שבועת ביטוי: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| (8 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
אדם נשבע על דבר שקרה בעבר או על דבר שיעשה בעתיד {{מקור|הסוגיות בכל מסכת שבועות|כן}}. לדוגמא, האומר שבועה שאישן או שבועה שישנתי {{מקור|שבועות כה. במשנה|כן}}. בערך זה נדון במהות השבועה בכלל, אך בעיקר לגבי שבועת ביטוי. <ref>לגבי שבועות ב[[דיני ממונות]] (כגון [[מודה במקצת]], [[עד אחד]] ו[[שבועת השומרים]]) ע"ע [[שבועה]] בממונות.</ref> | |||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''מקורה''' מפורש בתורה: "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם לאחת מאלה" {{מקור| | '''מקורה''' מפורש בתורה: "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם לאחת מאלה" {{מקור|ויקרא ה-ד|כן}}. | ||
'''איסורה''' | '''איסורה''' מפורש בגמרא {{מקור|בבלי:נדרים ב:|כן}} כאיסור גברא. אמנם לגבי שבועה בלשון נדר, כגון שאומר "ישיבת סוכה עלי שבועה", נחלקו התוס' האם היא איסור חפצא משום שהיא בלשון נדר {{מקור|שבועות כה. תד"ה משא"כ, וכן כתב הר"ן שם ד"ה גמרא י. בדפי הרי"ף|כן}}, או שעדיין היא איסור גברא, שלשון שבועה שייך רק על גברא {{מקור|תוס' שם בשם ר"י|כן}}. | ||
'''במהות האיסור''' נחלקו המפרשים האם המעשה בעצמו אסור, או שהאיסור הוא רק לעבור על דיבורו {{מקור| | '''במהות האיסור''' נחלקו המפרשים האם המעשה בעצמו אסור, או שהאיסור הוא רק לעבור על דיבורו. {{מקור|קובץ הערות יח-ב: מחלוקת ראשונים. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד יא, רמ.|כן}} ומעין זה חקר [[דרכי משה]] ב[[דרך הקודש]] ב-ט,י האם איסור בל יחל הוא מצד הקבלה, שמתברר שקבלת השבועה לא היתה נכונה ועובר למפרע, או מצד הקיום, שלא קיים את דבריו ועובר בלהבא. ובחידושי ר' שמואל נדרים עמוד יא חקר זאת לגבי שבועה להבא - האם החיוב הוא על המעשה בעצמו (כגון שחייב לאכול את הכיכר), או שהחיוב הוא רק לעמוד בדיבורו, שאם יעבור על המעשה (שלא יאכל את הכיכר) יעשה שקר. וה[[רוגאצ'ובר]] חקר בנשבע לאכול את הכיכר האם החיוב לאכול את הכיכר (פעולה) או שהכיכר יאכל (תוצאה). {{מקור|מפענח צפונות יב-יג-ד: ירושלמי - תוצאה, תוס' - פעולה|כן}} | ||
==זמן האיסור== | ==זמן האיסור== | ||
'''בזמן האיסור''' חקרו ראשי הישיבות האם כל רגע ורגע אסור, או שמרגע הקבלה נאסר לעולם, כחלב ונבילה (איסור אחד) {{מקור| | '''בזמן האיסור''' חקרו ראשי הישיבות האם כל רגע ורגע אסור, או שמרגע הקבלה נאסר לעולם, כחלב ונבילה (איסור אחד) {{מקור|גר"ש שקאפ נדרים יד ד"ה וביאור: איסור לעולם. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד פט: מחלוקת אחרוני|כן}}. | ||
'''בשבועה לזמן''' כתב הדרכי משה {{מקור| | '''בשבועה לזמן''' כתב הדרכי משה {{מקור|דרך הקודש ד-ד|כן}} שכל רגע ורגע שבתוך הזמן אסור (מהפרטים מצטרף הכלל), ולא שיש איסור אחד, והזמן מגביל אותו שיחול רק עד הזמן (מהכלל מסתעפים הפרטים). | ||
'''נשבע לאכול כיכר ביום מסוים ולא אכלו''' כתב הגר"ש שקאפ {{מקור| | '''נשבע לאכול כיכר ביום מסוים ולא אכלו''' כתב הגר"ש שקאפ {{מקור|כתובות לט ד"ה ובנשבע|כן}} שהעבירה היא שלא אכלו כל היום, ולא רק שלא אכלו בסוף היום. | ||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
'''הכח המחיל את האיסור''' (כח האדם או כח המעשה<ref>בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך [[חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה]].</ref>) - האדם עצמו מחיל את האיסורים (כח האדם, כקניינים), ולא שהאדם רק נשבע (מקבל על עצמו) | '''הכח המחיל את האיסור''' (כח האדם או כח המעשה<ref>בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך [[חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה]].</ref>) - האדם עצמו מחיל את האיסורים (כח האדם, כקניינים), ולא שהאדם רק נשבע (מקבל על עצמו) והתורה מחילה את החיוב לקיים את שבועתו (כח המעשה, כשחיטה) {{מקור|חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה|כן}}. ובלשון ר' שמואל: שבועה ונדר הם חלות איסור, אך נזירות היא קבלה. | ||
'''שליחות''' - האריכו האחרונים האם יש שליחות לקבלת שבועה | '''שליחות''' - האריכו האחרונים האם יש שליחות לקבלת שבועה. <ref>קצוה"ח קכג-ד הביא ראיות לכאן ולכאן ונשאר בצ"ע, נודע ביהודה מהדורא קמא יו"ד סז כתב שיש שליחות בשבועה, וכן כתב בצל"ח ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, והוסיף שהרמב"ן בבא בתרא קכו: (ד"ה ה"ז) הסתפק בזה, שדי חמד ח"ד ש-מא ד"ה ואי (עמוד 517) הביא מחלוקת אחרונים</ref> ובטעם הדעה שיש שליחות בשבועה (וכן בנדר) ביאר ר' שמואל ששבועה (ונדר) היא חלות מכח האדם<ref>כמו שביארנו לעיל בסמוך ד"ה הכח המחיל את האיסור.</ref>, ולכן יש בה שליחות כמו בכל חלות מכח האדם, ורק בנזירות אין שליחות כי היא חלות מכח המעשה<ref>בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך [[חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה]].</ref> {{מקור|חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה|כן}}. אמנם הביא שם שמהר"ן והמחנה אפרים מוכח שגם נדר הוא קבלה, אך תמה עליהם. | ||
'''תנאי''' - אפשר להתנות בשבועה, ומשמע מהצל"ח שהוא מדיני כל התנאים שבש"ס (בני גד ובני ראובן) {{מקור|(ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, שהוכיח שיש בשבועה (ונדר) שליחות מכך שיש בה תנאי, ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי)}}<ref>אמנם לגבי נזירות ונדרים יש שכתבו שהתנאי שלהם אינו מדין שאר תנאים אלא משום שאם לא יתקיים התנאי ממילא אינו "האדם בשבועה", כמו נדרי שגגות וכמו נדר ופתחו עימו, וממילא הנדר בטל, ע"ע [[תנאי#בדינים_שונים]] ד"ה בנזירות.</ref>. | '''תנאי''' - אפשר להתנות בשבועה, ומשמע מהצל"ח שהוא מדיני כל התנאים שבש"ס (בני גד ובני ראובן) {{מקור|(ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, שהוכיח שיש בשבועה (ונדר) שליחות מכך שיש בה תנאי, ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי)}}<ref>אמנם לגבי נזירות ונדרים יש שכתבו שהתנאי שלהם אינו מדין שאר תנאים אלא משום שאם לא יתקיים התנאי ממילא אינו "האדם בשבועה", כמו נדרי שגגות וכמו נדר ופתחו עימו, וממילא הנדר בטל, ע"ע [[תנאי#בדינים_שונים]] ד"ה בנזירות.</ref>. | ||
'''אומדנא דמוכח''' בשבועות - לבטל את השבועה בלי התרת חכם - אומדנא של חיסרון ידיעה (שאילו היה יודע את האמת לא היה נשבע) ואומדנא של תנאים (שהתכוון להישבע על דעת תנאים מסוימים) מועילות לבטל את השבועה. אולם לגבי אומדנא שנולדה לאחר זמן נחלקו המפרשים: לרשב"א ולבית יוסף גם היא מבטלת את השבועה, אך למהר"ם מרוטנבורג ולדרכי משה אינה מבטלת את השבועה {{מקור| | '''אומדנא דמוכח''' בשבועות - לבטל את השבועה בלי התרת חכם - אומדנא של חיסרון ידיעה (שאילו היה יודע את האמת לא היה נשבע) ואומדנא של תנאים (שהתכוון להישבע על דעת תנאים מסוימים) מועילות לבטל את השבועה. אולם לגבי אומדנא שנולדה לאחר זמן נחלקו המפרשים: לרשב"א ולבית יוסף גם היא מבטלת את השבועה, אך למהר"ם מרוטנבורג ולדרכי משה אינה מבטלת את השבועה {{מקור|קונטרסי שיעורים קידושין כא-ז|כן}}. וביאר הקונטרסי שיעורים {{מקור|שם אות ח ד"ה ונלענ"ד|כן}} שלדעתם תנאי שאינו מפורש אלא הוא רק מחמת אומדנא לא מועיל בשבועות, ולדעתם אומדנא שנולדה לאחר זמן היא מדין תנאי<ref>את המחלוקת בזה הבאנו בערך [[אומדנא דמוכח#מקור_וטעם]] ד"ה בטעם.</ref> (שלא כאומדנא של חיסרון ידיעה או תנאים שהן מדין טעות), ולכן היא לא מועילה בשבועות. | ||
'''אסמכתא''' - בשבועה אין דין אסמכתא, וההתחייבות מועילה {{מקור| | '''אסמכתא''' - בשבועה אין דין אסמכתא, וההתחייבות מועילה {{מקור|שו"ע חו"מ רז-יט ורמ"א|כן}}. | ||
'''שומע כעונה''' דן הצל"ח {{מקור| | '''שומע כעונה''' דן הצל"ח {{מקור|ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת|כן}} האם יש בשבועה (ונדר), והביא צדדים לכאן ולכאן. והוסיף שגם לדעות שאין בהם שליחות<ref>כדלעיל ד"ה שליחות.</ref> - אפשר שיהיה בהם דין שומע כעונה, כי שומע כעונה אינו מטעם שליחות.'''לגבי הזכרת ה'''' חקרו האם היא חלק מנוסח השבועה, ששבועה בלא שם אינה לשון שבועה, או מגזירת הכתוב (אך גם בלי שם היא לשון שבועה) {{מקור|חידושי ר' שמואל נדרים עמוד טז, ר. ומעין זה חקר בקונטרסי שיעורים נדרים ד-א,ב האם היא מנוסח השבועה או מדין איום|כן}}. | ||
'''לגבי נקיטת חפץ''' חקרו האם היא חלק מדיני השבועה (כמו שצריך להישבע בשם ה'), או רק מדין איום (אך השבועה מושלמת גם ללא נקיטת החפץ) {{מקור| | '''לגבי נקיטת חפץ''' חקרו האם היא חלק מדיני השבועה (כמו שצריך להישבע בשם ה'), או רק מדין איום (אך השבועה מושלמת גם ללא נקיטת החפץ) {{מקור|פרי משה שבועות ממון ו-א|כן}}. | ||
'''הנשבע באונס''' פטור. וחקר הרוגאצ'ובר האם פטור מדין אונס, או שאינה שבועה כלל {{מקור| | '''הנשבע באונס''' פטור. וחקר הרוגאצ'ובר האם פטור מדין אונס, או שאינה שבועה כלל {{מקור|צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שבועה אונס בשבועה|כן}}. | ||
'''נשבע לתת מתנה לחבירו ומת המקבל''' - הקצוה"ח {{מקור| | '''נשבע לתת מתנה לחבירו ומת המקבל''' - הקצוה"ח {{מקור|רז-ט|כן}} חידש שבנו של המקבל יורש את המתנה, אך תמהו עליו, שהרי השבועה לא מקנה את המתנה למקבל, ואם כן כיצד יורישה לבנו {{מקור|קובץ שיעורים בבא בתרא שעד. וכן הט"ז שהובא בב"ש קיד-ט כתב שאין בזה ירושה|כן}}. | ||
'''אין שליח לדבר עבירה''', דנו הפוסקים מה הדין בנדרים שבועות ונזירות. למשל, נשבע שלא לקדש אשה מסוימת ואח"כ שלח שליח לקדשה {{מקור| | '''אין שליח לדבר עבירה''', דנו הפוסקים מה הדין בנדרים שבועות ונזירות. למשל, נשבע שלא לקדש אשה מסוימת ואח"כ שלח שליח לקדשה {{מקור|מחנה אפרים שלוחין ט, נודע ביהודה עז, ספר המקנה יח-יב|כן}}. | ||
'''כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני''' {{מקור| | '''כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני''' {{מקור|מחלוקת אמוראים בתמורה ד:|כן}}. אך איסור שבועה, כיוון שאינו איסור מהתורה אלא האדם עצמו בדה את האיסור, לכו"ע מהני. כגון הנשבע שלא יגרש את אשתו ועבר על שבועתו וגירשה - מגורשת {{מקור|תוס' תמורה ו. ד"ה והשתא, דן בדבריו הסמ"ע חו"מ רח-ג|כן}}. ובטעם לזה ביאר הקצוה"ח שרק באיסורי תורה האיסור נמשך גם לעתיד (שאונס שגירש יש עליו מצווה להחזירה), אך בשבועה לאחר שעבר על שבועתו אין עוד איסור לעתיד (שהנשבע שלא לגרש וגירש אין עליו עוד מצווה להחזירה), ולכן לא שייך בזה אי עביד לא מהני שיצטרך להחזירה {{מקור|רח-ב ד"ה ולכן. ולפי זה הוסיף שבנשבע שלא למכור חפץ מסוים ומכרו כן אומרים לא מהני, שאע"פ שהוא איסור שבועה המעשה בטל|כן}}. אמנם המרדכי כתב שגם בשבועה לא מהני {{מקור|דן בדבריו ספר המקנה כד-ה אות ה|כן}}. | ||
==באיסור ומצווה== | ==באיסור ומצווה== | ||
'''שבועה חלה על איסור''' (כגון על נבילה). ובטעם שאין אומרים אין איסור חל על איסור (לרבי יהודה בן בתירה) חקרו האם הוא משום ששבועה היא איסור ביטול דיבורו, ושונה משאר איסורים, ולכן חלה על איסור השונה ממנה (ורק באיסורים שדומים זה לזה אומרים אין איסור חל על איסור). או משום ששבועה תלויה ברצון האדם, והוא רצה שתחול (ורק באיסורים שהתלויים ברצון התורה אומרים אין איסור חל על איסור, שבזה התורה לא רצתה שיחולו, כי הדבר אסור ממילא) {{מקור| | '''שבועה חלה על איסור''' (כגון על נבילה). ובטעם שאין אומרים אין איסור חל על איסור (לרבי יהודה בן בתירה) חקרו האם הוא משום ששבועה היא איסור ביטול דיבורו, ושונה משאר איסורים, ולכן חלה על איסור השונה ממנה (ורק באיסורים שדומים זה לזה אומרים אין איסור חל על איסור). או משום ששבועה תלויה ברצון האדם, והוא רצה שתחול (ורק באיסורים שהתלויים ברצון התורה אומרים אין איסור חל על איסור, שבזה התורה לא רצתה שיחולו, כי הדבר אסור ממילא) {{מקור|קונטרסי שיעורים נדרים טז-א|כן}}. | ||
'''שבועה לבטל את המצווה לא חלה'''. וחקר ר' שמואל האם הוא משום שהאדם לא יכול לאסור בעצמו את המצווה, או שכל איסור החל ע"י פה לא יכול לאסור את המצווה. ונפק"מ כשהאדם לא אסר בעצמו את המצווה אך היא נאסרה ממילא ע"י פיו, כגון שנודר בנזירות, וממילא אסור לשתות יין קידוש, אך הוא בעצמו לא אסר את היין {{מקור| | '''שבועה לבטל את המצווה לא חלה'''. וחקר ר' שמואל האם הוא משום שהאדם לא יכול לאסור בעצמו את המצווה, או שכל איסור החל ע"י פה לא יכול לאסור את המצווה. ונפק"מ כשהאדם לא אסר בעצמו את המצווה אך היא נאסרה ממילא ע"י פיו, כגון שנודר בנזירות, וממילא אסור לשתות יין קידוש, אך הוא בעצמו לא אסר את היין {{מקור|חידושי ר' שמואל נדרים עמוד לה, פב|כן}}. | ||
'''שבועה לבטל את המצווה בכולל כן חלה''' - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין כולל שבכל התורה (כמו בדין אין איסור חל על איסור), או דין מיוחד בשבועה, שכיוון שאינה רק על המצווה, לא נחשבת שבועה לבטל את המצווה {{מקור| | '''שבועה לבטל את המצווה בכולל כן חלה''' - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין כולל שבכל התורה (כמו בדין אין איסור חל על איסור), או דין מיוחד בשבועה, שכיוון שאינה רק על המצווה, לא נחשבת שבועה לבטל את המצווה {{מקור|חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קעא|כן}}. | ||
==ראו גם== | |||
*[[הפקת נדרים]] | |||
*[[הקמת נדרים]] | |||
*[[התרת נדרים]] | |||
*[[נדר]] | |||
*[[נזיר]] | |||
==הערות שוליים== | ==הערות שוליים== | ||
<references /> | <references /> | ||
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | [[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | ||
גרסה אחרונה מ־11:52, 5 בספטמבר 2012
|
|
אדם נשבע על דבר שקרה בעבר או על דבר שיעשה בעתיד (הסוגיות בכל מסכת שבועות). לדוגמא, האומר שבועה שאישן או שבועה שישנתי (שבועות כה. במשנה). בערך זה נדון במהות השבועה בכלל, אך בעיקר לגבי שבועת ביטוי. [1]
מקור וטעם[עריכה]
מקורה מפורש בתורה: "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם לאחת מאלה" (ויקרא ה-ד).
איסורה מפורש בגמרא (נדרים ב:) כאיסור גברא. אמנם לגבי שבועה בלשון נדר, כגון שאומר "ישיבת סוכה עלי שבועה", נחלקו התוס' האם היא איסור חפצא משום שהיא בלשון נדר (שבועות כה. תד"ה משא"כ, וכן כתב הר"ן שם ד"ה גמרא י. בדפי הרי"ף), או שעדיין היא איסור גברא, שלשון שבועה שייך רק על גברא (תוס' שם בשם ר"י).
במהות האיסור נחלקו המפרשים האם המעשה בעצמו אסור, או שהאיסור הוא רק לעבור על דיבורו. (קובץ הערות יח-ב: מחלוקת ראשונים. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד יא, רמ.) ומעין זה חקר דרכי משה בדרך הקודש ב-ט,י האם איסור בל יחל הוא מצד הקבלה, שמתברר שקבלת השבועה לא היתה נכונה ועובר למפרע, או מצד הקיום, שלא קיים את דבריו ועובר בלהבא. ובחידושי ר' שמואל נדרים עמוד יא חקר זאת לגבי שבועה להבא - האם החיוב הוא על המעשה בעצמו (כגון שחייב לאכול את הכיכר), או שהחיוב הוא רק לעמוד בדיבורו, שאם יעבור על המעשה (שלא יאכל את הכיכר) יעשה שקר. והרוגאצ'ובר חקר בנשבע לאכול את הכיכר האם החיוב לאכול את הכיכר (פעולה) או שהכיכר יאכל (תוצאה). (מפענח צפונות יב-יג-ד: ירושלמי - תוצאה, תוס' - פעולה)
זמן האיסור[עריכה]
בזמן האיסור חקרו ראשי הישיבות האם כל רגע ורגע אסור, או שמרגע הקבלה נאסר לעולם, כחלב ונבילה (איסור אחד) (גר"ש שקאפ נדרים יד ד"ה וביאור: איסור לעולם. חידושי ר' שמואל נדרים עמוד פט: מחלוקת אחרוני).
בשבועה לזמן כתב הדרכי משה (דרך הקודש ד-ד) שכל רגע ורגע שבתוך הזמן אסור (מהפרטים מצטרף הכלל), ולא שיש איסור אחד, והזמן מגביל אותו שיחול רק עד הזמן (מהכלל מסתעפים הפרטים).
נשבע לאכול כיכר ביום מסוים ולא אכלו כתב הגר"ש שקאפ (כתובות לט ד"ה ובנשבע) שהעבירה היא שלא אכלו כל היום, ולא רק שלא אכלו בסוף היום.
פרטי הדין[עריכה]
הכח המחיל את האיסור (כח האדם או כח המעשה[2]) - האדם עצמו מחיל את האיסורים (כח האדם, כקניינים), ולא שהאדם רק נשבע (מקבל על עצמו) והתורה מחילה את החיוב לקיים את שבועתו (כח המעשה, כשחיטה) (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה). ובלשון ר' שמואל: שבועה ונדר הם חלות איסור, אך נזירות היא קבלה.
שליחות - האריכו האחרונים האם יש שליחות לקבלת שבועה. [3] ובטעם הדעה שיש שליחות בשבועה (וכן בנדר) ביאר ר' שמואל ששבועה (ונדר) היא חלות מכח האדם[4], ולכן יש בה שליחות כמו בכל חלות מכח האדם, ורק בנזירות אין שליחות כי היא חלות מכח המעשה[5] (חידושי ר' שמואל נדרים ו-ח ד"ה ונראה). אמנם הביא שם שמהר"ן והמחנה אפרים מוכח שגם נדר הוא קבלה, אך תמה עליהם.
תנאי - אפשר להתנות בשבועה, ומשמע מהצל"ח שהוא מדיני כל התנאים שבש"ס (בני גד ובני ראובן) (ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, שהוכיח שיש בשבועה (ונדר) שליחות מכך שיש בה תנאי, ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי)[6].
אומדנא דמוכח בשבועות - לבטל את השבועה בלי התרת חכם - אומדנא של חיסרון ידיעה (שאילו היה יודע את האמת לא היה נשבע) ואומדנא של תנאים (שהתכוון להישבע על דעת תנאים מסוימים) מועילות לבטל את השבועה. אולם לגבי אומדנא שנולדה לאחר זמן נחלקו המפרשים: לרשב"א ולבית יוסף גם היא מבטלת את השבועה, אך למהר"ם מרוטנבורג ולדרכי משה אינה מבטלת את השבועה (קונטרסי שיעורים קידושין כא-ז). וביאר הקונטרסי שיעורים (שם אות ח ד"ה ונלענ"ד) שלדעתם תנאי שאינו מפורש אלא הוא רק מחמת אומדנא לא מועיל בשבועות, ולדעתם אומדנא שנולדה לאחר זמן היא מדין תנאי[7] (שלא כאומדנא של חיסרון ידיעה או תנאים שהן מדין טעות), ולכן היא לא מועילה בשבועות.
אסמכתא - בשבועה אין דין אסמכתא, וההתחייבות מועילה (שו"ע חו"מ רז-יט ורמ"א).
שומע כעונה דן הצל"ח (ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת) האם יש בשבועה (ונדר), והביא צדדים לכאן ולכאן. והוסיף שגם לדעות שאין בהם שליחות[8] - אפשר שיהיה בהם דין שומע כעונה, כי שומע כעונה אינו מטעם שליחות.לגבי הזכרת ה' חקרו האם היא חלק מנוסח השבועה, ששבועה בלא שם אינה לשון שבועה, או מגזירת הכתוב (אך גם בלי שם היא לשון שבועה) (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד טז, ר. ומעין זה חקר בקונטרסי שיעורים נדרים ד-א,ב האם היא מנוסח השבועה או מדין איום).
לגבי נקיטת חפץ חקרו האם היא חלק מדיני השבועה (כמו שצריך להישבע בשם ה'), או רק מדין איום (אך השבועה מושלמת גם ללא נקיטת החפץ) (פרי משה שבועות ממון ו-א).
הנשבע באונס פטור. וחקר הרוגאצ'ובר האם פטור מדין אונס, או שאינה שבועה כלל (צפנת פענח כללי התורה והמצוות ח"ב ד"ה שבועה אונס בשבועה).
נשבע לתת מתנה לחבירו ומת המקבל - הקצוה"ח (רז-ט) חידש שבנו של המקבל יורש את המתנה, אך תמהו עליו, שהרי השבועה לא מקנה את המתנה למקבל, ואם כן כיצד יורישה לבנו (קובץ שיעורים בבא בתרא שעד. וכן הט"ז שהובא בב"ש קיד-ט כתב שאין בזה ירושה).
אין שליח לדבר עבירה, דנו הפוסקים מה הדין בנדרים שבועות ונזירות. למשל, נשבע שלא לקדש אשה מסוימת ואח"כ שלח שליח לקדשה (מחנה אפרים שלוחין ט, נודע ביהודה עז, ספר המקנה יח-יב).
כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני (מחלוקת אמוראים בתמורה ד:). אך איסור שבועה, כיוון שאינו איסור מהתורה אלא האדם עצמו בדה את האיסור, לכו"ע מהני. כגון הנשבע שלא יגרש את אשתו ועבר על שבועתו וגירשה - מגורשת (תוס' תמורה ו. ד"ה והשתא, דן בדבריו הסמ"ע חו"מ רח-ג). ובטעם לזה ביאר הקצוה"ח שרק באיסורי תורה האיסור נמשך גם לעתיד (שאונס שגירש יש עליו מצווה להחזירה), אך בשבועה לאחר שעבר על שבועתו אין עוד איסור לעתיד (שהנשבע שלא לגרש וגירש אין עליו עוד מצווה להחזירה), ולכן לא שייך בזה אי עביד לא מהני שיצטרך להחזירה (רח-ב ד"ה ולכן. ולפי זה הוסיף שבנשבע שלא למכור חפץ מסוים ומכרו כן אומרים לא מהני, שאע"פ שהוא איסור שבועה המעשה בטל). אמנם המרדכי כתב שגם בשבועה לא מהני (דן בדבריו ספר המקנה כד-ה אות ה).
באיסור ומצווה[עריכה]
שבועה חלה על איסור (כגון על נבילה). ובטעם שאין אומרים אין איסור חל על איסור (לרבי יהודה בן בתירה) חקרו האם הוא משום ששבועה היא איסור ביטול דיבורו, ושונה משאר איסורים, ולכן חלה על איסור השונה ממנה (ורק באיסורים שדומים זה לזה אומרים אין איסור חל על איסור). או משום ששבועה תלויה ברצון האדם, והוא רצה שתחול (ורק באיסורים שהתלויים ברצון התורה אומרים אין איסור חל על איסור, שבזה התורה לא רצתה שיחולו, כי הדבר אסור ממילא) (קונטרסי שיעורים נדרים טז-א).
שבועה לבטל את המצווה לא חלה. וחקר ר' שמואל האם הוא משום שהאדם לא יכול לאסור בעצמו את המצווה, או שכל איסור החל ע"י פה לא יכול לאסור את המצווה. ונפק"מ כשהאדם לא אסר בעצמו את המצווה אך היא נאסרה ממילא ע"י פיו, כגון שנודר בנזירות, וממילא אסור לשתות יין קידוש, אך הוא בעצמו לא אסר את היין (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד לה, פב).
שבועה לבטל את המצווה בכולל כן חלה - וחקר ר' שמואל האם הוא מדין כולל שבכל התורה (כמו בדין אין איסור חל על איסור), או דין מיוחד בשבועה, שכיוון שאינה רק על המצווה, לא נחשבת שבועה לבטל את המצווה (חידושי ר' שמואל נדרים עמוד קעא).
ראו גם[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ לגבי שבועות בדיני ממונות (כגון מודה במקצת, עד אחד ושבועת השומרים) ע"ע שבועה בממונות.
- ↑ בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
- ↑ קצוה"ח קכג-ד הביא ראיות לכאן ולכאן ונשאר בצ"ע, נודע ביהודה מהדורא קמא יו"ד סז כתב שיש שליחות בשבועה, וכן כתב בצל"ח ברכות כא: ד"ה בא"ד ור"ת, והוסיף שהרמב"ן בבא בתרא קכו: (ד"ה ה"ז) הסתפק בזה, שדי חמד ח"ד ש-מא ד"ה ואי (עמוד 517) הביא מחלוקת אחרונים
- ↑ כמו שביארנו לעיל בסמוך ד"ה הכח המחיל את האיסור.
- ↑ בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
- ↑ אמנם לגבי נזירות ונדרים יש שכתבו שהתנאי שלהם אינו מדין שאר תנאים אלא משום שאם לא יתקיים התנאי ממילא אינו "האדם בשבועה", כמו נדרי שגגות וכמו נדר ופתחו עימו, וממילא הנדר בטל, ע"ע תנאי#בדינים_שונים ד"ה בנזירות.
- ↑ את המחלוקת בזה הבאנו בערך אומדנא דמוכח#מקור_וטעם ד"ה בטעם.
- ↑ כדלעיל ד"ה שליחות.