פרשני:בבלי:תענית ט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ט ב

חברותא[עריכה]

אקרויה בחלמיה (הראו לו לרב פפא בחלום הלילה את המקרא): "ואכחד את שלשת הרעים ביום אחד". כלומר, שהיו רוצים מן השמים להענישם משום שביישוהו  520 .

 520.  כפי שמצינו במסכת שבת (קיט ב): כל המבזה תלמיד חכם - אין רפואה למכתו.
למחר (למחרת), כי הוו מיפטרו מיניה (כשיצאו רב הונא ורב שמואל ורב חייא מלפני רב פפא), אמר להו: ליזלו רבנן בשלמא (ילכו החכמים לשלום). שלא היה רוצה שייענשו  521 .

 521.  והיינו, שאמר להם שילכו ללמוד לפני רב אחר, ולא יבואו עוד ללמוד לפניו, כי ראה שעלולים הם להיענש על ידו, כפי שהראוהו בחלום. שפת אמת. אמנם המהרש"א כתב להיפך, שאמר להם שילכו למקומם לשלום, כדי להכחידם בעונש מיתה, וכפי משמעות הכתוב. וכתב השפת אמת, שאכן כך היא המשמעות אם גורסים בגמרא "ליזלו רבנן בשלמא", כפי שמצינו בסוף מסכת מועד קטן (כט א), שהנפטר מן החי לא יאמר לו "לך בשלום", אלא "לך לשלום", שהרי דוד שאמר לאבשלום "לך בשלום" - הלך ונתלה. יתרו שאמר למשה "לך לשלום" - הלך והצליח (ומבאר שם הריטב"א, דהיינו, שכשנפרד מן החי, אזי חבירו צריך תפלה על המקום שהולך לשם, כי מכאן כבר הוא נפטר בשלום. ואילו הנפטר מן המת הוא בהפך. כי צריך שילך מכאן בשלום, ואז ימצא שלום שם, בעולם העליון - בודאי. ואם אינו הולך מכאן בשלום, שאין בידו מעשים טובים, לא ימצא שם, בעולם העליון - שלום. לפיכך צריך שיעשו לו סימן טוב, כי בשלום הוא הולך) עיין שם. אמנם בעין יעקב גרס "ליזלו רבנן לשלמא". ועיין עוד במסכת ברכות (סד א).
רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא (היה מצוי לפני רב פפא, שהיה למד ממנו תורה).
הוה מקשי ליה טובא (היה רב שימי מקשה על דברי רב פפא קושיות הרבה).
יומא חד חזייה דנפל על אפיה (יום אחד ראה רב שימי את רב פפא נופל על פניו). שמעיה דאמר: רחמנא ליצלן מכיסופא דשימי (שמע את רב פפא שמתפלל ואומר: הקדוש ברוך הוא יצילני מבושתו של שימי).
כיון ששמע רב שימי כך, קביל עליה שתיקותא, ותו לא אקשי ליה (קיבל עליו שתיקה, ושוב לא הקשה על דברי רב פפא).
ואף ריש לקיש סבר כרבי יוחנן, שמטר בא בשביל יחיד.
דאמר ריש לקיש: מנין למטר שהוא בא בשביל יחיד?
דכתיב: "שאלו מה' מטר בעת מלקוש ה' עשה חזיזים ומטר גשם יתן להם לאיש עשב בשדה"  522 .

 522.  פשוטו של מקרא (זכריה י א): שאלו מה' מטר - אם תצטרכו. חזיזים - עננים מביאים מטר. לאיש עשב בשדה - בשביל איש אחד, ובשביל עשב אחד הצריך למטר. ועיין במהרש" א.
יכול, האם יתכן לומר, שאין הקדוש ברוך הוא נותן מטר אלא אם כן הוא נצרך לכל, אבל לצורך יחיד אינו נותן?
תלמוד לומר "גשם יתן להם לאיש". הרי שנותן הקדוש ברוך הוא מטר אף לצורך אדם אחד.
ותניא: אי נאמר רק "לאיש", יכול, היינו יכולים לסבור, שאין הגשם יורד אלא אם כן הוא נצרך לכל שדותיו של אותו האיש, אבל לצורך שדה אחת של אדם אחד - אינו יורד?
תלמוד לומר "שדה". הרי שהגשם יורד אף לצורך שדה אחת.
אי "שדה" (ואם היתה נאמרת רק המילה "שדה"), יכול, היינו יכולים לסבור, שאין הגשם יורד אלא אם כן הוא נצרך לכל אותה השדה, אבל לצורך חלק משדה יחידה של אדם אחד - אינו יורד?
תלמוד לומר "עשב". הרי שיורד הגשם אף בשביל עשב אחד.
כי הא (כפי שמצינו), דרב דניאל בר קטינא הוה ליה ההיא גינתא (היתה לו גינה אחת). כל יומא הוה אזיל וסייר לה (בכל יום היה רב דניאל הולך ומסייר בה).
ובזמן שהיה מסייר בה, אמר: הא מישרא בעיא מיא, והא מישרא לא בעיא מיא (ערוגה זו צריכה השקיית מים, וערוגה זו אינה צריכה).
ואתא מיטרא וקמשקי כל היכא דמיבעי ליה מיא (והיה הגשם בא ומשקה כל מקום שאמר רב דניאל שצריך שם מים).
ואגב שהגמרא הביאה את אותו מקרא לצורך אותה דרשה, ממשיכה הגמרא ומבארת אותו.
מאי "ה' עשה חזיזים"? מהו "חזיזים" לשון רבים? אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שכל צדיק, הקדוש ברוך הוא עושה לו חזיז בפני עצמו. דהיינו, שהקדוש ברוך הוא מוריד לו גשם לשדותיו בפני עצמו.
מאי חזיזים? מהם אותם "חזיזים"?
אמר רב יהודה: פורחות  523 .

 523.  הענף יוסף מביא בשם ספר העיון, ש"חזיזים" מלשון מחזה. והיינו הברקים הנראים ומבהיקים ופורחים באויר במהירות, כעוף הפורח. ושואלת הגמרא "מאי פורחות"? כלומר, על ידי מה באים אותם ברקים? ועונה הגמרא "עיבא קלישתא וכו'". כלומר, אדים קטנים אשר מעורב בהם מחלקי גפרית וסאלפעטר"י, ויעופו באויר, ויתדבקו ויהיו לעב קל. ובתנועתם יתחממו חלקי הגפרית שבפנים, ויתהווה הרעם. ובעלותם מתחת ענני מטר, אשר הם מצוננים, תדחיק צינת העננים את חלקי הגפרית למקום צר, עד שיתנגשו זה בזה, ואז נוצרת להבה שיוצאת החוצה אל תוך האויר. וזהו הברק, המכונה "פורחות". והיות ולחוש הראיה יש יתרון על חוש השמע, לכן נראה הברק מעט קודם ששומעים את הרעם. עיין שם.
אמר רבי יוחנן: סימן למטר שיבוא - פורחות. שכאשר רואים את אותן פורחות, סימן הוא שמיד יבוא מטר.
מאי פורחות? מהם אותם "פורחות"?
אמר רב פפא: עיבא קלישא תותי עיבא סמיכתא (עב קלוש מתחת עב סמיך ועבה). כאשר רואים עננות מסוג זה, סימן הוא שמיד יבוא גשם.
אמר רב יהודה: נהילא (גשמים דקים כקמח) מקמי מיטרא (הבאים לפני הגשם) - אתי מיטרא (סימן הוא לגשם שיבוא לרוב, ולא יפסוק מהרה).
ואם באים אותם גשמים דקים בתר מיטרא (לאחר הגשם) - סימן הוא שפסיק מיטרא (שיפסיק הגשם מיד).
ורב יהודה נותן סימן לדבר:
מקמי מיטרא - אתי מיטרא (כאשר באים גשמים כאלו לפני הגשם - יבוא גשם), וסימניך (וסימן לדבר): מהולתא (נפה שמנפים בה). שתחילה יוצא קמח דק, ולבסוף יוצאין הסובין, שהם גסים יותר. כך גם כאן, קודם בא גשם דק, ואחר כך גשם חזק.
דבתר מיטרא פסיק מיטרא (כאשר באים גשמים כאלו אחרי הגשם - יפסיק הגשם), וסימניך (וסימן לדבר): חריא דעיזי (רעי העיזים). שתחילה הוא יוצא גס, ולאחר מכן דק, ואז פוסק. כך גם כאן, קודם בא גשם חזק, לאחר מכן דק, ולאחר מכן - פוסק.
עולא איקלע לבבל (נקלע והזדמן לבבל). חזא (ראה) פורחות.
אמר להו לבני המקום: פנו מאני (פנו את הכלים מהחצרות), שלא יתקלקלו בגשם, דהשתא אתי מיטרא (כי עתה יבוא מטר). שהרי, כפי שאמרנו, הפורחות - סימן לגשמים הם!
לסוף לא אתי מיטרא (לא בא גשם).
אמר עולא: כי היכי דמשקרי בבלאי, הכי משקרי מיטרייהו (כשם שהבבלים משקרים  524 , כך גם הגשם שלהם משקר).

 524.  צריך להבין, איזה שקר כללי נמצא באנשי בבל? וכתב הבן יהוידע, דהיינו על פי מה שמצינו במסכת ביצה (לב ב): אמר רב נתן בר אבא אמר רב: עתירי בבל יורדי גיהנם הם. ופירש רש"י: יורדי גיהנם, שאין מרחמים לתת צדקה. וידוע שסדר הגדה של ליל פסח ניתקן בבבל, ולכן הפיסקה הראשונה "הא לחמא עניא" נאמרה בלשון ארמי, שזה היה לשונם. ולכן, היות ובזמן עולא גם כן היו עשירי בבל קמצנים, ואין נותנים צדקה, לכן כינה אותם שקרנים. שהם אומרים בליל פסח "כל דכפין ייתי וייכול". ואם יבוא עני, אפילו לחם אין נותנים לו. והמהרש"א כתב, לבאר על פי דברי הגמרא לעיל "אין הגשמים נעצרים אלא בשביל פוסקי צדקה ואין נותנים וכו'. והיינו שהבבליים משקרים ואינם נותנים את הצדקה שהבטיחו, ולכן החזיזים משקרים ואינם מביאים גשמים.
כלומר, כשם שהבבליים מפריחים שקרים, שלבסוף מתגלים כעורבא פרח, כך גם לגבי הגשם. מופיעים פורחות, כאילו עתיד לבוא גשם, ולבסוף אין הגשם בא.
שוב עולא איקלע לבבל. חזי מלא צנא דתמרי בזוזא (ראה שסל מלא תמרים נמכר בזוז אחד. כלומר, בזול מאוד).
תמה עולא ואמר: מלא צנא דדובשא בזוזא (כינה עולא את התמרים "דובשא", כי מהתמרים עושים דבש), ובבלאי לא עסקי באורייתא (והבבליים אינם עוסקים בתורה)?! והרי יש להם מזונות בזול ובלא טורח!  525 

 525.  כתב רא"מ הורביץ, שהיינו משום שמיני מתיקה מרגילין הלשון לתורה, כפי שמצינו בירושלמי (פרק רביעי): "אמר רבי חנינה: קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל נטעו תמרים בבבל, על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה, שהיא מרגלת את הלשון לתורה". והביא שכתב הש"ך, שלכן נקט "צנא דובשא" ולא "דתמרי".
בליליא (בלילה), צערוהו התמרים שאכל ביום. כי התמרים משלשלים וגורמים לכאבי בטן.
עתה שינה עולא טעמו מקצה לקצה, ואמר בתמיהה ובהערכה: מלא צנא דסכינא בזוזא (עכשיו כינה עולא את התמרים "סכינא", כי היו התמרים מצערין אותו כסכינים הדוקרים את הגוף), ואם כן, היות וזולים הם, אוכלים מהם הרבה, וסובלים כאבים, ובכל זאת בבלאי עסקי באורייתא?!  526   527 

 526.  לכאורה עולא סותר עצמו. בתחילה תמה על כך שלא עסקו בתורה, ולבסוף שיבחם על כך שעוסקים בתורה ! ובפשטות צריך לומר, שאכן עסקו בתורה. אבל בתחילה תמה עליהם עולא, היות ופרנסתם מצויה, למה לא עוסקים יותר בתורה? ! ולבסוף, שראה שהתמרים מצערין, שיבחם על כך שעוסקים בתורה, אפילו מעט. עוד כתב המהרש"א, שאחד מהביטויים היה בלשון תמיהה, ואחד בלשון ניחותא.   527.  עיין מהרש"א במסכת פסחים (פח א).
תניא, רבי אליעזר אומר: כל העולם כולו ממימי אוקיינוס  528  הוא שותה. כלומר, מקור הגשמים הוא מהמים שעל הארץ, ולא ממים שבאים מלמעלה. שנאמר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה"  529 .

 528.  אוקיינוס הוא הים הגדול. שיונתן תרגם "וגבול ים והיה לכם הים הגדול": "ותחום מערבה ויהוי לכון מימא רבא אוקינוס". וכתב הבן יהוידע, שאמנם כוונת רבי אליעזר על האדים העולים משם, והרי אדים עולים מכל העולם, וגם מן היבשה, אלא שמכל מקום עיקר האדים עולים מהמים, שהם לחים, והים הגדול ביותר הוא ים אוקיינוס, שכל הנחלים הולכים אליו. עיין שם שהאריך לבאר את המחלוקת.   529.  אף שמקרא זה מדבר קודם יצירת אדם הראשון, מכל מקום מזה שלא נאמר "ואד עלה" אלא "ואד יעלה", משמע שיש בכך רמז גם לעתיד. נזר הקדש.
אמר לו רבי יהושע: היאך אפשר לומר שהעולם שותה ממימי אוקיינוס, והלא מימי אוקיינוס מלוחין הן, ואין התבואה יכולה לצמוח על ידם!  530 

 530.  כך פירש רש"י. ותמה עליו רע"א (בגליון הש"ס), למה לא נקט רש"י בפשיטות, שהרי אנו רואים שהגשמים אינם מלוחים ! וכתב הבן יהוידע, שמכח מתיקות המים אין להקשות, כי יתכן כיון שמעורבים בהם מים עליונים, שהם מתוקים מאוד, משום כך אין מרגישים את מליחותם. לכן פירש רש"י שהקושיא מכח גידול התבואה, כי על פי הטבע אין התבואה גדלה ממים מלוחים, אף אם מעורבים בהם מים מתוקים. ותירצה הגמרא, שהמים המלוחים מתמתקים בעבים, ומשתנה טבעם, ויכולים לגדל פירות. והפורת יוסף הקשה כעין זה, למה נקט רש"י שאין תבואה גדילה בהן, ולא פירש כפשוטו שאינם ראויים לשתיה? ! וכתב, שרש"י נקט מילתא דעדיפא, שאפילו לזריעה אינם ראויים. ועיין בעיון יעקב.
אמר לו רבי אליעזר: מי האוקיינוס ממתקין בעבים  531  , ואז הם יורדים להשקות את הארץ.

 531.  ששם יזדככו, ויפרד מהם חלק המליחה שבתוכן, וירדו גשמים מחלק הזך והמתוק. כמו שמועיל הבישול להמתיק התורמוס ודברים מרים רבים. יפת תואר (הובא בעץ יוסף).
רבי יהושע חולק על רבי אליעזר ואומר: כל העולם כולו - מים העליונים הוא שותה. שנאמר: "למטר השמים תשתה מים".
אלא שיש להבין לפי זה, מה אני מקיים (היאך מתקיים ומתפרש המקרא): "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה", שמשמעותו שמקורם של מי הגשמים - מהארץ?
מלמד שהעננים מתגברים ועולים לרקיע, ופותחין את פיהן כנוד (כמו פתח של נוד, שהוא כלי עור המיועד להכיל נוזלים), ומקבלין ממים עליונים מי מטר.
שנאמר: "יזקו מטר לאדו". "יזקו" כמו יצקו  532 . והיינו, שהרקיעים יוצקים את מי המטר לעבים ("אדו" היינו עבים, כמו "ואד יעלה מן הארץ").

 532.  כך כתב כאן רש"י, וכן כתב בפירוש איוב: יזוקו - ענין יציקה וכו'. לאדו - לעננו. כמו ואד יעלה מן הארץ. עוד אפשר לפרש, ש"יזקו" מלשון נוד. כמו "הנהו זיקי דחמרא דאשתכחן וכו'" (בבא בתרא כד א), ש"זיקי" - נודות הן, כפי שפירש שם רש"י. והאבן עזרא כתב בביאור פסוק זה: "יזוקו מטר - כאילו יזקק המטר מן האיד העולה שהוא סבת המטר. כמו ואיד יעלה מן הארץ".
ומנוקבות הן (העבים מנוקבים) כמו כברה (נפה), ובאות העבים ומחשרות (משירות, מזלפות) מים על גבי קרקע.
שנאמר: "חשרת  533  מים עבי שחקים". דהיינו, שהעבים מחשרים (משירים) את מי השחקים על הארץ.

 533.  פירש רש"י (על הפסוק, שמואל ב', כב יב): חשרת - לשון כברה, שהוא נופל על הארץ דק דק. וביאר בעל הצרורות, כלומר, שאין העבים עושים דבר, רק חשרת בלבד. כמו שקיבלו המים - הם משיבות אותו על הארץ.
ואין מרחק בין טיפה לטיפה של הגשם היורד אלא כמלא נימא  534  (כעובי שערה אחת, שהיא דקה ביותר)  535 .

 534.  בפירושי סידור תפילה להרוקח כתב, שזהו שאנו אומרים "ישב רוחו יזלו מים". דהיינו, שהרוח מונעת את הטיפות מלפגוע אחת בחבירתה, וכך יכול הגשם לרדת. עוד כתב שם, שזהו מה שנאמר "כשעירים עלי דשא". שאין בין טיפה לטיפה אלא כמלא שיער. כתב המהרש"א, שבמדרש קהלת למדים ענין זה מהמילה "שחקים". שהם שוחקות את המים לטיפות דקות.   535.  כעין זה מובא בגמרא במסכת בבא בתרא (טז א), שאמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: הרבה טיפין בראתי בעבים, וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה, כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד. שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד - מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות. בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי, בין איוב לאויב נתחלף לי?
ללמדך (המקרא דלהלן מלמדך), שגדול יום הגשמים - כיום שנבראו בו שמים וארץ. שנאמר בספר איוב: "עשה גדלות עד אין חקר", ועוד כתיב בספר איוב: "הנתן מטר על פני ארץ", וכתיב להלן, בנבואת ישעיה: "הלוא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' אין חקר לתבונתו".
מזה שנאמר לשון "חקר" גם בענין ירידת הגשמים, וגם בענין בריאת העולם, למדים שגדול יום הגשמים כיום בריאת השמים והארץ.
כמאן אזלא הא דכתיב (כמו מי, כאיזו שיטה, הולך המקרא): "משקה הרים מעליותיו", ואמר רבי יוחנן: "מעליותיו" היינו מעליותיו של הקדוש ברוך הוא, דהיינו, ממים העליונים?  536 

 536.  בא רבי יוחנן לאפוקי, שלא נאמר ש"מעליותיו" היינו שהקדוש ברוך הוא עומד בעליותיו ומשקה משם את הארץ, אבל באמת משקה ממימי אוקיינוס.
כמאן - כרבי יהושע, שאמר שהעולם שותה ממים העליונים.
מקשה הגמרא: ורבי אליעזר, שאמר שהעולם שותה ממימי אוקיינוס, היאך הוא יבאר מקרא זה?
ומבארת הגמרא: כיון דסלקי להתם (כיון שהמים עולים לשם, לרקיע), כפי שנתבאר לעיל, שהמים מתמתקין בעבין, ורק אז הם יורדים למטה, מובן ש"משקה מעליותיו" קרי להו המקרא.
דאי לא תימא הכי (שאם לא תאמר שאפשר לבאר כך את המקרא), שלמרות שמקורם של המים מלמטה, היות ובסופו של דבר הם יורדים מלמעלה, זה נחשב "משקה מעליותיו",
אם כן, מה שנאמר: "יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר, מן השמים ירד עליך וגו'" היכי משכחת לה (היאך יימצא דבר זה), שירדו מן השמים אבק ועפר?
אלא, על כרחך צריך לפרש כך את המקרא: הרוח תעלה את האבק והעפר מהארץ אל השמים, ומשם הם ירדו לארץ עם הגשם. וכיון דמדלי להתם (וכיון שהאבק והעפר עולים לשם, לשמים) - מבואר ש"מן השמים" קרי ליה (קורא לו) המקרא!
הכי נמי (כך גם כאן), כיון דמי האוקיינוס סלקי להתם (כיון שהם עולים לשם, לרקיע) מובן ומיושב ש"מעליותיו" קרי ליה המקרא.
כמאן אזלא הא דאמר רבי חנינא (כשיטת מי הולכים דברי רבי חנינא) בביאור המקרא "כנס כנד מי הים, נתן באוצרות תהומות": מי גרם לאוצרות (מקומות האיחסון של התבואה) שיתמלאו בר (תבואה) - התהומות (שהם מים של מטה, כפי שנאמר גבי קריעת ים סוף "תהומות יכסיומו"),
האם אפשר לדרוש כך כרבי אליעזר ורבי יהושע?! והרי רבי יהושע אמר שהעולם שותה ממים עליונים! ואף רבי אליעזר, שסובר שהעולם שותה ממים תחתונים, מכל מקום הרי אמר שהם עולים ומתמתקין בעבין, ורק אז יורדין להשקות את הארץ!

דרשני המקוצר[עריכה]