פדיון הבן: הבדלים בין גרסאות בדף

האב חייב לפדות את בנו הבכור מן הכהן בחמשה סלעים^[1]. פדיון בכור אדם היא מצות עשה מן התורה^[2], וזו אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה^[3]. טעמים רבים נאמרו לעצם המצווה ולפרטי הלכותיה^[4]. דיני פדיון הבן נתבארו באריכות בתלמוד^[5], ובפוסקים^[6], וכן התחברו מספר ספרים מיוחדים לנושא זה^[7].

תינוק החייב בפדיון הבן הוא דווקא מי שהתקיימו בו התנאים הבאים: התינוק שפטר את רחם האשה, היינו שהוא הבכור לאמו, שיצא ראשון מפתח רחמה של האשה, ולא היה וולד שיצא לפניו דרך רחמה של האשה; התינוק הוא זכר גמור; התינוק הוא בר-קיימא; התינוק איננו בן כהן או לוי, והוא בכור לאמו הישראלית, שאיננה כהנת או לוויה, ואף על פי שאינו בכור לאביו^[8].

בערך זה יידונו ענייני פדיון הבן הנוגעים לבעיות רפואיות בלבד.

פרטי דינים[עריכה]

1. הבכור - דרכי לידתו

הגדרת רגע הלידה נחלקו הפוסקים בעניין הגדרת רגע הלידה המדוייק^[9], ומחלוקתם העקרונית נוגעת גם לצורך קביעת פטר רחם^[10].

לידה לאחר הזרעה מלאכותית והפריה חוץ-גופית תינוק בכור לאם ישראלית, שנולד לאחר הזרעה מלאכותית, או לאחר הפריה חוץ-גופית - יש מי שכתב, שאביו חייב בפדיונו כרגיל ובברכה^[11]; ויש מי שכתב, שיעשו את פדיון הבן בלא ברכה, ועדיף שיעשה הפדיון בשליחות בית דין, שימנה את האיש לעשות בשמם את הפדיון^[12].

אם האם היא כהנת או לוויה, אף אם נזרעה שלא מבעלה, לא נתחללה, ופוטרת את בנה^[13].

אם לא ידוע מי האב, הבן עצמו חייב לפדות את עצמו כשיגדל, ועדיף שבית דין יפדוהו בקטנותו על ידי זיכוי^[14].

ספק עקרות האיש איש שנבדק ונאמר לו שאינו ראוי להוליד, ובא על אשתו ונולד בן בכור, אין מטילים ספק באבהותו לעניין פדיון הבן^[15].

לידה לאחר חיתוך הפות אשה שהקשתה ללדת, והוצרכו הרופאים להרחיב את פתח הנרתיק במספרים^[16], מכל מקום הוולד נחשב כפטר רחם וחייב בפדיון^[17].

לידה במלקחיים בכור אדם שהוציאוהו מהרחם בעזרת מלקחיים, שהם מהווים חציצה בין ראש הוולד לבין רחם האם^[18]- יש אומרים, שהרי זה ספק בכור, ופטור מפדיון הבן, ואם רוצה להחמיר לפדותו, יפדנו בלא ברכה^[19]. ולשיטה זו נחלקו הפוסקים בשיעור החציצה שבין הראש לרחם - יש אומרים, שאפילו אם רק מקצת הראש מכוסה, אין פודים אותו^[20], יש אומרים שצריך שרוב הראש יהיה מכוסה^[21], ויש אומרים שדווקא אם כל הראש מכוסה הרי זה חציצה^[22]; יש אומרים, שגם אם חציצה בין הראש לרחם פוטרת מפדיון, מכל מקום חילוץ וולד בעזרת מלקחיים איננה בגדר חציצה פוסלת בגלל טעמים אחדים: כיוון שהדבר נעשה מחמת סכנה לאשה, אין היא מקפדת^[23], או שחילוץ וולד בדרך כזו נחשב כדרך הולדה, ולכן אינו חוצץ^[24], או שחיוב בפדיון הוא גם ביציאת כל הגוף, והמלקחיים אינם חוצצים שם^[25]; ויש מי שכתב, שבבכור אדם אין כלל דין חציצה, ולכן חייב בכל מקרה בפדיון הבן^[26].

אכן, בזמננו חילוץ התינוק במלקחיים נעשה כשהוולד נמצא בנרתיק, ולפיכך אין כלל חציצה בין ראשו לבין הרחם או צוואר הרחם, אלא בין ראשו לבין הנרתיק, וממילא לא שייך בזה עניין חציצה, והבכור הזה חייב בפדיון ובברכה^[27].

לידה עם שולפן ריק תינוק שהוציאוהו מרחם אמו בעזרת שולפן-ריק^[28], חייבים לפדותו כרגיל ובברכה^[29].

סיוע ללידה תינוק שהרופא הכניס ידו לנרתיק והוציאו, חייב בפדיון^[30].

לידה בניתוח קיסרי וולד שיצא דרך הדופן, היינו שנולד בניתוח קיסרי^[31], פטור מפדיון, שאין זה פטר רחם, וגם הבא אחריו פטור מפדיון^[32]; והוא-הדין באשה שמתה בלידתה, והוציאו הוולד לאחר מותה, דינו כיוצא דופן, ופטור מפדיון^[33]. ואף אם התחיל לצאת בפתח הרחם, ועקב סיבוכים הוצרכו להוציאו בניתוח קיסרי, אם לא יצא בשיעור הנחשב כילוד^[34], הרי זה פטור מפדיון הבן^[35].

הבכור — מחלות, מומים ומוות[עריכה]

חולה ביום הפדיון בכור שחלה בתוך שלושים יום מהלידה, וביום שלושים ואחד הוא עדיין חולה, ואפילו הוא חולה מסוכן, חייב בפדיון הבן בזמנו, ואין ממתינים עד שיצא מכלל סכנה^[36]. ואם אי אפשר להביאו בפני עשרה לטקס הפדיון בגלל מחלתו, ילך האב לבדו אצל העשרה, ויפדה את בנו^[37].

מילה ופדיון לעניין קדימות תינוק בכור שחלה, ולכן נדחתה מילתו, והבריא ביום שלושים ואחד לחייו, צריך להקדים את המילה, ואחר כך לפדותו באותו יום^[38].

אם לא הבריא גם ביום שלושים ואחד לחייו, יש לפדותו בזמנו, ויעשו המילה כאשר יבריא, ואין להשהות את הפדיון עד שיהיה ראוי למילה, שאין הפדיון תלוי במצות המילה, ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה^[39].

אפילו אם נדחה פדיון הבן מזמנו, כגון שחל יום שלושים ואחד בשבת ונדחה ליום ראשון, יש לקיים מצות פדיון הבן כשאפשר, ולא להמתין עד שיבריא וימול^[40].

תינוק שנמצא באינקובטור יש לפדותו שם בזמנו ובברכה^[41].

יש מי שכתבו, שהיינו דווקא בתינוק שכלו לו חודשיו, אף על פי שהוא חולה, אבל תינוק פג שנולד קודם זמנו ונמצא באינקובטור, יש להמתין ולפדותו בברכה רק אחרי שיצא מהאינקובטור, כי זה גמר עיבורו, וצריך להמתין שלושים יום אחר צאתו מהאינקובטור ואז לפדותו^[42].

שלא בפניו אב שהניח את תינוקו כשהוא חולה, יכול לפדותו שלא בפניו בחזקת שהוא חי^[43].

תינוק שנמצא עדיין בבית חולים ביום הפדיון, והכהן מנוע מלהיכנס לבית החולים בגלל טומאת מת, יערכו את הפדיון בזמנו שלא בנוכחות הבן^[44].

בכור שנולד נפל , היינו שנולד קודם זמנו, ואינו יכול להתקיים^[45], גם אם הוא עדיין חי ביום שלושים ואחד, הרי הוא פטור מפדיון הבן^[46]. אבל בזמננו, שיכולים להחיות פגים באינקובטור, אם חיו יותר משלושים ואחד יום, הרי הם חייבים בפדיון הבן^[47].

תינוק שהוא טריפה ^[48]- אם נעשה טריפה לאחר שלושים יום, הרי הוא חייב בפדיון; ואם נעשה טריפה בתוך שלושים יום, הרי הוא פטור מפדיון הבן^[49].

עוד יש מי שחילקו בין תינוק שנולד טריפה, שאם חי ליום שלושים ואחד, אביו חייב בפדיונו, לבין תינוק שנעשה טריפה לאחר לידתו, שאביו פטור מפדיון^[50].

יש מי שכתב, שתינוק שנולד טריפה, וניתחוהו הרופאים ורפאוהו בתוך שלושים יום, כך שבהגיע יום הפדיון הוא יצא מגדר טריפה, יש לפדותו בברכה^[51]. ואם ביום שלושים הוא עדיין טריפה, אלא שהרופאים אומרים שכעבור כמה חודשים ניתן לתקן את המום המטריף, והוא יירפא, יש מי שכתב, שעדיף לחכות עד אחרי הניתוח, ואז לפדותו בברכה^[52].

תינוק שהוא טריפה לאחר לידה, ובתוך שלושים יום - יש אומרים, שגם אם יכול לחיות חיים שלימים וקיימים, הרי הוא פטור לעולם מפדיון הבן^[53]. לשיטה זו, תינוק שתחב לו הרופא מחט ללבו לצורך רפואתו, או שניתחוהו במעיו, אף על פי שכבר נתרפא ביום השלושים לחייו, פטור מפדיון הבן, ומכל מקום יפדוהו בלא ברכה, ובמתנה על מנת להחזיר^[54]; ויש אומרים, שפדיון הבן לא תלוי בעצם ההגדרה של טריפה, אלא תלוי אם יכול לחיות במצבו הנתון, ולכן אפילו וודאי טריפה, אם יכול לחיות, הרי הוא חייב בפדיון הבן^[55]. לשיטה זו, תינוק שתחבו לו מחט בלבו ונתרפא, או שעשו לו ניתוח במעיו והבריא, יש לפדותו בברכה^[56].

בכור שהוא טומטום ^[57]- פטור מפדיון הבן, מפני שהטומטום ספק נקבה הוא, והמוציא מחברו עליו הראיה^[58].

אם נקרע ונמצא זכר, אם נקרע קודם שלושים יום, אביו חייב בפדיונו, ואם נקרע לאחר שלושים יום, האב פטור, אבל הבן חייב לפדות עצמו כשיגדיל^[59]. שאלה זו תלויה אם טומטום הוא ספק זכר ספק נקבה, או אם טומטום הוא בריה בפני עצמה^[60].

בדין בכור שהוא אנדרוגינוס ראה ערך אנדרוגינוס

מת הבכור מת הבכור בתוך שלושים יום, ואפילו ביום שלושים ללידתו, ואפילו היה ידוע שכלו לו חודשיו, וכן אם נהרג הבכור בתוך שלושים, בכל אלו פטור האב מפדיון הבן^[61].

מת הבכור לאחר שלושים יום, האב חייב לפדותו^[62], משום שהחיוב הוא מצד שכבר נשתעבדו נכסי האב למצווה זו עוד בחיי הבן, ולא משום שהחיוב חל לאחר מיתה^[63]. לעניין זה אין מחשבים את שלושים הימים מעת לעת, אלא שביום השלושים ואחד בבוקר חייב בפדיון, גם אם לא נשלמו השעות מעת לידתו^[64].

חלה הבכור אם חלה בתוך שלושים יום, או שהיה גוסס, או שאמדוהו למיתה, או שהוציאוהו להורג, וחי לאחר שלושים יום - יש אומרים, שחייב אביו בפדיון הבן^[65]; ויש אומרים, שהוא פטור מפדיון, ויפדוהו בלא ברכה, ובמתנה על מנת להחזיר^[66].

פדיון בכור לאחר מותו כאשר פודים בכור לאחר מותו, יברך האב על "על פדיון בכורי ישראל"^[67], היינו שלא יברך "על פדיון הבן", או "על פדיון בכור", שלשון זו משמע שהבכור עדיין חי. ולעניין ברכת שהחיינו נחלקו הפוסקים - יש אומרים שיברך^[68]; יש שהסתפקו אם יברך^[69]; ויש שהכריעו שלא יברך^[70]. וכשפודה את הבכור המת אומר לכהן: "בני בכורי שילדה לי אשתי מת ושבק חיים לכל ישראל, הילך חמש סלעים שנתחייבתי ליתן לכהן בפדיונו"^[71], והכהן נוטל את כסף הפדיון, ואומר: "כסף זה בפדיון בנך בכורך שבקבר", ומברך את האב (ולא את הבן), ואומר שהשם יברכהו ויקיים בו מקראות של ברכה^[72].

פדיון הבכור המת צריך להיות קודם הקבורה, אבל אם כבר קברוהו, לא נפטר האב מחיוב הפדיון^[73].

האב רשאי לעשות סעודה לכבוד פדיון בכורו המת לאחר שבעת ימי האבלות, וסעודה זו היא סעודת מצווה^[74], ומכל מקום יפדה את הבן הנפטר מיד, אף על פי שאת הסעודה יעכב עד אחרי שבעת ימי האבלות^[75].

תינוק הבא אחרי וולדות שונים[עריכה]

הבא אחר נפלים , היינו שהאם הפילה נפל, בין שנולד חי ובין שנולד מת^[76], ואחר כך נולד בן זכר בר-קיימא, הבא אחריו אינו בכור לפדיון, מכיוון שהנפל כבר פטר את הרחם.

דין זה הוא דווקא בנפל כזה שאמו טמאת לידה^[77], אבל אם הפילה נפל שאין אמו טמאת לידה, הבא אחריו חייב בפדיון. לפיכך, המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, או מלא גוונים, או המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, או המפלת לפני ארבעים יום להריון, הבא אחריהם חייב בפדיון^[78]. וכן שפיר שאין איבריו מרוקמים, אינו פוטר את הבא אחריו^[79]. והוא-הדין באשה שהפילה וולד שגולגולתו אטומה^[80], שכיוון שאינה טמאת לידה, הבא אחריו חייב בפדיון^[81].

לעומת אלו, המפלת חתיכת בשר בצורת סנדל^[82], או שליא, או שפיר מרוקם, היינו שיש בנפל צורת אדם, הבא אחריהם אינו בכור לפדיון^[83]. המפלת כמין בהמה חיה ועוף, כיוון שאין בו מצורת אדם, הבא אחריו הוא בכור לפדיון^[84]. ואף בזמן הזה, למרות שאין אנו בקיאים בצורת נפלים לעניין טומאת לידה^[85], היינו דווקא משום חומרת איסור נידה, אבל מכל מקום אין לפטור הבא אחריהם מפדיון הבן, שהוא חיוב ממון^[86]. ואם יש ספק בצורת הוולד אם הוא מאילו הגורמים לטומאת לידה אם לאו, הבא אחריו חייב בפדיון, שיש להעמיד האשה על חזקתה שעדיין לא נפטר רחמה^[87].

הפילה נפל שיש ספק אם נתרקמו איבריו יש אומרים, שמעמידים אשה על חזקתה שלא נפתח רחמה, והנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו, ולפיכך הבא אחריו הוא בכור לפדיון^[88]. ולשיטה זו לעניין ברכה על הפדיון - יש הסוברים שיפדוהו בברכה, ויש הסוברים שאמנם מעיקר הדין חייב בפדיון, אבל יפדוהו בלא ברכה^[89]. ולעניין ברכת שהחיינו - יברך הכהן, ויוציא את אבי הבן^[90]; ויש מי שכתב, שעדיף לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש, אך אין צורך לטרוח על כך^[91]; ויש אומרים, שרוב המפילות וולד מרוקם הן מפילות, ויש כאן רוב נגד חזקה, ואין להוציא ממון מספק, ולפיכך פטור מפדיון^[92]. ולשיטה זו - יש הסוברים שאמנם מעיקר הדין הבא אחריו פטור מפדיון, אבל הרוצה להחמיר, יפדה בלא ברכה^[93].

ויש מי שכתבו, שדווקא אם בדקו את הנפל, וראו שאין בו ריקום איברים, הבא אחריו חייב בפדיון, ואפילו בזמן הזה, אף שאין אנו בקיאים בריקום איברים, היינו דווקא לעניין חומרת איסור נידה, אבל לא לעניין פדיון הבן; אבל אם לא בדקו את הנפל, או בדקו והיה ספק אם היה בו ריקום איברים אם לאו, הבא אחריו פטור מפדיון, והרוצה להחמיר יפדהו בלא ברכה על הפדיון, וללא ברכת שהחיינו, ועל מנת להחזיר את דמי הפדיון^[94].

קביעת ריקום איברים יש אומרים, שבדיקה זו צריכה להיעשות דווקא על ידי חכמים ובקיאים בעניין, ובכלל זה גם נשים חכמניות ובקיאות^[95], ויש שהצריכו גם לשאול מורה הוראה ביחס לאופן הבדיקה והתאמתה לגדרי ההלכה^[96]; ויש מי שכתב, שדווקא בעדות נשים נחלקו הפוסקים, אבל בעדות רופא מומחה אולי יודו כולם שיכול לברך בשם ומלכות^[97]; ויש הסבורים, שאין צורך בבקיאים דווקא, או במורי הוראה, אלא שהריקום צריך להיות דבר הניכר לעין, ואף הנשים נאמנות על כך, ואפילו אשתו^[98].

אם הפילה בתוך ארבעים יום, לכל הדעות נחשב עובר זה בוודאות כנפל שלא היה בו ריקום איברים, שהרי התלמוד מתייחס אליו כמים סתם^[99], ולפיכך הבא אחריו חייב בפדיון^[100]. ומאידך, אם הפילה אחרי שכבר הוכר עוברה, היינו אחרי שלושה חדשי הריון^[101], לכל הדעות נחשב עובר זה כנפל שהיה בו ריקום איברים, והבא אחריו פטור מפדיון^[102], אם כי גם בנפל לאחר חודשי הריון מתקדם יכול להיות שלא נרקמו איבריו, כגון שלא התפתח כראוי ברחם, ובמקרה כזה שהתברר שלא נרקמו איבריו, לא יפדוהו, ואם יש ספק אם נרקמו איבריו, יפדוהו בלא ברכה, ובמתנה על מנת להחזיר^[103].

בזמננו שאפשר לברר את מצבו של העובר ברחם אמו על ידי מכשירי על-שמע^[104], ולבדוק אם יש ריקום איברים, יכולים לסמוך על בדיקה זו גם קודם שלושה חודשי הריון, והבא אחריו פטור מפדיון^[105]. וכן להיפך, אם בדיקת על-שמע הדגימה ששק השפיר ריק, ואין בו עובר, אף אם הפילה לאחר ארבעים יום, פודים את הבא אחריו בברכה^[106]. כך שמחלוקת הפוסקים היא בעיקר ביחס לעובר שנפל בין יום ארבעים להריון לבין שלושה חודשי הריון.

יש מי שכתב, שאם נולד עובר לאחר ארבעים יום כשהוא ממוסמס לגמרי וללא ריקום איברים, אף שהרופאים אומרים שהוא היה מרוקם איברים אלא שנשתהה ברחם ונתמסמס עד שנולד, אין שומעים להם, ויש להחשיב העובר הזה כמי שלא נתרקמו איבריו, ולכן הבא אחריו פודים בברכה^[107].

חזרה בתשובה והפלה קודמת מי שהפילה וולד לאחר ריקום איברים בעת שחייתה חיים חילוניים, ואחר כך חזרה בתשובה, ונישאה וילדה בן - יש אומרים, שאינה מחוייבת לגלות לבעלה על ההפלה, ואף שמצד הדין אין הבעל מחוייב בפדיון הבן, מכל מקום נדחה חשד גזל ועניין הברכה שלא לצורך, כדי לשמור על שלום בית, וכדי למנוע בושה משום כבוד הבריות, ודבר זה מותר הן לאשה עצמה, והן לאחרים היודעים על כך, ובלבד שאין הבעל עצמו יודע על כך, שאז אסור לו לברך לשווא^[108]; ויש מי שכתב, שמחוייבת לגלות לבעלה, כדי למנוע ברכה לבטלה, גם אם ייפגע על ידי זה שלום הבית^[109].

וולד שיצא מחותך איברים הרי הוא כילוד, והבא אחריו אינו חייב בפדיון^[110]. ואם יצא הראש מחותך - יש אומרים, שאף אז פוטר את הבא אחריו, אלא שצריך שיצא כל הראש^[111]; ויש אומרים, שאם הראש מחותך, אינו פוטר את הבא אחריו מפדיון^[112].

וולד חי הבא אחרי נפל שאינו בר-קיימא וגם נולד בניתוח קיסרי יש אומרים, שהשני נחשב כבכור לעניין פדיון הבן^[113]; ויש אומרים, שהשני פטור מפדיון הבן, ויפדוהו מספק בלא ברכה, ובמתנה על מנת להחזיר^[114].

הריון מחוץ לרחם מי שנתעברה מחוץ לרחם, בשחלות או בחצוצרות, והוציאו את הוולד, ואחר כך ילדה בן, הרי השני הוא בכור וחייב בפדיון הבן, ואפילו הגיע הראשון לריקום איברים, שאין הראשון בגדר פטר רחם, ואפילו אם הוציאוהו דרך הרחם, אין זה וולד שעומד לריקום מלא, אלא הוא מעיקרו עומד להפסד^[115].

בכור בתאומים[עריכה]

הגדרת הבכור בלידת תאומים מי שהוציא ראשו תחילה הוא הבכור, אף אם הכניס ראשו, והשני נולד בסופו של התהליך ראשון, אבל אם עדיין לא הוציא רוב ראשו, והשני נולד קודם, השני הוא הבכור לפדיון^[116].

אם המיילדת מעידה על זכר מסויים שנולד ראשון מתאומים, הרי היא נאמנת^[117].

כשאין ידוע מי ראשון מי שביכרה וילדה תאומים, זכר ונקבה, ולא ידוע מי מהם יצא ראשון, אין חיוב פדיון, שמא הנקבה יצאה ראשונה, ובספק ממון הכהן המוציא חייב להביא ראיה; וכן מי שביכרה וילדה שני זכרים, ולא ידוע מי יצא ראשון, ומת אחד מהם בתוך שלושים יום, אין פודים, שמא הבכור הוא שמת, והמוציא מחברו עליו הראיה, ובמקרה זה גם האב וגם הבן עצמו פטורים מפדיון^[118]; וכן בתאומים שנולד הראשון נפל, הבא אחריו אינו חייב בפדיון^[119]. וכן אם נולדו שני זכרים ונקבה, ואין ידוע מי נולד ראשון, אין חיוב פדיון, שמא הנקבה יצאה ראשונה, ובספק ממון הכהן המוציא חייב להביא ראיה^[120]; אבל אם שני הזכרים קיימים, חייב לפדות מן הכהן אחד מהם, אף על פי שאין ידוע איזה מהם הוא הבכור^[121].

נפל וחי נפל בן שמונה חדשים שיצא חי^[122], או בן תשעה חדשים אפילו יצא מת, אם יצא ראשו וחזר, ואחר כך נולד אחיו, אין השני חייב בפדיון הבן^[123]. אבל בן שמונה מת שיצא ראשו - יש אומרים, שהשני חייב בפדיון הבן^[124]; ויש אומרים, שאין לחלק בין אם יצא חי או מת^[125].

בכורות משתי נשים שתי נשים של שני אנשים, שכל אחת מהן ילדה לראשונה בן זכר, ונתערבו הבנים, שניהם חייבים בפדיון^[126]. ואם אחת מהן כבר ילדה קודם, ורק אחת ביכרה, בעלה של המבכירה חייב בפדיון, והשני - פטור^[127].

תאומי סיאם ^[128] נולדים בימינו תמיד בניתוח קיסרי, ולפיכך אין פודים אותם^[129].

דינים הנוגעים לאב[עריכה]

אב אילם, ששומע ואינו מדבר חייב לפדות את בנו, ואחר יברך במקומו את ברכת הפדיון^[130]. ולעניין ברכת שהחיינו - יש מי שכתב, שעדיף שאחר יקח פרי חדש או בגד חדש, ויברך שהחיינו במקום האב^[131]; ויש מי שכתב, שהכהן יברך שהחיינו^[132].

דין פדיון הבן באב חרש ראה ערך חרש

גוסס או שוטה אב שמינה שליח לפדות את בנו, וכשהגיע זמן הפדיון היה האב גוסס או שנשתטה - יש אומרים, שעדיין שליחותו עליו, ויכול השליח לפדות את הבן; ויש אומרים, שבטלה השליחות, ואינו יכול לפדותו^[133].

אב מאמץ המאמץ תינוק, אם ברור שהוא בכור לאמו הביולוגית, וברור שלא נפדה, יש מי שכתב, שהאב המאמץ חייב לפדותו בברכה, אפילו אם יש ספקות כגון שמא הפילה אמו ילד קודם, או שמא האם בת כהן או בת לוי^[134].

דינים הנוגעים לכהן[עריכה]

כהן בעל מום מותר לפדות אצלו בכור^[135].

כהן סומא מותר לפדות את הבכור^[136].

כהן שהוא פצוע דכא או כרות שפכה יש אומרים, שמותר לפדות אצלו את הבכור^[137]; ויש אומרים, שאין פודים אצלו, ומכל מקום בספק פצוע דכא מותר לפדות^[138].

כהן שהוא טומטום או אנדרוגינוס ספק אם אפשר לפדות בכור אצלו^[139].

הערות שוליים