לשכת הפרווה: הבדלים בין גרסאות בדף

לשכת הפרווה הייתה לשכה בחלקה הדרומי (לפי גרסה אחרת: הצפוני) של העזרה של בית המקדש השני. ^[1] בלשכת הפרווה מלחו את עורות הבהמות שהוקרבו, ועל גגה שכן מקווה טהרה, שבו היה טובל הכהן הגדול ביום הכיפורים.

מיקומה של הלשכה[עריכה]

המשנה במסכת מידות מציינת את מיקומה של הלשכה בצפון (ה, א לפי כתב יד קאופמן):

"שש לשכות היו בעזרה, שלוש בצפון ושלוש בדרום. שבצפון: לשכת המלח, לישכת הפרווה, לישכת המדיחין. לישכת המלח, שם היו נותנין מלח לקורבן; לשכת הפרווה, שם היו מולחין עודות קדשים ועל גג היה בית טבילה לכהן גדול ביום הכיפורים...".

גרסה סותרת נמצאת בציטוט של משנה זו בתלמוד הבבלי במסכת יומא (יט, א), שגורס "שבדרום: לשכת המלח...". גרסה זו התקבלה על ידי המפרשים, כולל הרמב"ם, שקיבע אותה גם בנוסח המשנה שבפירוש המשנה שלו. בעל תוספות יום טוב (בפירושו למשנה מידות ה, ג) משער, שזהו שיבוש שנגרם כתוצאה מכך שעיקר עבודת הקורבנות היא בצפון המקדש, ועל כן ייחסו בטעות (לדבריו) את הלשכות העוסקות בקורבנות, לצפון גם כן. הוא תומך גם את יתדותיו בעובדה שגם בפרק הראשון של מסכת מידות, מפורטים תחילה השערים שבדרום; ואם כן גם כאן הגיונית יותר הגרסה "שבדרום" תחילה, גם אצלנו.

עם זאת, יש לציין שבכתבי היד המהימנים של המשנה (כולל, כאמור, כתב יד קאופמן), הגרסה היא 'שבצפון'.

שימושה של הלשכה[עריכה]

בלשכה רוכזו העורות שהופשטו מן הקורבנות במהלך השבוע, ובה היו מולחים אותם כדי לשמרם ומחלקים אותם בין הכהנים בכל ערב שבת. כך מספרת התוספתא (מנחות יג, ד):

"בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרווה, והיו מחלקין אותו בערבית לכל בית אב שבאותו היום, והיו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. התקינו שיהו מחלקין אותו בערבי שבת לכל משמר ומשמר, ועדיין היו גדולי כהונה באין ונוטלין אותן בזרוע. עמדו בעלים והקדישום לשמים; אמרו: לא היו ימים מועטין עד שחיפו כהנים פני כל האולם בטבלאות של זהב...".

על גגה של הלשכה היה מקווה טהרה ("בית טבילה") לצורך הכהן הגדול, שהיה נחשב כחלק מן הקודש (העזרה). כך, לא יכול היה הכהן הגדול לטבול בה לפני תחילת העבודה ביום הכיפורים, שכן היה עליו לטבול בטרם ייכנס לקודש. שאר הטבילות (ארבע מתוך חמש) נערכו באותו מקווה.

אל בית הטבילה נכנס הכהן דרך מדרגות לולייניות שהחלו בלשכת המדיחין הסמוכה. על השאלה מדוע לא היה הכהן נכנס ישירות מבית הפרווה, ענו המפרשים שתי תשובות אפשריות: א. בלשכת הפרווה היה שורר ריח חריף עקב מליחת העורות שבמקום, ורצו למנוע זאת מן הכהן הגדול, שעבד מתוך צום וחוסר שינה; ב. משום צניעות, מחשש פן יונף הסדין החוצץ בין הכהן הגדול ובין העם ויתגלה בעירומו, נכנס מדרך צדדית.

מקור השם[עריכה]

מכשף ששמו 'פרווה'[עריכה]

לפי דברי רב יוסף בתלמוד הבבלי (יומא לה, א), נקראה לשכת הפרווה על שם מכשף ("אמגוש") בשם זה.

רבים תמהו, כיצד ייתכן לקרוא שם מקום במקדש על שמו של נוכרי מכשף, ומה היו הנסיבות שגרמו לכך; בעניין זה נחלקו הדעות:

דעת הגאונים, המובאת בספר הערוך (וכן דעת הרמב"ם בפירושו למשנה), היא כי היה זה מכשף נוכרי שחצב מנהרה נסתרת אל מתחת לבית קודש הקודשים, במטרה לצפות בעבודת הכהן הגדול, אולם הכהנים גילוהו והרגוהו כדין גוי הנכנס להר הבית, ולמען ישמעו ויראו שלא לזלזל בקדושת המקדש קראו ללשכה על שמו, לדראון עולם.

על פי מנחם המאירי, היה זה מכשף יהודי שחזר בתשובה ותרם מקווה זו הנקראת על שמו.

ר' עובדיה מברטנורא, בפירושו למשנה (מידות ה, ג), כתב: "אדם מכשף ששמו 'פרווה' בנה אותה לשכה על ידי מכשפוּת ונקראת על שמו".

בתפארת ישראל מופיעה הדיעה כי הייתה זו יצירה טכנולוגית שהסתייעה בחוק כלים שלובים על מנת להעלות את המים לקומה השנייה שם שכנה המקווה, בלא להפכם למים שאובים הפסולים למקווה. ומכיוון שדבר זה היה נראה ככישוף, כונה בפי כל 'על שמו של מכשף'.

הסבר השם על פי תפקיד הלשכה[עריכה]

ר' שמעיה כותב בפירושו למסכת מידות (וכן סובר גם ה'תוספות יום טוב'), שלשכה זו נקראה על שם עורות הפרים שהיו מולחים בה, ורק בית הטבילה שעל גבה נקרא בשם 'פרוה' על שם המכשף שבנאו.

לדעתו של חוקר המקדש אלחנן אייבשיץ (בספרו 'הבית השני בתפארתו', עמ' רי-ריא), השם פרווה מסמל בעיקרו את המשמעות של 'עור שעיר' (כמשמעות הידועה לנו של פרווה), כרמז לשימושה של הלשכה, למליחת עורות; עם זאת, יש בשם גם משום זכר למאורע ההיסטורי של אותו מכשף שחתר בעזרה, כמסורת הגאונים.

הערות שוליים