ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שולחן ערוך:חושן משפט רה א

סע' א'[עריכה]

מי שאנסוהו למכור‏^[1] וקיבל את דמי המקח, מפני אונסו גמר והקנה,‏^[2] ואע"פ שקבלת המעות על פיו- ולא ראוה העדים.‏^[3] ודין זה שייך בקרקע ובמטלטלין בשווה.

כשלא ידוע אונס אבל נראה דעת המוכר שלא מרוצה במקחו לרי"ף רמב"ם ושו"ע חל המקח, לרא"ש וטור לא קנה.‏^[4] כשנטל דמי המקח חל קנינו שגמר בדעתו והקנה‏^[5] ואפי' לא מנה המעות [טור].‏^[6] כשנתן לו שטר על מקחו י"א שקנה וי"א שלא (רמ"א) נח' סמ"ע וש"ך בשט"ח אם הוא השטר או בזה לכו"ע לא קנה ורק בשטר מכר י"א שקנה.

נתיה"מ (סק"א): באונס [כל אונס] אי"צ לומר 'רוצה אני' כדי לקיים מקחו, ומ"מ אם מסר מודעא [כדין] לא קנה אפי' אמר 'רוצה אני'.‏^[7] בחמסן לא קנה אלא אם כן אמר 'רוצה אני' [בשעת מקח], ואם אמר כן לא תועיל לו מודעא,‏^[8]

נתיה"מ (סק"ב)‏^[9] ביאר בדעת הרמב"ם שאם נתינת המעות היא חלק מהקניין [כקניין כסף, או שטר] צריכים העדים לראות נתינת המעות, אבל כשאינה חלק מהקניין [כחזקה, סודר] אלא כחוב הוא עליו, ולא תלוי קיום המקח במעות יכול לקנות ולומר לו אח"כ 'תא שקול זוזך', וה"נ כשמודה שכבר קיבל את מעותיו חל קניינו ולא יכול אח"כ לומר אנסני גם לזה- להודות שקיבלתי המעות. כי מאחר שבשעת הודאתו אי"צ למעות לקיום המקח [וחל גם מבלעדיהם] לא מעלה ומורידה הודאתו וכאינה לגבי המקח, [ומאחר שהודה לא יכול לחזור בו].‏^[10]

בשטר[עריכה]

רמ"א הביא 2 דעות אם מכר בשטר מועיל באונס [אם חל המקח] דעת הסמ"ע שנחלקו בשטר חוב שזקפן עליו בחובו, אבל המקח גמור. דעת הש"ך שקנאו בשטר וזקף עליו את המעות בע"פ וטעמו כיוון שכוונתו [של הגזלן] לשלם אינו כסיקריקון וגמר ומקנה לו,‏^[11]

דעת נתיה"מ ששטר שיש בו אחריות תלוי במח' סמ"ע וט"ז [לקמן סעיף ג] לגבי אונס במתנה אם אנו תולים שהאחריות הכתובה בשטר היא חלק מהאונס [ט"ז] או לא [סמ"ע].‏^[12]

בדיני מודעא[עריכה]

קצוה"ח (סק"א) נקט שלא יכולים העדים לכתוב מודעתו אם לא ציוום 'כתובו' וביאר שכשמצוום נעשו כשלוחיו וממילא אין כאן חיסרון 'מפי כתבם' שאינו מדין עדות אלא שליחות. אבל מה שמעידים שהכירו אונסו לא שייך לומר ע"ז שבשליחותו, אלא מטעם שכתבו תוספות (ב"ב מ) שהקילו בעדות 'מודעא' מחמת אונסו.‏^[13]

באר היטב יסד 3 דינים במודעא:

1. שיודעים העדים שהמבקש מבקש שלא כדין.
2. ששמעו מפיו שמאיים עליו.
3. שבכוחו לעשות מה שמאיים.

אנסוהו [השלטון] ומהצטרכותו לכסף מכר, ומסר מודעא אינה כלום.‏^[14] פייסוהו להתחייב (מה שלא חייב בו) בשעת נישואין אינו אונס.‏^[15]

סע' ב'[עריכה]

במתנה או מחילה לא צריכים (העדים) להכיר אונסו.

סע' ג[עריכה]

דין פשרה כמכר. (שבאים לעמק השווה ביניהם וכ"א מוותר מתביעתו תמורת וויתור של שכנגדו. סמ"ע) דין מחילה כמתנה. ושטר מתנה שיש בו אחריות כמכר. כשלא ידוע אם אנסו גם על האחריות לסמ"ע תלינן שחתם אחריות מרצונ, ולט"ז גם זו בכלל אונסו. מי שנשבע לתת מתנה ואומר שנותן רק מחמת השבועה יכול למסור מודעא (קודם נתינתו) ואינה כלום. ‏^[16]

בדין פשרה[עריכה]

בחילוקי פשרה: דעת הב"ח, שכשאינו יודע אם יזכה בדין היא פשרה שדינה כמכר אבל כשיודע שיזכה בדין אלא שכנגדו כופהו לפשרה אינה אלא כמתנה ומבטלה. דעת מהר"א עוזר [בבאה"ט], שהיא כמכר רק לעניין שצריך לידע אונסו. חמדת שלמה,

סע' ד'[עריכה]

כשהאנס שילם פחות משוויו אם כופהו על המחיר אינו מכר (אלא כמתנה ). אם לא כפאו במחיר (שהמוכר קבעו) במטלטלין חזר לדיני הונאה . בקרקע שאין להם אונאה הוא מקח.

סע' ה'[עריכה]

אין לעדים לכתוב מודעא כשלא יודעים ומכירים באונסו, ואם כתבו מקבלים מהם (לכשיוכיח אונסו).

סע' ו'[עריכה]

חילק בין מכר ופשרה למתנה ומחילה (כמש"כ בסע' ב'- סמ"ע). ובקצוה"ח נח' רמב"ם ורשב"ם מול רשב"א ורא"ש (וב"י) אם כשידוע שלא אנוס מועילה מודעא (במתנה) או לא, דעת ר"מ ורשב"ם שלא מועילה , ואם מודיע וודאי אנוס הוא, ודעת רשב"א ורא"ש שמועיל מודעא בלא אונס כלל.

סע' ז'[עריכה]

בין אנסו בפועל או הפחידו , בין בגופו בין בממונו, בפרדיסא: החכיר שדהו ל10 שנים ואחר ג"ש אמר החוכר או תמכרנה לי או אטען שקניתיה [ואבד שטרי אחר ג"ש] ותפסידנה בלא כלום . הכמין לו עדים מאחורי הגדר ושמעו שא"ל כן , ומכר לו וחזר וערער עליו שנאנס במכירתו.

סע' ח'[עריכה]

הוחזק גזלן ומוציא שטר שקנאה, אינה שלו (ואם יש עדים על נתינת מעות מחזירם לו) ולא יצא השדה מיד גזלן כלל,

סע' ט'[עריכה]

עידי המודעא יכולים לחתום בשטר שטר מודעא שאין בו זמן (והעדים במדה"י) תלינן שנעשה כדינו , כשידוע אונסו שנאמנים העדים שלא כתבו המודעא לולא היתה כדינה- סמ "ע. ופת"ש הביא מהרי"ט שאינם רק מעידים על שלפניהם ובי"ד שאחריהם (שבא לערער לפניהם על המכירה) יבררו מתי נמכר ומתי הודיע.

סע' י'[עריכה]

וכן כשהודה בפניהם שקיבל מעות (אחר שמסר מודעא על אונסו) ואח"כ מכחיש נאמן ולא מחזירם, אבל ראו נתינת מעות מחזירם.

סע' יא[עריכה]

לשו"ע: העידו (עידי מכירה) שביטל את מודעתו (שקדמה למכירה) בטלה, אא"כ אמר במודעתו שמודיע על כל ביטולים שיבטל אח"כ שכאינם. ורמ"א חולק אלא יכול לבטל כל הביטולים שיצאו על המכר. אבל במתנה כל שנודע אונסו בטלה ולא יועילו לאנס כל ביטולים.

הערות[עריכה]

סעיף א[עריכה]

מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דבעינן שראו העדים נתינת המעות. אבל הודאתו לחוד לא מהני (טור וראב"ד פ"י דמכירה). וי"א דבעינן דווקא שנתן לו המעות, אבל אם נתן לו שטר עליו, אינו קונה (ב"י בשם הראב"ד לדעת הרי"ף); ויש חולקין (ב"י לדעת הרי"ף והרא"ש). לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור, ואמר לשני עדים: דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני אונס, הרי המכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאים אותה מידו ומחזיר הדמים. וצריכים העדים לידע שהוא מוכר מפני האונס ושהוא אנוס ודאי, לא שיסמכו על פיו^א. וכל מודעא שאין כתוב בה: אנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה, אינה מודעא.

ב"ב מח,א: אמר רבא, הלכתא: תליוהו וזבין - זביניה זביני. ולא אמרן אלא בשדה סתם, אבל בשדה זו - לא. ובשדה זו נמי - לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי, אבל ארצי זוזי - לא. ולא אמרן אלא דלא הוה לאישתמוטי, אבל הוה ליה לאישתמוטי - לא. והלכתא: בכולהו דהוו זביניה זביני, ואפי' בשדה זו.

↵ פי' לא ארצי זוזי:

רשב"ם: לא מנה המעות שקיבל.

רמב"ם: לא נתן המעות בפני עדים אלא הודה שנתן. ← למסקנה, גם הודאה שנתן כסף גורמת למקח להתקיים כדין תליוה וזבין.

ב"י ברי"ף: לא נתן בפועל המעות, אך סיכמו שיתן.

ראב"ד ברי"ף: נתן בפועל אך רק לאחר המכר. בזמן המכר כפאו לתת בשטר והוא נתן אך אמר שהוא לא מתרצה, ורק אח"כ כשנתן לו המעות נתרצה. לפי הראב"ד אם לא נתן המעות בפועל לא קנה, גם אם סיכמו שיתן.

↵↵ נובעים מכך שתי מחלוקות:

א. האם הודאה שנתן מעות מחייבת?

רמב"ם,שו"ע: כן, הודאה שנתן כסף גורמת למקח להתקיים כדין תליוה וזבין.

ראב"ד,רמ"א: לא. משום שיתכן שכפאו להודות, כדברי רב ביבי שם לגבי מחויבותו של הנאנס להחזיר את המעות במקרה שנכתבה מודעה "בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו, אבל אמרו עדים, בפנינו הודה לו - לא, כדרב כהנא, דאמר: אי לאו דאודי ליה, הוה ממטי ליה לדידיה ולחמריה לשחוור", ונפסק כן ברמב"ם ובשו"ע סע' י. הסמ"ע מיישב את הרמב"ם והשו"ע ששאני התם שיש מודעה ולכן רגליים לדבר שכפאו גם להודות (משא"כ אצלנו שאין מודעה והספק הוא אם היה תליוהו ויהיב או תליוהו וזבין).

ב. האם צריך נתינת מעות בפועל או שמספיק שסיכמו שיתן.

ב"י ברי"ף: מספיק שסיכמו.

ראב"ד ברי"ף: צריך נתינת מעות בפועל.

רמ"א: הביא את שתי השיטות.

מודעה: ב"ב מ,א: אמרי נהרדעי: כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא, לאו מודעא היא. מודעא דמאי? אי דגיטא ודמתנתא, גלויי מילתא בעלמא היא! ואי דזביני, והאמר רבא: לא כתבינן מודעא אזביני! לעולם דזביני, מודי רבא היכא דאניס, וכמעשה דפרדיסא.

מתי מועילה מודעה במכר?

ריצב"א,ריב"ם,רשב"ם,ר"ש,ר"י: רבא ורב הונא נחלקו בכך. לרבא רק בפרדיסא ולרב הונא לאו דוקא.

ריב"ם,הגה"מ ברשב"ם: לרב הונא בין בשדה זו בין בשדה סתם.

ריצב"א,רמב"ן ברשב"ם: לרב הונא דוקא בשדה זו. הרשב"ם כתב שדברי רבא שלא כותבים מודעה אזביני הם לשיטתו בדף מח שרק בשדה סתם זביניה זביני, ולכן לא משכחת ליה מקרה שיועיל מודעה, כי בשדה זו אי"צ מודעה ובשדה סתם אין זה אונס שהרי מדעתו בירר שדה, וא"כ לא תועיל מודעה. הרמב"ן מבין לפי"ז שאמנם לרב הונא משכחת מקרה של הודעה כיוון שסובר שהווי זביני גם בשדה זו, אך מ"מ בשדה סתם אף לרב הונא לא תועיל מודעה.

רי"ף,רא"ש,רמב"ן: רבא ורב הונא לא נחלקו בכך, ולשניהם כותבים בכל מקרה שזביניה זביני (לרבא בשדה סתם ולרב הונא אף בשדה זו).

כמי הלכה לגבי מודעה? ר"ש,ר"י: כרבא. לגבי תליוהו וזבין בשדה זו נ"ל שכו"ע סוברים שאין הלכה כרבא.

רשב"ם,ריב"ם,ריצב"א: כרב הונא.

← הרמב"ם והשו"ע סתמו ולא חילקו, וכתב הב"י שהרמב"ם או שסבר כרי"ף או שפסק כרב הונא ואז יתכן גם שסבר כרשב"ם.

← הרמב"ן סובר שבעובדא דפרדיסא אפילו אם לא כתב מודעה לא הוי זביני. שאר הראשונים חולקים.

נמצא להלכה: בשדה זו: לכו"ע כותבים מודעה חוץ מר"ש ור"י.

בשדה סתם: לפי ר"ש,ר"י,ריצב"א ורמב"ן ברשב"ם לא כותבים, ולפי רי"ף,רמב"ם,רא"ש,רמב"ן,ריב"ם והגה"מ ברשב"ם כותבים.

בפרדיסא: לכו"ע כותבים. ולפי הרמב"ן אפילו לא צריך לכתוב.

א. ידיעת האונס: הרשב"ם כתב שצריך שידעו איזה אונס יש לו, והרמב"ם לא הצריך זאת אלא מספיק שידעו שהוא אנוס, וכתב הב"י שיתכן שגם הרשב"ם מודה אלא אורחא דמילתא נקט. הסמ"ע כתב שמשמע מהשו"ע שצריך שידעו שהמכירה היתה רק בגלל האונס, אולם הסמ"ע חולק וסובר שמספיק שידוע שהאונס היה קיים גם בשעת המכירה, וכתב שאולי גם דעת השו"ע כן. והנתיבות כתב שמספיק שידעו שהיה אונס בתחילה, שהרי הרמב"ן שהצריך שידעו שמחמת האונס מכר, כתב שזה דוקא למ"ד שאי"צ מודעה, אך אם יש מודעה לא צריך.

חמסוהו בלי אונס: הנתיבות סובר שאין המקח קיים עד שיאמר רוצה אני (כי אין אונס שמחמתו אומרים אומדנא דמוכח שנתרצה), וכשאומר רוצה אני המקח קיים ואפילו מודעה לא מועילה לבטלו. הסמ"ע כתב שלפי הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע משמע שלא צריך שיכירו באונסו אלא כל שקיבל דמים אומרים שגמר ומקני, ואילו לפי הרא"ש רק אם מכירים באונסו אומרים שמחמת האונס גמר ומקני. הנתיבות כתב שאין הבנה לדבריו, ולכן יש לפרש דבריו שלפי הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע המקח קיים גם אם לא היה אונס (אלא חמסוהו) אע"פ שלא אמר רוצה אני, ואילו לפי הרא"ש כשלא אנסוהו צריך לומר רוצה אני. אולם הנתיבות עצמו סובר שגם לפי הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע צריך לומר רוצה אני כשלא אנסוהו.

נוסח המודעה בלשון שליחות: הנמוק"י כתב שצריך לכתוב שטר מחאה בלשון שליחות "פלוני העידנו לכתוב עליו שמיחה" אבל אם כתבו בלשון עדות "שמענו שמיחה" זה לא מועיל כי מפיהם ולא מפי כתבם אמר רחמנא. הרמ"א פסק כן לגבי מחאה אולם לגבי מודעה לא כתב כן. הקצות מיישב שבמודעה אי אפשר לכתוב לשון שליחות, כיוון שצריכים גם לכתוב שהם הכירו באונס, ובכך לא שייך שליחות. לכן במודעה חייבים לקבל את תירוץ התוס', שחכמים הקלו כדי להציל אנוס מיד אונסו.

מה שמתוך הספר יאיר השולחן, אין להעתיק ללא רשות מהמחבר, לפרטים ורכישה.