טומאת משא: הבדלים בין גרסאות בדף

טומאת משא היא מושג המתאר טומאה הנוצרת על ידי הרמת אדם או חפץ טמא (משא) או הזזתו (היסט), גם אם לא נגע בו. הרמב"ם מגדיר טומאה זו כמטמאת מחמת כובד המשא המונח על האדם, והוא היוצא את קשר הטומאה שביניהם‏^[1]. טומאת משא היא דווקא כשטהור מזיז את הטמא, אבל כשהטמא מזיז את הטהור - זהו הנקרא טומאת היסט שהיא נוהגת מן התורה רק בזב זבה נידה ויולדת.

כללי הדין[עריכה]

דרך זו להעברת הטומאה קיימת רק באבות הטומאות החמורים, כמו מת, נבלת חיה ובהמה, ואבות הטומאות שטומאתם יוצאת מגופם, אבל לא באבות הטומאות הקלים, כמו נבלת שרץ^[2]. כמו כן, כלים ומאכלים שהזיזו טומאה (למשל, על ידי הנחתם בכף מאזניים כשהטומאה בכף השנייה) אינם נטמאים במשא^[3].

בא לכלל מגע[עריכה]

במסכת חולין אומר רבי עקיבא, כי טומאת משא היא רק בטומאה שניתן לנגוע בה.

דין זה נלמד מהפסוקים הבאים:

	פסוק לט וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: פסוק מ וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב
– תבנית:תנ"ך- מ.

מכיוון שיחד עם טומאת משא (פסוק מ'), כתובה גם טומאת מגע (פסוק ל"ט), יש להסיק מכאן שטומאת משא היא רק בטומאה שניתן לנגוע בה.

רבי עקיבא ורבי ישמעאל נחלקו בעור של בהמה, שיש עליו שני חצאי זיתים של בשר, שההלכה היא שנגיעה בעור אינה נחשבת לנגיעה, מכיוון שדין "שומר לטומאה" הגורם לעור להחשב כחלק מהבשר, הוא רק כאשר הוא שומר כזית שלם, ולא כאשר הוא שומר על שני חצאים. לפי רבי עקיבא, נשיאה של עור כזה אינו מטמא, ולפי רבי ישמעאל משא של עור כזה מטמא. חכמי הגמרא ובכללם רבה בר רב הונא הסתפקו בטעם המחלוקת. ניתן לומר, שרבי ישמעאל סבור שמכיוון שהטומאה באה לידי נגיעה בנגיעה בחתיכת הבשר עצמה (מצידה הגלוי), היא "באה לכלל מגע", ואילו רבי עקיבא סבור שדווקא חתיכת בשר שגלויה מכל צדדיה וניתנת לנגיעה, נחשבת ל"באה לכל מגע". ניתן לומר גם, שרבי ישמעאל חלוק על רבי עקיבא לגמרי.

כאשר רב אויא סבא שאל שאלה זו את רבה בר רב הונא, אחרי יום בו דרש בהלכות הרגל לפני העם והיה עיף ותשוש, הוא לא ענה לו, והעביר נושא בהעברת נושא, על ידי האמירה: עורבא פרח, כלומר ראה את העורב הפורח מעלינו. לאחר מכן הסביר לבנו רבא, כי הוא דחה את רב אויא לא מפני ששאלתו לא הייתה כראוי, אלא מפני שהייתה שאלה קשה, ולא יכול היה לענות עליה בעודו תשוש כל כך.

דין זה שטומאת משא היא רק בטומאה שניתן לנגוע בה, אין זה דווקא בטומאה המטמאת על ידי נגיעתה, שכן גם רקב של בהמה, שאינו מטמא בנגיעה, מטמא במשא.

טומאת בגדים[עריכה]

לטומאת משא יש חומרא מיוחדת ייחודית לה: כאשר אדם נושא עליו טומאה, הוא מטמא גם את כל הבגדים והכלים שהוא נושא ואת מה שנגע באותה שעה באותה דרגה של האדם עצמו, אם האדם למשל הוא אב הטומאה יהיו הבגדים אב הטומאה, למרות שאם היה נוגע בהם לאחר שכבר התנתק ממשא הטומאה, הם יורדים דרגה והם רק ראשון לטומאה.

הרמב"ם מסביר, כי האדם הנושא את הטומאה, בשעה שהוא נושא אותה טומאתו חמורה יותר; שכן בעוד הטומאה שנהיית מכיוון שנגע רגע אחד בטומאה הוא טמא גם אחר כך, שהיא טומאה קלה יותר, שגורם הטומאה אינו מטמא בכל רגע מחדש את האדם, הרי שכאן טומאתו של האדם חמורה יותר, שכן גורם הטומאה נמצא עליו וגורם לטומאתו בכל רגע מחדש מפני הרגע העכשווי ולא בגלל העבר, וטומאה זו חמורה כל כך עד שהיא מטמאת את הבגדים באותה טומאה שהאדם עצמו נטמא‏^[4]

הערות שוליים