אמנות: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| (37 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ | {{לשכתב|כל הערך=לא|סיבה=ריבוי ציטוטים}} | ||
==המושג אמנות בתנך== | ==המושג אמנות בתנך== | ||
* | * "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים '''מעשה ידי אמן'''" - שיר השירים פרק ז, ב. | ||
* על בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך נאמר: "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ '''וְחשֵׁב''' וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי '''מַחֲשָׁבֹת'''" ספר שמות פרק לה, לה. ובתרגום אונקלוס: "אשלם עמהון חכימות לבא למעבד כל עבידת נגר '''ואמן''' וציר בתכלא ובארגונא בצבע זהורי ובבוצא ומחי עבדי כל עבידא ומלפי '''אומנון'''". | * על בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך נאמר: "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ '''וְחשֵׁב''' וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי '''מַחֲשָׁבֹת'''" ספר שמות פרק לה, לה. ובתרגום אונקלוס: "אשלם עמהון חכימות לבא למעבד כל עבידת נגר '''ואמן''' וציר בתכלא ובארגונא בצבע זהורי ובבוצא ומחי עבדי כל עבידא ומלפי '''אומנון'''". | ||
==יחס לאמנות ביהדות== | ==יחס לאמנות ביהדות== | ||
* "תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת '''ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים''' מאי תלמודא אמר רבי חנין '''אל תפנו אל מדעתכם'''"[[תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמט/א]]. רש"י מפרש: "כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות - כגון בני אדם '''המציירים בכותל חיות משונות, או דיוקנות של בני אדם של מעשים,''' כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית, וזו דיוקנית פלוני ופלונית: אסור לקרותו בשבת - שמא יקרא בשטרי הדיוטות: אל מדעתכם - '''אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם''': '''אלילים - לשון חללים'''". על פי רש"י נראה שכוונת הגמרא לומר שאין להסתכל על ציורי קיר אמנותיים, משום שזו פנייה לדבר דמיוני - דבר הנוצר מתוך חללי הלב. משמע מכך שאין ראוי לאדם לפנות פנימה וליצור דברים המבטאים את חלל ליבו, ולא מציאות אמיתית. נראה שאיסור זה הוא משום [[ביטול תורה]] ולא איסור עצמי. כלומר, יתכן שהוא בגדר [[מידת חסידות]]. | * "תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת '''ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים''' מאי תלמודא אמר רבי חנין '''אל תפנו אל מדעתכם'''"[[תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמט/א]]. רש"י מפרש: "כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות - כגון בני אדם '''המציירים בכותל חיות משונות, או דיוקנות של בני אדם של מעשים,''' כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית, וזו דיוקנית פלוני ופלונית: אסור לקרותו בשבת - שמא יקרא בשטרי הדיוטות: אל מדעתכם - '''אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם''': '''אלילים - לשון חללים'''". על פי רש"י נראה שכוונת הגמרא לומר שאין להסתכל על ציורי קיר אמנותיים, משום שזו פנייה לדבר דמיוני - דבר הנוצר מתוך חללי הלב. משמע מכך שאין ראוי לאדם לפנות פנימה וליצור דברים המבטאים את חלל ליבו, ולא מציאות אמיתית. נראה שאיסור זה הוא משום [[ביטול תורה]] ולא איסור עצמי. כלומר, יתכן שהוא בגדר [[מידת חסידות]]. | ||
* הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה: בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו,...וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, '''חברת הצורות היפות''' וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, ...וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו, או בחכמה או במעלה, או בשבח מעלה, או מעולה, או לגנות גנות, או מגונה, כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכונה בהם לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם אז מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח ג'), "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וספור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות, וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם, אין הכונה בהם רק מה שזכרתי לך, עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם, וכשישים האדם כונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד, '''כי מי שיכון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותל בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים (האלהים), אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק | * הרמב"ם, ב[[שמונה פרקים]], מבאר שיש לאדם להשתמש בכל כוחות נפשו לתכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו. בדוגמאות לך, כותב הרמב"ם שמי שהתעוררה אצלו [[מרה שחורה]] ראוי להשתמש באמצעים שונים להסיר המרה השחורה. ביניהם, מיני זמר, טיול בגנות, בבנינים נאים, בחברת צורות יפות [- נראה שהכוונה לשהות במקומות בהם יש יצירות אומנות] וכיו"ב ממה שירחיב הנפש ויסיר המרה השחורה. הרמב"ם אומר שאם זה נעשה כדי לאפשר את מצב הנפשי הרגיל, הדרוש לקניית חכמה, הדבר ראוי. בהמשך דבריו כותב הרמב"ם שמי שמכוון את חייו לקניית השגת ה' יתברך כפי כוחו, לא יתעורר ליצור 'פיתוחי זהב בכותלו' או 'לעשות ריקום זהב בבגדיו הנאים', אלא אם כן הוא מכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתתתחזק ותהיה זכה ובהירה לקבל החכמות. <ref>הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה: בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו,...וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, '''חברת הצורות היפות''' וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, ...וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו, או בחכמה או במעלה, או בשבח מעלה, או מעולה, או לגנות גנות, או מגונה, כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכונה בהם לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם אז מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח ג'), "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וספור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות, וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם, אין הכונה בהם רק מה שזכרתי לך, עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם, וכשישים האדם כונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד, '''כי מי שיכון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותל בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים (האלהים), אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממ�ה חליה, עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות,''' והוא אמרם, זכרונם לברכה (שבת כ"ה), "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים", '''כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות,''' כמו שאמרו, "כי הוי חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא", ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות, ולא מעשה הבל, רצוני לומר, '''עשית הפתוחים והציורים בבנינים, בכלים ובבגדים''', ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול".</ref>. ראה עוד על קונצרט ככלי לחיזוק הרוח היהודית בתקופת השואה ב {{מקור|שרידי אש א טז}}. | ||
* יתכן שיש לגזור יחס נכון לאומנות על פי הרמב"ם בפירוש המשנה בנוגע לחמשת חלקי הדיבור, | * יתכן שיש לגזור יחס נכון לאומנות על פי הרמב"ם בפירוש המשנה בנוגע לחמשת חלקי הדיבור. ב{{מקור|פרשנות-משנה:פיהמ"ש לרמב"ם אבות א יז$פיהמ"ש לרמב"ם אבות א, יז}}, קובע שיש לדון שירה וניגון לפי תכנם ולא לפי השפה שבה הם מבוצעים על על פי זהות המבצע. הוא מבחין בחמישה סוגים של תוכן: "ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר".כך למשל כותב הרמב"ם שם, שזמר ערבי ששר בערבית שירים בשבח מידת הנדיבות, מותר להאזין לו. לעומת זאת, זמר יהודי ששר בעברית שירים מגונים, אסור להאזין לו ואף יש בזה פגיעה בקדושת לשון הקודש (כלומר הוא גרוע ממי ששר אותם שירים בלשון אחרת). נראה שניתן להחיל עיקרון זה יצירת מעשי אומנות. על פי עיקרון זה יש להבחין בחמישה סוגים של תוכן: תוכן שהוא מצווה לעומת תוכן שהוא עבירה, תוכן שהוא משובח לעומת תוכן מגונה, ותוכן שהוא צורך. אמנות שבאה ללמד דברי תורה היא מצווה. אמנות שבאה להעיר בנפש עניני עבירה, ומשתמשת בניבול פה ודברי נבלה, היא עבירה. אמנות שבאה לשבח מידות ומעלות נפשיות, כנדיבות, אומץ לב, וכיו"ב היא משובחת, ואמנות שבאה להעיר בנפש מידות שפלות, כהתעוררות לתאוות האכילה וכיו"ב, היא מגונה. אמנות שבאה לצורך, כגון שימוש באמנות לצורך פירסום, תהיה לפי העיקרון שקבע הרמב"ם, בגדר ה"צורך" שאינו לא מגונה ולא משובח. | ||
* "אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם" {{תלמוד בבלי|מגילה דף ט, ב}}. בגמרא זו מדובר על השפה היוונית, ולא על האמנות היוונית, אך יש שרצו {{דרוש מקור}} לראות בגמרא זו מקור להערכה של אמנות - כמייפה את "אהלי שם". | |||
* [[רבי שמשון רפאל הירש]] זצ"ל, כותב שיפיותו של יפת [=אמנות], מושכת את האדם מתוך העולם החוצה כדי לעדן את נפשו. לעומת זאת, בישראל, השאיפה היא לעדן את נפשו של האדם בתוך החיים הפרוזאיים. על פי דבריו, פירוש הגמרא יפיותו של יפת באהלי שם, פירושה שיש להכניס את היופי"אל תוך האוהל" - לבקש השראת שכינה בחיים ה'רגילים'.<ref>יעקב הגשים בחייו את אשר נח ראה בחזונו עת החלו מחדש תולדות האדם: אם תרבות יפת רוכשת את האדם ליופי וכך מעדנת את נפשו, הרי ייעודו של שם הוא "לנטוע אהלים בהם תשרה השכינה" חכמי ישראל ביטאו רעיון שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו "עיקר שכינה בתחתונים" בראשית רבה יט יג. או "ואותן המגביהים ראשם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים מלעיגין אותן וקורין אותן רישא דחזרי" ס' חסידים סוף ס" יח. או "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה (ונמצא שההסתכלות בחיי האדם ותפארת הליכותיהם עם ה' איננה מאפילה לו על הכל) הרי זה מתחייב בנפשו". אבות ג ט. מאמרים אלה והדומים להם מורשה הם לנו מרוח יעקב. בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים והפרוזאיים ונמלט אל חיק הטבע ויפי "שירתו". יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית. הרי כאן הניגוד בין רוח היהדות ותרבות נכריה - פירוש רב הירש, תחילת פרשת ויצא.</ref> | |||
==אמנות מותרת ואמנות אסורה== | ==אמנות מותרת ואמנות אסורה== | ||
רמב"ם ספר המצות - מצות לא תעשה - מצוה ד: שהזהירנו מעשות צורות מיני בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וזולתם '''ואף על פי שלא יעשו להעבד''' וזה הרחקה מעשות הצורות כלל כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי ע"ז שיחשבו כי לצורות כחות והוא אמרו ית' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם '''שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות''' תלמוד לומר '''לא תעשו לכם''' ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות '''וכבר התבארו משפטי מצוה זו ואי זה מן הצורות מותר לציירם ואי זה מהם לא יצויירו''' ואיך יהיה תאר הציור בפ"ג מע"ז והתבאר בסנהדרין שלאו זה גם כן רוצה לומר אמרו לא תעשון אתי אלהי כסף כולל ענינים יוצאים מכונת מצוה זו אבל פשטיה דקרא מדבר במה שזכרנו כמו שהתבאר במכילתא: | הרמב"ם {{מקור|רמב"ם ספר המצוות לא תעשה ד}} מונה מצוה שלא לעשות צורות מיני בעלי חיים, גם כשאינו עושה אותם לשם עבודה זרה. איסור זה נלמד מהמצווה "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" {{מקור|תנ"ך שמות כ, כ|כן}}. פרטי דין זה מבוארים בפרק שלישי של [[מסכת עבודה זרה]], ב{{מקור|בבלי עבודה זרה מ:}} <ref>רמב"ם ספר המצות - מצות לא תעשה - מצוה ד: שהזהירנו מעשות צורות מיני בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וזולתם '''ואף על פי שלא יעשו להעבד''' וזה הרחקה מעשות הצורות כלל כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי ע"ז שיחשבו כי לצורות כחות והוא אמרו ית' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם '''שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות''' תלמוד לומר '''לא תעשו לכם''' ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות '''וכבר התבארו משפטי מצוה זו ואי זה מן הצורות מותר לציירם ואי זה מהם לא יצויירו''' ואיך יהיה תאר הציור בפ"ג מע"ז והתבאר בסנהדרין שלאו זה גם כן רוצה לומר אמרו לא תעשון אתי אלהי כסף כולל ענינים יוצאים מכונת מצוה זו אבל פשטיה דקרא מדבר במה שזכרנו כמו שהתבאר במכילתא:</ref>. ב{{מקור|שולחן-ערוך יורה דעה קמא}} מבואר: | ||
*אסור לפסל או לצייר ציור בולט של [[צורות שבמדור שכינה]] - ארבעה פנים יחד המתוארים ב[[מעשה מרכבה]] של יחזקאל, צורות שרפים אופנים ומלאכי השרת, וכן צורת אדם לבדו, ואסור לעשותם אפילו לנוי. אבל ציור שקוע או ציור בצבעים על פני הכותל או ארוג בבגדים מותר. | |||
* צורת חמה ולבנה וכוכבים אסור לפסל ואסור לצייר בין ציור בולט, ובין ציור שקוע או צביעה בצבעים על פני הכותל או אריגה בבגדים, אסור. | |||
* | * [[להתלמד להבין ולהורות]] הכל מותר, אפילו ציור בולט. | ||
* בשל רבים יש שהתירו אפילו לנוי משום שאין בזה חשד. | |||
* צורות בהמות, חיות ועופות ודגים, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם, מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת {{מקור|שולחן-ערוך יורה דעה קמא ו|כן}}. | |||
* גם ל[[בן נח]] אסור לעשות צורות אלה, אף לנוי<ref>רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ב</ref> | |||
==אמנות לצורך מצוה== | ==אמנות לצורך מצוה== | ||
* מהפסוק "זה אלי ואנוהו" דרשו חז"ל שראוי לעשות מצוות בצורה נאה. לעשות ציצית נאה, מזוזה נאה, וכיו"ב. במשך הדורות קיימו ישראל דבר זה בעיצוב אמנותי של כלי קדושה ותשמישי מצווה <ref>תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג/ב - כי נמי דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין </ref> | |||
==אמנות לצורך נוי ואיכות חיים== | ==אמנות לצורך נוי ואיכות חיים== | ||
* | ===ציורי קיר=== | ||
* במשנה מסכת כלים פרק כט, ג מוזכר מקצוע "ציירים" בהקשר של אמנים המציירים צורות נאות על הכותל. <ref>- חוּט הַמִּשְׁקֹלֶת, שְׁנֵים עָשָׂר....שֶׁל סַיָּדִין וְשֶׁל '''צַיָרִין''' כָּל שֶׁהֵן". הרמב"ם מפרש את המילה "ציירים" שבמשנה: "וציירים. המציירים והן אשר יחוקקו הצורות בגוף הכותל" - כלומר אמנים היוצרים ציורי קיר</ref>. | |||
* במסכת בבא בתרא דף ס/ב מוזכרת פעולה של "כיור" ו"פיוח" כתלים. על פי רש"י שם כיור משמעותו צורות שמציירים בסיד על הכותל, ופיוח הכוונה ציורי קיר ''צבעוניים''. <ref>- "אין מסיידין ואין '''מכיירין''' ואין '''מפייחין''' בזמן הזה לקח חצר מסוידת מכוירת מפויחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה". רש"י מפרש: "אין מסיידין - בית משום אבל בית המקדש: '''ואין מכיירין - צורות שצר בסיד''' וי"מ דהיינו נמי סיוד אלא שהכיור לבן יותר: מפייחין - '''צורות של מיני צבעונים'''"לא ברור אם הכוונה לציורים או לתבניות שחוזרות על עצמן כקישוט לקיר</ref>. | |||
==אמנות לצורך פרסום ושיווק== | |||
* בהלכות ריבית יש שמותר לאדם ששכר שדה מחבירו ללוות מהמשכיר כסף להשקיע בטיוב השדה, ומשום כך לשלם יותר מהמקובל בדמי שכירות השדה. אין זו ריבית משום שהכסף הנוסף שמשלם נחשב לתשלום עבור שכירות שדה מעולה יותר, ולא תשלום ריבית על ההלוואה שנטל. על פי כלל זה, רק השקעת הכסף בדבר הנשכר, מותרת. זאת, משום שבפועל השקעה זו הופכת את הדבר הנשכר למעולה יותר, ולכן לראוי לדמי שכירות גבוהים יותר. הגמרא מביאה יישומים נוספים לעיקרון זה, באדם ששוכר חנות ובמקביל לווה מהמשכיר סכום כסף, ולהוסיף על דמי השכירות כתשלום לחוב. אם רצונו להשקיע את הכסף בשכלול החנות עצמה, הרי זה מותר, שהרי חנות משוכללת מושכרת ביותר מאשר חנות רגילה. לעומת זאת, השקעה של הכסף בסחורה שתימכר בחנות אסורה, כיון שאז התשלום הנוסף על השכירות הוא תשלום ריבית על ההלוואה. בדומה לזה, אדם ששוכר ספינה מחברו, ורוצה ללוות מהמשכיר כסף כדי להשקיע ביפוי המפרש של הספינה, כדי שימצאו שוכרים רבים לספינתו, הדבר מותר. על שתי דוגמאות אלה אומרת הגמרא שיפוי החנות או הספינה בצורות נאות גורם לכך שאנשים ירצו להיכנס לחנות לאכול בה, ולשכור שייט בספינה. <ref>"משנה: ...ומפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית. גמרא תנו רבנן מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית כיצד השוכר את השדה מחבירו בעשרה כורים חטין לשנה ואומר לו תן לי מאתים זוז ואפרנסנה ואני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה מותר אבל אין מפריז לא על חנות ולא על ספינה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה '''פעמים שמפריז על חנות לצור בה צורה''' ספינה לעשות לה איסקריא '''חנות לצור בה צורתא דצבו בה אינשי והוי אגרא טפי''' ספינה לעשות לה איסקריא '''כיון דשפירא איסקריא טפי אגרא טפי ספינתא'''". תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סט/ב. וברש"י שם: "אבל לא מפריז לא על שכר חנות ולא על שכר ספינה - שאם שכר ממנו חנות או ספינה אסור ללות הימנו מעות, לקנות פירות ולמכור בחנות, או פרקמטיא להוליך בספינה, ויעלה לו על דמי שכירותו, כיון דלא בגופה דחנות וספינה קא מפיק להו להנך זוזי להשביח החנות או הספינה אין תוספת השכר בשביל חנות וספינה, אלא בשביל שכר מעות: '''לצור בה צורות - שיוציא מעות הללו לצור בו צורות, שתהא נאה, והכל רצין לתוכה לקנות ולאכול שם''': אסקריא - וילון ושאר כלי הספינה, כגון תורן"בפירוט יותר על מטרת הציור של החנות ווילון הספינה, ניתן לראות בדברי המאירי, שם: "כבר ביארנו במשנה שמפריז אדם על שדהו ואין חושש משום רבית כשם שאדם מפריז על שדהו כך מפריז על חנות וספינה ובלבד שיתכוין לשבח גופן כמו שנתכון לשדה לשבח גופו כיצד הרי שהשכיר חנותו או ספינתו בעשרח דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז '''שאתקן החנות בציור וכיור כדי שיקנו הרואים ויקפצו ליכנס לתוכו לראות הצורות ויקנו מן הסחורות''' ואני אעלה לך י"ב דינרין בשנה '''או שאתקן בהם ספינה זו לעשות בה וילון נאה להקפיץ בה הרואים''' וכן כל כיוצא בזה אבל אם אמר תן לי מאתים זוז שאוציא בסחורה טפי כדי להמציא החנות משפע או לשכור מלחים לספינה וכל כיוצא בזה מדברים שאינן תקון גופם ואני אעלה לך י"ב דינרין לשנה אסור שנראה כנוטל שכר מעותיו:</ref>. | |||
* | |||
== ראו גם == | |||
* [[תכשיטים]] | |||
* [[פרסום ושיווק]] | |||
==לקריאה נוספת== | ==לקריאה נוספת== | ||
* http://www.atid.org/resources/ravkookartbiblio.asp | * http://www.atid.org/resources/ravkookartbiblio.asp | ||
{{הערות שוליים}} | |||
{{הערות שוליים|טורים=כן}} | |||
[[קטגוריה:מבט על המציאות]] | |||
גרסה אחרונה מ־21:31, 5 במרץ 2016
|
|
| יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ריבוי ציטוטים. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. |
המושג אמנות בתנך[עריכה]
- "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן" - שיר השירים פרק ז, ב.
- על בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך נאמר: "מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת" ספר שמות פרק לה, לה. ובתרגום אונקלוס: "אשלם עמהון חכימות לבא למעבד כל עבידת נגר ואמן וציר בתכלא ובארגונא בצבע זהורי ובבוצא ומחי עבדי כל עבידא ומלפי אומנון".
יחס לאמנות ביהדות[עריכה]
- "תנו רבנן כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים מאי תלמודא אמר רבי חנין אל תפנו אל מדעתכם"תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמט/א. רש"י מפרש: "כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות - כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות, או דיוקנות של בני אדם של מעשים, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית, וזו דיוקנית פלוני ופלונית: אסור לקרותו בשבת - שמא יקרא בשטרי הדיוטות: אל מדעתכם - אל אשר אתם עושים מדעת לבבכם וחלל שלכם: אלילים - לשון חללים". על פי רש"י נראה שכוונת הגמרא לומר שאין להסתכל על ציורי קיר אמנותיים, משום שזו פנייה לדבר דמיוני - דבר הנוצר מתוך חללי הלב. משמע מכך שאין ראוי לאדם לפנות פנימה וליצור דברים המבטאים את חלל ליבו, ולא מציאות אמיתית. נראה שאיסור זה הוא משום ביטול תורה ולא איסור עצמי. כלומר, יתכן שהוא בגדר מידת חסידות.
- הרמב"ם, בשמונה פרקים, מבאר שיש לאדם להשתמש בכל כוחות נפשו לתכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו. בדוגמאות לך, כותב הרמב"ם שמי שהתעוררה אצלו מרה שחורה ראוי להשתמש באמצעים שונים להסיר המרה השחורה. ביניהם, מיני זמר, טיול בגנות, בבנינים נאים, בחברת צורות יפות [- נראה שהכוונה לשהות במקומות בהם יש יצירות אומנות] וכיו"ב ממה שירחיב הנפש ויסיר המרה השחורה. הרמב"ם אומר שאם זה נעשה כדי לאפשר את מצב הנפשי הרגיל, הדרוש לקניית חכמה, הדבר ראוי. בהמשך דבריו כותב הרמב"ם שמי שמכוון את חייו לקניית השגת ה' יתברך כפי כוחו, לא יתעורר ליצור 'פיתוחי זהב בכותלו' או 'לעשות ריקום זהב בבגדיו הנאים', אלא אם כן הוא מכוון בזה להרחיב נפשו כדי שתתתחזק ותהיה זכה ובהירה לקבל החכמות. [1]. ראה עוד על קונצרט ככלי לחיזוק הרוח היהודית בתקופת השואה ב שרידי אש א טז.
- יתכן שיש לגזור יחס נכון לאומנות על פי הרמב"ם בפירוש המשנה בנוגע לחמשת חלקי הדיבור. בפיהמ"ש לרמב"ם אבות א, יז, קובע שיש לדון שירה וניגון לפי תכנם ולא לפי השפה שבה הם מבוצעים על על פי זהות המבצע. הוא מבחין בחמישה סוגים של תוכן: "ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר".כך למשל כותב הרמב"ם שם, שזמר ערבי ששר בערבית שירים בשבח מידת הנדיבות, מותר להאזין לו. לעומת זאת, זמר יהודי ששר בעברית שירים מגונים, אסור להאזין לו ואף יש בזה פגיעה בקדושת לשון הקודש (כלומר הוא גרוע ממי ששר אותם שירים בלשון אחרת). נראה שניתן להחיל עיקרון זה יצירת מעשי אומנות. על פי עיקרון זה יש להבחין בחמישה סוגים של תוכן: תוכן שהוא מצווה לעומת תוכן שהוא עבירה, תוכן שהוא משובח לעומת תוכן מגונה, ותוכן שהוא צורך. אמנות שבאה ללמד דברי תורה היא מצווה. אמנות שבאה להעיר בנפש עניני עבירה, ומשתמשת בניבול פה ודברי נבלה, היא עבירה. אמנות שבאה לשבח מידות ומעלות נפשיות, כנדיבות, אומץ לב, וכיו"ב היא משובחת, ואמנות שבאה להעיר בנפש מידות שפלות, כהתעוררות לתאוות האכילה וכיו"ב, היא מגונה. אמנות שבאה לצורך, כגון שימוש באמנות לצורך פירסום, תהיה לפי העיקרון שקבע הרמב"ם, בגדר ה"צורך" שאינו לא מגונה ולא משובח.
- "אמר רבי חייא בר אבא היינו טעמא דכתיב יפת אלהים ליפת יפיותו של יפת יהא באהלי שם" תבנית:תלמוד בבלי. בגמרא זו מדובר על השפה היוונית, ולא על האמנות היוונית, אך יש שרצו (דרוש מקור) לראות בגמרא זו מקור להערכה של אמנות - כמייפה את "אהלי שם".
- רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, כותב שיפיותו של יפת [=אמנות], מושכת את האדם מתוך העולם החוצה כדי לעדן את נפשו. לעומת זאת, בישראל, השאיפה היא לעדן את נפשו של האדם בתוך החיים הפרוזאיים. על פי דבריו, פירוש הגמרא יפיותו של יפת באהלי שם, פירושה שיש להכניס את היופי"אל תוך האוהל" - לבקש השראת שכינה בחיים ה'רגילים'.[2]
אמנות מותרת ואמנות אסורה[עריכה]
הרמב"ם רמב"ם ספר המצוות לא תעשה ד מונה מצוה שלא לעשות צורות מיני בעלי חיים, גם כשאינו עושה אותם לשם עבודה זרה. איסור זה נלמד מהמצווה "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (תנ"ך שמות כ, כ). פרטי דין זה מבוארים בפרק שלישי של מסכת עבודה זרה, בבבלי עבודה זרה מ: [3]. בשולחן-ערוך יורה דעה קמא מבואר:
- אסור לפסל או לצייר ציור בולט של צורות שבמדור שכינה - ארבעה פנים יחד המתוארים במעשה מרכבה של יחזקאל, צורות שרפים אופנים ומלאכי השרת, וכן צורת אדם לבדו, ואסור לעשותם אפילו לנוי. אבל ציור שקוע או ציור בצבעים על פני הכותל או ארוג בבגדים מותר.
- צורת חמה ולבנה וכוכבים אסור לפסל ואסור לצייר בין ציור בולט, ובין ציור שקוע או צביעה בצבעים על פני הכותל או אריגה בבגדים, אסור.
- להתלמד להבין ולהורות הכל מותר, אפילו ציור בולט.
- בשל רבים יש שהתירו אפילו לנוי משום שאין בזה חשד.
- צורות בהמות, חיות ועופות ודגים, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהם, מותר לצור אותם, ואפילו היתה הצורה בולטת (שולחן-ערוך יורה דעה קמא ו).
- גם לבן נח אסור לעשות צורות אלה, אף לנוי[4]
אמנות לצורך מצוה[עריכה]
- מהפסוק "זה אלי ואנוהו" דרשו חז"ל שראוי לעשות מצוות בצורה נאה. לעשות ציצית נאה, מזוזה נאה, וכיו"ב. במשך הדורות קיימו ישראל דבר זה בעיצוב אמנותי של כלי קדושה ותשמישי מצווה [5]
אמנות לצורך נוי ואיכות חיים[עריכה]
ציורי קיר[עריכה]
- במשנה מסכת כלים פרק כט, ג מוזכר מקצוע "ציירים" בהקשר של אמנים המציירים צורות נאות על הכותל. [6].
- במסכת בבא בתרא דף ס/ב מוזכרת פעולה של "כיור" ו"פיוח" כתלים. על פי רש"י שם כיור משמעותו צורות שמציירים בסיד על הכותל, ופיוח הכוונה ציורי קיר צבעוניים. [7].
אמנות לצורך פרסום ושיווק[עריכה]
- בהלכות ריבית יש שמותר לאדם ששכר שדה מחבירו ללוות מהמשכיר כסף להשקיע בטיוב השדה, ומשום כך לשלם יותר מהמקובל בדמי שכירות השדה. אין זו ריבית משום שהכסף הנוסף שמשלם נחשב לתשלום עבור שכירות שדה מעולה יותר, ולא תשלום ריבית על ההלוואה שנטל. על פי כלל זה, רק השקעת הכסף בדבר הנשכר, מותרת. זאת, משום שבפועל השקעה זו הופכת את הדבר הנשכר למעולה יותר, ולכן לראוי לדמי שכירות גבוהים יותר. הגמרא מביאה יישומים נוספים לעיקרון זה, באדם ששוכר חנות ובמקביל לווה מהמשכיר סכום כסף, ולהוסיף על דמי השכירות כתשלום לחוב. אם רצונו להשקיע את הכסף בשכלול החנות עצמה, הרי זה מותר, שהרי חנות משוכללת מושכרת ביותר מאשר חנות רגילה. לעומת זאת, השקעה של הכסף בסחורה שתימכר בחנות אסורה, כיון שאז התשלום הנוסף על השכירות הוא תשלום ריבית על ההלוואה. בדומה לזה, אדם ששוכר ספינה מחברו, ורוצה ללוות מהמשכיר כסף כדי להשקיע ביפוי המפרש של הספינה, כדי שימצאו שוכרים רבים לספינתו, הדבר מותר. על שתי דוגמאות אלה אומרת הגמרא שיפוי החנות או הספינה בצורות נאות גורם לכך שאנשים ירצו להיכנס לחנות לאכול בה, ולשכור שייט בספינה. [8].
ראו גם[עריכה]
לקריאה נוספת[עריכה]
הערות שוליים
- ↑ הקדמות הרמב"ם - שמנה פרקים להרמב"ם - פרק ה: בהשתמש האדם בכחות הנפש לצד תכלית אחת, צריך לאדם שישעבד כחות נפשו כולם לפי הדעת, כפי מה שהקדמנו בפרק שלפני זה, וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו, וישים פעולותיו כולן, תנועותיו, מנוחותיו וכל דבריו, מביאים לזו התכלית, עד שלא יהיה בפעולותיו דבר מפועל ההבל, רצוני לומר, פועל שלא יביא אל זאת התכלית, והמשל בו,...וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה, ...וכן בדרכי האדם כולם אין צריך שידבר (בהם) אלא במה שתבא לנפשו בו תועלת או ירחק היזק מנפשו או מגופו, או בחכמה או במעלה, או בשבח מעלה, או מעולה, או לגנות גנות, או מגונה, כי קללת בעלי החסרונות וזכרם לגנות אם תהיה הכונה בהם לחסרם אצל בני אדם, עד שיתרחקו מהם ולא יעשו כמעשיהם אז מחויב והוא מעלה. הלא תראה אמרו יתברך (ויקרא י"ח ג'), "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו", וספור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא מגנות בעלי החסרונות, וזכרם לגנאי ושבח הטובים והגדלתם, אין הכונה בהם רק מה שזכרתי לך, עד שימשכו בני אדם אחרי הדרכים הטובים האלה, ויתרחקו מדרכי הרעים ההם, וכשישים האדם כונתו אל זה הענין, יבטל מפעולותיו ויחסר ממאמרו הרבה מאד, כי מי שיכון אל זה הענין לא יתעורר לפתח הכותל בזהב או לעשות רקום זהב בבגדיו הנאים (האלהים), אם לא יכוין בזה להרחיב נפשו כדי שתבריא וירחיק ממ�ה חליה, עד שתהיה בהירה וזכה לקבל החכמות, והוא אמרם, זכרונם לברכה (שבת כ"ה), "דירה נאה ואשה נאה ומטה מוצעת לתלמידי חכמים", כי הנפש תלאה ותעכור המחשבה בהתמדת עיון הדברים הכעורים, כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים בעיון לפתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הליאות, כמו שאמרו, "כי הוי חלשי רבנן מגרסיהו הוו אמרי מילתא דבדיחותא", ויחשוב שעל זה הצד לא יהיו אלה רעות, ולא מעשה הבל, רצוני לומר, עשית הפתוחים והציורים בבנינים, בכלים ובבגדים, ודע שזאת המדרגה היא מדרגה עליונה מאד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול".
- ↑ יעקב הגשים בחייו את אשר נח ראה בחזונו עת החלו מחדש תולדות האדם: אם תרבות יפת רוכשת את האדם ליופי וכך מעדנת את נפשו, הרי ייעודו של שם הוא "לנטוע אהלים בהם תשרה השכינה" חכמי ישראל ביטאו רעיון שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו "עיקר שכינה בתחתונים" בראשית רבה יט יג. או "ואותן המגביהים ראשם ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים מלעיגין אותן וקורין אותן רישא דחזרי" ס' חסידים סוף ס" יח. או "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה (ונמצא שההסתכלות בחיי האדם ותפארת הליכותיהם עם ה' איננה מאפילה לו על הכל) הרי זה מתחייב בנפשו". אבות ג ט. מאמרים אלה והדומים להם מורשה הם לנו מרוח יעקב. בהשפעת תרבות יפת בורח האדם מהחיים הרגילים והפרוזאיים ונמלט אל חיק הטבע ויפי "שירתו". יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש וראשונה בבית. הרי כאן הניגוד בין רוח היהדות ותרבות נכריה - פירוש רב הירש, תחילת פרשת ויצא.
- ↑ רמב"ם ספר המצות - מצות לא תעשה - מצוה ד: שהזהירנו מעשות צורות מיני בעלי חיים מהעצים והאבנים והמתכות וזולתם ואף על פי שלא יעשו להעבד וזה הרחקה מעשות הצורות כלל כדי שלא יחשוב בהם מה שיחשבו הסכלים שהם עובדי ע"ז שיחשבו כי לצורות כחות והוא אמרו ית' לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ולשון מכילתא בענין לאו זה על צד הבאור אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם שלא תאמר הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושין במדינות תלמוד לומר לא תעשו לכם ומי שעבר על לאו זה חייב מלקות וכבר התבארו משפטי מצוה זו ואי זה מן הצורות מותר לציירם ואי זה מהם לא יצויירו ואיך יהיה תאר הציור בפ"ג מע"ז והתבאר בסנהדרין שלאו זה גם כן רוצה לומר אמרו לא תעשון אתי אלהי כסף כולל ענינים יוצאים מכונת מצוה זו אבל פשטיה דקרא מדבר במה שזכרנו כמו שהתבאר במכילתא:
- ↑ רמב"ם פ"ט ממלכים ה"ב
- ↑ תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלג/ב - כי נמי דתניא זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה בקולמוס נאה בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין
- ↑ - חוּט הַמִּשְׁקֹלֶת, שְׁנֵים עָשָׂר....שֶׁל סַיָּדִין וְשֶׁל צַיָרִין כָּל שֶׁהֵן". הרמב"ם מפרש את המילה "ציירים" שבמשנה: "וציירים. המציירים והן אשר יחוקקו הצורות בגוף הכותל" - כלומר אמנים היוצרים ציורי קיר
- ↑ - "אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר מסוידת מכוירת מפויחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה". רש"י מפרש: "אין מסיידין - בית משום אבל בית המקדש: ואין מכיירין - צורות שצר בסיד וי"מ דהיינו נמי סיוד אלא שהכיור לבן יותר: מפייחין - צורות של מיני צבעונים"לא ברור אם הכוונה לציורים או לתבניות שחוזרות על עצמן כקישוט לקיר
- ↑ "משנה: ...ומפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית. גמרא תנו רבנן מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית כיצד השוכר את השדה מחבירו בעשרה כורים חטין לשנה ואומר לו תן לי מאתים זוז ואפרנסנה ואני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה מותר אבל אין מפריז לא על חנות ולא על ספינה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה פעמים שמפריז על חנות לצור בה צורה ספינה לעשות לה איסקריא חנות לצור בה צורתא דצבו בה אינשי והוי אגרא טפי ספינה לעשות לה איסקריא כיון דשפירא איסקריא טפי אגרא טפי ספינתא". תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סט/ב. וברש"י שם: "אבל לא מפריז לא על שכר חנות ולא על שכר ספינה - שאם שכר ממנו חנות או ספינה אסור ללות הימנו מעות, לקנות פירות ולמכור בחנות, או פרקמטיא להוליך בספינה, ויעלה לו על דמי שכירותו, כיון דלא בגופה דחנות וספינה קא מפיק להו להנך זוזי להשביח החנות או הספינה אין תוספת השכר בשביל חנות וספינה, אלא בשביל שכר מעות: לצור בה צורות - שיוציא מעות הללו לצור בו צורות, שתהא נאה, והכל רצין לתוכה לקנות ולאכול שם: אסקריא - וילון ושאר כלי הספינה, כגון תורן"בפירוט יותר על מטרת הציור של החנות ווילון הספינה, ניתן לראות בדברי המאירי, שם: "כבר ביארנו במשנה שמפריז אדם על שדהו ואין חושש משום רבית כשם שאדם מפריז על שדהו כך מפריז על חנות וספינה ובלבד שיתכוין לשבח גופן כמו שנתכון לשדה לשבח גופו כיצד הרי שהשכיר חנותו או ספינתו בעשרח דינרין בשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז שאתקן החנות בציור וכיור כדי שיקנו הרואים ויקפצו ליכנס לתוכו לראות הצורות ויקנו מן הסחורות ואני אעלה לך י"ב דינרין בשנה או שאתקן בהם ספינה זו לעשות בה וילון נאה להקפיץ בה הרואים וכן כל כיוצא בזה אבל אם אמר תן לי מאתים זוז שאוציא בסחורה טפי כדי להמציא החנות משפע או לשכור מלחים לספינה וכל כיוצא בזה מדברים שאינן תקון גופם ואני אעלה לך י"ב דינרין לשנה אסור שנראה כנוטל שכר מעותיו: