פרשני:בבלי:תענית כה א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית כה א

חברותא[עריכה]

מספרת הגמרא:
הוה רגילא דביתהו למיחמא תנורא כל מעלי דשבתא ושדייא אקטרתא  משום כיסופא (היתה אשתו של רבי חנינא רגילה להחם את התנור כל ערב שבת, והיתה מניחה בתנור דבר המעלה עשן, כדי שיהיה נראה כאילו היא אופה דברי מאפה לכבוד שבת, ולא יתביישו בכך שאין להם פת לשבת)  1451 .

 1451.  היעב"ץ כתב, שאפשר שהיה לה מעט קמח בכד, ולשה ממנו עיסה קטנה, ונתנה בתנור. כפי שמצינו במעשה של האשה הצרפית, ובאשת עובדיה, שהיה צריך שיהיה להן דבר מה כדי שתחול עליו הברכה. וכתב, שמשום כך היה מותר להם ליהנות מאותו מעשה ניסים, היות והיה להם דבר מה להתחיל ממנו את הנס. עיין שם. אמנם באמת במעשה זה, לא מצינו שאכן נהנו רבי חנינא ואשתו ממעשה הנס, ואולי באמת לא אכלו מאותה פת.
הוה לה הך שיבבתא בישתא (היתה לה, לאשתו של רבי חנינא, שכנה רעה).
אמרה אותה שכנה בליבה: מכדי, ידענא דלית להו ולא מידי (הרי יודעת אני שאין להם, לרבי חנינא ולאשתו, ולא כלום), מאי כולי האי (מהו כל העשן הרב הזה היוצא מארובת תנורם)? אזלא וטרפא אבבא (הלכה ודפקה על דלת ביתו של רבי חנינא).
איכספא ועיילא לאינדרונא (התביישה אשת רבי חנינא לפתוח, כי חששה שתראה בבושתה, ולכן נכנסה לחדר).
כשראתה השכנה הרעה שאין פותחים את הדלת, פתחה בעצמה, ונכנסה לראות.
איתעביד לה נסא (נעשה לה לאשת רבי חנינא נס), דחזיא לתנורא מלא לחמא, ואגנא מלא לישא (שראתה השכנה את התנור מלא בלחם, ולידו עומדת קערה מלאה בצק).
קראה השכנה לאשת רבי חנינא ואמרה לה: פלניתא, פלניתא (פלונית פלונית) ! אייתי מסא, דקא חריך לחמיך (הביאי מרדה להוציא את הלחם, שהרי הוא מתחיל להחרך ולהשרף)! אמרה לה אשת רבי חנינא: אף אנא להכי עיילי (אף אני לשם כך נכנסתי לחדר, להביא מרדה).
תנא: לא רק להצטדק אמרה כך אשת רבי חנינא, אלא אף היא באמת, כאשר שמעה שהשכנה דופקת בדלתה, ואם לא תהיה פת בתנור, תגרם לה בושה גדולה, להביא מרדה נכנסה לחדר, מפני שמלומדת בנסים היתה, וידעה בוודאות שייעשה לה נס כדי שלא תתבייש.
אחרי אותו מעשה, אמרה ליה דביתהו (אמרה לו אשתו לרבי חנינא): עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי (עד מתי נלך ונצטער כל כך הרבה בעניות)?
אמר לה רבי חנינא: מאי נעביד (ומה נעשה כדי לצאת ממצב זה)?
אמרה לו אשתו: בעי רחמי דניתבו לך מידי (בקש רחמים מהשמים, שיתנו לך דבר מה שנוכל להתפרנס ממנו)!
בעא רחמי (ביקש רבי חנינא רחמים).
נעשה לו נס, ויצתה מהשמים כמין פיסת יד, ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא (ונתנו לו מן השמים רגל אחת של שלחן זהב).
בלילה לאחר מכן, עוד קודם שהספיקו לעשות דבר מה עם אותה רגל זהב, חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואיהו אפתורא דתרי כרעי (ראה רבי חנינא בחלום איך שהצדיקים יושבים בגן עדן לעתיד לבוא. שאר הצדיקים אוכלים על שולחן זהב שיש לו שלש רגלים  1452 , והוא אוכל על שלחן שיש לו שתי רגלים).

 1452.  שלש הרגלים הם כנגד תורה ועבודה וגמילות חסדים. שהעולם עומד על שלשה דברים אלו, כדי שיזכו בהם לחיי עולם הבא. מהרש"א, עיין שם מה שכתב עוד.
ורמזו לו בכך מן השמים, שמה שנתנו לו עתה, יחסר לו לעתיד לבוא בגן עדן  1453 .

 1453.  כתב המהרש"א במסכת ברכות (ח א, ד"ה גדול הנהנה), שזהו מה שאמרו חז"ל "גדול הנהנה מיגיע כפיו - יותר מירא שמים". דהיינו, גדול הנהנה מיגיע כפיו בעולם הזה, שאינו מחסר בזה חלקו בעולם הבא, ולכן נאמר בו "וטוב לך", יותר מירא שמים, שרוצה ליהנות משכר מעשיו הטובים בעולם הזה, ובזה מחסר חלקו בעולם הבא, ולכן לא נאמר בו "וטוב לך".
אמר לה רבי חנינא לאשתו: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם, ואנן אפתורא דמיחסר (האם יהא נוח לך בכך, שכולם יאכלו על שלחן שלם, ורק אנחנו נאכל על שלחן חסר, שאינו שלם)?
אמרה ליה אשתו: ומאי נעביד (ומה נעשה עתה), כדי שלא יחסר שולחננו -
בעי רחמי דנשקלינהו מינך (בקש רחמים שיטלו ממך את רגל הזהב)  1454 .

 1454.  ביאר הכתב סופר, שרבי חנינא היה עסוק כל כך בתורה ובמצוות עד שלא הרגיש צער בכך שלא היה לו לפרנסתו אלא קב חרובים מערב שבת לערב שבת. אבל אשתו נצטערה על העניות הגדולה, וצערה הפריע גם לו בלימודו, ויעצה לו שיבקש קצת ממה שמגיע לו בעולם הבא. רבי חנינא נתפייס לעשות כרצונה, כי חשב שעל ידי זה יוכל לעסוק בתורה בשקט ושלוה. אמנם הראום משמים שהם אוכלים על שולחן של שתי רגלים, ורמזו להם בזה שלצדיקים שעוסקים בתורה מתוך הדחק - יש יותר שכר, כי מאוד חשוב בשמים הלומד תורה מתוך עוני, כי לפום צערא אגרא, וגם לה יש מהשכר הגדול הזה, כי היא סובלת יחד עמו בזה שהוא מקדיש עצמו רק לתורה, ולכן אמרה לו שיבקש רחמים שיקחו בחזרה את רגל הזהב.
בעי רחמי - ושקלוהו (ביקש רבי חנינא רחמים, ונטלו את רגל הזהב).
תנא: גדול היה נס אחרון, שנטלו ממנו את רגל הזהב - יותר מן הראשון. דגמירי (כי כך מקובלנו מרבותינו): דמיהב יהבי, מישקל - לא שקלי (שנותנין מן השמים. אבל לאחר שנתנו, שוב אין לוקחים בחזרה)  1455 .

 1455.  כתב המהרש"א, שהוא כענין מה שמצינו במסכת שבת (נה א): מעולם לא יצתה מידה טובה מפי הקדוש ברוך הוא - וחזר בו. וכעין זה מצינו במסכת חולין (ס א): אלהא דידן מיהב יהיב, מישקל לא שקל (האלקים שלנו נותן, אבל אינו נוטל חזרה את הטובה שנתן), עיין שם. ובספר בינת יששכר כתב, שכך מצינו במעשה העגל. שאמרו חז"ל שאחר ששיבר משה את הלוחות, אמר לו הקדוש ברוך הוא "יישר כחך ששיברת". ולכאורה קשה, למה לא נטל הקדוש ברוך הוא את הלוחות חזרה, ואז לא היה צריך לעשות לוחות אחרונות? אלא על כרחך, שנותנין מן השמים, אבל לא נוטלין. והיערות דבש מבאר כל העניין באופן זה: באמת בוודאי שגם בתחילה לא נצטערו על כך שלא היה להם ממון כדי להתעדן ולהתענג, אלא משום שאין להם לתת צדקה לעניים. אבל באמת טעו בכך. כי כל זמן שאין להם, ומצטערים על זה, הרי זה כאילו גמלו חסדים באופן הראוי ביותר, כי זו מחשבתם, והקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה למעשה. לעומת זאת, אם יהיה להם, וכי יכולים לדקדק ולצאת ידי חובת כל עני ועני לתת לו כל מחסורו? הרי דבר זה קשה מאד, ועלול לצאת שיצא שכרו בהפסדו ! וזהו שהראו לו שכל הצדיקים אוכלים על שלחן של שלש רגלים, היינו תורה עבודה וגמילות חסדים. אבל הם ממעטים בגמילות חסדים משום שיש להם ממון ואינם נותנים כראוי, ולכן הם יושבים על שלחן של שתי רגלים. כשראה רבי חנינא כך, התנחם על בקשתו, והתפלל שיקחו ממנו אותה רגל של זהב. אבל היות וניתן לו לצורך עניים, היאך יקחו ממנו ויפסידו העניים? לכן היה קשה הנס האחרון. ורק בגלל רוב זכויותיו של רבי חנינא, אכן נענו לו מהשמים. עיין שם מה שכתב עוד. ועיין גם בגאון יעקב.
הגמרא מספרת עוד מעשה ניסים שנעשה ברבי חנינא.
חד בי שמשי (ערב שבת אחד  1456 , בין השמשות) חזייה לברתיה דהוות עציבא (ראה רבי חנינא את בתו שהיא עצובה).

 1456.  כתב רש"י, שכל מקום שאמרו "בי שמשי", הכוונה לערב שבת. אבל כתב, שלא שמע טעם לדבר. ובמסכת שבת (פו ב) כתב רש"י: "לילי שבת קרי בי שמשא בכל דוכתא, מפני שבין השמשות שלו חלוק מכל ימים והוצרך להזכירו בכמה מקומות". והיינו, לכן ליל שבת מכונה בכל מקום "בי שמשי", משום שבין השמשות שלו שונה בדיניו משאר הימים, והוצרכו להזכיר בכמה מקומות את דינו. ובמסכת כתובות (קג א) כתב: "בי שמשי - ערב שבת. ונראה בעיני, לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל, והכל חרידים אליו לגמור מלאכתן עד שלא תחשך, קרו ליה בי שמשי (לכן קוראים לו סתם בין השמשות) ". והמהרש"א כתב, שנקרא ש"בי שמשי" היינו אותו זמן שנכנסת השבת, שהוא בעוד השמש זורחת, כי צריך להוסיף מחול על הקודש. ולכן נקרא אותו זמן "בי שמשי", וכפי שהגמרא אמרה לעיל "שמש בשבת - צדקה לעניים". וכתב, שלכן נקרא יום ששי "ערב שבת", משום שחלק מאותו יום, משעת הכנסת השבת, שבת עצמה היא, כי צריך להוסיף מחול על הקודש. עיין שם.
אמר לה: בתי! למאי עציבת (למה את עצובה)? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, שרציתי לשפוך שמן אל נרות השבת, וסברתי שכלי החומץ הוא כלי השמן, ושפכתי ממנו לתוך הנר, והדלקתי ממנו אור לשבת. והרי ודאי יכבה הנר עוד מעט, שהרי החומץ אינו חומר בעירה  1457 .

 1457.  הבן יהוידע האריך לדקדק במעשה זה. ראשית, הרי עד שהרגיש בה רבי חנינא שהיא עצובה, ועד ששאלה וענתה לו, ודאי עברו כמה רגעים שבהם דלק החומץ, וכבר התחיל הנס, אם כן, למה היתה עדיין עצובה? ועוד, למה האריך לומר "מי שאמר לשמן שידלק וכו'"? ועוד, למה הוצרך הנס להיות גדול כל כך, שנשאר הנר דולק עד מוצאי שבת? וביאר, שבאמת ודאי ראתה מיד שנעשה נס, ולכן היתה עצובה, כי חששה שינכו מזכויותיה. ואמר לה רבי חנינא, שאצלם, מחמת גודל צדקותם, אין הדבר כך, ואין הבדל בין טבע ללא טבע, ולכן אין מנכים מזכויותיהם. עיין שם. אמנם בפשטות אפשר לומר, שסברה שהנר דולק בשמן שהיה ספוג עדיין בפתילה. אבל ודאי שעוד מעט יכבה, כשיכלה ממנה השמן.
אמר לה: בתי! מאי אכפת לך איזה חומר שמת בנר? מי שאמר לשמן וידלוק, דהיינו, הקדוש ברוך הוא, שנתן בשמן את תכונת הבעירה, הוא יאמר אף לחומץ - וידלוק!
תנא: היה הנר דולק והולך. ולא דלק רק בליל שבת, כפי שהיה דולק בדרך כלל, אלא המשיך ודלק כל היום כולו  1458  עד מוצאי שבת, עד שהביאו ממנו אור לצורך הבדלה  1459 .

 1458.  באמת לא היה צריך הנר לדלוק כל היום, אלא רק בלילה, משום שלום בית. אלא המשיך ודלק, כדי לפרסם הנס. וגם, כי הדליקו ממנו נר להבדלה. מהרש"א.   1459.  כתב רש"י, שהדליקו ממנו נר אחר. ולא השתמשו באותו נר עצמו לצורך הבדלה, כי אסור ליהנות ממעשה ניסים.
ועוד מעשה נסים שנעשה לרבי חנינא:
רבי חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי (היו לו עיזים).
אמרו ליה שכניו: קא מפסדן עיזיך (עיזיך מזיקות לשדותינו)!
רבי חנינא, שהקפיד שעיזיו יאכלו רק מן ההפקר, היה בטוח בכך שאינן מזיקות לשדות אחרים, ולכן אמר לשכניו:
אי קא מפסדן - ניכלינהו דובי (אם כדבריכם, שהעיזים מזיקות, שיאכלום דובים).
ואי לא, כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו (אבל אם לא כן הדבר, בערב כל עז ועז תביא בקרניה דוב).
ואכן כך היה. לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו (בערב הביאה כל עז דוב אחוז בקרניה)  1460 .

 1460.  כתב החכמת מנוח, דהיינו שהרגו את הדובים בקרניהם, וגררום בקרניהם עד שהביאום לעיר.
ועוד מעשה ניסים שעשה רבי חנינא:
הוה ליה ההיא שיבבתא דקא בניא ביתא (היתה לו שכנה שבנתה לה בית), אבל בטעות הביאה קורות לתקרה שלא במידה הנכונה, והיו קצרים מדי, ולא מטו כשורי (ולא הגיעו הקורות מכותל לכותל)  1461 .

 1461.  כך היו עושים תקרה באותם ימים: לאחר שהיו מסיימים את בניית ארבע הקירות החיצוניים של הבית, היו מביאים קורות חזקות וארוכות, וסומכים אותן על קירות הבית מלמעלה, מצד לצד, קורה לצד קורה. לאחר מכן היו יוצקים על הקורות טיט דק (הנקרא "מעזיבה") מלמעלה, כדי למנוע חדירת מים.
אתיא לקמיה (באה השכנה לפניו). אמרה ליה: בניאי ביתי ולא קמטו כשוראי (בניתי ביתי, ולא הגיעו הקורות)!
אמר לה רבי חנינא: מה שמך?  1462 

 1462.  הגמרא במסכת ברכות (לד א) אומרת, שכל המבקש רחמים על חבירו, אין צריך להזכיר שמו. כפי שמצינו במשה כשהתפלל על מרים, שאמר "א ל נא רפא נא לה", ולא הזכיר שמה. וכתב המגן אברהם (סימן קי"ט) בשם מהרי"ל, שזהו דווקא כשמתפלל בפני אותו שנצרך לרחמים. אבל שלא בפניו - צריך להזכיר שמו. וראיה לכך מהגמרא לעיל (כג ב), ששאל ר' יצחק בן אלישיב מה שמה, ואמר "תתיפי חנה". וכן מצינו בזוהר (פרשת וישלח): "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, מכאן, מאן דצלי צלותא, דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות. מיד אחי, וכי תימא קריבין אחרנין סתם אחים אקרון, מיד עשו. מאי טעמא - בגין לפרשא מלה כדקא יאות". אמנם קשה מהגמרא כאן, הרי היה זה בפני אותה אשה, ולמה הוצרך לשאול אותה מה שמה, ולבקש ולהתפלל "איכו נימטו כשוריך" ? ותירץ הבן יהוידע, שדוקא גבי מרים, שהתפילה היתה על בריאות גופה, והיתה לפניו, לא הוצרך להזכיר שמה. מה שאין כן כאן, שהתפילה היתה על הכשורי, והכשורי לא היו לפניו, לכן הזכיר שמה. עיין שם. עוד אפשר לומר, שמכל מקום תמיד עדיף להזכיר שמו של הנצרך לרחמים.
אמרה ליה: איכו שמי.
אמר: איכו! נימטו כשוריך (יהי רצון שיתארכו קורותיך, ויגיעו לאורך המתאים)!  1463 

 1463.  הקשה הגבורת ארי, הרי אין ראוי ליהנות ממעשה ניסים, כפי שמצינו לעיל (כד ב) שאמר רב מרי שלא יקנו מאותן חיטים שנעשו במעשה ניסים. וכן גבי מעשה אלעזר איש בירתא, שפירש רש"י שלכן אסר על בתו ליהנות מאותן חיטים, משום שמעשה ניסים הן. וכן לעיל, גבי אותו נר של חומץ שנתחלף בשל שמן, שדלק עד מוצאי שבת, והדליקו ממנו נר הבדלה, ולא הבדילו ממנו, משום שמעשה ניסים הוא ! וכתב לבאר, שמי שנעשה הנס בזכותו ובשבילו, אכן אין ראוי שיהנה ממנו. אבל במעשה של איכו, לא נעשה הנס בזכותה, ולכן מותר היה לה ליהנות ממנו. והבן יהוידע כתב, שלעיל, גבי החיטים והקמח, מדובר בהנאה שנכנסת לגוף. אבל במעשה שלנו, מדובר בהנאה חיצונית. ולא עוד, אלא שהנס נעשה בקורות, שאין נהנים מהן ישירות, אלא מהתקרה המונחת על גבי אותן קורות. עוד כתב, שגבי החול שהפך לקמח לא היה במעשה הנס קידוש השם, שהרי רק רב מרי בכח קדושתו זכה לראות את הנס. אבל כאן היה קידוש השם, שנעשה נס לעיני כל, ובאופן כזה - מותר ליהנות.
תנא: אכן כך היה, שהתארכו הקורות והגיעו לכתלי הבית. ולא עוד, אלא שהאריכו כל כך, עד שיצאו ובלטו מחוץ לכתלי הבית, אמה לכאן, לצד זה של הבית, ואמה לכאן  1464  , לצדו השני של הבית.

 1464.  כתב המהרש"א, שהאריכו כל כך, כדי לפרסם את הנס. שגם מי שלא שמע על אותו נס, כשיראה את הבית, יתמה וישאל למה הקורות כל כך ארוכות, ויספרו לו על הנס. וכך מוכח מהברייתא דלהלן, שפלימו ראה את הבית וכו'. שמשמע שכך באמת היה, שהוא ראה שהבית משונה, שקורותיו בולטות כל כך, ושאל על כך, ואמרו לו שזהו הבית שקירה רבי חנינא בן דוסא בתפילתו.
ויש אומרין: סניפין עשאום. דהיינו, שעל ידי מעשה ניסים נדבקו אל הקורות הקצרות חתיכות עץ קטנות, והאריכום עד הגודל המתאים  1465 .

 1465.  רבינו גרשום כתב, שמלאכים האריכום בחתיכות קורה. ובערוך הביא, שיש מפרשים שכל כך נתארכו, שחתכו מהם ועשו את החתיכות סניפין בין הקורות העליונות לקורות התחתונות. עיין שם שהביא פירוש נוסף.
תניא, פלימו אומר: אני ראיתי את אותו הבית של איכו, והוו קורותיו יוצאות אמה לכאן ואמה לכאן.
ואמרו לי: בית זה שקירה (עשה לו תקרה. כלומר, סייע בהעמדת תקרתו) רבי חנינא בן דוסא בתפלתו (על ידי תפילתו).
עתה חוזרת הגמרא לדון במעשה הקודם, שסופר בו על עיזיו של רבי חנינא בן דוסא. ותמהה: ורבי חנינא בן דוסא, מהיכן הוו ליה עזים? והא אמרנו לעיל שעני הוי (היה), והיה מתפרנס בחרובין מערב שבת לערב שבת!
ועוד תמוה, היאך גידל רבי חנינא עיזים, והרי אמרו חכמים  1466 : אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל!

 1466.  במסכת בבא קמא (עט ב), עיין שם. והטעם משום ישוב ארץ ישראל, כדי שלא ישחיתו את ירק הארץ.
ומבארת הגמרא, שאכן לא היו העיזים שייכות לו, אלא החזיק בהן לצורך אדם אחר, משום מעשה שהיה, וכדלהלן.
אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו של רבי חנינא, והניח שם תרנגולין, ושכחם שם והלך לדרכו.
ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא כשהן מונחות על פתח ביתה.
הכניסה את התרנגולין אל הבית.
הטילו התרנגולים ביצים, ואמר לה רבי חנינא: אל תאכלי מביציהן, שהרי אינן שלנו  1467 .

 1467.  מדובר באופן שהיה בתרנגולים סימן, כדלהלן, ולכן היה עליו לשמור את האבידה עד שיבוא בעליה וידרשנה. שאם לא כן, יכול היה רבי חנינא לקחת את התרנגולים לעצמו, כי מציאה שאין בה סימן, בעליה מתייאש ממנה, שהרי אין לו אפשרות להוכיח שהיא שייכת דווקא לו (כפי שמצינו בפרק אלו מציאות במסכת בבא מציעא).
והרבו התרנגולין ביצים, ובקעו מהן אפרוחים שגדלו והיו לתרנגולין רבים, והיו מצערין אותם  1468  (את רבי חנינא ובני ביתו) בקרקוריהם ובלכלוך הרב שהיו מביאים.

 1468.  כאן מסופר שמכרן רבי חנינא משום שציערוהו. אמנם בנוסף לכך ישנו נדון האם מותר, ואף צריך, למכור את המציאה, אם צריך להאכילה, ומזונותיה מרובין על המלאכה שהיא עושה. או כמו במקרה שלנו, מה הדין אם מזונותיהם של התרנגולים מרובין מערך הביצים שמטילים. ואף במקרה שאין הפסד, ישנו נדון איזה פרק זמן מחוייב המוצא לשמור את המציאה, ולא למכרה. עיין במסכת בבא מציעא (כח ב).
ולכן מכרן רבי חנינא, וקנה בדמיהן עזים  1469 .

 1469.  הקשו המפרשים, וכי משום שהיו התרנגולים מצערים אותו, היה מותר לו לעבור על דברי חכמים, ולגדל בהמה דקה בארץ ישראל? ועוד, הרי יכול היה לקנות בדמי התרנגולים דברים אחרים ! והגבורת ארי מביא, שמצא כתוב בשם התוספות (אין זה בתוספות לפנינו): "הוו ליה הני עיזי. אמרו הגאונים: מציאה היה, ולא נודע לבעלים, והוה ליה שומר אבידה. והטעם שאמרו כן, משום דאמרינן לעיל: די לו בקב חרובין. אלמא דלא היה לו מידי". משמע שלא גרסו כאן בגמרא את השאלה: מהיכן היו לו עיזים. והיה אפשר לומר, שהיות וכך, שהוא מצא את העיזים עצמם, היה מותר לו לגדלם, כי במקום השבת אבידה - לא גזרו רבנן. וכן כתב המהרש"א, שרבי חנינא מצא את העיזים עצמם. אבל כתב הגבורת ארי שאין זה נראה, כי אין כח המוצא יפה מכח הבעלים עצמם. ולכן כתב, שנראה שרבי חנינא גידל את העיזים במדבר או ביער, שבאופן זה מותר (כפי שמצינו במסכת בבא קמא פב ב). וכן כתב היעב"ץ, עיין שם. והרי"ף מתרץ, כי מה שאין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - היינו כדי לגדל ולדות. אבל כאן, שקנה עיזים שכבר גודלו ביד אחרים, ובדעתו היה לעשות חסד עם הבעלים, לא חשש. וכשם שהיות וקנה אותם כדי לעשות חסד, היה בטוח שאינן מזיקות לאחרים (ולכן התנה עם שכניו מה שהתנה), כך היה בטוח שלא יפסידו זרעים של אחרים, ואין כל חשש להחזיקם. עיין שם.
פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין ליד ביתו של רבי חנינא, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי לפני זמן רב.
שמע רבי חנינא את דבריו.
אמר לו לאותו אדם: יש לך בהן, באותן תרנגולין, סימן? אמר לו: הן. אכן, יש לי בהן סימן.
נתן לו לרבי חנינא סימן בתרנגולין, ונטל את העיזין שקנה רבי חנינא בדמיהן.
ואותן עיזים שקנה רבי חנינא בדמי התרנגולים שמצא, והחזיקן ברשותו זמן מה, הן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו (הן אותן עיזים שהביאו דובים בקרניהן).
הגמרא מספרת מעשה נוסף שעוסק במה שאירע מחמת עניותם של חכמי ישראל.
רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא (היה דחוק בפרנסתו מאוד).
עבד מלתא (הקיז דם), ולמרות שנחלש מחמת ההקזה, והיה עליו לאכול סעודה מלאה, לא הוה ליה מידי למטעם (מרוב עניותו לא היה לו דבר לאכול).
הדבר היחיד שמצא לאכול, היה חתיכת שום.
שקל ברא דתומא (נטל רבי אלעזר צלע שום), ושדייה בפומיה (והניחו בפיו, ואכלו).
חלש לביה - ונים (התעלף מרוב חולשה - ונרדם).
אזול רבנן לשיולי ביה (באו החכמים לבקרו).
חזיוהו דקא בכי וחייך (ראו אותו החכמים בשנתו, שהוא בוכה ולאחר מכן צוחק), ונפק צוציתא דנורא מאפותיה (ויוצא ניצוץ אש ממצחו).
כי אתער (כאשר התעורר משנתו לבסוף), אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת (למה בכית וצחקת בשנתך)?
אמר להו: דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא (כי היה הקדוש ברוך הוא יושב עמי)  1470 .

 1470.  אף שנאמר "כי לא יראני האדם וחי", כבר תירצה הגמרא במסכת יבמות (מט ב), שזהו דווקא באספקלריא המאירה. עיין שם.
ואמרי ליה (ואמרתי לו): עד מתי אצטער בהאי עלמא (עד מתי אצטער בעניות בעולם הזה)?
ואמר לי הקדוש ברוך הוא: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא (האם נוח לך שאהפוך את העולם מתחילתו)  1471 , אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני (שאז אולי תיוולד בשעה ובמזל של מזון בריוח)?!  1472 

 1471.  כתב היד יוסף (בשם ספר הברית), שודאי שאין הכוונה כפשוטו, שהרי לא יתכן שהקדוש ברוך הוא, שופט כל הארץ, יחריב את כל העולם בשביל צדיק אחד. אלא הכוונה על גופו של רבי אלעזר עצמו, שהוא העולם שלו. והכוונה היא שהוא עצמו ימות. וכעין זה כתב המהרש"א, שהכוונה על רבי אלעזר עצמו, שיהפוך הקב"ה את עולמו, ויבראנו שנית. וכתב, שאולי כוונו כאן על גלגול הנשמות. ועיין גם ביעב"ץ.   1472.  כפי שהגמרא אומרת במסכת מועד קטן (כח א): חיי בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. אמנם אפשר לבטל את המזל, אבל אז מנכין לאדם מזכויותיו. ועל זה אמר לו הקב"ה: בשכר זה שאמרת שאינך רוצה שיינטל משכרך, יינתן לך שכר שלם בעולם הבא.
אמרי לקמיה (אמרתי לפני הקדוש ברוך הוא): כולי האי, כל כך הרבה עשית בעולמך, ועדיין אתה אומר רק שאפשר, שספק הוא, שמא איוולד במזל של מזון?  1473 

 1473.  נראה שרבינו חננאל גרס: "אמרי קמיה, כולי האי ואולי - לא בעינא". והיינו, שאמר רבי אלעזר בן פדת, שאם זה רק ספק שמא יוולד בשעה של מזונות, אינו רוצה שיברא מחדש. עיין שם.
אמרי ליה (אמרתי ושאלתי לפניו): דחיי טפי (האם השנים שחייתי כבר - מרובות על השנים שאחיה, כלומר, האם עברתי כבר את רוב ימי חיי), או שמא דחיינא (השנים שאחיה מכאן ואילך - מרובות על השנים שחייתי כבר)?
אמר לי הקדוש ברוך הוא: דחיית (החיים שחיית כבר, מרובות על החיים שתחיה מכאן ולהלן).
אמרי לקמיה (אמרתי לו): אם כן, שנותרו לי מעט שנים, לא בעינא (אינני רוצה שתחריב את העולם ותבראהו מחדש לצורך אותן מעט שנים)  1474 .

 1474.  מביאים בשם מהר"ם מלובלין לבאר, שודאי שרבי אלעזר בן פדת לא היה חושש על הפרנסה, אלא שהיה ירא שלא יחטא מחמת עניו, כי אמרו חז"ל (עירובין מא ב): שלשה דברים מעבירים את האדם על דעת קונו, ואחד מהם הוא עניות. אבל כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא, שוב לא יחטא. וזה מה שאמר רבי אלעזר, כיון שמובטח לי שלא אחטא - "לא בעינא". כלומר, לא איכפת לי מהעניות. ועיין באהבת איתן שכתב כעין זה.
אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא (בשכר שאמרת כך, שאינך רוצה שאחריב את העולם), יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון  1475  , דכיין כפרת ודיגלת, דמענגת בהו (אתן לך לעולם הבא שלש עשרה  1476  נהרות שמן אפרסמון  1477 , טהורים כנהרות פרת וחדקל, שתתענג בהן).

 1475.  כתב הבן יהוידע: "דבר זה הוא עמוק, והוא ענין אורות העליונים חצובים ונמשכים מן י"ג מכילן דרחמי, שאין שכל האנושי יוכל לצייר בדעתו עונג המגיע מהם איך הוא".   1476.  כתב הרש"ש, שהגמרא נוקטת הרבה פעמים מספר זה, י"ג, לגוזמא. ובאמת אין הכוונה דווקא לי"ג. אמנם במהרש"א כתב רמז למספרים אלו, עיין שם.   1477.  דימה תענוגי עולם הבא לאפרסמון, שהוא דבר ריחני. כי הריח הוא הדבר הקרוב ביותר לתענוג הרוחני. מהרש"א, עיין שם. וכן הביא העץ יוסף בשם בעל דרך אמונה.
וזהו שבכה רבי אלעזר בשנתו, על שהודיעו הקדוש ברוך הוא שנותרו לו מעט שנים. וצחק ושמח על כך שבישרו הקדוש ברוך הוא על אותן שלש עשרה נהרות אפרסמון.
אמרי לקמיה (אמרתי לפניו): האי, ותו לא (רק זה תתן לי, ולא יותר)?
אמר לי: ואם אתן לך יותר, לחברך מאי יהיבנא (לחבריך, החכמים האחרים, מה אתן)?
אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא (וכי אני מבקש את הבקשה מבשר ודם, שהוא מוגבל באפשרויות הנתינה שלו)? והרי אני מבקש ממי שהכל שלו, ובידו לתת גם לי וגם לחברי!  1478 

 1478.  כך הוא ביאור דברי הגמרא בפשטות, שרבי אלעזר אמר דברים אלו בתמיהה. אבל המהרש"א מבאר, ששאלו הקב"ה, וכי אתן לך מהשכר המוכן לחבריך? ואמר לו רבי אלעזר, איני מבקש משכרם, שהרי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כמלא נימה. אלא מבקש אני מגברא דלית ליה. כלומר, מי שאין לו זכות לתת לו חלק בעולם הבא, שתתן לי את חלקו. וכפי שהגמרא אומרת במסכת חגיגה, שהצדיק נוטל את חלקו של הרשע בגן עדן, והרשע נוטל את חלקו של הצדיק בגיהנם.
מחיין באסקוטלא אפותאי (היכני הקדוש ברוך  1479  הוא על מצחי על ידי הכאת אצבע באצבע  1480 ), ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך, גירי (הכיתי בך בחיצים)!  1481 

 1479.  כך משמע בפשטות. אמנם רבינו חננאל כתב, שהכהו מלאך על מצחו.   1480.  כך פירש רש"י. והמוסיף בערוך כתב, ש"אקוסטלא" בלשון יווני היינו שבט ורצועה. וגם נקראו כן ראשי הפרקים שביד.   1481.  כך פירש רש"י. וכתב: לחדווה בעלמא אמר כן. ובערוך כתב: "גרי בך גירי". כך שונה הגאון. ופירש, ברכה היא, וכך אמר לו: לעתיד לבוא גרים עתידים שיגורו איתך. כפי שנאמר "יגורו בך נדחי".
וזהו שיצא ניצוץ של אש ממצחו בתוך שנתו, מחמת הכאתו של הקדוש ברוך הוא  1482 .

 1482.  בהגהות על הערוך הביא מספר אוצר הגאונים (תשובות, סימן ס"ט) שכך אמר הגאון: כיון שנודע כי חלום ראה ר' אלעזר, אין לנו להקשות על דברי חלומות, ואין מתפרשים כפשוטם. אלא תורף הדבר להודיעו כי קשין למאוד מזונותיו, כדרך שהפיכת עולם קשה. ומשל האמור: אם יעלה חמור בסולם - תמצא דעת בכסילים. אם יתלבן השק - תאהב כלה את חמותה. כלומר, לא יהא זה, כדרך שלא יהא זה.
עתה חוזרת הגמרא לענין תענית גשמים, ומביאה מעשה נוסף בענין זה.
רבי חמא בר חנינא גזר תעניתא כדי שירדו גשמים - ולא אתא מיטרא (ולא ירדו גשמים).
אמרו ליה: והא (והרי) רבי יהושע בן לוי גזר תעניתא - ואתי מיטרא (ובא גשם)!
אמר להו: הא אנא, הא בר ליואי (הרי אני, והרי רבי יהושע בן לוי). כלומר, אי אפשר להשוות בינינו. הוא עדיף ממני, ולכן נענה בתפילתו  1483 .

 1483.  כך פירש רש"י. והמהרש"א ביאר כך את מהלך הגמרא: בתחילה גזר רבי חמא תענית, והיו היחידים מתענים, ולא בא מטר. אמרו לו אותם היחידים, הרי רבי יהושע בן לוי גזר תענית עם היחידים - ונענה ! אמר להם: הא אנא, והא בר לואי. כלומר, יתכן שאני והוא שקולים, אבל היחידים שלנו - אינם כיחידים שהיו עמו. אמרו לו היחידים, אם כן, נכוון דעתינו עם הציבור בתעניות האחרונות, ואז יתכן שיבוא מטר. ואכן עשו כך, אבל עדיין לא בא מטר. אמר רבי חמא ליחידים, אם כן, נראה שעצירת הגשמים היא בגלל הציבור. האם אתם רוצים שיבוא הגשם בשבילנו, בשביל היחידים ותלמידי החכמים, על דרך הכתוב "ותגזר אמר ויקם לך"? ואמרו לו: הן. ואז אמר דרך גזירה "רקיע רקיע כסי פניך". אמנם עדיין לא השגיחו בגזירה זו, עד שגער בהם ואמר "כמה עזין פני רקיע". עיין שם.
אמרו ליה: דניתי וניכוין דעתין, אפשר דתברי ציבורא לבייהו דאתי מיטרא (נבוא ונכוון דעתינו בתפילה, שמא ישבר ליבם של הציבור, ויבוא מטר).
בעון רחמי - ולא אתי מיטרא (בקשו רחמים - ולא בא מטר).
אמר להו לציבור: ניחא לכו שיבא מטר בשבילנו (האם נוח לכם, ומסכימים אתם לדעה אחת, שיבוא מטר בשבילנו)?  1484 

 1484.  צריך להבין, איזו שאלה היא זו, האם אתם רוצים שירדו גשמים? הרי בשביל זה כינסום, כדי שיתפללו על הגשמים ! וביאר הבן יהוידע, שאם המטר יורד בשביל תשובה שישראל עושים, יהיו הגשמים גשמי רצון. אבל אם יורדים בגלל שצדיק גזר, אזי לא יהיו גשמי רצון. וזו היתה גדולתו של חוני המעגל, שאף שירדו הגשמים בגזירתו - היו גשמי רצון. לכן, בתחילה גזרו תענית על הציבור, כדי שיעשו תשובה, וירדו גשמי רצון. אבל כשראו שלא נענו, אמרו להם לציבור: רצונכם שירד המטר בשבילנו, כלומר, בשביל גזרתינו, או שתרצו שנגזור שוב תענית אחרת, ותעשו תשובה, וירדו בשבילכם גשמי רצון? והשיבו הציבור: הן. תורידו את הגשמים בשביל גזירתכם, ואין אנו רוצים להמתין לתענית אחרת. ועיין ביעב"ץ.
אמרו ליה: הן.
אמר רבי חמא בר חנינא: רקיע רקיע, כסי פניך בעננים, וירד מטר!
לא איכסי (לא נתכסו פני הרקיע בעננים).
אמר רבי חמא: כמה עזין (חצופים) פני רקיע, שאינם מתכסין בעננים למרות שהציבור התפללו על כך!
לאחר שאמר רבי חמא דברים אלה, איכסי בעיבא (נתכסו פני הרקיע בעננים), ואתא מיטרא (וירד מטר).
ממשיכה הגמרא ומספרת:
לוי גזר תעניתא, ולא אתא מיטרא.
אמר לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם! עלית וישבת במרום, ואין אתה מרחם על בניך!  1485 

 1485.  רבינו חננאל כתב, שאמר: רבון העולמים, אינך משגיח בצער בניך ומרחם עליהם. כלומר, ראויים הם להתרחם - ואינך מרחם. ומשום שהטיח דברים כלפי מעלה - נעשה צולע.
על ידי אותם דברים שאמר לוי כלפי הקדוש ברוך הוא - אירעו שני דברים:
אתא מיטרא (בא מטר),
וגם איטלע (נעשה לוי צולע), שנענש על הדברים שהטיח כלפי מעלה.
אמר רבי אלעזר: לעולם אל יטיח  1486  אדם דברים כלפי מעלה. שהרי אדם גדול  1487  הטיח דברים כלפי מעלה - ואיטלע (ונעשה צולע).

 1486.  הטחת דברים - היינו אמירתם בדרך נצחון וחוזק. "יטיח" - לשון זריקה הוא.   1487.  ממעשה זה גופא מוכח שהיה אדם גדול, שהרי סוף סוף נענה בתפילתו, וירדו גשמים. מהרש"א, עיין שם.
ומנו (ומיהו אותו אדם) - לוי, כפי שסופר לעיל.
ותמהה הגמרא: והא גרמא ליה (וכי דבר זה גרם לו) לכך שנעשה צולע?
והא לוי אחוי קידה קמיה דרבי (החוה קידה לפני רבי  1488 . קידה היינו שנועץ גודליו בקרקע, ושׁוֹחֶה עד שפניו מגיעות אל הרצפה) - ואיטלע (ועל ידי כך נעשה צולע  1489 )!

 1488.  כתב רש"י במסכת סוכה (נג ב), שעשה לוי כך בפני רבי, משום שהיו מכבדים את רבי לשמחו, לפי שההי דואג תמיד בצרת ישראל ובחליו. עיין שם.   1489.  רש"י במסכת מגילה (כב ב) מפרש, שמתוך שאינו יכול להשען על אגודליו, ואין ידיו מסייעות אותו כאשר צריך להזדקף מהקידה, צריך להתאמץ במתניו, ומתוך כך נעשה צולע בירכו. עיין שם.
הרי לנו, שנעשה צולע משום שהחוה קידה! ואמרינן: הא והא, שני הדברים, גם המעשה שהחוה קידה, וגם המעשה שהטיח דברים כלפי מעלה, גרמא ליה (גרמו לו) שנעשה צולע.
והיינו, שהחטא שחטא, שהטיח דברים כלפי מעלה, גרם לו שנעשה צולע על ידי הקידה. שלולא החטא, לא היה ניזוק על ידי הקידה  1490 .

 1490.  הריטב"א במסכת מגילה (כב ב) מבאר, שמי שאינו בקי היאך לעשות קידה, אזי כאשר מנסה להזדקף מקידתו, מאמץ הוא את מתניו, ונתקע לו כף הירך. ולוי היה בקי בכך, אלא משום שהטיח דברים כלפי מעלה, ניזוק בשעת הסכנה. החשק שלמה מבאר, שאילו היה הדבר רק משום שהחוה קידה, היה יכול להתרפא. אבל עתה, שהטיח דברים כלפי מעלה, גרם לעצמו שישאר פיסח.
רבי חייא בר לולייני שמעינהו להנך ענני דקאמרי  1491  (שמע את העננים כשהם אומרים זה לזה): ניתו וניתבי מיא בעמון ומואב (בואו וניתן מים בעמון ומואב).

 1491.  כתב הרשב"א, שודאי שלא דברו העננים, אלא שכאשר נוקטים כלפי הקב"ה לשון אמירה שמיעה וראיה, הוא לשון מושאל להשגחת וידיעת ורצון הבורא. וכן כאן, ראה את העננים, וידע שהרוח מוליכה אותם להמטיר על עמון ומואב, והרי זה כאילו שמע מהם שהולכים לעשות כך. וכעין זה כתב הבן יהוידע, שודאי שאין הכוונה שהעננים עצמם אמרו, שהרי אין העננים מדברים, אלא הכוונה למלאך הממונה עליהם בשמים. וכן כתב המהרש"א.
אמר רבי חייא לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם, כשנתת תורה לעמך ישראל, חזרת על כל אומות העולם - ולא קיבלוה  1492  , ועכשיו אתה נותן להם לאומות העולם מטר?

 1492.  כפי שמצינו בדברי חז"ל במקומות רבים. וזה לשון הספרי (דברים פסקא שמ"ג): כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות, תחילה הלך אצל בני עשו. אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא ! והידים ידי עשו, ועל חרבך תחיה ! הלך אצל בני עמון ומואב אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה ? אמר להם: לא תנאף. אמרו לו: כל עצמה של ערוה - להם היא, שנאמר: ותהרין שתי בנות לוט מאביהן ! הלך אצל בני ישמעאל וכו'.
שדו הכא (שישליכו העננים מימיהם כאן, במקומנו)!
ואכן כך עשו העננים, שדיוה אדוכתיהו (הורידו את מימיהם במקומו של רבי חייא).
דרש רבי חייא בר לולייני: מאי דכתיב, מהו ביאור הפסוק: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"?
אם נאמר שהצדיק יפרח כעץ תמר, למה נאמר בהמשך הפסוק שישגה כעץ ארז?
ואם נאמר שהצדיק דומה לארז, למה נאמר שדומה תמר?
למה דימתה התורה את הצדיק גם לתמר וגם לארז?
אלא, שאילו נאמר רק שהצדיק דומה תמר ולא נאמר הדמיון לארז, הייתי אומר כך:

דרשני המקוצר[עריכה]