אין עונשין בשבת: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת ערך מהספר האנציקלופדיה התורנית המרוכזת) |
אין תקציר עריכה |
||
| (3 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
אין מבצעים מיתת בית דין או עונש מלקות ביום השבת. | אין מבצעים [[מיתת בית דין]] או עונש [[מלקות]] ביום ה[[שבת]]. התורה הזהירה במצות "לא תעשה" מיוחדת שלא לענוש את חייבי מיתות בית דין ואת חייבי המלקות בשבת, באומרה: "לא תבערו [[אש]] בכל מושבותיכם ביום השבת", והוכיחו בגמרא, כי הוראת "מושבות" האמור במקרא זה, היא מושב בית דין, וכוונת המקרא לאסור הבערת אש המיוחדת לבית דין - היא אש המובערת לשם התכת העופרת בה מבצעים את פסק דינם של החייבים מיתת שריפה.וקיבלו חכמים, כי אין כוונת התורה לאסור בזה מיתת שריפה בלבד, אלא כוונתה לאסור את ביצוען של כל מיתות בית דין וכן ביצוע עונש מלקות, ולא נקטה התורה איסור מיתת שריפה, אלא לדוגמא.והטעם שהוצרכה התורה לאיסור מיוחד, על אף שיש בכל עונשי בית דין או איסור [[מלאכה]] או חשש מלאכה?<ref>. בעונש מיתה יש "נטילת נשמה" שהיא אחת מל"ט מלאכות: "שוחט"; ובעונש מלקות יש חשש לחבלה עם הוצאת דם, והיא תולדת "שוחט".</ref> ביארו בגמרא, כי אלמלא אזהרה מיוחדת זו, היינו מתירים לענוש את החייבים, כי היינו לומדים "קל וחומר" מעבודת הקרבנות שהותרה בשבת, אף שגם בה יש מלאכת "שוחט"<ref>. וזהו לימוד ה"[[קל וחומר]]": למדנו שמצות ביצוע פסק דין דוחה את עבודת בית המקדש שכן אמרה התורה: "מעם מזבחי תקחנו למות", וכוונת המקרא, שאפילו אם היה מחוייב המיתה כהן העובד עבודת בית המקדש ואין אחר לעבוד במקומו, תידחה עבודת המזבח ויוצא זה להורג. מאידך מצאנו, כי עבודת בית המקדש דוחה את השבת שכן ציותה התורה לשחוט את התמידים ואת מוסף השבת בשבת. לפי האמור ניתן להסיק: אם שבת נדחית מפני עבודת בית המקדש, קל וחומר שתידחה מפני עונש מוות שדוחה אפילו את עבודת בית המקדש.</ref>. לכך באה אזהרה זו ללמדנו שלגבי עונשי בית דין, אף על פי שמצוה הם, איסור המלאכה בתוקפו עומד. | ||
==הערות שוליים== | |||
<references /> | |||
[[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] | |||
[[קטגוריה:שבת]] | |||
[[קטגוריה: | |||
גרסה אחרונה מ־14:25, 23 ביוני 2010
|
|
אין מבצעים מיתת בית דין או עונש מלקות ביום השבת. התורה הזהירה במצות "לא תעשה" מיוחדת שלא לענוש את חייבי מיתות בית דין ואת חייבי המלקות בשבת, באומרה: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", והוכיחו בגמרא, כי הוראת "מושבות" האמור במקרא זה, היא מושב בית דין, וכוונת המקרא לאסור הבערת אש המיוחדת לבית דין - היא אש המובערת לשם התכת העופרת בה מבצעים את פסק דינם של החייבים מיתת שריפה.וקיבלו חכמים, כי אין כוונת התורה לאסור בזה מיתת שריפה בלבד, אלא כוונתה לאסור את ביצוען של כל מיתות בית דין וכן ביצוע עונש מלקות, ולא נקטה התורה איסור מיתת שריפה, אלא לדוגמא.והטעם שהוצרכה התורה לאיסור מיוחד, על אף שיש בכל עונשי בית דין או איסור מלאכה או חשש מלאכה?[1] ביארו בגמרא, כי אלמלא אזהרה מיוחדת זו, היינו מתירים לענוש את החייבים, כי היינו לומדים "קל וחומר" מעבודת הקרבנות שהותרה בשבת, אף שגם בה יש מלאכת "שוחט"[2]. לכך באה אזהרה זו ללמדנו שלגבי עונשי בית דין, אף על פי שמצוה הם, איסור המלאכה בתוקפו עומד.
הערות שוליים[עריכה]
- ↑ . בעונש מיתה יש "נטילת נשמה" שהיא אחת מל"ט מלאכות: "שוחט"; ובעונש מלקות יש חשש לחבלה עם הוצאת דם, והיא תולדת "שוחט".
- ↑ . וזהו לימוד ה"קל וחומר": למדנו שמצות ביצוע פסק דין דוחה את עבודת בית המקדש שכן אמרה התורה: "מעם מזבחי תקחנו למות", וכוונת המקרא, שאפילו אם היה מחוייב המיתה כהן העובד עבודת בית המקדש ואין אחר לעבוד במקומו, תידחה עבודת המזבח ויוצא זה להורג. מאידך מצאנו, כי עבודת בית המקדש דוחה את השבת שכן ציותה התורה לשחוט את התמידים ואת מוסף השבת בשבת. לפי האמור ניתן להסיק: אם שבת נדחית מפני עבודת בית המקדש, קל וחומר שתידחה מפני עונש מוות שדוחה אפילו את עבודת בית המקדש.