תקנות אושא: הבדלים בין גרסאות בדף

תקנות אושא הן אוסף של תקנות בעניינים שונים שתיקנו הסנהדרין לאחר שגלו אל העיר אושא.

רקע[עריכה]

לאחר חורבן בית המקדש השני נדדה הסנהדרין ממקום למקום. בתקופה מסויימת שכנה הסנהדרין באושא. בהיותם באושא, ראו הסנהדרין לנכון לתקן תקנות שונות הנוגעות לעניינים כגון: טומאה וטהרה, חינוך ומשפחה, כלכלה. תקנות אלו נקראות תקנות אושא ואף שלא כולן התקבלו להלכה, רבות מהתקנות משמשות בסיס להנהגות הקיימות עד היום.

התקנות השונות[עריכה]

תקנות אושא נחלקות לכמה נושאים. חלקן עוסקות בדינים מיוחדים של טומאה וטהרה, חלקן עוסקות בחיובים כלכליים של אב לבניו וכן בהדרכות חינוכיות.

אדם זן את בניו הקטנים[עריכה]

תקנה זו היא תקנה כלכלית המגדירה את חובתו של האדם לזון את בניו הקטנים.

הגדרת התקנה[עריכה]

מקור התקנה הוא בגמרא בכתובות^[1]. תקנה זו אינה עוסקת בילדים עד גיל 6. הסיבה לכך היא דבריו של עולא רבה המופיעים בהמשך הגמרא ^[2]שאין חולק על כך שילדים בגיל זה המכונים "קטני קטנים", חובה לזון אותם.

קיימות שיטות שונות במפרשים בהגדרת המקור לחובה זו שניתקנה באושא. יש מן המפרשים התולים את הדין בחובתו של האדם לדאוג למזונות אשתו. כך כותב הר"ן^[3]. לדבריו, תלות זו היא מוחלטת במידה כזו שאם מתה האישה, מכיוון שאינו מחוייב עוד במזונותיה של אשתו, אין הוא מחוייב לזון את בניו הקטנים.

גישה נוספת מסבירה כי תקנת אושא זו נסמכת על דיני צדקה. הסבר זה טעון הבנה עמוקה יותר, שכן כאשר התקנה מתפקדת כמצות צדקה, יש בה מקום להתחמקות. אדם אינו מחוייב להוציא מממונו לצדקה יותר מאחוז מסויים מנכסיו^[4]. לאור זאת, יכול אדם לתת סכום כסף זה לעני אחר ולטעון כי מכיוון שכבר מילא את חובתו מצד מצוות צדקה, אין הוא מחוייב לתת צדקה לבנו הקטן. גם הדין עניי עירך קודמין, האומר כי הצדקה יש להעדיף את הקרוב אליך על פני הרחוק ממך, אינו מועיל מכיוון שאין הוא דין מחייב אלא המלצה הלכתית. בנוסף, ייתכן מצב בו לאדם יש אב עני. במצב כזה קרבתו של האדם לאביו שווה לקרבתו אל בנו ולכן דין עניי עירך אינו מעדיף את הנתינה לבן על פני הנתינה לאב.

תירוצים שונים נאמרו בעניין זה.
תירוץ אחד מסביר כי תקנת אושא משנה את הגדר 'עניי עירך' ומגדירה חיוב על גדר זה.

הכותב נכסיו לבניו[עריכה]

תקנה זו היא תקנה כלכלית העוסקת באדם שעוד בחייו כתב את כל נכסיו לבניו. למרות שבאופן פשוט נראה נראה שכל נכסיו של האב שייכים מעתה לבן, תיקנו באושא שהאב ואשתו ממשיכים להתכלכל מהנכסים האלו.

מקור התקנה ותוקפה[עריכה]

מקור התקנה בתלמוד הבבלי במסכת כתובות^[5]. דין דומה לתקנה מובא בסוגייא והוא מקרה בו כותב אדם את כל נכסיו לבניו ומת. במקרה כזה, האלמנה ניזונת מנכסי בעלה אף על פי שכתב אותם לבניו והם כנכסים משועבדים.

רש"י^[6] בסוגייא מסביר את התוקף הדיני של התקנה באמצעות הדבר הדין הדומה. לדבריו, הדין שאישה שהתאלמנה אינה לאכול מנכסים המשועבדים הוא מפני תיקון העולם. אולם במקרה זה של כותב נכסיו לבניו אין לחשוש לתיקון העולם מפני שהבנים המקבלים את הנכסים לא הוציאו ממון כדי לקבל את הנכסים. לכן כאשר אנו לוקחים את הנכסים כדי לזון את האישה איננו מבצעים דבר הנוגד את הכלל של תיקון העולם. במקרה זה אנו מיחסים את קניין הנכסים של האב על ידי הבנים כקניין של ירושה ולא כקניין של מכר. עקב כך יכולה האישה להתכלכל מנכסים אלו.

הערות שוליים[עריכה]