יד: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (הכנסת ערכים ממילון הראיה לויקישיבה)
 
(2 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
#הפניה [[מילון הראי"ה:ידים]]
== הגדרת המושג==
 
יד האדם במובן הלכתי נידונה בתורת איבר של אדם או בעלי חיים. כמו כן משמש המושג יד במובן של קניין בדברים הניתנים ביד; במובן של דבר נספח בענייני טומאה והכשר לטומאה;
 
ובמובן של דיבור קטוע בענייני נדרים ונזירות.
 
בלשון תורה משמש המושג 'יד' לעתים באופן מצומצם לכף היד<ref>ראה תרגום אונקלוס ויקרא יד טו; <makor>רש"י מנחות לז ב</makor> ד"ה ידך.</ref>, וכן הוא ביחס לקידוש ידים ורגלים של כהנים במקדש, ש'יד' הוא עד הפרק<ref><makor>בבלי חולין קו ב;</makor> <makor>בבלי ערכין יט ב.</makor></ref>, או לחלקים אחרים של מ פ ג ר  הגפה העליונה, כגון בתפילין ש'ידך' היא הקיבורת<ref>ערכין שם.</ref>; ולעתים 'יד' משמש במושג רחב של הגפה העליונה כולה, כגון בנשיאת כפים של כהנים ש'יד' כוללת גם קנה וזרוע<ref><makor>בבלי סוטה לח א.</makor></ref>.
 
לעומת זאת בזמן התלמוד התייחס המושג 'יד' בלשון בני אדם לכף היד ולאמה עד המרפק<ref><makor>בבלי ערכין יט ב.</makor></ref>.
 
המושג 'יד' בתורה מתייחס בדרך כלל ליד אנטומית, אלא אם כן לא ניתן לפרש את המושג בצורה הראשונית, שאז מתפרש המושג באופן מושאל<ref>ראה <makor>ב"מ נו ב.</makor></ref>.
 
'כף היד' הוא החלק של היד שאליו מחוברות האצבעות. במובן מצומצם כף היד הוא החלק הפנימי של היד, בניגוד לגב היד, שהוא החלק החיצוני<ref><makor>בבלי שבת קט א.</makor></ref>. 'פס היד'<ref>דניאל ה ה,כד.</ref> הוא קצה היד או כף היד.
 
למושג 'יד' פירושים מושאלים אחדים: חלק הבולט מן הכלי לצורך אחיזה<ref><makor>שמות כו יז.</makor></ref>, בדומה ליד בגוף. משימוש זה של יד לקוח המושג 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') הכלי, היינו ידית של כלי, או דבר המחובר לכלי וטפל לו, במובנים מסויימים. וכן 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') האוכלים, היינו דבר המחובר לאוכל ומשמש לאחוז בו את האוכל, כגון עוקצי פירות וכיוצא. בהשאלה מצינו 'ידות' אף לאדם ולבעלי חיים, כגון השיער והשיניים והציפורניים וכיוצא, שאף כלפיהם משתמשים במושג כללי של ידות. מתוך ידות הכלים לקוח בהשאלה גם המושג 'ידות נדרים' או 'ידות נזירות' (ולעתים: יד או ידים), היינו דיבור מקוטע שניתן להבין ממנו כוונת המדבר אף על פי שלא ביאר דבריו בשלימות<ref>ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, עמ' תרנא.</ref>.
 
כמו כן משמש המושג 'יד' באופן מושאל לחלק או מנה<ref><makor>בראשית מג לד.</makor></ref>, צד<ref><makor>דברים ב לז.</makor></ref>, מצבת זכרון<ref><makor>שמואל ב יח יח.</makor></ref>, ברשות או באמצעות<ref><makor>בראשית ל לה;</makor> <makor>שמות כב ג,</makor> ובמכילתא שם; <makor>במדבר כא כו.</makor> וראה <makor>רש"י סנהדרין פה ב</makor> ד"ה שיכניסנו.</ref>. כמו כן הושאל המושג 'יד' גם כלפי הקב"ה<ref><makor>שמות ט ג.</makor></ref>, והוא רק על דרך ההשאלה להורות לנו שהקב"ה עושה פעולות<ref>רמב"ם, מו"נ א מו. וראה עוד משמעויות ופרשנויות שונות של המושג 'יד' בדברי השופט אלון בג"צ 461/81 דויד נ' בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד לו# 779.</ref>.
 
בעניין קטוע יד ראה ערך [[גדם]]
 
== רקע מדעי==
 
ייחודיות הידיים של בעלי חיים הן הגפיים הקדמיות, המשמשות לעמידה ולהליכה כמו הרגליים, שהן הגפיים האחוריות. לעומת זאת הידיים של בני אדם איבדו את משמעותן כאיברי עמידה והליכה, פרט לתינוקות בשלבי הזחילה. הידיים משמשות בעיקר לתפיסה ולאחיזה של עצמים, להתגוננות, ומיקום של קולטני חוש המישוש והטמפרטורה. העובדה שידי אדם בנויות לפעילויות מתוחכמות, כשהן חופשיות מהצורך לשימוש בהליכה ובעמידה, היא אחת התכונות החשובות המבדילות את בני האדם משאר היצורים בעולם.
 
===אנטומיה===
 
יד האדם, במובן של הגפה העליונה, מחולקת לארבעה חלקים: הזרוע, האמה, כף היד, האצבעות.
 
הזרוע -  היא החלק המחבר את הגפה העליונה לעצם השכמה. הזרוע מורכבת מעצם הזרוע<ref>humerus.</ref>, שעליה מורכבים שרירים המניעים את הזרוע ואת האמה. ביניהם יש לציין את שריר הדלתא<ref>deltoid.</ref>, שריר הזרוע הדו-ראשי<ref>biceps brachii.</ref>, ושריר הזרוע התלת-ראשי<ref>triceps brachii.</ref>. מיפרק השכם<ref>scapula.</ref> של הזרוע והשרירים המורכבים סביבה מאפשרים תנועות מגוונות ביותר של הזרוע לכל כיוון.
 
האמה -  היא החלק המתחבר לזרוע ולכף היד. האמה מורכבת משתי עצמות: החישור<ref>radius.</ref> והגומד<ref>ulna.</ref>. מספר שרירים מתחברים לעצמות אלו, והן מאפשרים תנועות כיפוף ויישור במיפרק במרפק<ref>flexion and extension.</ref>, וכן תנועות פנימה והחוצה<ref>pronation and supination.</ref>. עצמות האמה מתחברות לעצם הזרוע במיפרק המרפק, ולשורש כף היד, במיפרק שורש כף היד.
 
כף היד שורש כף היד<ref>carpus.</ref> מכיל מספר עצמות קטנות, המסודרות בשני טורים, ויוצרים מצד אחד מיפרק עם שתי עצמות האמה, ומצד שני לחמש עצמות גלילי כף-היד, אשר יחד עם השרירים, הגידים והעור הם המהווים את כף היד<ref>metatarsus.</ref>. כל אחת מעצמות גלילי כף-היד מתחברות עם גליל גרמי של אחת האצבעות. לארבע אצבעות יש שלושה גלילים לכל אחת, ולאגודל שני גלילים בלבד.
 
כף היד מכילה מספר רב של שרירים קצרים, המאפשרים תנועות רבות ומגוונות של חלקי כף היד.
 
עור השטח הכפי של כף היד הוא עבה וחסר שערות ובלוטות חלב. לעומת זאת הוא עשיר בבלוטות זיעה. העור בשטח הכפי הדוק לרקמות העמוקות, ולא מאפשר תנועה רבה. על פני העור הכפי ישנם חריצים ורכסים רבים, המסודרים בצורה מיוחדת ואופיינית לכל אדם ואדם. טביעתם של קווים אלו הם 'טביעת האצבעות' המשמשת לזיהוי בני אדם, בגלל סידורם המיוחד והייחודי לכל אדם.
 
עור השטח הגבי עדין יותר עם יכולת תנועתית רבה יותר. הוא מכיל שערות עד גליל האצבעות השני; העור מעל גליל האצבעות האחרון חסר שערות, והוא נושא את הציפורניים. מתחת לעור השטח הגבי ניתן לראות וורידים וגידים, ובאזור זה יש מיעוט שרירים.
 
תיפקוד כף היד בכלל והאגודל בפרט הוא ייחודי לבני אדם. האזור התנועתי בקליפת המוח באדם אשר מייצג ומפעיל את כף היד הוא גדול מאד ומיוחד לאדם. עקב כך יש לאדם יכולת הפעלה עדינה ומגוונת מאד של כף היד בכלל ושל האגודל מול האצבעות בפרט. עובדה זו מאפשרת לאדם פעילויות מדוייקות ועדינות, שבהם מותנים עיקר הישגיו הטכניים והאומנותיים. התנועה המיוחדת של האדם להפעיל את האגודל באופן מנוגד לשאר האצבעות היא המאפיינת את האדם (ובמידה פחותה חלק מהקופים), והיא המקנה לאדם כושר תפיסה ואחיזה יעילים ביותר של היד, ובין השאר מאפשרת את יכולת הכתיבה.
 
== היד במקרא ובחז"ל==
 
אנטומיה
 
לאדם שתי ידיים - יד ימנית ויד שמאלית. אצל רוב בני האדם היד החזקה היא הימנית, בעוד שהיד השמאלית היא יד כהה<ref><makor>בבלי מנחות לז א.</makor></ref>, היינו יד חלשה<ref>רש"י שם, פירוש ב. וראה ע' אטר, ברקע המדעי.</ref>.
 
במבנה הגפה העליונה מנו חז"ל את החלקים הבאים:
 
כף היד , שיש בה חמש אצבעות , ולהם יש שמות נפרדים<ref><makor>בבלי כתובות ה ב;</makor> <makor>בבלי מנחות יא א.</makor></ref>: זרת<ref>שמות כח טז.</ref>, ונקראת כך מלשון זערת, היינו קטנה וזעירה. אצבע זו נקראת גם אצבע קטנה<ref>מל"א יב י; <makor>בבלי שבת סד ב.</makor></ref>; קמיצה, היא האצבע שבה קומצים את המנחה; אמה, הנקראת כך, כי היא משלימה את מידת האורך 'אמה', ששיעורה מהמרפק ועד קצה האצבע השלישית, שהיא הארוכה באצבעות כף היד. אצבע זו נקראת גם צרדה<ref><makor>משנה יומא א ז.</makor> וראה שם במשמעות השם.</ref>; אצבע, שם זה משמש הן לאצבע השניה-המורה, והן לכל אחד מהאצבעות ביד וברגל<ref>שמו"ב כא כ; <makor>דניאל ב מא-מב, ה</makor> ה.</ref>; גודל<ref><makor>בבלי יומא לח ב.</makor></ref>, או אגודל<ref><makor>בבלי שבת סב ב.</makor></ref>, או בוהן<ref><makor>שמות כט כ,</makor> והכוונה הן ליד והן לרגל.</ref>. קשרי האצבעות  הם הפרקים [חוליות] של חלקי האצבעות<ref><makor>בבלי סוטה לט ב,</makor> וברש"י שם ד"ה לכוף.</ref>.
 
עצם הקנה או האמה במקרא ובחז"ל יש התייחסות רק לעצם אחת בין הזרוע לבין כף היד, והיא עצם הקנה או האמה. אכן יש לציין כי למעשה יש שתי עצמות בין פרק המרפק לבין שורש כף היד<ref>ראה לעיל ברקע המדעי.</ref>.
 
הקנה כעצם ראשית ביד מוזכרת רק במקום אחד במקרא<ref><makor>איוב לא כב.</makor></ref>. במקומות אחרים במקרא משמש המושג 'קנה' לגבעול של צמח<ref><makor>בראשית מא ה.</makor></ref>, לצמח בר הגדל על מים<ref>ישעיה יט ו.</ref>, ולזרוע של המנורה במקדש<ref><makor>שמות לז יט.</makor> וראה בספרו של פרויס, עמ' 50, על גלגולי המושג 'קנה' בימי הבינים.</ref>.
 
המושג 'אמה' במקרא מתייחס למידת אורך, כאורך הקנה, אך לא מוזכר מושג זה כעצם של היד. בימינו המושג 'אמה' משמש כשם כולל לחלק הגפה העליונה שבין פרק המרפק לבין שורש כף היד, והוא כולל את שתי העצמות, ואת כל הרקמות האחרות.
 
המרפק <ref>elbow.</ref> הוא המיפרק המחבר את הזרוע עם שתי עצמות האמה. 'מרפק' הוא לשון ארמי, שמקורו נגזר כנראה מהמילה 'מתרפקת'<ref><makor>שיר השירים ח ה.</makor></ref>, שפירושו נשענת על המרפק. השם העברי של אזור זה הוא אציל<ref><makor>יחזקאל מד יח;</makor> <makor>בבלי סנהדרין סה ב;</makor> <makor>בבלי זבחים יח ב.</makor></ref> או עציל<ref>ראה שיטמ"ק ורגמ"ה <makor>בבלי ערכין יט ב.</makor> אמנם <makor>רש"י שבת צב א</makor> ד"ה מרפקו, ונידה ל ב ד"ה אציליו, תירגם שני מושגים אלו אישיל"א או אישיליש, שפירושו בית השחי, אך ראה באריכות בתוס' <makor>בבלי שבת צב א</makor> ד"ה במרפקו, שחלקו על רש"י ותירגמו מרפק כמשמעו בימינו.</ref>.
 
הזרוע הוא חלק היד מפרק הכתף ועד המרפק. החלק השרירי המוגבה במרכז הזרוע נקרא קיבורת<ref><makor>בבלי עירובין צה ב;</makor> <makor>בבלי מנחות לז א;</makor> <makor>בבלי ערכין יט ב.</makor></ref>, שכן קיבורא בארמית היא לשון פקעת וציבור. הקיבורת היא המרכז של שריר הזרוע הדו-ראשי. 'זרוע' משמש בהשאלה לתכונת הגבורה והכוח באופן כללי<ref><makor>דברים כו ח;</makor> <makor>איוב כב ח.</makor></ref>.
 
===מומים ביד ובאצבעות===
 
לעניין כהן חז"ל מנו מספר מומים ביד, אשר מתייחסים להגדרת מומי כהן<ref>המומים סוכמו בבכורות מ א; שם מה א; רמב"ם ביאת מקדש ז ט; שם ח יא.</ref>:
 
מי שנשברה עצם ידו, והוא שיהא ניכר<ref>גמ' ורמב"ם שם. וראה כס"מ שם; חזון <makor>נחום בכורות פ"ו מ"ח.</makor></ref>.
 
אצבעות מורכבות זו על זו.
 
אצבעות קלוטות, היינו אצבעות שמחוברות ביניהן, מצב המכונה אידקות האצבעות<ref>syndactyly.</ref>. מדובר בחיבור עד למטה מן הפרק, ודווקא בפרק הראשון הסמוך לכף היד. ניתן לחתוך ולהפריד בין האצבעות<ref><makor>בבלי בכורות מה א.</makor></ref>, ולפיכך אם חתכן והפרישן עד למטה מן הפרק - כשר.
 
מי שיש לו שש אצבעות בידיו או ברגליו, היינו מצב של ריבוי אצבעות<ref>polydactyly.</ref>. זה היה מצבו של הפלשתי שהרגו יהונתן בן שמעה אחי דוד<ref>שמו"ב כא כ.</ref>, וכן מתואר איש כזה שבא לפני רבי טרפון<ref><makor>בבלי בכורות מה ב.</makor> וראה שם מחלוקת תנאים, אם זה יתרון או חסרון לאדם.</ref>. קיימים סוגים שונים של ריבוי אצבעות, לעתים הן נספרות עם שאר האצבעות על גב היד, ולעתים אינן נספרות; לעתים יש להן ציפורן ולעתים אין להן ציפורן<ref>נידה מט ב.</ref>. מי שיש בידו אצבע יתירה וחתך את היתירה - כשר, אבל אם היה בה עצם, אפילו חתכה - פסול.
 
מי שחסר אצבע מידו.
 
מי שפיקה יוצאת מגודלו.
 
לעניין טומאה אצבע יתירה שפרשה מן המת, דינה כשאר האיברים, שאם יש בה ציפורן היא מטמאה במגע ובמשא ובאוהל, אפילו יש בה פחות מכזית בשר<ref>נידה מט ב; <makor>רמב"ם טומאת מת ב ז.</makor></ref>. לעומת זאת אצבע יתירה של מת שאין בה ציפורן, ואינה נספרת על גב היד, ואין בה כזית בשר, מטמאה רק במגע ובמשא ולא באוהל<ref><makor>בבלי בכורות מה א;</makor> רמב"ם שם. וראה מנ"ח מ' רסג אות ח; אור שמח על הרמב"ם שם.</ref>.
 
== היד בהלכות שונות==
 
יד ימין כל מקום שנאמר יד בתורה אינה אלא ימין<ref><makor>בבלי זבחים כד א;</makor> <makor>בבלי מנחות י א.</makor></ref>, והיינו דווקא בענייני עבודת המקדש<ref>פיהמ"ש לרמב"ם רפ"ב דזבחים.</ref>, אבל בדינים אחרים כל מקום שנאמר בו יד אינה אלא שמאל<ref name="AB62">ראה ע' אטר.</ref>.
 
רוב המצוות והחיובים הקשורים ביד מתקיימים דווקא ביד ימין, אך יש מיעוט מצוות המתקיימות דווקא ביד שמאל<ref name="AB62" />. יש מצוות וחיובים שהיעדר יד אחת או היעדר שתי הידיים גורמות לביטולן או לשינוי בהם<ref>ראה ע' גדם.</ref>.
 
להלן רשימת נושאים הלכתיים שיד האדם משמשת בהם מקום המצווה:
 
הנחת תפילין  של יד<ref><makor>שמות יג ט;</makor> שם יג טז; <makor>דברים ו ח.</makor></ref>. המיקום הוא על הקיבורת שבזרוע<ref><makor>בבלי ערכין יט ב;</makor> <makor>רמב"ם תפילין ד ב;</makor> טושו"ע או"ח כז א.</ref>.
 
קידוש ידיים (ורגליים)  של הכהנים במקדש<ref>שמות ל יח-כא.</ref>. המיקום הוא עד פרק החיבור שבין היד והקנה, היינו שורש כף היד<ref>תוספתא ידיים רפ"ב; <makor>בבלי חולין קו ב;</makor> <makor>בבלי ערכין יט ב.</makor> וראה רש"י ותוס' חולין שם. והרמב"ם השמיט פרט זה.</ref>.
 
נטילת ידיים מעיקר הדין חייבים בנטילת ידיים במקרים הבאים: כהנים לפני נשיאת כפיים<ref><makor>בבלי סוטה לח א;</makor> רמב"ם תפילה טו ה; טושו"ע או"ח קכח ו.</ref>; כל אדם כשיבוא לאכול פת שמברכים עליו 'המוציא'<ref><makor>בבלי חולין קה א;</makor> <makor>רמב"ם ברכות ו ב;</makor> טושו"ע או"ח קנח א.</ref>; כל אדם לפני שעומד לתפילה<ref>ברכות טו א; <makor>רמב"ם תפילה ד ב;</makor> טושו"ע או"ח צב ד.</ref>. בכל אלו נוטל ידיו עד הפרק שבין שורש כף היד לבין האמה.
 
יש עוד מצבים שבהם תיקנו נטילת ידיים, אם משום נקיות ואם כדי להסיר רוח רעה השורה על הידיים<ref>ראה מ"ב סי' ד סקי"ח וסקמ"א.</ref>. יש מי שסיכם את הדברים הצריכים נטילה (של הידיים) במים כדלקמן: הקם מהמיטה לאחר שינה<ref>ראה <makor>בבלי ברכות ס ב;</makor> <makor>רמב"ם תפילה ז ד;</makor> טושו"ע שם א; שם מו א.</ref>, והיוצא מבית הכסא, אפילו לא עשה צרכיו<ref>מ"ב שם סק"מ.</ref>, ובוודאי לאחר עשיית צרכיו, והיוצא מבית המרחץ, אפילו לא רחץ שם<ref>מ"ב שם.</ref>, והנוטל צפורניו, והחולץ מנעליו אם נגע בהם בידיו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וההולך בין המתים בבית הקברות, ומי שנגע במת, ומי שמוציא כינים מבגדיו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו במקומות המטונפים, שיש בהם מילמולי זיעה<ref>כל זה בטושו"ע או"ח ד יח.</ref>. ובכל אלו צריך ליטול ידיו עד הפרק שבין שורש כף היד לבין האמה, ועל כל פנים עד סוף קשרי האצבעות<ref>מ"ב סי' ד סקל"ח.</ref>.
 
ברכת כהנים <ref><makor>ויקרא ט כב.</makor></ref> נעשית בדרך של נשיאת כפיים, היינו הכהנים מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם, ומכוונים לעשות חמישה אווירים, ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים<ref><makor>בבלי סוטה לח א;</makor> <makor>רמב"ם תפילה יד ג;</makor> טושו"ע או"ח קכח יב.</ref>.
 
ארבע מינים בסוכות נוטלים לולב, הדס וערבה ביד ימין ואתרוג ביד שמאל<ref>רמב"ם לולב ז ו; טושו"ע או"ח תרנא ב.</ref>.
 
גט וקניינים -  משקיבלה האשה את הגט לידה, הרי היא מגורשת<ref><makor>דברים כד א;</makor> <makor>בבלי גיטין עז א;</makor> <makor>רמב"ם גירושין ה א;</makor> טושו"ע אבהע"ז קלט א.</ref>; וכן לעניין גניבה, משנטל לידו את החפץ, נתחייב בגניבה<ref><makor>שמות כב ג;</makor> <makor>בבלי גיטין עז א;</makor> טושו"ע חו"מ שמח ד.</ref>; וכן באבדה, משהגיע החפץ ליד המוצא, זכה בו<ref><makor>ב"מ ט א;</makor> <makor>רמב"ם גזלה ואבדה יז א;</makor> טושו"ע חו"מ רסח א.</ref>; וכן לעניין קידושין, משהגיע כסף הקידושין או שטר הקידושין ליד האשה, הרי היא מקודשת<ref><makor>רמב"ם אישות ד כא;</makor> טושו"ע אבהע"ז ל א.</ref>; וכן גט שחרור של עבד כנעני, שמשעה שהגיע שטר השחרור לידו, יצא לחירות<ref><makor>בבלי קידושין כג א;</makor> <makor>רמב"ם עבדים ה ג;</makor> טושו"ע יו"ד רסז מד.</ref>; וכן בקניין, משהגיע החפץ ליד הקונה הרי זה שלו, אלא שנחלקו הראשונים אם קניין-יד הוא בעצם ההגעה ליד, או דווקא אם הגביה או משך<ref>ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יד (קנין), עמ' תרפד ואילך.</ref>.
 
נהגו הסוחרים לגמור קניין על ידי תקיעת כף, וזה נחשב כקניין<ref>ראה טושו"ע חו"מ רא ב, ובנו"כ שם.</ref>.
 
טומאת ידיים חכמים גזרו גזרה מיוחדת על טומאת ידיים<ref><makor>משנה זבים ה יב;</makor> <makor>בבלי שבת יג ב;</makor> <makor>בבלי פסחים יט ב;</makor> רמב"ם אבות הטומאות ח ח. ומסכת מיוחדת, מסכת ידיים, חוברה על דיני טומאת ידיים ונטילתן.</ref>, מכיוון שידיים עסקניות הן<ref><makor>בבלי שבת יד א.</makor></ref>. שלמה המלך ובית דינו גזרו על טומאת ידיים לטמא את הקודש, הלל ושמאי הוסיפו אף לעניין תרומה, אלא שגזרתם לא התקבלה, עד שבאו תלמידיהם וחזרו וגזרו על הידיים במסגרת שמונה עשר דבר<ref><makor>בבלי שבת יד ב-טו א.</makor></ref>.
 
בשבועה -  בתקופת התורה נשבעו בהרמת יד<ref><makor>בראשית יד כב.</makor></ref>, או שימת יד הנשבע תחת ירך המשביע<ref><makor>בראשית כד ב;</makor> שם מז כט.</ref>. על פי ההלכה, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים<ref><makor>בבלי שבועות לח ב;</makor> <makor>רמב"ם שבועות יא ח;</makor> טושו"ע חו"מ פז יד-יז.</ref>, ואם השביעוהו הדיינים בלא נקיטת חפץ בידו, חוזר ונשבע וספר תורה בידו<ref>רמב"ם שם יא.</ref>.
 
סמיכה לשררה מינוי סמכותי והאצלת סמכות נעשתה על ידי סמיכת ידיים<ref><makor>במדבר כז יח;</makor> <makor>דברים לד ט.</makor></ref>, ואף שכיום אין נוהגים כן, נשאר המושג 'סמיכה' למינוי לרבנות או דיינות.
 
סמיכה בקרבנות סמיכת ידיים של המקריב על ראש הקרבן<ref><makor>ויקרא א ד</makor> ועוד.</ref>. כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה, סומך עליהן כשהם חיים<ref>מנחות צב-צג; <makor>רמב"ם מעשה הקרבנות ג ו.</makor></ref>, וצריך הסומך לסמוך בכל כוחו בשתי ידיו על ראש הבהמה<ref>מנחות שם; רמב"ם שם יג.</ref>.
 
בנזיר תנופת הזרוע של איל נזיר, החזה והשוק, וחלת מצה ורקיק מצה. כל אלו מניחים על יד הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף<ref>במדבר ו יט-כ; <makor>רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט.</makor></ref>.
 
בסוטה מביא עשרון קמח שעורים, נותנו בכפיפה מצרית, ונותנו ביד האשה כדי לייגעה; אחרי שמקשים את הסוטה את מי המרים המאררים, לוקח כלי שרת שבו המנחה, ונותנו על ידיה, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח<ref><makor>במדבר ה כה;</makor> רמב"ם סוטה ג יב,טו.</ref>.
 
אצבעות בהלכה הזאת דם קרבנות של חטאות הנאכלות, היינו חטאת יחיד, על ארבע קרנות מזבח החיצון נעשות על ידי טבילת אצבע הכהן הימנית הסמוכה לאגודל, עד שיכלה כל הדם שבאצבעו, וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן. כמו כן הזאת דם חטאות הנשרפות, כמו פר ושעיר של יום הכיפורים, פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה, שמזים את דמם על מזבח הזהב ועל הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים, דינם כמבואר לעיל<ref>ויקרא ד ו,יז,ל; שם טז יד,יט; <makor>בבלי זבחים נג ב;</makor> רמב"ם מעשה הקרבנות ה ז-טז.</ref>; וכן בפרה אדומה לאחר שחיטתה, מזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים<ref><makor>במדבר יט ד;</makor> <makor>רמב"ם פרה אדומה ג ב.</makor> וראה בראב"ד ובכס"מ שם.</ref>; הזאת שמן על מצורע המיטהר אף היא נעשית באצבע<ref>ויקרא יד טז.</ref>; ראשי אצבעות הם ראשי איברים שאינם מטמאים משום מחיה בטומאת צרעת<ref>נגעים ו ז; <makor>רמב"ם טומאת צרעת ג ח.</makor></ref>, ועבד כנעני יוצא בהם לחירות<ref><makor>בבלי קידושין כה א;</makor> <makor>רמב"ם עבדים ה ה;</makor> טושו"ע יו"ד רסז כז.</ref>; בעת טהרת המצורע מטומאתו נותן כהן מדם האשם על תנוך אזנו הימנית, ועל בהן ידו הימנית ועל בהן ורגלו הימנית של המצורע<ref><makor>ויקרא יד יד.</makor></ref>.
 
כל מקום בתורה שנאמר אצבע אינה אלא בימין<ref><makor>בבלי זבחים כד א;</makor> <makor>בבלי מנחות י א;</makor> <makor>בבלי חולין כב א.</makor></ref>.
 
במצורע אם אין לו בהן יד ימין (או בהן רגל ימין או אוזן ימין), נחלקו תנאים בדבר: יש אומרים, שאין לו טהרה עולמית; יש אומרים, שנותן הדם על מקום הגדם; ויש אומרים שנותן על בהן שמאל<ref>נגעים יד ט; <makor>בבלי סנהדרין מה ב.</makor></ref>. הלכה שאין לו טהרה עולמית<ref><makor>רמב"ם מחוסרי כפרה ה א.</makor></ref>. יש אומרים, שהיינו דווקא אם נקטע הבהן לאחר שהוזקק לטהרה, אבל אם נקטע קודם לכן, לדברי הכל נותן על מקומו ונטהר<ref><makor>תוס' סנהדרין מה ב.</makor> וראה גם ברא"ש, ר"ש ורע"ב נגעים שם.</ref>; ויש אומרים, שאף אם היה הבהן קטוע לפני כן, אין לו טהרה עולמית<ref>תוס' יו"ט נגעים שם, בדעת הרמב"ם. וראה עוד שו"ת חות יאיר סי' קסז; חזו"א נגעים סי' יב סקכ"א.</ref>.
 
ברכה -  היד שימשה לברכה<ref><makor>בראשית מח יד.</makor></ref>, ומכאן המנהג לברך את הילדים בליל שבת על ידי הנחת שתי הידיים על ראש כל ילד, ואומרים 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה', ויכולים להוסיף ברכות כפי צחות לשונו<ref>סדור יעבץ, הנהגת ליל שבת, אות ז.</ref>.
 
כוס של ברכה המברך נוטל את הכוס בשתי ידיו, ונותנו לימינו, ולא יסייע בשמאלו<ref><makor>בבלי ברכות נא א;</makor> טושו"ע או"ח קפג ד.</ref>, ונכון להעמיד את הכוס על כף ימינו כשאצבעותיו זקופות סביבה<ref>מ"ב שם סקט"ו.</ref>. דין זה נכון בכוס של ברכת המזון<ref>המקורות בהערות קודמות.</ref>, והוא הדין בכוס של קידוש בליל שבת<ref>ראה שמירת שבת כהלכתה פמ"ז סכ"ט.</ref>, ובכוס של הבדלה<ref>ראה שמירת שבת כהלכתה פ"ס סכ"ד.</ref>, ובוודאי הוא הדין בכל כוס ברכה, כגון בקידושי אשה, בברית מילה וכיו"ב.
 
==='היד' בבהמה===
 
שתי הגפיים הקדמיות בבהמה מכונות ידיים.
 
בדיני טריפות באופן עקרוני נקבע על ידי הפוסקים שאין שום טריפות בידיים של הבהמה<ref>או"ה סי' עה; <makor>מאירי חולין נז א.</makor></ref>. כלל זה נלמד מהדין בתלמוד שבהמה שיש לה רק יד אחת, או שהיו לה שלוש ידיים, מותרת באכילה ואיננה טריפה<ref><makor>בבלי חולין נח ב;</makor> <makor>רמב"ם שחיטה ח יא;</makor> טושו"ע יו"ד נג א (והזכיר רק שלוש ידיים ולא יד אחת).</ref>. וכן מהדין בתלמוד ששמוטת יד בבהמה - כשרה<ref><makor>בבלי חולין נז א;</makor> רמב"ם שם י ד; טושו"ע שם.</ref>, והכוונה לשמוטת הכתף<ref>רש"י חולין שם.</ref>. בדין שמוטת היד - יש אומרים, שאפילו נשמטה הכתף ממקום חיבורה לצלעות ולשדרה, הבהמה כשרה, ואין חוששים שמא ניקבה הריאה<ref>ראה רמב"ם, טושו"ע ומאירי שם; מרדכי חולין סי' תרלד; <makor>כס"מ שחיטה י ד;</makor> ש"ך יו"ד סי' נג סק"א.</ref>; יש אומרים, שמכל מקום אם עברה המכה מעבר לצלעות - טריפה, כי חוששים שמא ניקבה הריאה<ref>ראבי"ה סי' אלף פט; או"ה כלל נ אות ו; הג"א <makor>בבלי חולין פ"ד סי' ז;</makor> רמ"א יו"ד נג א.</ref>; ויש אומרים, שהבהמה כשרה דווקא אם נשמטה היד בקצה התחתון, במקום החיבור לארכובה התחתונה, אבל אם נשמטה ממקום חיבורה בכתף - טריפה<ref>ב"ח יו"ד סי' נג; רמ"א שם; תפא"י חולין פ"ד ביכין סוף אות מח.</ref>, ויש מי שכתב שפירוש זה הוא נגד דברי הגמרא, ואין הלכה כן<ref>יש"ש <makor>בבלי חולין פ"ג סי' צט.</makor></ref>.
 
הפוסקים הוסיפו שגם אם נשברה היד - כשרה<ref>טושו"ע שם.</ref>. וכן נחתכה היד, אפילו בתוך הארכובה או למעלה מהארכובה, או בתוך צומת הגידים - כשרה, שאין טריפות צומת הגידים אלא ברגליים ולא בידיים<ref>ראה תוס' חולין שם ד"ה שמוטת; רמב"ם וטושו"ע שם; או"ה הארוך, כלל ג אות ו; <makor>סמ"ק מ' רא;</makor> ספר העיטור הל' שחיטה ד"ה ארכובה; ראבי"ה חולין סי' אלף פט; או"ז ח"א סי' תמב; ריקנאטי סי' רה.</ref>.
 
ניקור -  חוטי הדם (עורקים וורידים) שביד אסורים משום דם, וצריכים ניקור<ref><makor>בבלי חולין צג א;</makor> <makor>רמב"ם מאכלות אסורות ז יג;</makor> טושו"ע יו"ד סה א. וראה בהגדרת מיקום החוטים ברש"י חולין שם; רוקח סי' תט; רשב"א, ר"ן ומאירי, חולין שם; טושו"ע שם.</ref>.
 
מומים הפוסלים בהמה לקרבן יד יתרה; יד חסרה; אם היתה אחת מפרסות היד עגולה כשל חמור, אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה; אם היתה ידה קלוטה כשל חמור; נגממו טלפיה וזכרותם עמם; נשברה עצם ידה<ref><makor>בבלי בכורות מ א;</makor> שם מד א; רמב"ם אסורי מזבח ב ה; שם ביאת מקדש ז ט.</ref>.
 
במתנות כהונה הזרוע היא אחת מהמתנות שמצווה ליתנן לכהן מבהמה טהורה לאחר השחיטה<ref><makor>דברים יח ג.</makor></ref>. הגדרת הזרוע לעניין זה: מן הפרק של הארכובה ועד כף של יד, ודווקא של יד ימין<ref><makor>תוספתא חולין פ"ט; חולין קלד</makor> ב; רמב"ם בכורים ט יח; טושו"ע יו"ד סא ב.</ref>.
 
נזיר ביום שנגמרה נזירותו חייב להביא שלשה קרבנות, וביניהם איל לשלמים. באיל נזיר יש דין מיוחד, שלאחר שנתבשל בשר האיל, לוקח הכהן את הזרוע הבשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד יחד עם החזה והשוק והאימורים, ומניח הכל על ידי הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הנזיר ומניף<ref><makor>במדבר ו יט</makor> כ; <makor>רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט.</makor> וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' איל נזיר, בפרטי הדינים, ובדרך הבישול.</ref>. הזרוע ויתר החלקים המשתתפים בתנופה נקראים 'המורם מאיל נזיר'<ref>רמב"ם שם יב.</ref>, ואינם נאכלים אלא לכהנים, לנשיהם, לבניהם ולעבדיהם<ref><makor>בבלי זבחים נה א.</makor></ref>.
 
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]
[[קטגוריה:רפואה והלכה]]

גרסה אחרונה מ־14:33, 27 ביולי 2014

הגדרת המושג[עריכה]

יד האדם במובן הלכתי נידונה בתורת איבר של אדם או בעלי חיים. כמו כן משמש המושג יד במובן של קניין בדברים הניתנים ביד; במובן של דבר נספח בענייני טומאה והכשר לטומאה;

ובמובן של דיבור קטוע בענייני נדרים ונזירות.

בלשון תורה משמש המושג 'יד' לעתים באופן מצומצם לכף היד[1], וכן הוא ביחס לקידוש ידים ורגלים של כהנים במקדש, ש'יד' הוא עד הפרק[2], או לחלקים אחרים של מ פ ג ר הגפה העליונה, כגון בתפילין ש'ידך' היא הקיבורת[3]; ולעתים 'יד' משמש במושג רחב של הגפה העליונה כולה, כגון בנשיאת כפים של כהנים ש'יד' כוללת גם קנה וזרוע[4].

לעומת זאת בזמן התלמוד התייחס המושג 'יד' בלשון בני אדם לכף היד ולאמה עד המרפק[5].

המושג 'יד' בתורה מתייחס בדרך כלל ליד אנטומית, אלא אם כן לא ניתן לפרש את המושג בצורה הראשונית, שאז מתפרש המושג באופן מושאל[6].

'כף היד' הוא החלק של היד שאליו מחוברות האצבעות. במובן מצומצם כף היד הוא החלק הפנימי של היד, בניגוד לגב היד, שהוא החלק החיצוני[7]. 'פס היד'[8] הוא קצה היד או כף היד.

למושג 'יד' פירושים מושאלים אחדים: חלק הבולט מן הכלי לצורך אחיזה[9], בדומה ליד בגוף. משימוש זה של יד לקוח המושג 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') הכלי, היינו ידית של כלי, או דבר המחובר לכלי וטפל לו, במובנים מסויימים. וכן 'יד' (ובלשון רבים: 'ידות') האוכלים, היינו דבר המחובר לאוכל ומשמש לאחוז בו את האוכל, כגון עוקצי פירות וכיוצא. בהשאלה מצינו 'ידות' אף לאדם ולבעלי חיים, כגון השיער והשיניים והציפורניים וכיוצא, שאף כלפיהם משתמשים במושג כללי של ידות. מתוך ידות הכלים לקוח בהשאלה גם המושג 'ידות נדרים' או 'ידות נזירות' (ולעתים: יד או ידים), היינו דיבור מקוטע שניתן להבין ממנו כוונת המדבר אף על פי שלא ביאר דבריו בשלימות[10].

כמו כן משמש המושג 'יד' באופן מושאל לחלק או מנה[11], צד[12], מצבת זכרון[13], ברשות או באמצעות[14]. כמו כן הושאל המושג 'יד' גם כלפי הקב"ה[15], והוא רק על דרך ההשאלה להורות לנו שהקב"ה עושה פעולות[16].

בעניין קטוע יד ראה ערך גדם

רקע מדעי[עריכה]

ייחודיות הידיים של בעלי חיים הן הגפיים הקדמיות, המשמשות לעמידה ולהליכה כמו הרגליים, שהן הגפיים האחוריות. לעומת זאת הידיים של בני אדם איבדו את משמעותן כאיברי עמידה והליכה, פרט לתינוקות בשלבי הזחילה. הידיים משמשות בעיקר לתפיסה ולאחיזה של עצמים, להתגוננות, ומיקום של קולטני חוש המישוש והטמפרטורה. העובדה שידי אדם בנויות לפעילויות מתוחכמות, כשהן חופשיות מהצורך לשימוש בהליכה ובעמידה, היא אחת התכונות החשובות המבדילות את בני האדם משאר היצורים בעולם.

אנטומיה[עריכה]

יד האדם, במובן של הגפה העליונה, מחולקת לארבעה חלקים: הזרוע, האמה, כף היד, האצבעות.

הזרוע - היא החלק המחבר את הגפה העליונה לעצם השכמה. הזרוע מורכבת מעצם הזרוע[17], שעליה מורכבים שרירים המניעים את הזרוע ואת האמה. ביניהם יש לציין את שריר הדלתא[18], שריר הזרוע הדו-ראשי[19], ושריר הזרוע התלת-ראשי[20]. מיפרק השכם[21] של הזרוע והשרירים המורכבים סביבה מאפשרים תנועות מגוונות ביותר של הזרוע לכל כיוון.

האמה - היא החלק המתחבר לזרוע ולכף היד. האמה מורכבת משתי עצמות: החישור[22] והגומד[23]. מספר שרירים מתחברים לעצמות אלו, והן מאפשרים תנועות כיפוף ויישור במיפרק במרפק[24], וכן תנועות פנימה והחוצה[25]. עצמות האמה מתחברות לעצם הזרוע במיפרק המרפק, ולשורש כף היד, במיפרק שורש כף היד.

כף היד שורש כף היד[26] מכיל מספר עצמות קטנות, המסודרות בשני טורים, ויוצרים מצד אחד מיפרק עם שתי עצמות האמה, ומצד שני לחמש עצמות גלילי כף-היד, אשר יחד עם השרירים, הגידים והעור הם המהווים את כף היד[27]. כל אחת מעצמות גלילי כף-היד מתחברות עם גליל גרמי של אחת האצבעות. לארבע אצבעות יש שלושה גלילים לכל אחת, ולאגודל שני גלילים בלבד.

כף היד מכילה מספר רב של שרירים קצרים, המאפשרים תנועות רבות ומגוונות של חלקי כף היד.

עור השטח הכפי של כף היד הוא עבה וחסר שערות ובלוטות חלב. לעומת זאת הוא עשיר בבלוטות זיעה. העור בשטח הכפי הדוק לרקמות העמוקות, ולא מאפשר תנועה רבה. על פני העור הכפי ישנם חריצים ורכסים רבים, המסודרים בצורה מיוחדת ואופיינית לכל אדם ואדם. טביעתם של קווים אלו הם 'טביעת האצבעות' המשמשת לזיהוי בני אדם, בגלל סידורם המיוחד והייחודי לכל אדם.

עור השטח הגבי עדין יותר עם יכולת תנועתית רבה יותר. הוא מכיל שערות עד גליל האצבעות השני; העור מעל גליל האצבעות האחרון חסר שערות, והוא נושא את הציפורניים. מתחת לעור השטח הגבי ניתן לראות וורידים וגידים, ובאזור זה יש מיעוט שרירים.

תיפקוד כף היד בכלל והאגודל בפרט הוא ייחודי לבני אדם. האזור התנועתי בקליפת המוח באדם אשר מייצג ומפעיל את כף היד הוא גדול מאד ומיוחד לאדם. עקב כך יש לאדם יכולת הפעלה עדינה ומגוונת מאד של כף היד בכלל ושל האגודל מול האצבעות בפרט. עובדה זו מאפשרת לאדם פעילויות מדוייקות ועדינות, שבהם מותנים עיקר הישגיו הטכניים והאומנותיים. התנועה המיוחדת של האדם להפעיל את האגודל באופן מנוגד לשאר האצבעות היא המאפיינת את האדם (ובמידה פחותה חלק מהקופים), והיא המקנה לאדם כושר תפיסה ואחיזה יעילים ביותר של היד, ובין השאר מאפשרת את יכולת הכתיבה.

היד במקרא ובחז"ל[עריכה]

אנטומיה

לאדם שתי ידיים - יד ימנית ויד שמאלית. אצל רוב בני האדם היד החזקה היא הימנית, בעוד שהיד השמאלית היא יד כהה[28], היינו יד חלשה[29].

במבנה הגפה העליונה מנו חז"ל את החלקים הבאים:

כף היד , שיש בה חמש אצבעות , ולהם יש שמות נפרדים[30]: זרת[31], ונקראת כך מלשון זערת, היינו קטנה וזעירה. אצבע זו נקראת גם אצבע קטנה[32]; קמיצה, היא האצבע שבה קומצים את המנחה; אמה, הנקראת כך, כי היא משלימה את מידת האורך 'אמה', ששיעורה מהמרפק ועד קצה האצבע השלישית, שהיא הארוכה באצבעות כף היד. אצבע זו נקראת גם צרדה[33]; אצבע, שם זה משמש הן לאצבע השניה-המורה, והן לכל אחד מהאצבעות ביד וברגל[34]; גודל[35], או אגודל[36], או בוהן[37]. קשרי האצבעות הם הפרקים [חוליות] של חלקי האצבעות[38].

עצם הקנה או האמה במקרא ובחז"ל יש התייחסות רק לעצם אחת בין הזרוע לבין כף היד, והיא עצם הקנה או האמה. אכן יש לציין כי למעשה יש שתי עצמות בין פרק המרפק לבין שורש כף היד[39].

הקנה כעצם ראשית ביד מוזכרת רק במקום אחד במקרא[40]. במקומות אחרים במקרא משמש המושג 'קנה' לגבעול של צמח[41], לצמח בר הגדל על מים[42], ולזרוע של המנורה במקדש[43].

המושג 'אמה' במקרא מתייחס למידת אורך, כאורך הקנה, אך לא מוזכר מושג זה כעצם של היד. בימינו המושג 'אמה' משמש כשם כולל לחלק הגפה העליונה שבין פרק המרפק לבין שורש כף היד, והוא כולל את שתי העצמות, ואת כל הרקמות האחרות.

המרפק [44] הוא המיפרק המחבר את הזרוע עם שתי עצמות האמה. 'מרפק' הוא לשון ארמי, שמקורו נגזר כנראה מהמילה 'מתרפקת'[45], שפירושו נשענת על המרפק. השם העברי של אזור זה הוא אציל[46] או עציל[47].

הזרוע הוא חלק היד מפרק הכתף ועד המרפק. החלק השרירי המוגבה במרכז הזרוע נקרא קיבורת[48], שכן קיבורא בארמית היא לשון פקעת וציבור. הקיבורת היא המרכז של שריר הזרוע הדו-ראשי. 'זרוע' משמש בהשאלה לתכונת הגבורה והכוח באופן כללי[49].

מומים ביד ובאצבעות[עריכה]

לעניין כהן חז"ל מנו מספר מומים ביד, אשר מתייחסים להגדרת מומי כהן[50]:

מי שנשברה עצם ידו, והוא שיהא ניכר[51].

אצבעות מורכבות זו על זו.

אצבעות קלוטות, היינו אצבעות שמחוברות ביניהן, מצב המכונה אידקות האצבעות[52]. מדובר בחיבור עד למטה מן הפרק, ודווקא בפרק הראשון הסמוך לכף היד. ניתן לחתוך ולהפריד בין האצבעות[53], ולפיכך אם חתכן והפרישן עד למטה מן הפרק - כשר.

מי שיש לו שש אצבעות בידיו או ברגליו, היינו מצב של ריבוי אצבעות[54]. זה היה מצבו של הפלשתי שהרגו יהונתן בן שמעה אחי דוד[55], וכן מתואר איש כזה שבא לפני רבי טרפון[56]. קיימים סוגים שונים של ריבוי אצבעות, לעתים הן נספרות עם שאר האצבעות על גב היד, ולעתים אינן נספרות; לעתים יש להן ציפורן ולעתים אין להן ציפורן[57]. מי שיש בידו אצבע יתירה וחתך את היתירה - כשר, אבל אם היה בה עצם, אפילו חתכה - פסול.

מי שחסר אצבע מידו.

מי שפיקה יוצאת מגודלו.

לעניין טומאה אצבע יתירה שפרשה מן המת, דינה כשאר האיברים, שאם יש בה ציפורן היא מטמאה במגע ובמשא ובאוהל, אפילו יש בה פחות מכזית בשר[58]. לעומת זאת אצבע יתירה של מת שאין בה ציפורן, ואינה נספרת על גב היד, ואין בה כזית בשר, מטמאה רק במגע ובמשא ולא באוהל[59].

היד בהלכות שונות[עריכה]

יד ימין כל מקום שנאמר יד בתורה אינה אלא ימין[60], והיינו דווקא בענייני עבודת המקדש[61], אבל בדינים אחרים כל מקום שנאמר בו יד אינה אלא שמאל[62].

רוב המצוות והחיובים הקשורים ביד מתקיימים דווקא ביד ימין, אך יש מיעוט מצוות המתקיימות דווקא ביד שמאל[62]. יש מצוות וחיובים שהיעדר יד אחת או היעדר שתי הידיים גורמות לביטולן או לשינוי בהם[63].

להלן רשימת נושאים הלכתיים שיד האדם משמשת בהם מקום המצווה:

הנחת תפילין של יד[64]. המיקום הוא על הקיבורת שבזרוע[65].

קידוש ידיים (ורגליים) של הכהנים במקדש[66]. המיקום הוא עד פרק החיבור שבין היד והקנה, היינו שורש כף היד[67].

נטילת ידיים מעיקר הדין חייבים בנטילת ידיים במקרים הבאים: כהנים לפני נשיאת כפיים[68]; כל אדם כשיבוא לאכול פת שמברכים עליו 'המוציא'[69]; כל אדם לפני שעומד לתפילה[70]. בכל אלו נוטל ידיו עד הפרק שבין שורש כף היד לבין האמה.

יש עוד מצבים שבהם תיקנו נטילת ידיים, אם משום נקיות ואם כדי להסיר רוח רעה השורה על הידיים[71]. יש מי שסיכם את הדברים הצריכים נטילה (של הידיים) במים כדלקמן: הקם מהמיטה לאחר שינה[72], והיוצא מבית הכסא, אפילו לא עשה צרכיו[73], ובוודאי לאחר עשיית צרכיו, והיוצא מבית המרחץ, אפילו לא רחץ שם[74], והנוטל צפורניו, והחולץ מנעליו אם נגע בהם בידיו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וההולך בין המתים בבית הקברות, ומי שנגע במת, ומי שמוציא כינים מבגדיו, והמשמש מיטתו, והנוגע בכינה, והנוגע בגופו בידו במקומות המטונפים, שיש בהם מילמולי זיעה[75]. ובכל אלו צריך ליטול ידיו עד הפרק שבין שורש כף היד לבין האמה, ועל כל פנים עד סוף קשרי האצבעות[76].

ברכת כהנים [77] נעשית בדרך של נשיאת כפיים, היינו הכהנים מגביהים ידיהם כנגד כתפותיהם, ומגביהים יד ימנית קצת למעלה מהשמאלית, ופושטים ידיהם, וחולקים אצבעותיהם, ומכוונים לעשות חמישה אווירים, ופורשים כפיהם כדי שיהא תוך כפיהם כנגד הארץ ואחורי ידיהם כנגד השמים[78].

ארבע מינים בסוכות נוטלים לולב, הדס וערבה ביד ימין ואתרוג ביד שמאל[79].

גט וקניינים - משקיבלה האשה את הגט לידה, הרי היא מגורשת[80]; וכן לעניין גניבה, משנטל לידו את החפץ, נתחייב בגניבה[81]; וכן באבדה, משהגיע החפץ ליד המוצא, זכה בו[82]; וכן לעניין קידושין, משהגיע כסף הקידושין או שטר הקידושין ליד האשה, הרי היא מקודשת[83]; וכן גט שחרור של עבד כנעני, שמשעה שהגיע שטר השחרור לידו, יצא לחירות[84]; וכן בקניין, משהגיע החפץ ליד הקונה הרי זה שלו, אלא שנחלקו הראשונים אם קניין-יד הוא בעצם ההגעה ליד, או דווקא אם הגביה או משך[85].

נהגו הסוחרים לגמור קניין על ידי תקיעת כף, וזה נחשב כקניין[86].

טומאת ידיים חכמים גזרו גזרה מיוחדת על טומאת ידיים[87], מכיוון שידיים עסקניות הן[88]. שלמה המלך ובית דינו גזרו על טומאת ידיים לטמא את הקודש, הלל ושמאי הוסיפו אף לעניין תרומה, אלא שגזרתם לא התקבלה, עד שבאו תלמידיהם וחזרו וגזרו על הידיים במסגרת שמונה עשר דבר[89].

בשבועה - בתקופת התורה נשבעו בהרמת יד[90], או שימת יד הנשבע תחת ירך המשביע[91]. על פי ההלכה, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינים[92], ואם השביעוהו הדיינים בלא נקיטת חפץ בידו, חוזר ונשבע וספר תורה בידו[93].

סמיכה לשררה מינוי סמכותי והאצלת סמכות נעשתה על ידי סמיכת ידיים[94], ואף שכיום אין נוהגים כן, נשאר המושג 'סמיכה' למינוי לרבנות או דיינות.

סמיכה בקרבנות סמיכת ידיים של המקריב על ראש הקרבן[95]. כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה, סומך עליהן כשהם חיים[96], וצריך הסומך לסמוך בכל כוחו בשתי ידיו על ראש הבהמה[97].

בנזיר תנופת הזרוע של איל נזיר, החזה והשוק, וחלת מצה ורקיק מצה. כל אלו מניחים על יד הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הבעלים ומניף[98].

בסוטה מביא עשרון קמח שעורים, נותנו בכפיפה מצרית, ונותנו ביד האשה כדי לייגעה; אחרי שמקשים את הסוטה את מי המרים המאררים, לוקח כלי שרת שבו המנחה, ונותנו על ידיה, וכהן מניח ידו תחתיה ומניפה במזרח[99].

אצבעות בהלכה הזאת דם קרבנות של חטאות הנאכלות, היינו חטאת יחיד, על ארבע קרנות מזבח החיצון נעשות על ידי טבילת אצבע הכהן הימנית הסמוכה לאגודל, עד שיכלה כל הדם שבאצבעו, וצריך לטבול אצבעו על כל קרן וקרן. כמו כן הזאת דם חטאות הנשרפות, כמו פר ושעיר של יום הכיפורים, פר כהן משיח, פר העלם דבר של ציבור, ושעירי עבודה זרה, שמזים את דמם על מזבח הזהב ועל הפרוכת המבדלת בין הקודש ובין קודש הקדשים, דינם כמבואר לעיל[100]; וכן בפרה אדומה לאחר שחיטתה, מזה באצבעו הימנית מן הדם שבכפו השמאלית שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים[101]; הזאת שמן על מצורע המיטהר אף היא נעשית באצבע[102]; ראשי אצבעות הם ראשי איברים שאינם מטמאים משום מחיה בטומאת צרעת[103], ועבד כנעני יוצא בהם לחירות[104]; בעת טהרת המצורע מטומאתו נותן כהן מדם האשם על תנוך אזנו הימנית, ועל בהן ידו הימנית ועל בהן ורגלו הימנית של המצורע[105].

כל מקום בתורה שנאמר אצבע אינה אלא בימין[106].

במצורע אם אין לו בהן יד ימין (או בהן רגל ימין או אוזן ימין), נחלקו תנאים בדבר: יש אומרים, שאין לו טהרה עולמית; יש אומרים, שנותן הדם על מקום הגדם; ויש אומרים שנותן על בהן שמאל[107]. הלכה שאין לו טהרה עולמית[108]. יש אומרים, שהיינו דווקא אם נקטע הבהן לאחר שהוזקק לטהרה, אבל אם נקטע קודם לכן, לדברי הכל נותן על מקומו ונטהר[109]; ויש אומרים, שאף אם היה הבהן קטוע לפני כן, אין לו טהרה עולמית[110].

ברכה - היד שימשה לברכה[111], ומכאן המנהג לברך את הילדים בליל שבת על ידי הנחת שתי הידיים על ראש כל ילד, ואומרים 'ישימך אלקים כאפרים וכמנשה', ויכולים להוסיף ברכות כפי צחות לשונו[112].

כוס של ברכה המברך נוטל את הכוס בשתי ידיו, ונותנו לימינו, ולא יסייע בשמאלו[113], ונכון להעמיד את הכוס על כף ימינו כשאצבעותיו זקופות סביבה[114]. דין זה נכון בכוס של ברכת המזון[115], והוא הדין בכוס של קידוש בליל שבת[116], ובכוס של הבדלה[117], ובוודאי הוא הדין בכל כוס ברכה, כגון בקידושי אשה, בברית מילה וכיו"ב.

'היד' בבהמה[עריכה]

שתי הגפיים הקדמיות בבהמה מכונות ידיים.

בדיני טריפות באופן עקרוני נקבע על ידי הפוסקים שאין שום טריפות בידיים של הבהמה[118]. כלל זה נלמד מהדין בתלמוד שבהמה שיש לה רק יד אחת, או שהיו לה שלוש ידיים, מותרת באכילה ואיננה טריפה[119]. וכן מהדין בתלמוד ששמוטת יד בבהמה - כשרה[120], והכוונה לשמוטת הכתף[121]. בדין שמוטת היד - יש אומרים, שאפילו נשמטה הכתף ממקום חיבורה לצלעות ולשדרה, הבהמה כשרה, ואין חוששים שמא ניקבה הריאה[122]; יש אומרים, שמכל מקום אם עברה המכה מעבר לצלעות - טריפה, כי חוששים שמא ניקבה הריאה[123]; ויש אומרים, שהבהמה כשרה דווקא אם נשמטה היד בקצה התחתון, במקום החיבור לארכובה התחתונה, אבל אם נשמטה ממקום חיבורה בכתף - טריפה[124], ויש מי שכתב שפירוש זה הוא נגד דברי הגמרא, ואין הלכה כן[125].

הפוסקים הוסיפו שגם אם נשברה היד - כשרה[126]. וכן נחתכה היד, אפילו בתוך הארכובה או למעלה מהארכובה, או בתוך צומת הגידים - כשרה, שאין טריפות צומת הגידים אלא ברגליים ולא בידיים[127].

ניקור - חוטי הדם (עורקים וורידים) שביד אסורים משום דם, וצריכים ניקור[128].

מומים הפוסלים בהמה לקרבן יד יתרה; יד חסרה; אם היתה אחת מפרסות היד עגולה כשל חמור, אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה; אם היתה ידה קלוטה כשל חמור; נגממו טלפיה וזכרותם עמם; נשברה עצם ידה[129].

במתנות כהונה הזרוע היא אחת מהמתנות שמצווה ליתנן לכהן מבהמה טהורה לאחר השחיטה[130]. הגדרת הזרוע לעניין זה: מן הפרק של הארכובה ועד כף של יד, ודווקא של יד ימין[131].

נזיר ביום שנגמרה נזירותו חייב להביא שלשה קרבנות, וביניהם איל לשלמים. באיל נזיר יש דין מיוחד, שלאחר שנתבשל בשר האיל, לוקח הכהן את הזרוע הבשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק מצה אחד יחד עם החזה והשוק והאימורים, ומניח הכל על ידי הנזיר, והכהן מניח ידיו תחת ידי הנזיר ומניף[132]. הזרוע ויתר החלקים המשתתפים בתנופה נקראים 'המורם מאיל נזיר'[133], ואינם נאכלים אלא לכהנים, לנשיהם, לבניהם ולעבדיהם[134].

הערות שוליים

  1. ↑ ראה תרגום אונקלוס ויקרא יד טו; רש"י מנחות לז ב ד"ה ידך.
  2. ↑ בבלי חולין קו ב; בבלי ערכין יט ב.
  3. ↑ ערכין שם.
  4. ↑ בבלי סוטה לח א.
  5. ↑ בבלי ערכין יט ב.
  6. ↑ ראה ב"מ נו ב.
  7. ↑ בבלי שבת קט א.
  8. ↑ דניאל ה ה,כד.
  9. ↑ שמות כו יז.
  10. ↑ ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, עמ' תרנא.
  11. ↑ בראשית מג לד.
  12. ↑ דברים ב לז.
  13. ↑ שמואל ב יח יח.
  14. ↑ בראשית ל לה; שמות כב ג, ובמכילתא שם; במדבר כא כו. וראה רש"י סנהדרין פה ב ד"ה שיכניסנו.
  15. ↑ שמות ט ג.
  16. ↑ רמב"ם, מו"נ א מו. וראה עוד משמעויות ופרשנויות שונות של המושג 'יד' בדברי השופט אלון בג"צ 461/81 דויד נ' בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל פ"ד לו# 779.
  17. ↑ humerus.
  18. ↑ deltoid.
  19. ↑ biceps brachii.
  20. ↑ triceps brachii.
  21. ↑ scapula.
  22. ↑ radius.
  23. ↑ ulna.
  24. ↑ flexion and extension.
  25. ↑ pronation and supination.
  26. ↑ carpus.
  27. ↑ metatarsus.
  28. ↑ בבלי מנחות לז א.
  29. ↑ רש"י שם, פירוש ב. וראה ע' אטר, ברקע המדעי.
  30. ↑ בבלי כתובות ה ב; בבלי מנחות יא א.
  31. ↑ שמות כח טז.
  32. ↑ מל"א יב י; בבלי שבת סד ב.
  33. ↑ משנה יומא א ז. וראה שם במשמעות השם.
  34. ↑ שמו"ב כא כ; דניאל ב מא-מב, ה ה.
  35. ↑ בבלי יומא לח ב.
  36. ↑ בבלי שבת סב ב.
  37. ↑ שמות כט כ, והכוונה הן ליד והן לרגל.
  38. ↑ בבלי סוטה לט ב, וברש"י שם ד"ה לכוף.
  39. ↑ ראה לעיל ברקע המדעי.
  40. ↑ איוב לא כב.
  41. ↑ בראשית מא ה.
  42. ↑ ישעיה יט ו.
  43. ↑ שמות לז יט. וראה בספרו של פרויס, עמ' 50, על גלגולי המושג 'קנה' בימי הבינים.
  44. ↑ elbow.
  45. ↑ שיר השירים ח ה.
  46. ↑ יחזקאל מד יח; בבלי סנהדרין סה ב; בבלי זבחים יח ב.
  47. ↑ ראה שיטמ"ק ורגמ"ה בבלי ערכין יט ב. אמנם רש"י שבת צב א ד"ה מרפקו, ונידה ל ב ד"ה אציליו, תירגם שני מושגים אלו אישיל"א או אישיליש, שפירושו בית השחי, אך ראה באריכות בתוס' בבלי שבת צב א ד"ה במרפקו, שחלקו על רש"י ותירגמו מרפק כמשמעו בימינו.
  48. ↑ בבלי עירובין צה ב; בבלי מנחות לז א; בבלי ערכין יט ב.
  49. ↑ דברים כו ח; איוב כב ח.
  50. ↑ המומים סוכמו בבכורות מ א; שם מה א; רמב"ם ביאת מקדש ז ט; שם ח יא.
  51. ↑ גמ' ורמב"ם שם. וראה כס"מ שם; חזון נחום בכורות פ"ו מ"ח.
  52. ↑ syndactyly.
  53. ↑ בבלי בכורות מה א.
  54. ↑ polydactyly.
  55. ↑ שמו"ב כא כ.
  56. ↑ בבלי בכורות מה ב. וראה שם מחלוקת תנאים, אם זה יתרון או חסרון לאדם.
  57. ↑ נידה מט ב.
  58. ↑ נידה מט ב; רמב"ם טומאת מת ב ז.
  59. ↑ בבלי בכורות מה א; רמב"ם שם. וראה מנ"ח מ' רסג אות ח; אור שמח על הרמב"ם שם.
  60. ↑ בבלי זבחים כד א; בבלי מנחות י א.
  61. ↑ פיהמ"ש לרמב"ם רפ"ב דזבחים.
  62. ↑ 62.0 62.1 ראה ע' אטר.
  63. ↑ ראה ע' גדם.
  64. ↑ שמות יג ט; שם יג טז; דברים ו ח.
  65. ↑ בבלי ערכין יט ב; רמב"ם תפילין ד ב; טושו"ע או"ח כז א.
  66. ↑ שמות ל יח-כא.
  67. ↑ תוספתא ידיים רפ"ב; בבלי חולין קו ב; בבלי ערכין יט ב. וראה רש"י ותוס' חולין שם. והרמב"ם השמיט פרט זה.
  68. ↑ בבלי סוטה לח א; רמב"ם תפילה טו ה; טושו"ע או"ח קכח ו.
  69. ↑ בבלי חולין קה א; רמב"ם ברכות ו ב; טושו"ע או"ח קנח א.
  70. ↑ ברכות טו א; רמב"ם תפילה ד ב; טושו"ע או"ח צב ד.
  71. ↑ ראה מ"ב סי' ד סקי"ח וסקמ"א.
  72. ↑ ראה בבלי ברכות ס ב; רמב"ם תפילה ז ד; טושו"ע שם א; שם מו א.
  73. ↑ מ"ב שם סק"מ.
  74. ↑ מ"ב שם.
  75. ↑ כל זה בטושו"ע או"ח ד יח.
  76. ↑ מ"ב סי' ד סקל"ח.
  77. ↑ ויקרא ט כב.
  78. ↑ בבלי סוטה לח א; רמב"ם תפילה יד ג; טושו"ע או"ח קכח יב.
  79. ↑ רמב"ם לולב ז ו; טושו"ע או"ח תרנא ב.
  80. ↑ דברים כד א; בבלי גיטין עז א; רמב"ם גירושין ה א; טושו"ע אבהע"ז קלט א.
  81. ↑ שמות כב ג; בבלי גיטין עז א; טושו"ע חו"מ שמח ד.
  82. ↑ ב"מ ט א; רמב"ם גזלה ואבדה יז א; טושו"ע חו"מ רסח א.
  83. ↑ רמב"ם אישות ד כא; טושו"ע אבהע"ז ל א.
  84. ↑ בבלי קידושין כג א; רמב"ם עבדים ה ג; טושו"ע יו"ד רסז מד.
  85. ↑ ראה אנציקלופדיה תלמודית, כרך כא, ע' יד (קנין), עמ' תרפד ואילך.
  86. ↑ ראה טושו"ע חו"מ רא ב, ובנו"כ שם.
  87. ↑ משנה זבים ה יב; בבלי שבת יג ב; בבלי פסחים יט ב; רמב"ם אבות הטומאות ח ח. ומסכת מיוחדת, מסכת ידיים, חוברה על דיני טומאת ידיים ונטילתן.
  88. ↑ בבלי שבת יד א.
  89. ↑ בבלי שבת יד ב-טו א.
  90. ↑ בראשית יד כב.
  91. ↑ בראשית כד ב; שם מז כט.
  92. ↑ בבלי שבועות לח ב; רמב"ם שבועות יא ח; טושו"ע חו"מ פז יד-יז.
  93. ↑ רמב"ם שם יא.
  94. ↑ במדבר כז יח; דברים לד ט.
  95. ↑ ויקרא א ד ועוד.
  96. ↑ מנחות צב-צג; רמב"ם מעשה הקרבנות ג ו.
  97. ↑ מנחות שם; רמב"ם שם יג.
  98. ↑ במדבר ו יט-כ; רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט.
  99. ↑ במדבר ה כה; רמב"ם סוטה ג יב,טו.
  100. ↑ ויקרא ד ו,יז,ל; שם טז יד,יט; בבלי זבחים נג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה ז-טז.
  101. ↑ במדבר יט ד; רמב"ם פרה אדומה ג ב. וראה בראב"ד ובכס"מ שם.
  102. ↑ ויקרא יד טז.
  103. ↑ נגעים ו ז; רמב"ם טומאת צרעת ג ח.
  104. ↑ בבלי קידושין כה א; רמב"ם עבדים ה ה; טושו"ע יו"ד רסז כז.
  105. ↑ ויקרא יד יד.
  106. ↑ בבלי זבחים כד א; בבלי מנחות י א; בבלי חולין כב א.
  107. ↑ נגעים יד ט; בבלי סנהדרין מה ב.
  108. ↑ רמב"ם מחוסרי כפרה ה א.
  109. ↑ תוס' סנהדרין מה ב. וראה גם ברא"ש, ר"ש ורע"ב נגעים שם.
  110. ↑ תוס' יו"ט נגעים שם, בדעת הרמב"ם. וראה עוד שו"ת חות יאיר סי' קסז; חזו"א נגעים סי' יב סקכ"א.
  111. ↑ בראשית מח יד.
  112. ↑ סדור יעבץ, הנהגת ליל שבת, אות ז.
  113. ↑ בבלי ברכות נא א; טושו"ע או"ח קפג ד.
  114. ↑ מ"ב שם סקט"ו.
  115. ↑ המקורות בהערות קודמות.
  116. ↑ ראה שמירת שבת כהלכתה פמ"ז סכ"ט.
  117. ↑ ראה שמירת שבת כהלכתה פ"ס סכ"ד.
  118. ↑ או"ה סי' עה; מאירי חולין נז א.
  119. ↑ בבלי חולין נח ב; רמב"ם שחיטה ח יא; טושו"ע יו"ד נג א (והזכיר רק שלוש ידיים ולא יד אחת).
  120. ↑ בבלי חולין נז א; רמב"ם שם י ד; טושו"ע שם.
  121. ↑ רש"י חולין שם.
  122. ↑ ראה רמב"ם, טושו"ע ומאירי שם; מרדכי חולין סי' תרלד; כס"מ שחיטה י ד; ש"ך יו"ד סי' נג סק"א.
  123. ↑ ראבי"ה סי' אלף פט; או"ה כלל נ אות ו; הג"א בבלי חולין פ"ד סי' ז; רמ"א יו"ד נג א.
  124. ↑ ב"ח יו"ד סי' נג; רמ"א שם; תפא"י חולין פ"ד ביכין סוף אות מח.
  125. ↑ יש"ש בבלי חולין פ"ג סי' צט.
  126. ↑ טושו"ע שם.
  127. ↑ ראה תוס' חולין שם ד"ה שמוטת; רמב"ם וטושו"ע שם; או"ה הארוך, כלל ג אות ו; סמ"ק מ' רא; ספר העיטור הל' שחיטה ד"ה ארכובה; ראבי"ה חולין סי' אלף פט; או"ז ח"א סי' תמב; ריקנאטי סי' רה.
  128. ↑ בבלי חולין צג א; רמב"ם מאכלות אסורות ז יג; טושו"ע יו"ד סה א. וראה בהגדרת מיקום החוטים ברש"י חולין שם; רוקח סי' תט; רשב"א, ר"ן ומאירי, חולין שם; טושו"ע שם.
  129. ↑ בבלי בכורות מ א; שם מד א; רמב"ם אסורי מזבח ב ה; שם ביאת מקדש ז ט.
  130. ↑ דברים יח ג.
  131. ↑ תוספתא חולין פ"ט; חולין קלד ב; רמב"ם בכורים ט יח; טושו"ע יו"ד סא ב.
  132. ↑ במדבר ו יט כ; רמב"ם מעשה הקרבנות ט ט. וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך א, ע' איל נזיר, בפרטי הדינים, ובדרך הבישול.
  133. ↑ רמב"ם שם יב.
  134. ↑ בבלי זבחים נה א.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=יד&oldid=88300"