מדובר? מה תוכנו? (ו) מהתרשמות כללית מהעדויות ומהשמועות השונות נראה שהגרשז"א אחז, שאע"פ שאין למחות ביד המקלים לצאת בפאה נכרית לרה"ר (שהרי המ"ב ועוד פוסקים התירו זאת), מ"מ זהו דבר מכוער לחפש את הדרך 'לעקוף' את איסור התורה, ובפרט בענייני צניעות. (ז) היות ויש בינינו ויכוח טרמינולוגי (האם פירוש המילים "התנגד בכל תוקף" הוא אסר, כהבנתך, *או* ש"התנגד בכל תוקף", היינו ראה זאת כדבר לא ראוי ואף מגונה), לכן שיניתי את הניסוח לעדין יותר.
כתיבה וחתימה טובה ויום טוב! למאי נ"מ? 08:30, 21 באוגוסט 2012 (IDT)
אני לא מבין כיצד ניתן להשתמש בספר ותשקוט הארץ כמקור ולו חלקי, לאחר שכבר סיכמנו שדעתם של גדולי תורה צריכים להוסיף בספריהם ולא באתרי אינטרנט או בספרים מגמתיים שיצאו על ידי אחד מהצדדים. טישיו * שיחה 09:23, 21 באוגוסט 2012 (IDT)
הביקורת של כבודו היא על חכם אליהו אמזלג הי"ו, ולא עליי (כמובן), שאני רק טענתי כנגד חכם אליהו אמזלג מהסיפורים שהוא ציטט. אכן, השמועות שהבאתי בגוף הערך הם מדברי הרב שמואל אוירבך בעצמו (בהסכמה לספר מאוסרי הפאה) ומספר 'סוד הנישואין' בשם הרב נבנצל, שכפי שהבאתי בתגובתי הקודמת הרב נבנצל עבר על כולו ואישר אותו, ומלבד זאת, מחברו הרב יוסף אליהו הוא הסופר הגדול של שיעורי הרב נבנצל ותלמיד מובהק שלו, איננו מיוחס לשום צד במחלוקת זו, ואין להטיל ספק על הדברים שמביא בשם רבו (ובפרט שרבו אישר אותם וכנ"ל). כתיבה וחתימה טובה! למאי נ"מ? 09:29, 21 באוגוסט 2012 (IDT)
כמובן שטענתי מכוונת על אמזלג שמשתמש ממש באותה טענה כדי לדחות הרבה מטענות האוסרים ובה בעת מציג כמקור את הספר המגמתי (והנאה) הנ"ל. טישיו * שיחה 05:33, 22 באוגוסט 2012 (IDT)


לידידי הרב טישיו,

"ותשקט הארץ" יכול להיות מקור לעדות בשם הגרש"ז, כמו תלמידים אחרים של הגרש"ז, וכמו בנו - שהוא מאוד מוטה בנושא, ומאוד חד צדדי. הספר אינו "מגמתי" ועדיין לא נמצא בו "שקר" כלשהו. "מגמתי" פירושו מנסה לעשות תעמולה תוך דריסת המתנגדים לשיטה ותוך עיוות וסילוף של דברי המתנגדים.

ואם סיכמנו שדעתם של גדולי תורה צריכים להיות בספריהם - אם כן יש להשמיט את כל העדויות בשם הגרש"ז, כולל מה שכתב בנו ב"מכתב" שאינו ספר כלל. ואם מביאים זאת - יש לציין כנגד מה שכתב "ותשקט הארץ". בברכה, אליהו אמזלג 19:59, 22 באוגוסט 2012 (IDT)

קודם כל יש למחות על סגנון הביטול של המכונה אליהו אמזלג כנגד כל מי שלא כותב כדבריו, ומאידך אמונה עיוורת במי שסבור אחרת. וזה ציון הדברים וחלק מהשיטה העוברת בדבריו. לכן יש לבדוק את עריכותיו המגמתיות: הגר"ש אוירבך הוא מוטה, הגר"ש משאש הוא עמוד ההוראה בדורינו... הגרש"ז אוירבך ז"ל לכן אין לסמוך על עדויות משמו.. אבל עדויות אחרות הם בסדר.. הרב ליפשיץ אינו נאמן, אבל לרב שילה יש טלפון ואפשר לשאול אותו.. וכי הרב ליפשיץ בריזל הביא סיפורים, או מהלך שלם בסוגיא, האם הרב משאש הצליח לדחות את המהלך הזה? לא.אבל לפי עריכתו המגמתית של אמזלג, אין להביא כלל את דעת הרב ליפשיץ בריזל. והאם כל מה שהביא אמזלג זה מדברי גדולי ישראל בספריהם? כמו שהוא דורש כאן? וכי יש סתירה בין דברי הגר"ש אוירבך לאביו? שגם בעדויות לעיל מופיע שאמר כי יש לאסור את הפאות היום, כעדות הרב דן סגל, גם הוא לא אובייקטיבי? והגר"ש אוירבך כתב דבריו כנגד הפאות המצויות היום, שלהן התנגד הגרש"ז בכל תוקף לאסור מעיקר ההלכה, ולכן יש להוסיף לערך פרק המבהיר שהדיון בדעת שלטי הגיבורים או מגן אברהם לא נוגע לפאות ימינו, אותם אוסר לכתחילה הגרש"ז.יאירושי2(שכח/ה לחתום) שיחה
יאירישו, אותם מילים עצמם היו יכולות להאמר גם ללא ההתקפה האישית, וגם אז היו מתקבלות באותו פן מידה בהתאם לתוכנן. לגופו של עניין, אמזלג שאל אותך האם העדויות שכתבת לעיל"שמעתי" וכו' נדפסו באיזה ספר? אם הרב בריזל היה כותב אותן באיזה ספר, והן בשם אדם חי (כגון הרב דן סגל שליט"א), גם אותם ניתן לקבל באותה מידה. אמזלג טוען ובצדק, שניתן לסמוך על החזקה דבמידי דעביד לאיגלויי לא משקרי אינשי. אם בן אדם, גם אם הוא מגמתי, כותב עדות בספר, וניתן לברר את השמועה מכיוון שמוסר העדות חי ויכול להכחישו, יש סברא לקבל את העדות. טישיו * שיחה 01:52, 23 באוגוסט 2012 (IDT)
ציינתי פעם ופעמיים את המקור לכל שמועה, והבאתי עדויות גם בשם רבנים חיים וגם כאלה שנפטרו, אז הוא נטפל לאיזה אחד שנפטר וטוען מי אמר וכו'. אבל הוא סתם יורה באפילה טיעונים שסותרים זה את זה ממקום אחד לשני, ולכן היה גם צורך להדגיש את זאת.
ולגבי דברי למאי נמ, לא הבנתי מי כתב בשם אגרות חזון איש את הביטוי הזה, אבל מצאתי את זה מצוטט בשם ספר דברי שלום, שם זה מופיע בשם הגרח"ש קרליץ, ואיך ניתן להשוות זאת לעריכה המגמתית של אמזלג את הדברים של הגרי"ש אלישיב?
יאירושי2 20:51, 23 באוגוסט 2012 (IDT)
ולא הבנתי מי כתב בשם אגרות חזון איש את הביטוי הזה, אבל מצאתי את זה מצוטט בשם ספר דברי שלום, שם זה מופיע בשם הגרח"ש קרליץ.יאירושי2 20:51, 23 באוגוסט 2012 (IDT)
הנה דוגמא טובה לשקרים בעילום שם. הספר "דברי שלום" יצא לאחרונה, גם הוא בעילום שם, תוך התנצלות המחבר בהקדמה שהדבר מפריע לו בשלום בית. ושם מופיעה ה"שמועה" בשם החזו"א שפאה יש לה ריח של איסור דאורייתא, בשם "הגרח"ש קרליץ". שימו לב: שמועה זו הופיעה במשך עשרות שנים (!) בפשקווילים וחוברות וספרים, והכל בעילום שם, ללא שהוברר מיהו בעל השמועה... שמכחישה את כל תלמידי החזו"א מגדולי הדור, שטוענים שאדרבה, העדיף פאה, וגם אשתו הלכה עם פאה (כמובא בסיפור בספר "מעשה איש"). הסגנון "איסור דאורייתא" מאוד מתאים לרב ליפשיץ, שבכל הזדמנות מדגיש שזה איסור דאורייתא, בניגוד לדעתם של רוב האוסרים שאסרו מדרבנן. לאחר שהיו קולות רבים נגד השמועה בעילום שם (שגם התפרסם בפשקווילים תחת המקור: "איגרות חזון איש"...) לפתע הופיעה השמועה בספר האחרון (בבחינת מאסף לכל מה שהופיע לפניו) תחת שם מלא, והפלא הגדול: הוא ז"ל... אליהו אמזלג 02:23, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
דברים אלו שכתבת הם דוגמא טובה להשמצות השונות המופצות שנים ארוכות בטוקבקים שונים... דברים שבאו מחלומות בלהות והמצאות שונות ומשונות, והרב ליפשיץ המציא את זה כי זה מתאים לו.. זה לא נקרא השמצה, זו "תרומה לערך", זה ממש מה שחסר לקיתונות ההשמצות שלך כנגד האוסרים, אבל עדות זו אינה נכונה, למה? כי הוא ז"ל. ממש מוזר אם כך, איך אפשר להאמין לכל מספרי הסיפורים האחרים בשם אנשים ז"ל? אלא כי הם מתירים, לכן צריך להביא אותם. ולהשמיץ את מביאי השמועה, אבל מה הקשר בין זה לבין שאלתי, מי הוא שכתב את זה כאגרות חזון איש? לא משנה, העיקר להשמיץ.

יאירושי2 02:37, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

ראשית לדיון העקרוני: לדעתי בגוף הערך יש להביא רק מקורות משנכתבו ע"י כותבים שהוחזקו כנאמנים בהבאת דברים משם ת"ח בנושאים שונים (כדוגמת הליכות שלמה והרב יוסף אליהו) או ע"י גדולי תורה מפורסמים (כדוגמת הרב שמואל אוירבך). מקורות שאינן כאלה - יבאו בסגנון "יש הטוענים שהרב... אמר..." ובהערת שוליים לציין את המקור.
מאידך, בנושא זה של הפאות נכתבו שקרים וסילופים ברורים, ע"י כותבים מגמתיים משני המחנות, למשל שהחזון איש כתב באגרותיו שלפאה יש ריח של איסור דאורייתא, ולצערנו גם אצלנו בערך עוותו דברי ה'וישמע משה' בשם הגריש"א, כך שצריך להיזהר מסילופים משני הכיוונים.
אוסיף עוד, שכבר כתבו כמה שבדורנו בטלה החזקה שאדם לא משקר במלתא דעבידא לאיגלויי...
וכעת אפנה לחכם אליהו אמזלג הי"ו, ואנסה להשיב על הטענות שכתב לי לפי סדר האותיות שלו.
א. אם הגרשז"א הצטער רק על חלק מהפאות, ובנו הגר"ש שליט"א מטעמים מגמתיים כותב שהפאות גרמו צער לאביו הגרשז"א (מבלי לסייג שמדובר רק על חלקן) - זה שקר, שח"ו לייחס לו. (וכבר מילתי אמורה, שהגרשז"א סבר שיש בעצם עניין פאה נכרית טעם לפגם של ניסיון 'לעקוף' את איסור התורה, ולעשות אותו דבר בדרך מותרת, וזה - כנראה - מה שגרם לו צער, גם אם הפאות אינן מושכות תשומת לב מיוחדת כבגד אדום).
ב. אם הוא הצליח לשכנע את אחד מגדולי הדור - זה מראה שאלו דברי טעם, גם אם יש חולקים. (אגב, שכחת לציין שכמה גדולים נתנו לו הסכמה, ובה ציינו בפירוש את הסכמתם לחידוש זה).
1. לגבי דברי הרב ליפשיץ-בריזל שליט"א - אתה נוהג בצורה לא יפה, ראשית הטענה שהוא "משווה את כל גדולי הדורות הקודמים, בעבר ובהווה, שדנו בפאה נכרית, כעמי הארצות שלא זכו להבין את הגמרא/את הש"ג/את המג"א..." - היא לא נכונה, אדם שחולק על האחרונים (בדעת הקדמונים) איננו משווה אותם לעמי ארצות, כשם שהפנ"י איננו משווה את התוס' לעמי ארצות ח"ו, וכבר כתבתי לך זאת לעיל, ואתה ממשיך לחזור על טענה זאת מבלי להשיב בדברי טעם.
2. לגבי אישיותו של הרב ליפשיץ-בריזל כתבת שאינך מכיר אותו, וייתכן שהוא ת"ח, אך הוא מלמד דרדקי. - אינני יודע מהיכן אתה יודע שהוא מלמד דרדקי אם אינך מכירו, אך אציין שגם הקצות היה מלמד (לצעירים בני 15-17), ואעפ"כ הוא נחשב לאחד מגדולי האחרונים...
ג. בציטוט שלך מדבריו כתוב: "ונאמנים עלי הרב גנס והרב עזריאל אויערבאך, וכמה מידידי שלמדו אצלו", כלומר הוא לא שמע בעצמו, אלא שמע מאחרים ששמעו, ויש כאן חסרון של "עד מפי עד". (אגב, מדוע נאמנים עליו חכמים אלו, ולא חכמים אחרים - כהגר"ש - המעידים דברים אחרים?...)
חוץ מזה, גם אם איננו מתחבא - זה נשאר שמועות בע"פ, שיש בהן בעיה של חוסר דיוק, אם לא נאמרו ע"י דייקנים קפדנים או גדולי תורה השמים לב לחילוקי ניואנסים דקים, וזאת עוד מבלי לדבר על נושא האמינות.
חוץ מזה, כבר העיר יאירושי, שגם 'הצד השני' לא מתחבא, לא הרב ליפשיץ-בריזל שליט"א שטלפונו מופץ ברבים, ולא הרב יהודה נסיר או כותבים אחרים.
ד. כתבת "הרב יוסף אליהו כותב בשם "רבו" למה הוא לא מציין את השם?" - שאלה טובה, אך לא רלוונטית, כי כך במקובל בהרבה ספרים תורניים (למשל, בספר 'וזאת הברכה' הכינוי "אחד מגדולי הדור", הוא הגרי"ש אלישיב זצ"ל), ומלבד זאת המחבר נהג כך בכל הדברים שהביא מהרב נבנצל בספר זה, ולא רק בשמועה זו. (אגב, גם דברים שהובאו מדברי רבנים אחרים עברו את שבט ביקורתו של הגר"א נבנצל, ע"ש למשל בעמ' כז-כט ובהערה ב בסוף הספר, כך שהוא הסכים לכל הכתוב בספר, וק"ו לדברים שהובאו בשם "אחד מרבותיי" - הלו זה הוא עצמו!...)
עוד כתבת: "וכיצד ההסכמה מועילה לדברים בשם רב אנונימי?" - עניתי לזה לעיל, וחבל להטיל צל של פיקפוק באחת השמועות היותר אמינות יחסית.
עוד כתבת: "האם תלמידו של הגרש"ז, הרב נבצאל, הוא תלמידו היחיד?" - לא, הוא לא תלמידו היחיד, אך הוא המובהק ביותר, ולמד עמו עשרות שנים בחברותא מידי יום, ושטח לפניו מאות שאלות. אם תסתכל, למשל, בהקדמת ספרו 'ביצחק יקרא' ותראה את הסכמת הגרשז"א (לפני למעלה מארבעים שנה!), תיווכח שזו אחת ההסכמות הכי מופלגות שיצאו מתחת ידו, אם לא המופלגת ביותר. (בני הגר"א נבנצל, פרסמו שנית את ההסכמה בהקדמת לסדרת 'ירושלים במועדיה').
בכל אופן, אם הייתה מחלוקת מפורשת בין בניו ותלמידיו, היה כדאי להביא זאת כך, אך בינתיים כל השמועות נראות שדעתו לא הייתה נוחה מהניסיון לעקוף את הדין וכנ"ל, אע"פ שלא היה מוחה כנגד הנוהגים כדעת המ"ב ופוסקים נוספים.
עוד כתבת: "האם הוא יכול לסתור דברים שכתב הגרש"ז במפורש?" - הוא לא סותר שום דבר, כפי שכבר הוסבר לעיל.
עוד כתבת: "האם לא מצינו שתלמידים שונים טוענים אחרת בשם אותו רב?" - עניתי לזה כבר. אגב, מעניין שגם דברי הגר"ש, גם דברי הגר"א נבנצל וגם הכתוב בהליכות שלמה (שהוא - לדעתי - הספר האמין ביותר על דעת הגרשז"א בנושאים שונים, ודומני שהוא משקף את דעת בני הגרשז"א וחתניו), מתאימים זה לזה.
ה. כתבת: "נראה שלא עיינת כהוגן, כתוב שם שהגרש"ז לא רצה לחתום על מכתב כנגד פאות" - פתאום כבודו מצטט את השמועות שהביא יאירושי, ושכח את דבריו בעצמו: "שאלו את הגרשז"א זצ"ל מדוע התיר לאברך שאשתו תחבוש פאת קוקו אף שחתם על מכתב האוסר פאות. אלו והשיב שאותו אברך אמר לו שמחצית מנשות האברכים בכולל שלו חובשות פאות אלו, ולכן אמר לו - שחבישת פאה זו מותרת שם" (מתוך ההודעה הפותחת את הדיון בדעת הגרשז"א).
אם אכן הוא לא חתם על המכתב, כדבריכם כעת, זו ראייה שהשמועות שהביא יאירושי יותר מדוייקות מהשמועות שהביא ב'ותשקוט הארץ'...
עוד כתבת: "מעניין שבנו, האמור לבטא את דעת אביו ולא את דעת עצמו, כן חתם על מכתב כזה... מעניין שהגרש"ז כתב שלא למחות "חס ושלום" בלובשות הפאות, ובנו כן מעודד את המחאה... האם אכן בנו מבטא את דעתו?" - ודאי שדרכי הפעולה וסגנון ההתייחסות לתופעות בעייתיות שונה בין האב לבנו, הגרשז"א נמנע מלהתערב בשאלות ציבוריות, פוליטיות או מפלגתיות, ובנו כן מתערב. עם זאת, בנו בדר"כ נמנע מלחלוק על אביו בהלכה.
חוץ מזה, גם אם הבן חולק על אביו, זה לא הופך אותו לשקרן, ולגבי מה שהוא אומר *בשם אביו* - הוא נאמן.
ו. כתבת: "מכל העדויות כולם יחד נוצר הרושם שהגרש"ז התיר פאות, ואסר פאות מסויימות, ולא התנגד אלא לפאות הפרוצות, והעדיף מטפחת כמו הגרי"ש אלישיב" - לדעתי, זו התרשמות רק מהשמועות שהביא יאירושי (המסייגת אותן מאד...), ולא מהשמועות המדוייקות יותר הנמצאות בגוף הערך, ולכן לדעתי נראה יותר שהגרשז"א לא מחה בנשים ההולכות בפאות, כי יש רבים מגדולי הפוסקים שסברו כן, אך הוא לא ראה זאת כדבר ראוי ונכון.
ז. כתבת: "ז. האם הניסוח "התנגד בכל תוקף" הוא דבר לא ראוי? מגונה?" - אני חושב שכן.
עוד כתבת: "בכל מקרה, גם זה איננו נכון, מעיון בכל המקורות" - כבר עניתי לזה לעיל אות ו.
עוד כתבת: "תוכל להביא את המקורות בניסוח שיתחשב בכולם וישלח את הקורא לעיין בכולם" - יתכן שזו הדרך הנכונה, עכ"פ לעניות דעתי בפנים ערך צריכים להופיע דברי הגרשז"א הכתובים והעדויות המבוססות יותר (דברי בניו ותלמידיו המובהקים בעצמם, וכן 'הליכות שלמה' והרב יוסף אליהו וכנ"ל), ובהערת שוליים לציין למקורות המגמתיים במידה ולא נפלה בהם טעות (או שקר) ברור.
ביחס לדברי מר המומענים לחכם טישיו הי"ו
עניתי להבדל בין המקורות השונים דברי לעיל, אך עצם הניסיון להשוות בין הגר"ש אוירבך ל'ותשקט הארץ' (שמצא חן בעיני בדברי הטעם שבו) יש בו פגם, וכבר אמרו חז"ל (שבת קיט:) "לא חרבה ירושלים אלא על שהשוו בה גדול וקטן" (כ"ה הנוסח באיכה רבה א, כ; וע"ע ילקו"ש ישעיה רמז תכה).
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל! למאי נ"מ? 16:04, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

המשך - דעת הגרשז"א, היחס לאמינות מקורות מגמתיים וכיצד להכניס לערך עדויות בשם...

ידידי היקר למאי נ"מ,

א. אני חולק עליך בדיון העקרוני. כל מקור שהובא בספרו של אותו פוסק (וגם ספר שלא כתב אך מיוחס לו - כדוגמת "דינים והנהגות מהחזון איש"), יש להכניס לערך בציון המקור, ומקור שהוחזק כ"אמין" או מקורות אחרים יש להביא כ"יש הטוענים שהרב... אמר".

ב. למה אתה מכליל את "שני המחנות" בשקרים וסילופים ברורים? האם יש ספר או פירסום כלשהו מצד המחנה של מתירי הפאה (לקט שכחת הפאה, כדת וכדין, ותשקט הארץ, חן וכבוד) שפירסם משהו שהתגלה כשקר וסילוף ברור? מדוע אתה מוציא שם רע?

ג. אצלנו בערך אין זה ספר או פרסום כלשהו והערך נכתב ע"י אנשים אנונימיים כמוני וכמוך, וגם דברי ה"ישמח משה" אינם דבריו של פוסק כלשהו אלא עדות ככל עשרות העדויות בשמו של הגרי"ש, ועדות הסותרת לכאורה את דברי הגרי"ש, וגם דבריו לא "עוותו" אלא הוצגו באופן שיותר מתאים לדעתו המשתקפת בוידאו ובדברי הרב קארפ.

ד. הגרש"ז לא ראה בפאות דבר ראוי? אין זה ניסוח מתאים ואין זה ניסוח הולם. ואם השמועות שהביא יאירושי הם מהספר "חכו ממתקים", יש להכניס אותם כנ"ל בשם "יש הטוענים" עם הפניה לספר "חכו ממתקים", וזאת אחר הבדיקה שאכן הדברים נמצאים שם, כמו שבדקת את הספר "וישמע משה".

ה. התנגד בכל תוקף זה משקף את דעת הגר"ע יוסף, ולא את הגרש"ז אוירבאך. בערך יש להביא את העדויות כולם, את דברי הגרש"ז עצמו, ואת דברי אחרים בשם "יש הטוענים".

בברכה, אליהו אמזלג 21:47, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

אמינות הרב ליפשיץ מול ההשמצות כנגדו
הסיפורים על טוען רבני ששכחת את שמו ועוד אגדות בסגנון זה הנפוצות בכל אתרי האינטרנט עד לזרא, אינם מפריכים את הבנת הרב ליפשיץ בדברי השלטי גיבורים, כמו כן השמצתך אותו כאילו סילף את דברי החזון איש. ואחד כמוך שבא למחות על השמצות, לפחות למראית עין תכתוב בצורה מכובסת אולי מישהו יאמין לך בסוף שאתה נגד השמצות.. והוא הביא סימוכין לדבריו מאחרונים שונים, אז ודאי שיש לציין זאת. אז אחד הרבנים אמר שאינו רב.. האם מישהו מאמין לזה בכלל? אז מה אם הרב פולק כתב לא כך באור ישראל, זו ממילא לא הטעות היחידה בדבריו. והרב ליפשיץ הסביר שדבריו בנויים על כת"י שהתגלה ולפיו מוכרחים להסביר כך בדעת הש"ג, אז הטענה כאילו זה זלזול בגדולי עולם היא דמגוגיה בעלמא.
אמינות הגר"ש אוירבך מול אפסות המשמיצים אותו ומסלפי דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל.
ואיך הסיפורים של ותשקט הארץ הנ"ל סותרים או מאפילים על דברי הגר"ש אוירבך בשם אביו הגרש"ז? ומה פתאום ותשקוט הארץ ישר ואמין, ומה העדות שלו מכלי שלישי ורביעי טובה יותר מעדות הגר"ש אוירבך? אכן הוא הצטער צער רב והתנגד מאוד לפאות, אפילו אם לא אסר מעיקר הדין, הוא בהחלט לא ראה בהם דבר ראוי, הדבר מופיע בספריו גם כן, בכתב ידו, ובשמועות משמו. זה נוסח נכון ומצויין. ומה המקום לרמוז כאילו הגר"ש אוירבך שינה מדעת אביו? בגלל שותשקוט הארץ ציטט חצי סיפור מחיכו ממתקים ולא ציטט מה שלא נח לו? זה נקרא אדם ישר ואמין??? ולמה מה שהוא הביא מחיכו ממתקים אי"צ לבדוק רק מה שהביאו אחרים? אדרבה, מכאן ראיה ההפך. ומה עם ספר "ועליהו לא יבול", שכתב שלא למחות חלילה באנשי חב"ד, זה נכתב בהקשר אחר, כפי שנחשף באתר ערוץ7 ובעוד מקומות, אז מזה ראיה בדעת הגרש"ז וכנגד בנו הגר"ש??? (הגם שאין קשר גם ככה, הגר"ש לא מחה ולא כתב למחות, אלא הביע מה ששמע מאביו את צערו, וקרא ללבוש מטפחת לכתחילה, שזה המסקנא מכולם, וגם ותשקט הארץ ושאר ספרי המתירים המגמתיים לא יכולים להתעלם מזה, אז עוסקים ב"סתירה", הרי נאמר בציטוט באינטרנט שלא למחות, אז ודאי שהתיר פאות.. שזה לכשעצמו דמגגוגיה גדולה.) ומה העיד רבי עזריאל אוירבך? ומדוע אתה מנסה לטעון נגד ספר הליכות שלמה, שודאי יותר מוסמך ומביא כתב יד התואם את דברי הגר"ש אוירבך שליט"א שמרן הגרש"ז סבר שרוב הפאות היום אסורות, כמו שמשמע למעיין הישר בדבריו בשו"ת מנחת שלמה. אז הכל מגמתי, מול החצי שורה שאין למחות, שלא ברור כלפי מי נכתבה?
אמינות וישמע משה מול העריכה המגמתית של אמזלג.
המכונה אליהו אמזלג ממשיך לעשות מעצמו צחוק, וחושב שכולם טיפשים ואולי ימאס למישהו אחרי שהוא יחזור על ההצדקות המגוכחות והעילגות על עריכתו המגמתית. את דברי "וישמע משה", ואז הוא כותב כי "וגם דברי ה"ישמח משה" אינם דבריו של פוסק כלשהו אלא עדות ככל עשרות העדויות בשמו של הגרי"ש, ועדות הסותרת לכאורה את דברי הגרי"ש, וגם דבריו לא "עוותו" אלא הוצגו באופן שיותר מתאים לדעתו המשתקפת בוידאו ובדברי הרב קארפ."
פתאום זה אינו דבריו של פוסק כלשהו, אז יש מצווה לעוותם כדי שיתאימו לביאוריו בדברי הרב קארפ שלא היו ולא נבראו ובביאורי ותשקט הארץ לדברי הגרי"ש אלישיב.. אחר שכזכור בוישמע משה נכתב שהטוב ביותר זה מטפחת, הוא עיוות את דבריו באופן הפוך לחלוטין כאילו החומרא היא פאה אבל אפשר להקל במטפחת. אך אם היה כתוב ההפך, ודאי שכל מי שהיה מקשה מהעדויות האחרות בשם הגרי"ש אלישיב, היה ננזף כאן על ידי הצדיק הגדול, איך הוא אומר שוישמע משה אינו אמין? מישהו עדיין לא הבין שיש לו אג'נדה שהיא הנכונה מי שמסכים איתה הוא גדול הדור אבל מי שלא, שקרן ולא אמין? האם יש משקל נוצה בכלל לדעתך על אמינות מקור כלשהו או יש להתייחס ברצינות לעריכותיך?
(רוב המקורות מדברי הכותב בפורום מסויים שחקר את הנושא, וחלק מההערות מדברי ת"ח אחר.)
יאירושי2 00:07, 24 באוגוסט 2012 (IDT)


הקישורים שהבאת הם דוגמה למה שאמרתי על סיפורי בדים המופצים באינטרנט, ולא כתבתי שזה אתה, אז למה מיהרת לומר שכתבתי זאת?... וכעת המקור הוא אתרי אינטרנט מכותבים ברבריים כפי שרואים מסגנונם, כל אחד יכול לספר על פלוני ואלמוני, אבל העניין הוא לא סיפורי מעשיות על הכסף הזה או אחר, אלא על המהות עצמה, וכפי שכתבתי לעיל , מה שעשית, זה השמצתו של הרב ליפשיץ, במסווה והיתממות שהנה הוא כתב ואחר כתב ואיזה ירחון שאל עליו שאלה. וכי ויקישיבה בא להכריע? אלא לציין את הדעות, ודעתו של הרב ליפשיץ חשובה הרבה יותר מדעתו של ותשקט הארץ או לקט שכחת הפאה, כפי שהבאתי מ"שכחותיו". ואם אינך יודע על איזה כתב יד הוא סתמך, אולי תלמד את דבריו במקום להפיץ עליו השמצות ושקרים ולשאול שאלות תם. ולמה אתה מתעלם מתשובותי וחוזר על שאלותיך בסגנון שונה? ולמה אתה ממציא שהוא כביכול הוחזק לשקר.. בניגוד ללקט שכחת הפאה וחן וכבוד ששיקרו כמו שהבאתי לעיל? למה אתה משקר שלא השמצת את הגר"ש אוירבך כאילו שינה ולא שיקף את דעת אביו במדוייק? למה אתה מתעלם מדברי על ותשקוט הארץ ובמקום לענות עליהם חוזר שנית על שאלותיך, אחרי שלא ענית על מה ששאלתי על דבריו? למה אתה מתעלם מהעובדה שלקט שכחת הפאה וחן וכבוד השמיטו את כל השאלה שנשאלה בפני הגרש"ז אוירבך וחוזר שוב על הקושיה האווילית הזו? למה אתה מתעלם ממה שהשבתי שאין סתירה גם אם יהי כדברי אלה שהוחזקו לשקר, לבין כתבי הגרש"ז עצמו? למה אתה מתעלם מדבריו במנחת שלמה והליכות שלמה? ולמה אתה מצטט מהחיכו ממתקים רק מה שנח לך? ולא את שאר דבריו וכן את הדברים שהביא בשם הגר"א אבא שאול וכן את עדות הגר"ד סגל, זה לא נוח לך? האם הליכות שלמה לא מציין שמדובר בכתב יד? למה אתה ממציא המצאות באוויר? כי אתה יודע שממילא לא תתנצל ותמציא משהו חדש לענות בו? למה אתה כותב שאני משמיץ אותך בעניין ה"וישמע משה" אחר שתיארתי במדוייק מה היה? למה אתה קורה לעריכה מגמתית ופסולה שלך המראה כי הוחזקת לסלף, "טעות כתיב". ולמה אתה מנסה להמציא הסברים טיפשיים כאילו יש קשר לבין מה שכתבת לדברי הגרמ"מ קארפ? ממה אתה חושש בדיוק?

יאירושי2 02:54, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

יאירושי, כתבת: "ומה עם ספר "ועליהו לא יבול", שכתב שלא למחות חלילה באנשי חב"ד, זה נכתב בהקשר אחר, כפי שנחשף באתר ערוץ7 ובעוד מקומות" - האם תוכל להסביר באיזה הקשר ולתת קישורים לדבריך? כתיבה וחתימה טובה! למאי נ"מ? 01:40, 24 באוגוסט 2012 (IDT)


חכם אליהו אמזלג הי"ו, כתיבה וחתימה טובה. אתייחס לפי סדר האותיות של מר.
א. כתבת: "אני חולק עליך בדיון העקרוני. כל מקור שהובא בספרו של אותו פוסק (וגם ספר שלא כתב אך מיוחס לו - כדוגמת "דינים והנהגות מהחזון איש"), יש להכניס לערך בציון המקור, ומקור שהוחזק כ"אמין" או מקורות אחרים (כולל גדולי תורה המפורסמים בנטייתם לדעה פלונית כדוגמת הגר"ש אוירבך שמחזק בכל עת את מתנגדי הפאה) יש להביא כ"יש הטוענים שהרב... אמר"." - לא הבנתי מה ההבדל בין דברי הגר"ש אוירבך לספר 'דינים והנהגות מהחזו"א' שנתב ע"י תלמידיו (בדיוק כמו הליכות שלמה)?
ב. אינני יודע להצביע על שקר מפורש באף אחד מהספרים שעסקו בתחום, אבל בפרסומים אחרים (כמודעות רחוב וככתיבה באינטרנט), לצערנו הרב, מצאנו שקרים/סילופים משני הצדדים.
ג. ...
ולמסיפור המחודש,
א. 1. כתבת: "זה לא ממש 'שקר', כי בנקל אפשר לפרש את דבריו על הפאות הפרוצות" - כמו שאפשר לפרש שכל מתירי פאה נכרית התירו רק כשהיא מכוסה ברדיד מעליה...
2. עוד כתבת: "ואולי הגר"ש סבר שמותר לשנות במקרה זה כדי "להציל" את עם ישראל ולהלביש את נשות ישראל בבנדנות?" - כדאי לך לסוע מהר לירושלים וללכת לבקש ממנו סליחה על מה שכתבת, הן על תוכן הדברים והן על סגנונם.
3. עוד כתבת: "מכל מקום, יש להביא את דבריו תוך הסתייגות ("יש הטוענים")" - הנוסח המקורי היה ציטוט דברי הגר"ש ולאחר מכן: "וא"כ לפנינו שמועות מוסמכות בשם הגרשז"א ש..." כלומר זה היה סיכום בדעתו, אלא סיכום עדויות תלמידיו המובהקים שהובאו קודם.
3. לגבי הביטוי "התנגד בכל תוקף" יש בינינו מחלוקת מהי משמעותו, ולכן מחקתי אותו, אע"פ שאני עדיין בדעתי.
ב. 1. כתבת: "שוב אני אומר, שהגדולים שנתנו לו הסכמה, לא הסכימו עם הרעיון הזה אלא רק חיזקו את המחבר בדרך התעמולה שלו" - לא נכון, הם בפירוש מתייחסים לרעיון בהסכמה ומחזקים אותו.
2. עוד כתבת: "והגדולים שנתנו לו הסכמה לא היו ניטראלים, אלא מהחוג שממילא אצלם זה בבל יראה ובל ימצא" - מה זה רלוונטי? האם הגרח"ק הוא לא ממילא מהחוג שפאות אצלם זה מי"ג עיקרים?
3. עוד כתבת: "ואף אחד מהם לא כתב מאמר משלו המוכיח ומחזק את דברי המחבר בענין המצאתו על הש"ג" - מה זה רלוונטי אם הוא כתב מאמר משלו או שרק כתב כן בהסכמתו? רבים מהמתירים רק כתבו את דבריהם בהסכמת איזשהו ספר.
4. עוד כתבת: "ואיך הגר"ש אוירבך הפך ל"חלק מגדולי הדור"?" - התשובה היא: ע"י שקידתו בתורה, עבודת המידות, הרבצת תורה, שימוש ת"ח, אבהות לתלמידיו ושאר מעלות טובות. שאלתך היא שהוא היחיד, אזי נזכיר שגם כמה מהמסכימים הצטרפו לשיטה זו.
5. עוד כתבת: "ולמה אתה מתעלם שלפי שיטה זו, יוצאים כולם עמי הארצות?" - אני לא מתעלם אלא עונה, אבל אתה בוחר להתעלם מתשובתי, יחד עם האשמתי בהתעלמות, וחבל. שוב: אם אני חולק עליך, אינני אומר שאתה עם הארץ. אם אני מסביר אחרת ממך את השלט"ג - זה לא אומר שאתה עם הארץ לדעתי, וה"ה לדבריו ביחס לאחרונים.
ג. 1. לא הבנתי לא אין כאן עד מפי עד. 'ותשקוט הארץ' מפי הג"ר עזריאל והגר"י גנס שליט"א.
2. עוד כתבת: "הרב ליפשיץ בריזל כבר הוחזק בשקרים שכתב (בין היתר - אחראי לשקר הגדול בשם החזו"א) - כמובן, שעד שלא תביא הוכחות לדבריך, זה בגדר 'השמצה'. (אינני אומר שזה לא נכון, אלא שאמירות כאלו על מישהו כשהן חסרות ביסוס - זו השמצה.
3. כנ"ל לגבי כל מחבר שאתה טוען שיש בספרו שקרים - אם לא תוכיח זאת, זה השמצה.
4. לא הבנתי לשם מה הבאת את הסיפור על הרב ליפשיץ-בריזל וה-100,000$, אם בכדי לטעון שהוא שקרן - כמובן שאין להעמיד לעד המעיד בשם "כמה ת"ח מופלגים (ביניהם טוען רבני מירושלים ששכחתי את שמו, ואם תרצה אחפש)" כדי לפסול מישהו.
ד.' אפשר להכניס את דברי הרב יוסף אליהו שליט"א בשם "יש טוענים" - אם גם 'דינים והנהגות' יובא כ"יש טוענים" שהחזו"א...
ה. 1. כתבת: "מה שהבאתי מ'תשקט הארץ' (לא דברי עצמי..) הוא מכתב הגרש"ז נגד 'פאות קוקו' ושאר פאות, בתקנון שהוא חתום עליהם" - האם תוכל לצטט את המכתב? מה כוונתך "ושאר פאות" - הוא חתם כנגד כל הפאות?
2. עוד כתבת: "מה שהביא "יאירושי" מדבר מכתב כללי נגד פאות, ותמיהה של האדמו"ר מגור, שזה מופרך ביותר, כאילו האדמו"ר מגור תלוי בדעת הגרש"ז" - לא מופרך כלל, לא 'תלוי' בדעתו, אלא מתחשב בה, מעריך אותה ומברר אותה.
3. עוד כתבת: "לגבי ההבדלים הנחרצים בין הגרש"ז לבנו הגר"ש, לא ענית כלום. דעת הגרש"ז המשתקפת מכתביו, נוגדת בהחלט את דעתו של בנו. הגרש"ז כתב שלא למחות חס ושלום בנשי חב"ד, ובנו מעודד מחאות כאלה, מכאן משמע שהוא חולק עליו ומקצין את דעתו" - יתכן שהוא חולק עליו, אך זה לא אומר שהוא ישקר בשמו. חוץ מזה, סגנון פעולה אחר (הכולל מחאה במי שנוהג כדעת המ"ב, אם הוא עושה מעשה לא ראוי ואפילו מגונה) - איננו בהכרח מחלוקת.
4. עוד כתבת: "ומכאן משמע שהוא "הוסיף נופך" בדעת אביו, מדעתו שלו. לא "שקרן" חלילה, ואל תכניס מילים בפי" - זה לא אני שמתי בפיך, אלא אתה חזרת וכתבת זאת בפירוש: "ואולי הגר"ש סבר שמותר לשנות [- לשקר!] במקרה זה כדי "להציל" את עם ישראל ולהלביש את נשות ישראל בבנדנות?"
ו. 1. כתבת: "הגרש"ז לא ראה בפאות דבר ראוי? אין זה ניסוח מתאים ואין זה ניסוח הולם" - למה?
2. עוד כתבת: "ואם השמועות שהביא יאירושי הם מהספר 'חכו ממתקים', יש להכניס אותם כנ"ל בשם "יש הטוענים" עם הפניה לספר 'חכו ממתקים', וזאת אחר הבדיקה שאכן הדברים נמצאים שם, כמו שבדקת את הספר 'וישמע משה'." - זו הצעה סבירה, שייתכן שתתקבל על דעת כולם. דין 'ותשקוט הארץ' כדין 'חיכו ממתקים'.
ז. כתבת: "בערך יש להביא את העדויות כולם, את דברי הגרש"ז עצמו, ואת דברי אחרים בשם "יש הטוענים"." - יש להביל בין "יש הטוענים" ל"יש המעידים", ובפרט כשהם תלמידיו המובהקים ונודעו כגדולי תורה מפורסמים.
ח. כתבת: "כמו שהגר"ש אוירבאך אינו שקרן, כך גם 'ותשקט הארץ' שהוא ישר יותר מכל אדם אחר, והוא רב מכובד בזכות עצמו, וחיבר הרבה ספרים מועילים בנושאים שונים" - עניתי לזה לעיל, בשלוש נקודות: 1. הגר"ש מעיד בעצמו, 'ותשקט הארץ' - עד מפי עד. 2. הגר"ש מגדולי הדור, ואין להשוות אליו ת"ח צעיר יותר. 3. הגר"ש היה תלמיד מובהק של אביו, הגרשז"א, והיה רגיל לדקדק בדבריו ולעמוד על דעתו; 'ותשקט הארץ' אולי טעה בהבנה.
אגב, מדוע 'תשקט הארץ' - "ישר יותר מכל אדם אחר"? ולמי התכוונת שהוא פחות ישר מבעל 'ותשקט הארץ'?
כתיבה וחתימה טובה ולילה טוב! למאי נ"מ? 01:11, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
ידידי הרב למאי נ"מ, שלום וברכה.

ראשית, אם אפשר לא לפנות אלי בתואר "חכם" וכו', עד עתה נמנעתי מלבקש אך זה קשה לי.

א. אני לא יודע מה ערכה של "כתיבה באינטרנט" וכמה אפשר לסמוך עליה, בכל אופן הספרים הם עיקר הדברים, ובספרי האוסרים מצאנו שקרים וסילופים כחול הים, ומאידך בספרי המתירים (שהוזכרו לעיל) אשמח אם תצביע לי על סילוף מסויים.

אולם מסקרן אותי, איזה שקרים/סילופים מצאת במודעות רחוב או כתיבה באינטרנט מצד המתירים? האם יש בכלל מודעות רחוב בעד פאה? אליהו אמזלג 21:47, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

הבהרה בלימוד דעת המתירים (ובהם השבט משמעון)

ידידי הרב למאי נ"מ כתב לעיל בזה הלשון: "לגבי השבט משמעון, הוא מביא את השלט"ג, ואת הבאר שבע המובא במג"א, ואת דברי המג"א, והוא דן בראיות לכאן ולכאן ולא מכריע. ואינני יודע מהיכן בראשית דבריו משמע כהמתירים".

כך כתב השבט שמעון: "בפאה נכרית מתיר השלטי גיבורים בשבת דף ס"ד, והוכיח כן מהגמ' שם. והמג"א בסי' ע"ה ס"ק ה' מביא בשם באר שבע לאסור פאה נכרית לאשה, והוא חולק עליו ומסכים עם הש"ג".

אם נשים לב, הוא מביא את המתיר, את האוסר, ולסיום את המתיר שהמג"א מסכים עם הש"ג. מסגנון הדברים מוכח שהוא מתיר (לאחר מכן הוא מפלפל בראיות לכאן ולכאן אך לא מכריע - וההכרעה היא כאן כאמור).

ראיה לכך ניתן לראות בדברי הבית יוסף ביורה דעה סימן פז סעיף ט:

"והרשב"א אע"פ שבחידושיו (שם ד"ה מתניתין) כתב שנראין דברי רבינו תם בתורת הבית (הקצר ב"ג ש"ד פד סוע"ב) כתב המבשל בחלב שבקיבה אפילו היה צלול מותר דאינו אלא כפירשא בעלמא ויש מי שאוסר בצלול אבל בשנקרש בחיי הבהמה מותר דכיון שנקרש (במעי) [בחיי] הבהמה חשוב כפרש והגאונים מסכימים להתיר עכ"ל. נראה מדבריו אלה שהוא סובר כדברי הגאונים."

הרשב"א בחידושיו מכריע כדעת רבינו תם, ולמרות זאת מסיק הב"י מדבריו בתורת הבית שהוא סובר כהגאונים, ומדוע? כיון שהוא הביא שם את המתיר, כתב שיש מי שאוסר, ושוב הביא שהגאונים מסכימים להתיר... למרות שבחידושיו הכריע כרבינו תם! וקל וחומר אם לא היה מכריע כר"ת בחידושיו.

זאת ראיה ניצחת לדברים שכתבתי. וכן יש ללמוד בשאר דברי המתירים המוזכרים בעמוד זה. אליהו אמזלג 20:51, 22 באוגוסט 2012 (IDT)

השמעתי לת"ח אחד את ה"ראיה" הנ"ל והוא אמר כי אין שום קשר בדברים בין הרשב"א שבא לפסוק לאחרונים שכל מטרתם לתת מראה מקומות וציונים, בפרט שהזכיר את שניהם, אין מקום לפלפולים שכאלו, ובודאי שאם אותו דבר היה להפך, היית מוצא איזו ראיה, אולי מדיני חופה וקידושין, למשל, ההפך. מה הקשר בין דיוק בראשונים ללימוד הלכות מספרי ציטוטים? שמוכח שהמחבר גם לא ראה את באר שבע, אלא מהמג"א, אז איך הוא חלק עליו? יאירושי.
אכן אין להשוות בין ספרי פסיקה של ראשונים לספרי הלכה או מראי מקומות של רבותינו האחרונים. טישיו * שיחה 01:47, 23 באוגוסט 2012 (IDT)
חכם אליהו אמזלג - נהניתי מהבקיאות. ובכ"ז צודקים דברי יאירושי, שההשוואה איננה לגמרי במקום, כי עיקר הראיה של הבית יוסף היא מכך שהרשב"א מסיים בדברי הגאונים (ובפרט שזה כנגד הסדר הכרונולוגי), וכן מהלשון "והגאונים מסכימים", ולא "וכן כתבו/דעת הגאונים". וזה שונה הנידון דידן, שמביא את שתי הדעות, ואז מתחיל להביא ראיות לכאו"א מהן.
ועוד, שייתכן מאד שברשב"א יש כלל שהלכה כיש אומרים בתרא (כפי שמקובל בדעת השו"ע), מה שלא נכון לכל מי שמביא שתי שיטות.
בכל אופן, נהניתי מאד מהבקיאות המופלגת של כת"ר. יישר כוח לכולם! למאי נ"מ? 16:13, 23 באוגוסט 2012 (IDT)
ידידי הרב טישיו,
אי אפשר לדחות ראיה שכזו תוך שימוש באימרות סרק "אין להשוות בין ראשונים לאחרונים".
ידידי הרב למאי נ"מ,
הצטערתי מאוד לראות שגם אתה הפכת לשטחי. אתה מחפש לדחות בקש את מה שאני כותב, כמו הנ"ל, או להבין את דברי המתירים? אצל הרשב"א אין שום כלל של "הלכה כי"א בתרא", כמו אצל השו"ע (שאגב, גם על כך יש חולקים), והרשב"א כתב במקום אחר להכריע בפשטות כדעת ר"ת - ועם זאת, כיון שהזכיר באותו מקום את הגאונים לבסוף, הבין שדעת הרשב"א להכריע כהגאונים. מה שהרשב"א נקט לשון "והגאונים מסכימים", לא מעלה ולא מוריד. הבנת הב"י היא בשל הסיום של הרשב"א בדעת הגאונים, וכך ממש ניתן לראות ב"שבט שמעון" וגם במתירים אחרים שהעתקתי לכאן.
בברכה, אליהו אמזלג 21:05, 23 באוגוסט 2012 (IDT)
אליהו, לא ציטט את דברי כראוי. בהחלט לא ניתן להסיק בין ספרי פסיקה של ראשונים, לספרים של האחרונים, האם אתה סובר שניתן להשוות בין המחלוקת האדירה, בין הט"ז והמג"א מצד אחד, למשאת בנימין ופוסקים נוספים מצד שני, האם כשהמחבר מביא דעה בשם "יש אומרים" האם הוא מתכוון לדחות אותה או לא הכוונה למחלוקת אודות דין רשות הרבים בהלכות שבת, לספר פסיקה בין ימינו? האם אתה סבור שגם בספר פסיקה של הרב עובדיה, ניתן להסיק מה דעתו כשהוא כותב "יש אומרים" באותה מידה בה מסיקים מהשולחן ערוך? מה הדמיון בין הרשב"א לאחרונים? איני מבין. טישיו * שיחה 06:09, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
יש כאן ניסוח של הרשב"א, שממנו למד הבית יוסף שהרשב"א הסיק להתיר. אין כאן "כללים" בדברי הרשב"א, ואין קשר ל"יש אומרים בתרא" שמובא בכללי פסיקת ההלכה של השו"ע. יש כאן ניסוח של הרשב"א, שדומה מאוד לניסוח של ה"שבט שמעון". איזה "חילוק בין ראשונים לאחרונים" יכול להיות כאן? ספר הפסיקה של הגר"ע יוסף מתאפיין בהכרעות, הוא לעולם לא מביא "יש ויש" ומותיר לקוראים לנחש מה הוא פסק להלכה. אולם בספרי ראשונים ואחרונים רבים, צריך להבין מתוך העיון מה הם פסקו, כמו במקרה הזה! אליהו אמזלג 10:31, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
מעניין שכולם הצליחו להבין את ה"קשקוש חסר הפשר" שהבאתי בשם ת"ח אחד, ולא הצליחו להבין מה אתה רוצה בכלל מהראיה הזו, וגם כעת רק השמצת ולא השבת לעניין, איפה הבנתך כתובה בהב"י ומה הקשר לספר ליקוט שאפילו לא ראה את הבאר שבע, איך לא פסק כמותו? ומה הקשר התחלה וסיום? הוא הרשב"א הנ"ל כתב יש מי שאוסר והגאונים מסכימים להתיר, זה לא יש ויש. יאירושי2 21:22, 23 באוגוסט 2012 (IDT)


חכם אליהו אמזלג הי"ו,
  1. דבריך נסובים על דברי ה'שבט משמעון' ולא על שאר המתירים? מדוע אתה מוחק זאת מהכותרת? מדוע אתה כותב בסיום דבריך משפט חסרי מובן: "זאת ראיה ניצחת לדברים שכתבתי. וכן יש ללמוד בשאר דברי המתירים המוזכרים בעמוד זה" - ?
  2. כתבת לי: "אתה מחפש לדחות בקש את מה שאני כותב, כמו הנ"ל, או להבין את דברי המתירים?" - אגלה לכ"ת סוד: אין לי אינטרס לומר שבעל ה'שבט משמעון' אומר כך או כך, כי זה לא משנה לדינא אחר ש"עמודי הוראה" (כמו המשנה ברורה) אמרו את דברם.
  3. עוד כתבת: "אצל הרשב"א אין שום כלל של "הלכה כי"א בתרא", כמו אצל השו"ע (שאגב, גם על כך יש חולקים)... ועם זאת, כיון שהזכיר באותו מקום את הגאונים לבסוף, הבין הבית יוסף] שדעת הרשב"א להכריע כהגאונים". - ממש לא הבנתי. אתה בא לומר שאצל כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים, תמיד הולכים אחרי המובא לבסוף, ואעפ"כ אתה אומר ש"אצל הרשב"א אין שום כלל של הלכה כי"א בתרא"?
  4. מדוע החולקים על הכלל שבשו"ע הלכה כי"א בתרא לא הקשו מהב"י שהבאת? האם אתה משווה כל האחרונים שנחלקו בשאלה זו ולא הביאו ראיה מהב"י הזה כעמי ארצות?
  5. מהטענה העיקרית שלי התעלמת. טענתי שהרשב"א סיים את דבריו בדעת הגאונים, ואילו השבט משמעון המשיך להתפלפל להביא ראיה ולדחות, ולא חתם בדעת המתירים.
  6. עוד כתבת: "מה שהרשב"א נקט לשון "והגאונים מסכימים", לא מעלה ולא מוריד" - זו דעה לגיטימית, אבל וודאי לא ראייה. יתכן שהבית יוסף למד מהלשון וכנ"ל.
  7. אבקש מכבודו להיות בגדר החסידות של "נעלבים ואין עולבים", ולא להגיב באופן אישי לדברי יאירושי, אלא להתייחס לטענות הענייניות שבדבריו, כדרך הלל הזקן שאפילו בשאלות המטופשות של מי שבא להטרידו - מצא הרבה חכמה.
לילה טוב וכתיבה וחתימה טובה! למאי נ"מ? 22:38, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

א. הכותרת היא על כלל דברי המתירים כי כלל זה אינו נוגע רק לשבט שמעון, אלא על עוד מתירים שהעתקתי ברשימה הראשונה שקטעים ממנה נמחקו והועברו לקטגוריות אחרות.

ב. ח"ו שלכבודו יש אינטרס ח"ו, אבל הרושם שנוצר לי מהעיון בדבריך הוא שלא התעמקת כלל בדבריי, ונפנית מיד לדחותם. ואם תעמיק תראה שהראיה מתאימה ממש.

ג. לא מדובר אצל הרשב"א ב"יש אומרים בתרא". אלא הרשב"א הביא תחילה את הסברה הראשונה, הביא שוב סברה חולקת, ושוב את הסברה הראשונה. מכאן הסיק הב"י שהוא סובר כהסברה הראשונה. כך הוא ב"שבט שמעון": הביא את המתיר, הביא את האוסר ושוב ציין שהמתיר חלק עליו ודחה אותו.

במקרה של הב"י, יש כאן תוספת מענינת: הרשב"א במקום אחר כתב כמו הסברה הדחויה (שהביא באמצע), ללא שום חולק! ובכל זאת, הסיק הב"י מדבריו מה שהסיק.

ד. איני יודע מה החולקים על הכלל כתבו כדי לדחות אותו, ואם הם לא הביאו ראיה מכאן, אין זה הופך אותם לעמי הארצות. אין קשר גם לרב ליפשיץ, שהמציא פשט חדש בש"ג, באופן שכל גדולי האחרונים במשך חמש מאות שנה "לא זכו להבין", חלק "סתם פסקו כמוהו" וחלק "סתם חלקו עליו" ובזבזו דיו. אם חשבת לעקוץ אותי בכך, אין קשר כלל בין הדברים. וכמו שכתבתי בסעיף הקודם, זה לא עניין של "יש אומרים בתרא".

ה. ה"שבט שמעון" הביא ראיה לאוסר, ודחה, הביא ראיה למתיר, ודחה, האם זה משנה את מסקנת דבריו מקודם? אין דומה הבאת דעות האחרונים (כבדי משקל כמו המג"א, מגדולי הפוסקים, וראה בלשונות המתירים שהם "עמודי הוראה שעליהם סומכים באיסור סקילה") לפלפול בראיותיהם, שזהו פלפול בעלמא.

ו. לשון "והגאונים מסכימים" פירושו שהסכימו לדעה פלונית. מי אמר שהרשב"א צריך לפסוק כמו הסכמת הגאונים? אין בכך שום דבר, ולא מובן מה אתה רוצה לדייק מכאן.

אליהו אמזלג 23:35, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

כאמור אין קשר בין הדברים, אפילו שכתבת את אותם דברים בשבע סעיפים. כל בר בי רב דחד יומא מבין שאין קשר, בין לשון "יש מי שאוסר והגאונים מתירים", שאז הוא סובר כמותם, לבין כאן. מהסיבות גם שהביאו טישיו ולמאי נמ.
אבל במקום לענות הלכת על הקטע האישי? והשמצת אותי שהשמצתי, על איזו השמצה אתה מדבר? אולי תסביר ותוכיח שמילה אחת מדבריי לא נכונה. ככה אולי תעלה במעט את רמת האמינות שלך, אחר שנחשפו עריכותיך המגמתיות , אולי אז מישהו ישכח מה המטרה לשמה נכנסת לכאן ומה מטרתך. אתה קשקשת על מהדורה רביעית וחמישית, אני הסברתי למה זה. ואל תקשקש על הרב גרוס, בניסיון להתחמק מכל השאלות שהבאתי, על הסילופים המגמתיים של לקט שכחת הפאה וחן וכבוד, שחובה לציין זאת בערך עצמו גם כן.
יאירושי2 00:16, 24 באוגוסט 2012 (IDT)

עדות ביהוסף

כאמור לעיל, עדיין לא נגעתי ברשימת האוסרים והמתירים, מפני שאני חפץ לדון על כל אחד בנפרד.

כעת ראיתי ש"עדות ביהוסף" לא מופיע כלל ברשימת המתירים, ומאידך מופיע ברשימת האוסרים משום מראית העין...

"יש מהפוסקים שאסרו לצאת פאה נכרית לרשות הרבים משום מראית עין. להלן רשימה חלקית: רבי יוסף רייזין אב"ד טעלז בספרו עדות ביהוסף סי' כ"ט".

ראשית, "עדות ביהוסף" הוא מראשי המתירים, שהאריך ופלפל הרבה על מנת להצדיק את הצדיק, שלטי הגיבורים. בדבריו הוא כתב שיש שתי נקודות עיקריות שמחמתן יש לאסור פאה - ושלל אותם:

"שאלה, אם מותר לנשים לילך בכיסוי הנעשה משערות שקורין "פארוק" [פאה נכרית]. תשובה: הנה יסודי שאלה זו נחלק לשני חלקים, דהעיקר יש לעיין בזה משום שתי חששות, א. משום גילוי הראש (באופן דהולכות בזה הכיסוי לבד). ב. דאולי נעשו משערות של מתים האסורים בהנאה. ויבואר בעז"ה הנך פרטים, ומתחילה נבאר הפרט הראשון דגילוי הראש, וכל הפרטים המסתעפים מזה [והאריך שם בפלפולים, ומסיק] ועתה נהדר בקצרה דנתבאר לנו מכל הנ"ל דבפאה נכרית ליכא משום גילוי הראש... [ושוב האריך בדין שערות מת, והסיק] העולה מכל המקובץ דאין בהשיער של מת כותי שום חשש איסור הנאה, וכמו שכתבנו".

שנית, איסורו משום מראית העין, הוא איסור צדדי במקום שנהגו בכך, אין לכך שום משמעות לימינו אנו, שלא שייך כלל מראית העין. ועיקר דבריו הוא ההיתר מעיקר הדין, ותו לא (את זה הוא הדגיש בעצמו, כשכתב שמעיקר הדין יש לדון בשתי נקודות - וביניהם לא הופיע "מראית העין").

וממש כך, כתב הש"ך ביורה דעה (סי' פ"ז ס"ק ז'), שהטור והשו"ע שהתירו לבשל חלב בהמה טמאה עם בשר, התירו מעיקר הדין, אבל מצד מראית העין לא דיברו, ונפק"מ במקום שלא שייך מראית העין, שיהיה מותר לשיטתם. ודון מינה ואוקי באתרין.

מלבד זאת, הפרק "האוסרים משום מראית העין" מיותר לחלוטין. יש להביא את האוסרים ותו לא, מבלי לרדת לפרטים, למה אסרו. אליהו אמזלג 22:02, 23 באוגוסט 2012 (IDT)

אם עדות ביהוסף אוסר משום מראית עין, למה הינך רוצה שזה לא יצויין? ואם כבר אז אכן יש לציינו כאוסר בלי קשר מה הסיבה שאסר, כי השאלה מי מחליט מה ומי נקרא מקום שיש מראית עין לפי דעתו? יאירושי2 23:20, 23 באוגוסט 2012 (IDT)
א. למה אתה מציג אותי כאחד ש"לא רוצה שיצויין שעדות ביהוסף אוסר", כאשר אני מסביר שהוא לא אוסר?
ב. למה אתה מתעלם מההסבר שהוא מתיר באופן עקרוני, ומראית העין הוא דבר צדדי בדבריו?
ג. למה אתה מתעלם מהראיה שהבאתי מדברי הש"ך, שיתכן שפוסקים יפסקו להתיר ועם זאת יאסרו משום מראית העין היכן שזה שייך?
ד. למה אתה מתעלם ש"עדות ביהוסף" הובא בכמה פוסקים כאחד מהמתירים, כולל "יביע אומר" שכתב שהוא מתיר למרות שציין שהוא אוסר משום מראית העין?
ה. למה אתה מתעלם מהעובדה ש"עדות ביהוסף" בעצמו כתב שיש שתי נקודות שמחמתן אפשר לאסור פאה, ומראית העין לא הופיע בשתי נקודות אלה?
ו. למה אתה רוצה לציינו כאוסר למרות שהוא כתב להתיר במפורש? אליהו אמזלג 01:30, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
למה אתה מצטט את דבריי אחרת ממה שכתבתי על מנת להטעות ולהשמיץ? שאלתי מדוע אינך רוצה לציין שאסר משום מראית עין, ולא השבת על השאלה הזו, אלא החלטת מה עקרוני ומה צדדי, והחלטת שהוא מתיר, על מנת לנסות להטעות. ומה הקשר לדברי הש"ך? כאשר עדות ביהוסף הנ"ל כותב שפאה נכרית אסורה משום מראית עין וכבר השבתי למעלה על הדברים. למה אתה כותב שאני מתעלם ממה שהוא התיר, אחר שציינתי שמשום מראית עין הוא אוסר. למה כאן אתה מצטט את יביע אומר, וכאשר מישהו ציטט את דבריו כתבת שזה סובייקטיבי? האם הסברת את דבריו לפני שאתה רץ להביא הוכחות שגויות מיביע אומר? למה אתה מנסה ליצור רושם כביכול התעלמתי מדבריך כהמשך לשורת השמצות חסרות יסוד שכתבת כאן היום ובכל יום? אחרי שלא הצלחת להביא לחסימת דברי החלטת לכתוב מגילות ארוכות מלאות בשטויות על מנת ליצור רושם שיש משהו בדבריך? יאירושי2 02:03, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
ידידי הרב למאי נ"מ, שים לב ל"תשובה" זאת... ומכאן תבין עד כמה הוא "תורם" לערך הזה.אליהו אמזלג 02:07, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
האם ענית לשאלה מדוע לדעתך יש להסתיר שעדות ביהוסף כתב לאסור משום מראית עין? ולכן יש להביא אותו כמתיר ולומר שאינו סובר זאת? יאירושי2 02:31, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
אני מצטרף לשאלה. הוא כותב בסוף ענף ג' לאסור משום מראית עין טישיו * שיחה 06:01, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
אתה מצטרף לשאלה? לא שמת לב שעניתי על כך בהרחבה? שעם זה שציין לאסור משום מראית העין, לא היה דבר זה חשוב בעיניו כאחד מעיקרי היתר הפאה, ולכן באופן עקרוני הוא התיר ונמנה עם המתירים, ורק אוסר במקום ששייך מראית העין?
האם שמת לב שאדון 'יאירושי' לא ענה על שאלה אחת מכל השאלות ששאלתי אותו?
לפי מה שכתבתי, 'עדות ביהוסף' צריך להימנות עם המתירים, ועם זאת לציין שאסר מראית העין במקום שנהגו. האם כתבתי שצריך להסתיר את העובדה שהוא אסר משום מראית העין?
האם הגר"מ גרוס שמנה אותו בין המתירים, או הגר"ש משאש זצוק"ל, ניסו להסתיר משהו? אליהו אמזלג 10:23, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
מה זה משנה אם התיר "עקרונית" או לא? למעשה הוא אסר, ולא ניתן למנות אותו ברשימת המתירים, ולכן הוא נמצא ברשימת האוסרים משום מראית עין, שיש אומרים שכולם היו מתירים היום, ויש חולקים. טישיו * שיחה 16:35, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
למה אתה כותב ש"למעשה הוא אסר", כאשר למעשה הוא התיר? למה אתה מתעלם מכל מה שכתבתי לעיל? הוא לא "אסר משום מראית העין" במסקנת התשובה שלו, אלא הביא זאת כענין צדדי בתוך התשובה, כאשר הוא מדגיש בפתח התשובה שיש שני עניינים עיקריים שמחמתם יש לאסור פאה, ואת שני העניינים האלה הוא דחה במסקנת תשובתו. כיצד הוא קשור לפוסקים אחרים שבמסקנתם אסרו משום מראית העין? יתכן שהיום יחזרו בהם, יתכן שלא, אבל הוא מראש אסר זאת רק היכן ששייך, כי במסקנתו התיר! אליהו אמזלג 18:11, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
אכן עדות ביהוסף מציין גם שמביא צדדים להתיר, כי יש לאסור משום מראית עין. ולא ציין אם זה מקום שנהגו או לא, אף שכעת הודה בחצי פה שיש לציין שאסר משום מראית עין, רוצה שיוסיפו שהיום נהגו והוא התיר, אחר שלא ציין זאת. ולא ענה על השאלות לשיטתו. יאירושי2 15:45, 24 באוגוסט 2012 (IDT)
חכם אליהו אמזלג, אני מסכים לדברי טישיו. אכן, רשימת אוסרים/מתירים חייבת להיות לא רצינית (כפי שהסברתי לעיל), וגם הדוגמה הזו מורה את דבריי: פוסק שהאריך להסביר את היתר הפאה, אך בסוף אסר מסיבות חיצוניות יופיע - בצדק - ברשימת האוסרים, אע"פ שיש לדון האם זה נוגע לזמנינו.
ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:22, 13 במרץ 2013 (IST)
לגבי "עדות ביהוסף" שהערת לעיל: אתה כותב שהוא פוסק שהאריך להסביר את היתר הפאה, אך בסוף אסר מסיבות חיצוניות. זאת טעות. הוא האריך להתיר ולבסוף התיר. בתחילת דבריו פתח בשני שאלות, עליהן ענה בכל אורך דבריו שאין בעיה מצד זה. כלומר, הוא התיר. למסקנה... באמצע דבריו, הוא הביא את הענין של מראית העין ואסר משום זה. הדבר יכול להתפרש בנקל כאיסור במקום שלא נהגו בכך (ובפרט לאור העובדה שפוסקים רבים הביאוהו כמתיר ובכללם גם הגר"ע יוסף שמאידך ציין שהוא אוסר משום מראית העין).
בברכה, אליהו אמזלג (שיחה) 18:57, 13 במרץ 2013 (IST)
אין לי אלא לצטט את הכרעתו של חכם אליהו אמזלג: "כבר כתבתי לעיל, שברשימת המתירים אנחנו מכלילים את כל המתירים, כמו שברשימת האוסרים, אנחנו מכלילים את כל האוסרים. אין כאן מקום לחלוקה, מי אסר משום מראית העין, מי אסר משום חוקות הגוי... ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:24, 20 במרץ 2013 (IST)

שתיקת המשתמשים ביחס לדיון הנ"ל

חכם אליהו אמזלג, רק הערה צדדית: שתיקתם של הנוכחים איננה ראייה, 'זמן אלול' עמוס מאד, ואיננו מאפשר זמן להשיב בוויקישיבה כיאות. בעזה"י בבין הזמנים ישיבו למר. כתיבה וחתימה טובה! למאי נ"מ? 15:22, 27 באוגוסט 2012 (IDT)

הרב למאי נ"מ, הינך רואה בעיניך שעברה כבר חצי שנה מאז, ולא השתנה כלום. אולי הגיע הזמן לשכתב את הערך ע"י ההערות האמורות כאן?אליהו אמזלג(שכח/ה לחתום) שיחה
קצת לא יפה לדרוש לשכתב את הערך לפי דעת המיעוט (וכעת הצטרפתי גם אני לדעת הרוב). ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:22, 13 במרץ 2013 (IST)

הערות על פוסט ההשמצה "חשיפת השקרים"

א. זה לשון הפרי מגדים:

"וכל שכן. עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפי' בשבת, ועיין עטרת זקנים (ס"ק ג'). וכפי דעתי מה שכתב הלבוש (סעיף ב') פאה נכרית "שאינה שלה", היינו תלושה, ומאי שנא משערותיה או מחברתה, שרי. ובאר שבע חולק, ואמר דפאה נכרית מותר כשראשה מכוסה, ולא חיישינן שמא משתלפי. ע"ש. ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע [היינו הרמ"א] כאמור, וקצת דמדומי ראיה מכתובות (דף עב.) וראשה פרוע דין תורה, ולא מוקי בפאה נכרית ודת יהודית, שמע מינה דלית בה דת יהודית, ושרי" (או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה').

נאמר כאן שאפשר לצאת לרשות הרבים אפילו בשבת, וכך הבין המגן אברהם, וכן עטרת זקנים, וכן הלבוש, ובאר שבע חולק ואוסר, והמסקנה - המדינות היוצאות יש להן לסמוך על הרמ"א, שהתיר גם הוא ברשות הרבים.

"בדרכי משה אות ז' בשם הגהות אלפסי החדשים, מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר בחול, דאין שיער באשה ערוה כי אם אלא המדובקים לבשרה. ואע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית כבעלת שיער. עיין שם. וכן כתב בשלטי גבורים, הביאו הבאר שבע דף צ"ג באורך, וראיה משבת יוצאה בפאה נכרית וכו' ע"ש. והוא ז"ל האריך לאסור ומיירי במכוסה בצעיף, וכ"כ הר"ר קצנלנבוגן, ועיין כנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה, ועיין מג"א סי' ע"ה... הואיל ועיקר הספק בדבריהם לקולא, הוא הדין אם יוצא ממנו ספק תורה אפשר דלא גזרו אספקן (או"ח סי' ש"ג, משבצות זהב ס"ק ט')".

נאמר כאן שלדעת הרמ"א והש"ג מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרשות הרבים... והמסקנה, ספק דרבנן לקולא.

הנסיון הכל כך מגוחך ומופרך לעוות את הדברים הברורים האלה, יכול ללמד על הכלל. הפמ"ג כותב במפורש, רשות הרבים, בא זה ו"מסביר" שכוונתו היתה במדינות שנוהגות לקרוא קריאת שמע כנגד פאה...

הייתי שמח לקרוא את ה"באר יעקב" או כל שם אחר שנזרק כאן, היכן הוא מבאר כך.

וכנגד ההשערה המגוחכת (שהיתה לו הוה אמינא...) ישנם עשרות פוסקי הלכה (ואין כאן המקום לצטט את כולם) שהביאו את הפמ"ג כמתיר פאה, החל מהגאון רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז), וכלה ב"אור לציון" שכתב "ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכן כתב הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל".

דוגמא נוספת לעיוות, סילוף, שקר (כיצד אפשר לא להשתמש במילים אלה... הרי זה זועק לשמים) ניתן לראות כאשר בסימן ש"ג כותב הפמ"ג להתיר במפורש יציאה בפאה לרשות הרבים ע"פ הרמ"א ("מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר בחול"), וכותב שגם אם תאמר שיש אוסרים, מכל מקום ספק דרבנן לקולא, והנ"ל התעלם מהמילים הברורות שלו להתיר פאה, הניח שהוא מסתפק לענין ק"ש, ואחר כך למד מזה קל וחומר לאסור ברשות הרבים... וגם כאן אשמח לראות היכן כתב זאת "אבני ישפה" (שהתיר פאה בעצמו).

לגבי ספר "אם לבינה" כבר נשפך דיו רב, אין צורך בהוספת עשרות אלפי תווים לדף העמוס הזה. בספר חו"כ מביא הרב המחבר את כל השתלשלות העניינים באופן שאין סתירה כלל מספר זה, ע"פ ספר "בירור הלכה" לרב יחיאל זילבר זצ"ל, ועוד הסברים שהובאו בדברי הרב אליעזר פולק ואחרים. מלבד שספר הפמ"ג התקבל להלכה בכל תפוצות ישראל ובדומה לכתבי יד שנמצאו יותר מאוחר, ואפילו כת"י של השו"ע שסותר את דבריו, הכריע הגר"ע יוסף שלא מתחשבים בו. ומלבד שיש הטוענים שאין זה ספרו של הפמ"ג או שחלו בו שיבושים.

לאחר כל זה משמיץ הכותב "ולמרות דברים ברורים אלו למלקט דידן שום דבר לא משנה, זה לא משנה אם הפוסק דיבר על פ"נ על כל הראש או רק על הפוני לא משנה אם הפוסק התיר לק"ש או לרה"ר זה אפילו לא משנה למלקט דידן אם הפוסק המדובר מתיר או אוסר העיקר שלמעשה מותר"... לפלא שהשאירו השמצה זו, אך משמים נותר זה כדי לראות כמה גיחוך יש בדברים, והפוסל במומו פוסל.

ב. ?

ג. גם כאן, כותב הפוסט ב'כתר מלכות' מתעלם מדברי השולחן שלמה ומעדיף לעשות פלפול מגוחך בדבריו כדי להפוך אותם מהקצה לקצה (ולזה הוא קורא "השמטות", או בכותרת "חשיפת השקרים..."), ואלה דברי השולחן שלמה:

הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א) פסק כרמ"א, והוסיף שנשים הבאות ממקום שלא נוהגים בפאה נכרית, למקום שנוהגים ללכת בפאה נכרית מגולה, יכולים לנהוג כמנהג המקום:

"שיער של אשה שדרכה לכסות אסור לקרות כנגדה, אפי' בכל שהוא, אפי' באשתו. ונראה לי אפי' לאשה אחרת אסור. וכן אם מכוסה רק שלבושה דק ומתחזי אסור כנ"ל. ובלאו הכי צריכין הנשים ליזהר מאוד שלא יצאו קצת שערותיהן. ובתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן, או פאה נכרית, ואפי' דרכם לכסות, מותר. ונשים הבאות ממקום שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן, מותרין לגלותן" (הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א).

דבריו הובאו ע"י מרן הגר"מ גרוס שליט"א, בין המתירים פאה.

למעשה ה"שולחן שלמה" מופיע ברשימה מצומצמת של כעשרים מתירים (מתוך מאה ושלושים) שלא כתבו במפורש שמדובר ברשות הרבים, אלא פסקו כדברי הרמ"א - להתיר פאה, ועם זה להתיר שערות של נשים שיצאו חוץ לצמתן.

כידוע, רוב מפרשי השו"ע בסימן ע"ה דנו ביציאה של אשה לרשות הרבים בפאה, וביציאה של אשה לרשות הרבים בשערות היוצאות חוץ לצמתה, והבינו שהרמ"א דיבר גם ביציאה לרה"ר וגם בקריאת ק"ש כנגדה (לבד מהיעב"ץ שכתב "בדרך אפשר" שהרמ"א התיר רק לק"ש, והוזקק לראיה חיצונית שהרמ"א לא כתב להתיר פאה בדיני פריעת ראש באה"ע).

לפי זה אנחנו למדים שכל אותם פוסקים שהביאו את הרמ"א בסתם, התירו גם הם לרשות הרבים, מהסיבה הפשוטה - לו היו רוצים לחלוק עליו, היו כותבים זאת במפורש, וכמו אותם פוסקים שאכן חלקו עליו וציינו זאת במפורש, או הביאו את החולקים עליו. בדברי ה"שולחן שלמה" זה מבואר יותר, כי הוא כותב, א. בתולות הרגילות לצאת בפריעת ראש. ב. שערות שרגילין לצאת חוץ לצמתן. ג. פאה נכרית, מותר, ובמקום שדרכן לגלותם, מותר לגלותם. כל הדברים הנ"ל מדברים על רשות הרבים (גם הנדון של הבתולות המופיע כבר בראשונים - אף אחד לא ניסה להסביר שמדובר רק בק"ש בבית ולא ברשות הרבים...) וגם הלשון "דרך לגלותם" לא מדובר על הבית כמובן, אלא למי שמנסה להפוך את הקערה על פיה בכל מחיר.

על ההשערה המופרכת שהשולחן שלמה דיבר על פאה הנמצאת במקום הצדעיים... דומני שאין צורך לענות, ואגב, האם יש פוסק כלשהו בתקופה זו (או במאתיים השנים החופפות) שמזכיר מנהג כלשהו ללבוש פאה במקום הצדעיים?

גם האיזכור האגבי של "תשובה מאהבה" הוא שקר מוחלט, כל דבריו היו "בדרך אפשר" וזה לשונו: "דרך כלל, "אם" היתה כוונת הש"ג על פאות נכריות היוצאות חוץ לצמתן... אין מקום כלל לכל השגות שהשיגו עליו... וגם בעל פרי מגדים שהבאתי, "אפשר" לא הקיל אלא על פאה נכרית כזו". אף אחד לא קבע מסמרות שהפוסקים דיברו באופן זה (אלא אם כן רוצים "לחשוף שקרים..").

ז. מסוף הסעיף הקודם יתברר עד כמה מדובר בטענות של עורבא פרח...

כאשר "טעם המלך" ו"תשובה מאהבה" דנים בהיתר פאה נכרית קאסטם (=מונח האהוב על כותב הפוסט) המונחת על כל הראש, בדיוק כמו בימינו, טעם המלך מתיר ותשובה מאהבה מצדד לאסור, כאשר בין דבריו הוא מעמיד אוקימתא בדרך אפשר ש"אולי" הש"ג דיבר רק בפאה המונחת על הצדעיים, וכותב הפוסט הפך זאת לגמרי, כאשר לדידו עצם הדיון של התשובה מאהבה וטעם המלך הוא על פאה כזאת... דברי "טעם המלך":

"מי יכול לדון את מי שהתקיף ממנו בעל מגן אברהם ז"ל ודעימיה. וגם רבינו מורנו הרמ"א פה בסי' ע"ה, ויותר מזה בדרכי משה סי' ש"ג, כתב בפירוש שמותר לצאת אשה בשערות גלויות בין אם שערות עצמה בין של חברתה. וגם הגאון בעל הלבושים פה בסי' ע"ה מסכים עם הרמ"א שמותר לצאת לאשה בשערות גלויות פאה נכרית אלא שמחלק בין שערות עצמה אחר שנתלשו לשערות חברתה. וא"כ לפ"ז יש לסמוך עליהם כעל יתד התקוע, כי מבארם אנו שואבים ומפיהם אנו חיים ועיני כל העדה עליהם, והם המה עמודי הוראה". עכ"ל. [ולבסוף אסר רק פאות הנעשות משערות מתים, והיום בלאו הכי אין מייצרים פאות משערות מתים, וגם על פאות אלו גופא כתב]: "ואם אין יניחו להם כי יש להם על מה שיסמוכו, דהיינו הרב שלטי הגבורים וארי שבחבורה הרב מגן אברהם בעיקר הדין".

ח. ?

ט. ?

י. יש כאן ערבוב של שמות, פוסקי הלכה נודעים כמו באר יעקב, פתחי עולם, אבני ישפה, משנה ברורה, עם חוברות המתנגדים לפאה כמו "בעל הצניעות וישועה" (?) שמוכר כנראה לכותבי "אור תורה" שכותב הפוסט נמנה עליהם, וכותב החוברת "סוגיה דפאה נכרית" בעילום שם כרגיל.

המשנה ברורה כתב במפורש להתיר יציאה בפאה לרשות הרבים, וזה לשונו:

"שיער נכרית. קרי נכרית להשיער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקין ואומרים דאף בפאה נכרית שייך שיער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש. וכתב הפמ"ג, דבמדינות שיוצאין הנשים בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע, ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל".

משמע מדבריו שמותר לגלות הפאה ואין בזה משום פריעת ראש (בלי קשר לק"ש).

יש "לתמוה" עליו, מדוע הוא מכניס ענין פריעת ראש לסימן ע"ה, הוא לא מבין שמדובר בק"ש? וכן יש "לתמוה", כיצד הוא לא מבין שהפמ"ג התיר רק לק"ש...

גם הגאון רבי חיים יעקב הלוי קרוייזר זצ"ל, רב דק"ק דאלינא, בספרו "באר יעקב" על שולחן ערוך (או"ח סי' ש"ג. נכתב בשנת תרס"ו) כתב כך:

"וכל שכן פאה נכרית. כן כתב בש"ג דמותר לכתחילה, דלא כב"ש שחולק עליו, מג"א. ועיין בעטרת זקנים דהלבוש כתב דשיער של עצמה אף אחר שנחתכה וחיברה בראשה אסור לקרות ק"ש כנגדה, ובדרכי משה כתב להדיא דלא שנא משערותיה אי משערות חברתה... וכאן באשל אברהם כתב, במדינות אלו שיוצאין בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע, עכ"ל, וכן פסק בעל התניא דמותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, ואפי' במקום שדרכן לכסות מותר לקרות ק"ש כנגדה, וכן פסק ב"דרך החיים".

מלשונו "במדינות אלו שיוצאין", ומלשון התניא שהביא "אין בה משום יוצאה וראשה פרוע", משמע ברור שמדובר ברשות הרבים (ובוודאי אין זה כאותם שמנסים לומר שמדובר ב"יציאה" לחצר...).

לאחר מכן הוא הוסיף שגם אם דרכן לכסות, מותר לקרוא ק"ש כנגדה - זוהי תוספת לענין ק"ש.

הגאון "פתחי עולם" (על השו"ע סי' ע"ה. נדפס בשנת תרמ"ט), כתב "כמו גבי שיער דאינו אסור באינו מחובר לה", ומשמע מדבריו שאין שום איסור יציאה בשיער שאינו מחובר.

כיצד מבואר מדבריהם של הנ"ל על המשנה ברורה, מישהו יודע?

לגבי מה שכתב המשנה ברורה שחייבת רדיד, זה במקום שנהגו בזמן השו"ע והרמב"ם, אך כמובן שכל ההולכות במטפחת כיום לא עוברות על פסק הלכה של המשנ"ב... וראה עוד בביאור הענין בספר "חוט שני" להגר"נ קרליץ.

לגבי ה"גדר עולם", זוהי דוגמא נוספת לפלפול מגוחך שבא לדחות דברים ברורים ופשוטים. המשנה ברורה כותב במפורש, להתיר יציאה לרשות הרבים בפאה, בא זה ומנסה לדייק מדוע לא הוזכר פאה בספר אחר. קושיה אדירה...

יא. בעל "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט), כתב בשם האחרונים שמותר לצאת בפאה נכרית מגולה, אף אם חתכה שיער של עצמה וחיברה בראשה:

"וכל שכן פאה נכרית, כצ"ל. דמותר לכתחילה לצאת בו אפי' מגולה, ואפי' חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה יש להקל. אחרונים".

מדברים אלו ברור שמותר לצאת בפאה נכרית לכתחילה, לרשות הרבים, האם שייך "השמטה" כאן לאחר הדברים הברורים הללו? אתמהה.

הכותב טוען ש"הושמט" קטע מחלק הביאורים "ועכשיו בעוה"ר נתפרץ מאד מדת הצניעות בנשים שהולכות בפרהסיא בפרועי ראש עד שא"א למחות בהן שבוודאי לא ישמעו לנו לפחות יש ללמדן שישימו על שערן סבכה קלועות מחוטין דקין של משי או של שערות מפאה נכרית כנ"ל דזה מועיל לסלק האיסור דארייתא, וגם עי"ז יהי' היתר קצת לומר דבר שבקדושה כנגדן כמש"ל דבזה אפשר שישמעו".

לא בדקתי כעת בפנים לראות אם אכן קטע זה נמצא שם, אולם מכל מקום אינני מבין מה רוצה "המדייק" וכיצד הוא רוצה להעמיס גם בדבריו של אפיקי מגינים שמדובר ב"יציאה" לחצר....

ומה כותב האפיקי מגינים בקטע זה? שהתפרץ כיום שנשים הולכות בפרסיה בפריעת ראש, וצריך ללמדן לפחות ללבוש פאה נכרית ואז לא יהיה איסור דאורייתא, וגם יהיה מותר לקרוא דבר שבקדושה כנגדן. ומה בכך? הוא ממליץ להן ללבוש פאה... גם אם לא מובן מדוע הוא כותב "היתר קצת", על כל פנים מובן היטב מה שכתב בחלק ההלכה (ולא הביאורים): "מותר לכתחילה לצאת בו, אפילו מגולה..."

ויש לציין כאן שכל לשון של יציאה היא לרשות הרבים, וכמובא בדברי הגר"א פולק שליט"א: "בכל פרק "במה אשה", סתם "יוצאה" הכוונה בין לחצר ובין לרה"ר, ורק בפאה נכרית שהותרה רק בחצר הוסיפה המשנה להדיא שאיירי בחצר דווקא: "מתני'. יוצאה אשה בחוטי שיער... ובפאה נכרית לחצר". ובגמ', "אמר רב, כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית. רב ענני בר ששון משמיה דרב ישמעאל אמר, הכל ככבול". וברש"י, "חוץ מכבול ופאה - שמותר לחצר כדתנן במתני', וטעמא מפרש לקמיה. הכל ככבול - כל הנאסרים לא נאסרו אלא לרה"ר, אבל לחצר מותרים ככבול". היינו שיש אומרים שמתני' "במה אשה יוצאה" איירי שיוצאה "רק" לרה"ר, וי"א שאיירי "גם" בחצר, ולכ"ע פשוט שסתם "יוצאה" אשה הכוונה לחוץ לגמרי שהוא רה"ר".

מה גם ש"יציאה לחצר" היתה שייכת יותר בימי חז"ל (אז גם היה נהוג ללכת בפריעת ראש לגמרי בחצר וכמו שמותר מעיקר הדין ונפסק ע"י רוב הראשונים), ולא בדורות האחרונים שאף אשה לא יוצאת לחצר בפריעת ראש, ולא לובשת במיוחד פאה כדי "לצאת לחצר" (לתלות כביסה?)

יב. כותב הפוסט טוען ש"הושמטו דברי המרפא לנפש במלואם". לשון זאת מלמדת על השמטה ענקית, והוצאת דברים מהקשרם... כאשר ברור לכל מעיין שברשימת המתירים בספר חו"כ הובאו דברים בקצרה, להבדיל מהתשובות הארוכות בספר שהובאו במלואם. וכמובן שאי אפשר לצטט בכל פוסק את כל דבריו, והובא רק ההיתר שבדבריו.

הנוסח ש"הושמט" בתחילה הוא, "כתבו תוס' כתובות ע"ב דבחצר שאין רבים מצויים מותרות נשים בגילוי ראשן אמנם ב"ש סי' קט"ו מייתי סמ"ג בשם ירושלמי לאיסור וב"ח כתב דכן שיטת רמב"ם וגם הטור ס"ל כן, ומג"א כ' כן בשם הזוהר לאיסור ושכן ראוי לנהוג וכ"כ הח"ס שם ולפענ"ד פשטות דברי שלטי הגבורים ג"כ משמע כן דמייתי ראיה להיתר פאה נכרית משבת סד היתרו לצאת בפאה נכרית לחצר, והק' ישוי"ע סע"ה הא בחצר בגילוי ג"כ מותר ועיי"ש שתי' בדרך פלפול אבל פשטות דבריו משמע לאיסור, וחידוש על הישו"י דלא מייתי כלל הך שיטה".

כותב הפוסט שרגיל להפוך את כולם למתירים בחצר, "נדלק" כשראה בדברי המרפא לנפש את האיזכור של הסמ"ג (שלפי שיטתו אוסר - בספר חו"כ הוכיח שהסמ"ג לא אסר יציאה בפריעת ראש לחצר), ושהזוהר אוסר, והשלטי גיבורים הביא ראיה מההיתר לצאת בפאה נכרית לחצר... כאשר ככל הנראה, כותב הפוסט הבין שגם המרפא לנפש מתיר בחצר (ולגבי מה שכתב אח"כ, הוא כבר יסתדר...)

אולם ההבנה הפשוטה בדבריו היא שהוכחת הש"ג היא שלמרות שאסור לצאת בגילוי ראש לחצר, בפאה נכרית התירו בכל זאת, וזה מפני שבפאה נכרית אין את הענין של גילוי ראש, וממילא גם ברשות הרבים יהיה מותר לצאת בפאה (ומה שאסרה המשנה לצאת לרה"ר, זה בגלל איסור שבת).

את ההבנה העקומה הזאת ניתן לראות באותו פוסט כאשר הוא הדגיש את המילים "חצר"... (אם הדברים לא ימחקו משם בעקבות ההערות שלי, תוכלו לראות זאת שם, במה שמועתק כאן לא רואים זאת).

עוד קטע באמצע ש"הושמט" (אינני יודע מאיזה סיבה), מדבר שוב על כך - וזוכה להדגשה כנ"ל:

"ולכאורה יש ראי' להקל גם מד' תוס' שבת נ"ז ע"ב ד"ה אי כבלא שהק' אמאי לא תני מתני' ברישא פאה נכרית לענין דאסור לצאת בו לרה"ר, ותי' תפארת ישראל משום דבאמת אסור משום מר"ע ע"ש וא"כ מדלא תי' תוס' כן נראה דעתן דליכא איסור, אבל באמת ליתא דעכ"פ קשי' ליתני איסור פאה נכרית לרה"ר כשמכוסה בשבכה וכבאר שבע הנ"ל דסוגיין בהכי מיירי ומ"ש תפא"י דזה דוחק וע"כ תי' דמיירי בחצר שאין רבים בוקעים עיי"ש, מה יענה לשי' הסמ"ג ורמב"ם וטור הנ"ל דגם בחצר אסור. ובזמנינו זה פשתה המספחת בעוה"ר שגם הרבה מיראים מקילים בגילוי שער דאשה דהוה איסור דאורייתא ומפורש בזוהר עונש חמור ומר ולא שמים על לב השם ירחם... פאה נכרית. רבו בה האוסרים משום מראית עין וכן לענין דנקר' ערוה לענין ק"ש, ומגן גבורים כ' היכא שאין מנהג קבוע ראוי לאסור".

כל מה שרואים כאן, היא ניסיון להביא ראיה להתיר (מתוספות), ושוברה בצידה, ותו לא. כותב הפוסט הדגיש את המילים "חצר" כביכול מצא כאן מציאה גדולה... כאשר כל כוונת ה"מרפא לנפש" היא כנ"ל, ולא בא לגלות את אמריקה.

וכל זה לא מעלה ולא מוריד, אל מול הדברים "שלא הושמטו" והובאו בספר חו"כ:

"ולעניין פאה נכרית כתב רמ"א בשם הגהת אלפסי להקל דלא הוי ערוה ואין בה משום איסור ראשה פרוע, וכן כתב שלטי הגיבורים" - מפורש שמותר לצאת לרה"ר בפאה,

"והנה הפרי מגדים כתב דבמקומות שמקילין בפאה נכרית יש להם לסמוך על השו"ע" - מפורש שמותר לצאת לרה"ר,

ומסקנתו:

"מכל מקום כבר נהגו אפי' המדקדקים להקל בזה, וכתב פרי מגדים דמקום שנהגו להקל יש להם על מי לסמוך, על בעלי השו"ע. ואך ראוי לדקדק שלא לעשותם באופן שלא יהיה היכר כלל שהוא פאה נכרית, דבזה ודאי איכא מראית עין".

עד כאן לגבי ה"השמטות" שהביא "למאי נ"מ".

מכאן ואילך לגבי "הנחות יסוד" שלדעת כותב הפוסט אינן נכונות:

1. "ניתן ליישב את דברי חלק גדלו מהפוסקים לעניין גילוי פאה נכרית בחצר... וכמו שהראינו להדיא בהשמטות".

בקושי בש"ג העמיס אחד האברכים בדורנו שהוא "התיר בחצר", ועם זה הלך לכל הרבנים בארץ ישראל והצליח אולי לשכנע שנים או שלושה מהם (מפורסמים על ידו כמובן). כמובן שאחד שלא מונח בסוגיה אפשר "לעבוד" עליו עם "ראיות" מהגורן ומהיקב, אבל מספיק לעיין במאמרו הנפלא של הגר"א פולק שדחה את התזה הזאת מכל וכל ע"י עשרות הוכחות (גם לזה לא היה צריך; מגוחך לומר שהש"ג היה צריך להביא ראיה ו"סמך" לצאת בפאה לחצר, כאשר מותר לדעת רוב הראשונים לצאת לחצר בגילוי ראש לגמרי, ולזה יש הוכחה מפורשת בגמ' כתובות ע"ב). יש לכך גם דחיה מהעובדה שמדובר שם בחצר הרבים, שצריכה כיסוי ראש מן הדין כמו ברשות הרבים (הובא בדברי הגר"ג ציננער שליט"א).

על הש"ג עוד היה אפשר להעמיס הסברים מגוחכים שהוא הולך ל"שיטתו", אבל ברמ"א אי אפשר לבאר כך, כי אין לו שיטה לאסור בחצר. וקל וחומר על המג"א, שכתב במפורש דלא כהבאר שבע שאסר - וגם ציין לסימן ש"ג סעיף י"ד העוסק בחוטי שיער (שמשם הראיה להתיר פאה לדעת המג"א והגר"א ועוד). וקל וחומר על עשרות פוסקים אחרים ("וכמו שראינו להדיא בהשמטות...")

כשקוראים את ה"הנחת יסוד של המלקט" ניתן להבין שהמלקט אחראי להנחה זאת. המציאות היא אחרת לגמרי, וזאת ההבנה הפשוטה בכל הפוסקים, למעט "הנחת יסוד" שהמציא מאן דהו בדורינו (ידוע בשמו אך אין צורך להזכיר שמות), שהפך את כל גדולי הפוסקים לבורים ועמי הארצות.

במחשבה שניה, אני נזכר מהיכן לקח כותב הפוסט את המונח הזה. בהערות על הספר "דבר ה' על פאה נכרית" שהתפרסמו באינטרנט ושמורים אצלי, מובא המשפט "ודרכו היא להניח הנחות ולבנות יסודות עקומים, ועל זה לבנות בניינים ולדחות את המתירים"... שם מפורט באריכות כיצד המחבר הניח הנחות ולאחר מכן תקף את המתירים על סמך הנחות אלו, וככל הנראה נעשה כאן ניסיון להשתמש באותם טיעונים.

2. הנחה נוספת של כותב הפוסט - הפוסקים דיברו על פאת פוני ולא על פאה המקיפה את כל הראש... היחיד שדיבר על פאה מקיפה את הראש, היה "הערוך", שהגר"ע יוסף רצה לומר שהוא אוסר פאה, כאשר לא מיניה ולא מקצתיה - מדובר על "מוסף הערוך" שיצא נגד כל המפרשים האחרים של הירושלמי (לתשומת לבך הרב "למאי נ"מ - הפיסקה המדברת על "הירושלמי" בערך "פאה" באתר ויקישיבה, איננה ערוכה כראוי וחסרים בה פרטים רבים). היחיד שניסה לומר בדרך "אפשר" שאם הש"ג היה מדבר על הצדעיים היה זה טוב, הוא "תשובה מאהבה". בכל מאות הפוסקים האחרים - להעמיס כזאת הנחה, פירוש הדבר- בדיחה. חבל שכותב הפוסט "מבאר לקמן" ולא כותב רמז כלשהו כאן, על איזה פוסק הוא רוצה להעמיס את ההנחה הזאת.

3. הנחה נוספת שהוא מייחס למחבר חו"כ - "כל דבר שמותר לקרות ק"ש כנגדו ממילא מותר לצאת בו לרה"ר". טעות גמורה. הרי מותר לקרוא ק"ש כנגד שיער אשה נשואה, אליבא דלא מעט פוסקים, ומאידך אסור לצאת בשיער גלוי לרה"ר.

וזה מובא בדברי מרן גאון עוזינו הגר"ש משאש זצ"ל, בשו"ת תבואות שמש אה"ע קל"ז:

"הנה מדבריו נראה שמערב ענין איסור פריעת ראש באשה לענין קריאת שמע, ושכל מקום שאסור משום פריעת ראש אסור משום ערוה לענין ק"ש.

ולפי דעתי יש לחלק ביניהם, דענין שיער באשה ערוה לענין קריאת שמע תלוי ברגילות, דאם היא רגילה להיות פרועת ראש, אף שהיא פרועת כל הראש כולה ועושה איסור דאורייתא, או כגון בחצר דאסור משום צניעות, הרי זה מותר לקרות ק"ש כנגדה, וזה מדוקדק מדברי הטור והשו"ע סי' ע"ה שכתבו "טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אסור לקרות ק"ש כנגדו", ובסעיף ב' גבי שיער כתבו "שיער של אשה שדרכה לכסותו", ומזה הוציאו דשערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להן כמש"כ מור"ם שם. ובמקור הדברים בב"י בשם הרשב"א הטעם משום שהוא רגיל בהם ולא טריד.

ועיין בב"ח שם וז"ל, "בא להוציא פניה ידיה ורגליה במקום שהולכין יחף שלעולם רגליה הם מגולים, דאינו אסור לקרות כנגדם" וכו' ע"ש. הרי דהכל תלוי ברגילות, ומינה יש ללמוד דהוא הדין לנשים שרגילין לגלות ראשם בזמנינו דאין כאן שום טירדא לראות אותם כך, ואין בזה משום ערוה לקריאת שמע. וכן פירשו כל המפרשים בהא דאיתא בש"ס טפח באשה ערוה, דהיינו בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה, עיין בסי' ע"ה בב"י שם, וכן מצאתי להדיא להרב בן איש חי (שנה ראשונה פרשת בא אות י"ב) וזה לשונו, "הנשים בערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן כיון דכל הנשים דרכן בכך" עכ"ל.

אבל לענין איסור פריעת ראש לאשה לגבי דת יהודית, זה אינו תלוי ברגילות, ואף שנהגו היום לגלות גם ברה"ר, זהו מנהג של איסור כמש"כ בש"ס ופרע את ראש האשה מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא תלכנה פרועות הראש. ודוקא ברה"ר אבל בחצר אין האיסור אלא משום צניעות, וכמש"כ באה"ע (סי' כ"א ס"ב) ובאר היטב שם". עכ"ל.

ויש להוסיף על דברי מרן הרב זצ"ל, שמאחר ואיסור גילוי שיער בנשים נשואות הוא דאורייתא, גזירת הכתוב, לכן יש חילוק בין דין גילוי ברה"ר לבין דין קריאת שמע, שמצד אחד אסור לגלותו ברה"ר כדין התורה, ומאידך מותר לקרוא כנגדו ק"ש, שכל איסורה הוא משום הרהור, וכיום אין בזה הרהור. אולם פאה נכרית, שאין יסוד בגמ' ובראשונים לאסור אותה, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ממילא אין חילוק בין יציאה לרה"ר ובין ק"ש, ושניהם מותרים מאחר וכיום אין בזה הרהור ולא פריצות. ולא יתכן להתיר לקרוא ק"ש כנגדה, מטעם שאין בה הרהור, ומאידך לאסור על האשה ללובשה ברה"ר משום שגורמת הרהורים, כי ממה נפשך יקשה לשיטה זו.

הענין שמובא בדברי הפוסקים (ולא "הנחת המלקט...") הוא ענין אחר לגמרי, והוא - שהש"ג חידש שדין שיער תלוש כדין בגד, וכמו שאינו ערוה לק"ש, כך אין בו פריעת ראש, וכן מוכח בדרכי משה, שהעתיק בסי' ש"ג את לשון הש"ג וכתב, "מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים, ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה או משיער חברתה דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער". והנה הדרכי משה כתב זה בסי' ש"ג, שאיירי כל הסימן בענין "במה אשה יוצאה", ואיירי כאן בהיתר פאה ברה"ר, וכתב "מותר לאשה לגלות" שוודאי לשון זה אינו מתאים לק"ש, והשמיט בכלל את דין פריעת ראש וכתב רק דאין שיער באשה ערוה וכו'. פתח בגילוי ראש לרה"ר וסיים בשיער באשה ערוה לק"ש.

וגם בדרכי משה סי' ע"ה, אחר שכתב לפסוק ששיער באשה ערוה לענין ק"ש דלא כהרמב"ם, כתב "ועיין לקמן סי' ש"ג, כתבתי דשערות תלושות שלובשות נשים שתהיה נראית בעלת שיער אינן ערוה, ע"ש", והרי בסי' ש"ג לא איירי בדרכי משה בענין ערוה, כי שם הנידון במה אשה יוצאה, ועם כל זה כרך הדרכי משה את הדברים.

גם המג"א (בסי' ע"ה ס"ק ה') על דברי הרמ"א שמותר לקרוא ק"ש כנגד פאה, כתב "וכ"כ בש"ג דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער", היינו שמביא ראיה לענין קריאת שמע ממשנה שמתירה גילוי פאה נכרית ברה"ר, וסובר שהכל דין אחד הוא, היינו לא רק דשרי לענין ק"ש, אלא מותרת לכתחילה לצאת בהם לרחוב.

וכן מבואר בעטרת זקנים על גליון השו"ע סי' ע"ה, "כל זה כתב רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה, ופסק על פי זה בסי' ש"ג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש, ויש אומרים אפי' פאה נכרית אסור משום פריעת ראש ושיער באשה ערוה". וכן בכנסת הגדולה, ויד אהרן, ובפמ"ג, ועוד הרבה אחרונים, לא נלאה את הקורא בהעתקת דבריהם.

גם שו"ע הרב (שגם לשיטת הנ"ל התיר פאה ברה"ר, שהרי כתב שאסור מהתורה, ראה להלן) כתב בסי' ע"ה ס"ק ד', "ופאה נכרית אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, שהוא אסור מן התורה באשת איש". וכן מסיק המשנ"ב (סי' ע"ה ס"ק ט"ו). וחזינן מכל הנך פוסקים, שאע"פ שהם שני דינים שונים הנלמדים מפסוקים שונים, אך לענין פאה נכרית שווים הם, שכיון שנתבאר שאינם נחשבים כגוף האשה ולא נחשב בכלל שיער אלא כבגד וכדו', א"כ מה לי לענין ק"ש או לענין פריעת ראש, הרי בשני הדברים בעינן שיער עצמה וזה אינו שיער עצמה.

אמנם ה"ישועות יעקב" הוא מהפוסקים היחידים שמחדש לחלק בין פריעת ראש שאסור לבין דין ק"ש שמותר, אבל כל האחרונים הנ"ל נחלקו עליו ונקטו בפשיטות דתליא דינים אלו הא בהא לענין פאה.

4. הנחת יסוד נוספת - אין הבדל בין מראה הפאה שלפני מאות שנים לבין הפאות בימינו. הדבר הוכח מכל לשונות הפוסקים, האוסרים והמתירים, ובוודאי שכך היא האמת, וגם אם הפאה יותר יפה - אין זו סיבה לאסור (כמו שאמר הגרי"ש אלישיב בשיעורו). אולם המושג "קאסטם מהמם" חביב על כותב הפוסט... כביכול הפאות בעבר לא היו קאסטם משיער טבעי איכותי, כלשון המשנה והגמרא. ואכמ"ל.

מכל מקום, "הנחת יסוד" זאת לא תקפה לגבי חמישים פוסקי הלכה שהתירו ממש בחמישים השנים האחרונות - עליהם לא ניתן לומר שלא ראו את פאות הקאסטם למיניהם ולסוגיהם (ועוד לא מצינו פוסק הלכה שאסר "קאסטם מהמם").

5. הנחת יסוד נוספת - "כל פוסק שהתיר בדיעבד ובשעת הדחק כגון בתקופה בה רוב הנשים הלכו בגילוי ראש או במקרה שאשה לא הייתה מוכנה לכסות ראשה במטפחת, כוונת הדברים היא שאותו פוסק מתיר גם בימינו ולכתחילה". כך לדעת כותב הפוסט.

ראשית צריך לדעת, שאכן כל המתיר בדיעבד נחשב הדבר להיתר גמור שאפשר לסמוך עליו. לדוגמא, הרצ"פ פרנק, כתב "ועל דבר פאה נכרית, אם כי רבו האוסרים, גם בזה הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור". זוהי לשון של "בדיעבד" אבל ההיתר הוא גמור.

שנית צריך לזכור, שהאלנטרנטיבה (היינו מטפחת) היא גם היתר של בדיעבד גדול (כלשון הגר"ע: אין מזניחין אותן) לאחר שבשו"ע וברמב"ם מובא שצריך ללבוש רדיד דווקא.

שלישית, מבין מאה ושלושים פוסקים שמנה הרב המחבר חו"כ, אולי שנים או שלושה פוסקים התירו "בדיעבד". והמחבר כתב זאת במפורש, באמרו: "מהם שהתירוה בשופי, ומהם שהתירוה בדיעבד במקום שנהגו, ומהם גם שהעדיפו את הפאה על המטפחת". כלומר, הוא לא מנסה לרמות אף אחד, ומצהיר שחלק מהפוסקים (אמנם חלק קטן מאוד) התיר בדיעבד.

רביעית, גם אלה שמעדיפים פאה על מטפחת, סוברים שההיתר הוא לכתחילה ולא בדיעבד, והראיה - הגרי"ש אלישיב שמקובל בספרי תלמידיו שהוא מעדיף מטפחת, התבטא: "מה, ר' איצלה גר עם אשה בדיעבד? הפאה של אשתו היתה כשרה למהדרין".

היו אכן תקופות שהנשים הלכו בגילוי ראש, והפוסקים המליצו להם ללכת עם פאה. אך אין זה אומר שההיתר הוא בדיעבד.

6. "גם פוסקים שמוכח שלא ראו את הסוגייא מבפנים, נכללים בין הפוסקים המתירים, וגם פוסקי זמנינו שמתירים מסברות בעלמא בלי שום ראיה ופלפול גם הם מצטרפים לרשימת המתירים". מדובר בהשמצה זולה כלפי גדולי עולם שהתירו פאה, כביכול לא זכו ללמוד את הסוגיא כמו אותו עם הארץ, והכותב שכח שרוב האוסרים אסרו "מסברות בעלמא" ללא שום ראיה לאסור (שהרי אין ראיה מהגמרא לאסור - למעט ראיות לא מוכרחות כמו הגמ' בנדרים לגבי שחורי הראש, שאולי יכול ללמד על המנהג בזמנם אבל ראיה לאסור אין).

על כך כתב מרן הגר"ש משאש:

"גם מה שאמר הכותב, שיש ת"ח שמוכן לשבת עם כל גאון וכל גדול הסובר להתיר והוא יוכיח להם בראיות ברורות לאסור, זה באמת חוצפה וגאוה גדולה שאין כמותה, שחושב עצמו יותר גדול מכל גאוני עולם האדירים אשר כל הש"ס מנח להו בכיסן, ודי בזה לדעת שאותו חכם המתייהר לא יודע כלום ולא יוכל לעמוד, כמאמר חז"ל כל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו. וה' יזכנו לראות בתחיית המתים, לראות אם יוכל לעמוד וליגע בקרסולייהו דרבנן הגאונים זיע"א אשר כל רז לא אניס להו, ואל יתהלל חוגר כמפתח. וכבר אמרו אין משיבין את הארי לאחר מיתה. גם אמרו חז"ל ואל תאמר קבלו דעתי שהן רשאים ולא אתה. גם אבטליון אמר חכמים היזהרו בדבריכם שמא וכו'. ור' יוחנן בן זכאי אמר אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך" (שמש ומגן ח"ב אה"ע ט"ו-י"ז).

7. "גם פוסקים שאסרו פאה נכרית הם למעשה מתירים". השמצה זו חוזרת למעשה כבומרנג כלפי הכותב, כאשר לעיתים קרובות אנו רואים שפוסקי הלכה המפורסמים כמתירים (המשנה ברורה לדוגמא) הופכים לכאלה שאוסרים.

הערות נוספות, לגבי פוסקי הלכה שכתבו במפורש שהרמ"א התיר פאה ברה"ר על סמך דבריו באו"ח סימן ע"ה, כתבתי היום בדף השיחה שלי.

בברכה, אליהו אמזלג (שיחה) 21:15, 12 במרץ 2013 (IST)

השגות על הכתוב בערך

א. בערך כתוב: "גם יש אומרים שהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון"[7], פסק להתיר פאה נכרית... ויש אומרים שלא כך הדבר. באתר כתר מלכות צויין: "ודברי האור לציון נסתיימו במילים: "ולפי"ז זכינו לדין, שאלמנה אינה צריכה לכסות ראשה ברדיד, אפילו במקום שנהגו כך הנשואות.] ולא כתב אם כן יוצא לנו דין שמותר לנשואות ללכת בפאה נכרית, וש"מ דכל דבריו לא היו אלא בדרך לימוד, והמעיין בדבריו ימצא כי דבריו אלו בביאור דברי הרמ"א הינם לחיזוק טענתו בנידון רדיד לגרושה ואלמנה ולמרות הכל לא התיר הדבר אלא ע"י ד' סניפים לקולא ובינהם הבנה בדברי הרמ"א הנ"ל וש"מ דלא ס"ל דהיא חזקה מספיק מצד עצמה. וגם כן אחרי הכל ניתן לדחות הדברים שכן הגאון בעל האור לציון חיזק דבריו בסעיף הנ"ל ע"י ההבנה כי הש"ג והרמ"א התירו ברה"ר אבל היא גופא מנ"ל דהם אכן התירו ברה"ר, בזה לא נגע כלל, וזה בנידון לדעת החוות יאיר הגליון מהרש"א ועוד פוסקים שהבינו את דברי הש"ג לעניין חצר, וכ"ש דברי הרמ"א דרבים כתבו דכל דבריו אינם אלא לעניין גילוי פאה נכרית בבית ובחצר, ונמצא העיקר חסר מן הספר והוא מנ"ל דכל הני אכן התירו לרה"ר, אלא שמ"מ אין זה משנה אחר ובאמת בעל האור לציון לא דן אלא לעניין גרושה ואלמנה וכמו שחתם את דבריו באותו הפסק". והעידו תלמידיו כהגרב"צ מוצפי שליט"א, והרב ברוך שרגא שליט"א ועוד, שלא התיר."

השגותיי:

מגוחך להעמיד את דברי הגרב"צ עצמם מול "אתר כתר מלכות". המעיין בשו"ת אור לציון חלק א' סימן י"א רואה שלא מיניה ולא מקצתיה, הגרב"צ זצ"ל התיר במפורש ללכת עם פאה, רק שדבריו שם עמומים במתכוון כדי שלא לצאת בריש גלי מול הגר"ע יוסף שזועק על זה בכל עת, ולכן גם ענה לשואלים פעם אסור ופעם מותר, מאותה סיבה בדיוק.

כך כתב בספר "תפארת ציון": "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית... היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים" (המדובר בתשובה ארוכה ומנומקת להעדיף פאה על מטפחת כפי שהעיד בנו שליט"א).

אולם כאמור, מהלך הדברים ב"אור לציון" לא מתיר מקום לספק, וכמש"כ מרן הגר"ש משאש: "היום ראיתי שגם הגאון בן ציון אבא שאול שליט"א בספרו אור לציון (חלק או"ח סי' י"א) מתיר לכל הנשים לצאת בפאה נכרית לרה"ר. והליץ בעד ש"ג ורמ"א. ודבריו ברורים שם להתיר, ולא כמו שפירשו בהם איזה תלמידים שלא הבינו דבריו".

וזה מהלך הדברים, תחילה מביא את הרמ"א שמתיר פאה:

"ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכן כתב הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה)..."

אח"כ, קושיית הב"ש על רמ"א:

"והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה וכו', דמה ששנו ההיתר להתקשט ולצאת בפאה נכרית בכולי גמ', מיירי דוקא בפאה נכרית מכוסה תחת הסבכה ועל ראשה רדיד וכו', ע"ש שהאריך מאוד [ומה שהקשה על הש"ג, יהיה קשה גם על רמ"א שהעתיק דבריו]".

אח"כ, ישוב דברי רמ"א:

"ומעתה מיושבים דברי הרמ"א כמין חומר, דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

העניין של "כיסוי ראש לגרושה" הובא בדרך אגב בדבריו, כאשר בתשובה זו יש שני נדונים - וגם זה על מנת להסתיר את התשובה.

בכל אופן, בדבריו בחלק ב' (פרק מ"ה הלכה ט"ז - קונטרס אחרון, פסקי הלכות בקצרה) זה מופיע במפורש: "ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע".

זאת אומרת, לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע והרמ"א, מותר לה לצאת כך לשוק...

קטע זה הוא מקונטרס אחרון, וע"ז כתב הגר"א אבא שאול שליט"א בהקדמה לשו"ת אור לציון ח"ב: "הוספנו בסוף הספר קונטרס אחרון, ובו פסקי הלכות בקצרה ממרן המחבר שליט"א, אשר בהם נאספו בעיקר עניינים השנויים במחלוקת בין האחרונים, או שאינם מבוארים בדבריהם, ולבקשתם של רבים לידע את הכרעת מרן בהלכות אלו, ובהם כמאתיים פסקי הלכות. וזאת למודעי שמרן המחבר שליט"א עבר על כל פסקי ההלכות בחיבור זה, וכן על המקורות והביאורים, והגיה ותיקן והשמיט כפי ראות עיניו". עכ"ל.

נאמר בערך שהרב ברוך שרגא סובר שהגרב"צ אסר פאה - זה שקר. לדעתו, הגרב"צ העדיף פאה על מטפחת. הוא כתב בהסכמה לאחד הספרים ששמע מפי הגרב"צ שיש לדעתו כמה דרגות בכיסוי הראש: א. כיסוי ועליו מטפחת ועליה שאל, דהיינו שלושה כיסויים. ב. כיסוי ועליו מטפחת, באופן שלא יוצאת מכיסוי הראש אפי' שערה אחת, דהיינו שני כיסויים. ג. פאה עם כובע. ד. פאה גלויה. ה. מטפחת, שיוצאות ממנה כמה שערות החוצה, וזהו הכיסוי הגרוע שבכולם. עכ"ל.

הרב מוצפי מעיד ששמע מפיו - אין זה מעלה ולא מוריד, כאשר אנו יודעים מדוע הוא השיב פעם כן ופעם לא.

ב. עוד שקר נוסף נכתב שם - כאילו החוות יאיר וגליון מהרש"א הבינו שהש"ג התיר רק בחצר...

בזה נגע הגר"א פולק במאמרו הנפלא, וזה לשונו:

"ומה שכתב הנ"ל ופרסם בקול רעש גדול שה"חוות יאיר" סובר שהש"ג התיר רק בחצר, אינו נכון, ואין אף אחד שפירש את הש"ג בחצר. וזה לשון המקור חיים (לבעל החוות יאיר) סי' ע"ה: "וכל שכן פאה נכרית. הגהות אלפסי הגדולים, ומפורש שם אפי' דידה עבידא לכסות שיער דידה. אבל מש"כ אפי' דרכה לכסות לא מפורש שם, ועיין פרק ד' דנזיר דף כ"ח ע"ב. גם בספר מוסף הערוך ערך קפליטין מייתי ירושלמי דמותר, ובי"ב דרשות של מהר"י בן מהר"ם פדואה דרוש א' אוסר להתקשט בהם, ואפי' בבגדים של משי שדומים לשיער".

וכתב הנ"ל שמכאן ראיה שסובר שכל ההיתר של הרמ"א הוא רק בחצר, שהרי מוסף הערוך קאי אירושלמי ושם מפורש דהא דשרי בקפליטין הוא רק בחצר ולא לרה"ר (אמנם צ"ע מכמה ראשונים כמו המאירי והריא"ז שפירשו להדיא בירושלמי שכוונתו לקלתה), וא"כ לא מובן מה הביא המקור חיים את דברי הערוך כסייעתא לרמ"א. אלא מכאן ראיה שרמ"א התיר רק בחצר, ועל זה הביא ראיה שמותר בחצר פאה ממוסף הערוך.

אמנם זה אינו, שא"כ לא מובן כל דברי המקור חיים שהתחיל בהיתר "גם בספר מוסף הערוך מייתי ירושלמי דמותר", ומסיק "אבל בי"ב דרשות אוסר להתקשט בהם", והיינו באותה פאה שהתיר הערוך, הי"ב דרשות חולק ואוסר. ואם נאמר שמוסף הערוך התיר רק בחצר, לא מובן כלום, הרי בחצר אין מי שאוסר, וא"כ מה "מחלוקת" יש כאן. וכן מבואר להדיא בקיצור הלכות שעשה ה"מקור חיים" בעצמו, שיש מחלוקת ביניהם.

ויותר קשה דהלא בעל י"ב דרשות הלא הוא מהר"י פדואה (קצנלנבוגן) והוא ראש המדברים בענין זה שהביאו הבאר שבע באריכות, וכמש"כ בי"ב דרשות שם שעשה ע"ז תשובה ארוכה ונתווכח עם המתירים, והרי הוא בעצמו כתב שם להדיא שבחצר מותר אפי' שיער ממש, וכל דבריו הם רק ברה"ר כפי שהאריך בספרו. וא"כ על מה עשה המקור חיים מחלוקת בין הי"ב דרשות למוסף הערוך, הרי שניהם מודים שפאה מותרת בחצר ואסורה ברה"ר. ואי אפשר לומר כמו שניסה הנ"ל לחלק, שרמ"א התיר רק בחצר, וי"ב דרשות אוסר גם בחצר, כי אין רמז בדבריו שאוסר גם בחצר, בנוסף לכך שכתב להדיא בתשובתו שהובאה בשו"ת באר שבע, שמותר אפי' גילוי שיער בחצר. וגם דוחק גדול לומר דריש דבריו שסתם לשונו "פאה מותר" כוונתו לחצר וסוף דבריו "אסור" כוונתו לרה"ר, ועל כרחך איירי באותו הדבר.

ובכלל לדבריו של הנ"ל, אם כוונתו שהירושלמי מתיר רק בחצר, מה ראיה יש מהירושלמי שמתיר פרועת ראש בחצר, לענין היתר ק"ש, אדרבה הרי קי"ל ששיער שאסור לגלות ברה"ר אסור לק"ש וא"כ פאה שלדבריו הירושלמי אוסרה, יש לאוסרה גם בק"ש. ואם סובר סברא לחלק שפאה נכרית לענין ק"ש קיל טפי, מה ראיה יש מירושלמי לזה.

סוף דבר, פירוש זה אין לו ידיים ורגלים בגוף דברי המקור חיים, וכל זה חוץ מן הפירכות העצומות שהתבארו לעיל שלא יתכן לומר כן ברמ"א ובש"ג. אלא האמת תורה דרכה (כמש"כ בכפתור ופרח) שמסתבר שלא היה לפני המקור חיים את הירושלמי באותה שעה (כידוע בזמנם שהיה מחסור גדול בספרים וכפי שרואים כאן גופא שלא היה לו את תשובת הבאר שבע והוצרך להביא את הי"ב דרשות), וראה רק את מוסף הערוך שכתב "קפליטין - ירושלמי (כתובות פ"ז) היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, פירוש בלשון רומי, שיער ותלתלים ופאה נכרית, עכ"ל". ו"מוסף הערוך" לא הזכיר כלל בדבריו שזה רק בחצר, ואדרבה סתימת דבריו משמע שאין בה כלל פירוע ראש בכל גוונא, והשמיט סוף דברי הירושלמי "הדא דתימא בחצר" (כיון שעיקר דברי הערוך בא לפרש פירוש המילות ולא הלכות), ולכן הבין המקור חיים בפשיטות שמוסף הערוך מתיר פאה נכרית ודלא כמהר"י קצנלנבוגן, וגם בספר כפתור ופרח הבין כך".

נמצא שאין כאן אלא פלפול מגוחך בדעת הגרב"צ, והכותב מקשה עליו "כיצד חלק על החוות יאיר" שזה בעצם לא חוות יאיר ולא מהרש"א, אלא הכותב בעצמו..

ג. בערך כתוב:

"בשנות אליהו על שבת פ"ו מ"ה פירש שהפאה נכרית מכוסה בכיסוי, וכתב רבי נפתלי הירץ הלוי שכוונתו לשלול את ראייתו של "שלטי הגיבורים", להתיר פאה נכרית. ומכאן למדו כמה מחכמי זמנינו‏[8] שכתבו שדעת הגר"א לאסור פאה נכרית".

כנגד זה מובא ביאור בדעת הגר"א ללא מקור.

השגותי:

יש לציין מי כתב שהגר"א אסר פאה נכרית, ולא "כמה מחכמי זמננו" שמכך נשמע כביכול יש כמה וכמה כאלה. כמדומני שאפילו הגר"ע יוסף כתב "ועיין בשנות אליהו"... ולא כתב שהגר"א אסר (כי באמת לא אסר בשום מקום).

וכנגד זה יש להביא כמה וכמה פוסקים חשובים שהביאו את הגר"א כמתיר, כמו הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה, הגר"מ שטרנבוך ועוד ועוד, ולציין לכל נימוקיהם בקצרה.

ד. בערך מובאים כמה וכמה אוסרים שאינם אוסרים. מהר"ץ חיות כתב רק שאין בכוחו להתיר מול המנהג לאסור. בדעת חת"ס נחלקו. החיד"א, לא אסר כלל. בית יעקב סימן קנ"ב, התיר ולא אסר. רבי מתתיה אברהם צורמאני זצ"ל, התיר ולא אסר. זה לעת עתה. אליהו אמזלג (שיחה) 21:15, 12 במרץ 2013 (IST)

הערות יפות.
א. אכן, צריך לאזן במידת מה את הנוסח, אך להשאיר את העובדה שהגרב"צ מוצפי (ועוד מתלמידי האור לציון) סוברים שלמעשה אסר פאה נכרית.
ב. אני צריך לעיין יותר בעניין, לפני הבעת עמדה לכאן או לכאן. (כמובן, שעצם הפרשנות שהשלט"ג מדבר דווקא בחצר נראית רחוקה, אך צריך לבדוק אם כי הבינו בדבריו כמה מהאחרונים).
ג. זה לא רק הרב עובדיה יוסף, אלא גם הרב מאיר מאזוז בהסמה שכנגדה יוצא הספר 'לקט שכחת הפאה' (ומן הסתם עוד אחרים). נכון, כדאי לציין שיש שהביאו אותו כמקל.
ד. צריך לעיין אחד לאחד, ואני מקווה שחכם טישיו יתפנה לעשות זאת. (אני אין בכוחי לעשות זאת, וזה גם לא תופס מקום מרכזי בעיני, והעיקר סיכום הסוגיה בערך פאה נכרית, והערך הזה משני).
ברכה והצלחה! --למאי נ"מ? (שיחה) 16:34, 13 במרץ 2013 (IST)
באשר לדבריך, ידידי הרב המכונה למאי נ"מ:
א. אין לי שום התנגדות שתשאיר את העובדה שהרב מוצפי סבור שהגרב"צ אסר פאה (ועוד מתלמידיו?). אדרבה, ציין לעובדה זו, וציין לדברי בנו, ולמה שהובא בספר "תפארת ציון", שהגרב"צ ענה במתכוון תשובות סותרות. ובפרט - ציין שהגרב"צ התיר במפורש ללכת עם פאה, בחלק א' ובחלק ב'.
ב. אדרבה, אתה מוזמן לבדוק. חוץ מרב ליפשיץ שהעלה לראשונה את הסברה הזאת, והפך מאות פוסקים לבורים ועמי הארצות ח"ו, אין מי שאומר כך. כמובן שהרב ליפשיץ עצמו טוען שמצא כך בדברי אחרונים - למעשה, לא מיניה ולא מקצתיה. אם היה אחרון כלשהו שהזכיר זאת, הרי זה רק בדרך "אפשר", אם הש"ג היה מתיר רק בחצר, היה זה טוב, אבל ברור שאי אפשר לפרש כך בדבריו. עוד אחרונים סברו שהש"ג אסר גילוי ראש בחצר (מה שהרב ליפשיץ חושב שהוא גילה) ועם זאת לא הסיקו מכך מאומה. גם במגן גיבורים זה הוזכר ולא העלו על דעתם להבין כך.
כך כתב במגן גיבורים: "והנה לכאורה צריך להבין, מאי ראיה מייתי מהא דיוצאה לחצר בפאה נכרית, הא בחצר ליכא משום פריעת ראש אף בשיער ממש, ואף בלא קלתה. אמנם צריך לומר דראייתו היא כיון דעכ"פ משום דת יהודית איכא אף בחצר כמבואר בשו"ע אהע"ז סי' קט"ו סעיף ב', ועיין בית שמואל שם ס"ק ט', וא"כ על כרחך מוכח דיש חילוק בין פאה נכרית לשערה, דאף דשערה אסור, מ"מ בפאה נכרית מותר לגמרי, והוא הדין ברשות הרבים ג"כ יש חילוק ביניהם".
ג. אכן, אפשר לציין את הגר"מ מאזוז בהסכמה לספר עבד לעבדי ה' ואת הרב עובדיה, אבל לא לכתוב "כמה מחכמי זמננו" בלשון כוללנית.
בברכה, אליהו אמזלג (שיחה) 18:57, 13 במרץ 2013 (IST)
רק לגבי ג' - לא הבנתי מה אתה רוצה, הרי בהערה מפורטים בדיוק מיהם אותם חכמי זמנינו. --למאי נ"מ? (שיחה) 19:30, 13 במרץ 2013 (IST)
הערה צדדית: ביקשתי ממפעיל המערכת הבכיר, חכם טישיו הי"ו, לבחון את הערות הצדדים, לברור אוכל מפסולת, ולערוך את הערך בהתאם. לילה טוב! --למאי נ"מ? (שיחה) 04:42, 14 במרץ 2013 (IST)
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=שיחה:פאה_נכרית/שיטות_הפוסקים&oldid=82438"