פרשני:בבלי:תענית ה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ה ב

חברותא[עריכה]

"שתים רעות", היינו עבירה אחת - שהיא  שקולה כשתים  219 .

 219.  הבן יהוידע מבאר, שהכוונה היא שהעובד עבודה זרה עובר על שתי דברות מעשרת הדברות: "אנכי", ו"לא יהיה לך". ומה שהגמרא מביאה להלן את הפסוק "כי שתים רעות עשה עמי", זהו ביאור נוסף לאותה מימרא.
ומאי ניהו (ומהי אותה עבירה)? - עבודה זרה.
ומנין לנו דבר זה, שעבירה זו שקולה כשתים?
דכתיב: "כי שתים רעות עשה עמי: אתי עזבו מקור מים חיים, לחצב להם בארות בארות נשברים"  220 . וכתיב בהו (וכתוב בהם), בעם ישראל: "כי עברו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד וגו' ההימיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"  221 .

 220.  הפירוש הפשוט של הפסוק: אם המירו יראתם בכיוצא בה, יש כאן רעה אחת. ועכשיו שאותי עזבו, שאני מקור מים חיים, ללכת אחרי העכו"ם, שהם כבורות של מים מכונסין, ונשברים ונסדקים, ומימיהם נבלעים בסדקין, הרי שתים רעות. רש"י על הפסוק (ירמיה ב יג).   221.  הפירוש הפשוט של הפסוק: האם המיר גוי את אלהיו, למרות שהם אינם אלהים באמת? ואילו עמי המיר את כבודו, האלקים אשר היה נכבד בו, בעבודה זרה שאין בה תועלת. רש"י שם.
וזהו "כי שתים רעות עשה עמי", שהרעו יותר משתי אומות אלו: כתיים וקדריים. שאומות אלו, אף שיראתם (העבודה זרה שהם עובדים לה) פחותה ונפסדה, לא המירוה ולא החליפוה באחרת. ועמי - המיר כבודו, את אלוקיו, אלוקים חיים, באלוה אחר, שאינו מועיל.
והיינו שאמרנו לעיל שעבודה זרה שקולה כשתים, כי העובד עבודה זרה עושה שני מעשים רעים: עוזב מקור מים חיים, והולך לחצוב בורות נשברים  222 .

 222.  כך ביאר המהרש"א, עיין שם.
תנא (שנינו בברייתא): הכותיים  223  עובדים לאש. והקדריים עובדין למים  224 . ואף על פי שיודעים הכותיים שהמים מכבין את האש, ואם כן, הרי כחם של המים גדול יותר, בכל זאת לא המירו את אלהיהם, שהיא האש, שהיו רגילים לעבדה מאז ומתמיד.

 223.  הרש"ש גורס "כתיים", שהרי לא עסקנו כלל בכותים. ופשוט הוא. וכן כתב הפורת יוסף.   224.  בהגהות הב"ח כתב שמלשון רש"י משמע שגרס להיפך: כותיים עובדים למים וקדריים עובדים לאש. וכן הוא בילקוט.
ואילו עמי, עם ישראל, המיר את כבודו, דהיינו, את אלקיו, בלוא יועיל (באלוה שאינו מועיל).
ואמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב: "ויהי כאשר זקן שמואל וישם את בניו שפטים לישראל וגו'"? ומי סיב שמואל כולי האי (וכי שמואל היה זקן כל כך)? והא בר חמישים ושתים הוה  225  (והרי בן חמישים ושתים היה)  226  כשמת, ואין זה נחשב שהגיע לימי זקנה. ואם מת בגיל שאינו זקנה, יוצא שלא היה שמואל במצב זקנה בחייו כלל!  227 

 225.  באברבנאל על ספר שמואל (א ח) כתב ששמואל חי שבעים שנה או יותר, והאריך לדחות את הראיות המכריחות שחי נ"ב שנה. אבל בעיון יעקב כתב, שאין לזוז מקבלת חז"ל כסתמא דהש"ס שלנו, שחי רק נ"ב שנים.   226.  כתב רש"י, שהראיה לכך ממה שנאמר בספר שמואל: "וחנה לא עלתה, כי אמרה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם". ועתה, הזמן שהתינוק נגמל - כ"ד חודש. ומה שאמרה "עד עולם", עולמו של לוי - חמישים שנה. שנאמר "ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה. ובגבורת ארי תמה על דבריו, כי אכן מצינו חשבון זה בירושלמי (ברכות פרק ד'). אבל על כרחך שהגמרא שלנו אינה סוברת כך, כי כך מצינו בירושלמי: "אמר רבי לוי: בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור. חנה, על ידי שריבתה בתפלה, קצרה בימיו של שמואל. שאמרה וישב שם עד עולם, והא אין עולם של לוים - אלא חמשים שנה. שנאמר: ומבן חמשים. אמר ר' יוסי בן רבי בון שתים שגמלתו וכו'". יוצא לפי דברי הירושלמי, שכבר בתחילת לידתו נגזר עליו שיחיה רק חמישים ושתים שנה. ואילו הגמרא שלנו אומרת, שהסיבה שמת בגיל כזה היא משום שהגיע זמנו של שאול ! ועיין בתוספות שהביאו חשבון אחר. וכן הוא ברש"י במסכת תמורה (טו ב).   227.  במסכת גיטין (כח א) מצינו, שבן שמונים שנה - הרי זה זקן. ובמסכת אבות (פרק ה' משנה ב') איתא: בן ששים לזקנה.
דאמר מר: אדם שמת בגיל חמישים ושתים שנה, אין זה נחשב מיתת כרת  228   229 , אלא - זהו מיתתו של שמואל הרמתי, שאף הוא מת בגיל זה!

 228.  ישנן עבירות שהעונש עליהן הוא "כרת". והיינו, שהאדם מת בקיצור ימים. ועיין במסכת מועד קטן (כח א). ועיין עוד ברש"י במסכת כתובות (ל ב, ד"ה זר. וכן בעוד מקומות), שכתב, שבמיתת כרת הוא וזרעו נכרתים. ועיין בתוספות במסכת יבמות (ב א, ד"ה אשת אחיו), שהאריכו לבאר ענין כרת ומיתה בידי שמים, והחילוק ביניהם. ועיין עוד בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג') שביאר ענין זה, ובספר העיקרים מאמר רביעי (פרק מא).   229.  רש"י כתב: "במועד קטן: זו מיתתו של שמואל הרמתי, ולא כרת היא" (אמנם בהגהות הב"ח גרס: "זו מיתתו של שמואל הרמתי כרת היא". עיין שם). וכך מצינו במסכת מועד קטן (כח א): מת פתאום - זו היא מיתה חטופה וכו'. מת בחמשים שנה - זו היא מיתת כרת (אגב, בפירושי סידור התפילה להרוקח (בסדר וידוי) כתב, שישנו רמז לכך מהפסוק "וזרע רשעים נכרת". "נכרת" נוטריקון נ' כרת). חמשים ושתים שנה - זו היא מיתתו של שמואל הרמתי וכו' ששים - זו היא מיתה בידי שמים. ואומר שם רבה בגמרא שמחמישים ועד שישים - כרת היא. ומה שלא נזכר דבר זה בברייתא, היינו משום כבודו של שמואל הרמתי, שמת בן חמישים ושתים. ובגבורת ארי כבר תמה על דברי רש"י כאן, שכתב, שאין זו מיתת כרת. ועיין שם מה שהקשה עוד.
אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: אכן לא הגיע שמואל לגיל זקנה בחייו, אבל זקנה קפצה עליו  230 , שהלבין שערו שלא בזמנו, והיה נראה כאילו הוא זקן.

 230.  בגבורת ארי תמה, הרי מקרא זה "ויהי כאשר זקן שמואל" כתוב לפני שאמר הקדוש ברוך הוא "ניחמתי כי המלכתי את שאול", ואף לפני שבאו ישראל וביקשו להם מלך. וסדר המקראות הוא, שכאשר זקן שמואל מילאו בניו את מקומו, והם לא הלכו בדרכיו, ולכן באו ישראל ושאלו להם מלך. ואילו לא זקן שמואל, לא היו קורים כל המאורעות הללו. ואילו כאן בגמרא כתוב שסדר הדברים הוא הפוך: שבגלל שהקב"ה רצה להמליך את דוד במקום שאול - נעשה שמואל זקן ! וכתב השפת אמת, שכוונת הגמרא שאמר הקב"ה דאי לימות כי זוטר מרנני אבתריה היא, שודאי שיש צדיקים שאין להם לחיות רק כך וכך, וכך נגזר עליהם מתחילה, שימותו בני חמישים ושישים. אלא שמתוך שימות בנערות, יהיה נראה כמיתה פתאומית. אבל כאשר נראים בו סימני זיקנה, מבינים כולם שכלו שנותיו. ולפי זה יתכן שכבר מתחילת שנותיו של שמואל נשתנה סדרו להיות מזקין והולך במהירות, רק שהגמרא מפרשת שהטעם לכך היה משום שהגיע זמן מלכותו של דוד וכו'. והרי"ף כתב, שאמר "ויהי כי זקן שמואל", היינו שהרגיש בעצמו חולשה כאיש זקן, שלא היה יכול עוד לסבב את כל הארצות לעשות משפט כמנהגו, ולכן שם את בניו לשפוט. ואחר כך, כשנמלך הקב"ה ממלכות שאול, קפצה על שמואל זקנה, והלבין שערו.
דכתיב שאמר הקדוש ברוך הוא לשמואל, אחרי מעשה עמלק  231 : "נחמתי כי המלכתי את שאול". כלומר, שרצה הקדוש ברוך הוא לסלק את שאול מהמלכות, ולהמליך אחר תחתיו.

 231.  המעשה היה, שהקדוש ברוך הוא ציוה על המלך שאול להשמיד את עמלק. ואכן הלכו שאול והעם ונצחו את העמלקים. אבל חמלו על אגג מלך עמלק, ועל הנשים ועל מיטב הצאן, ולא השמידום. ועל עוון זה שהיה ביד שאול, נפסקה ממנו המלכות, וניתנה לדוד המלך.
שמואל לא רצה שדבר זה יארע בחייו, שיתבטל המינוי שהוא עצמו מינה בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, ולכן אמר לפניו (לפני הקדוש ברוך הוא): רבונו של עולם! שקלתני כמשה ואהרון (אמרת שאני שקול וחשוב כמו משה ואהרן), דכתיב: "משה ואהרן בכהניו - ושמואל בקראי שמו"  232 . הרי שהשוה הקדוש ברוך הוא את משה ואהרן - לשמואל.

 232.  מקשים, הרי פסוק זה - דוד המלך אמרו בספר תהלים, אחרי זמנו של שמואל ! ותירץ הבן יהוידע, שבאמת שמואל אמר רק את המלים "שקלתני כמשה ואהרן", וזה משום שידע ברוח הקדש שהוא שקול בישיבה של מעלה כמשה ואהרן. והגמרא מביאה את הפסוק לראיה, אבל אין זה מדבריו של שמואל. עיין שם מה שכתב עוד.
אם כן, צריכה להיות ההנהגה עימי - כפי שהיתה עימם!
מה משה ואהרון - לא בטלו מעשה ידיהם, שהוא יהושע  233 , שהיה תלמידם של משה ואהרן  234  - בחייהם, כלומר, לא מת יהושע בחייהם של משה ואהרן,

 233.  כך כתב רש"י. ורבינו גרשום כתב שהוא המשכן. והמהרש"א פירש, דהיינו שנמשח אלעזר להיות כהן גדול על ידי משה ואהרן לפני שמתו. וכמו כן, מעשה ידיו של שמואל הוא שאול, שנמשח על ידו. והבן יהוידע הקשה על פירוש רש"י, וכתב ש"מעשה ידיהם" היינו אותן שתי מתנות יקרות שניתנו לישראל בזכותם, המן וענני הכבוד. שאף שישראל חטאו ותפלו על המן, ואף שבאו למקום ישוב, בארץ סיחון ועוג, שנמצא שם מזון גשמי, עם כל זה לא בטל המן בחיי משה רבינו. וכן גבי ענני הכבוד, אף שחטאו ישראל בעגל, ונסתלקו ענני הכבוד לשעה מועטת, חזרו מיד בזכות אהרן.   234.  יהושע היה אף תלמידו של אהרן. כפי שמצינו במס' עירובין (נד ב): יצא משה, ושנה להן אהרן פרקו.
אף אני, ראוי שלא יתבטל מעשה ידי, שאול, שאני המלכתי אותו, בחיי!
אמר הקדוש ברוך הוא: היכי אעביד (איך אעשה)?
לימות שאול (אם אעשה שימות שאול) עתה - לא קא שביק שמואל (לא יניח לי שמואל לעשות כן). כפי שטען, שאין ראוי לנהוג עמו כך.
ואלא מה אעשה, לימות שמואל (שימות שמואל) עתה, כדי שלא יראה במיתת שאול?
אי אפשר לעשות כך. כי אדזוטר - מרנני אבתריה (מתוך שימות שמואל כשהוא צעיר, ירננו אחריו, יוציאו דיבתו רעה). ויאמרו העם, שמשום שהיתה עבירה בידו - מת בצעירותו.
ואלא מה, לא לימות שאול, ולא לימות שמואל (שלא ימותו, לא שאול ולא שמואל)? הרי כבר הגיעה מלכות דוד (הגיע זמן מלכותו של דוד), ואין מלכות נוגעת בחברתה - אפילו כמלא נימא (כמלא עוביה של שערה, שהיא דקה מאוד). כיון שהגיע זמן המלכות החדשה, צריכה מיד להסתיים המלכות הקודמת  235 .

 235.  כי מעולם לא היה בישראל אלא מלך אחד. ואם הגיע מלכותו של אחד, אין יכול לעמוד מלך אחר. בעל הצרורות.
אמר הקדוש ברוך הוא, כך אעשה: אקפיץ עליו (על שמואל) זקנה, ואז אוכל לעשות שימות הוא עתה, לפני שאול  236 . שהיות והוא ייראה זקן, לא ירננו העם אחריו.

 236.  משמע שאכן מת שמואל קודם זמנו שנקבע לו. ואף שהגמרא במסכת סוטה דורשת על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", שהקדוש ברוך הוא ממלא ימיהם ושנותיהם של צדיקים, שונה כאן הענין, שהרי שמואל עצמו ביקש שלא יבטלו מעשה ידיו בחייו, ואין אפשרות לקיים בקשתו אלא על ידי כך, שימות קודם זמנו. מהרש" א.
היינו דכתיב (זהו שמצאנו במקרא): "ושאול יושב בגבעה תחת האשל ברמה". ובפשטות, הכוונה שישב שאול במקום שנקרא גבעה, תחת האשל שברמה  237 .

 237.  בפשוטו של מקרא מבארים, שבאמת ישב שאול במקום שנקרא גבעה. ושם היתה רמה, מקום גבוה, ועליו עץ אשל, ותחתיו היה יושב.
אבל הדבר תמוה: וכי מה ענין גבעה, שהיתה בארץ בנימין, אצל רמה, שהיא בהר אפרים? הרי שני מקומות שונים הם!  238 

 238.  בתוספתא (סוטה פרק י"א) מצינו: אם בגבעה - אין ברמה, ואם ברמה - אין בגבעה ! אלא, מי מעמיד רגלו של שאול בגבעה (שתמשך מלכותו) - בית דינו של שמואל הרמתי. וכעין זה כתב רש"י על הפסוק: ושאול יושב בגבעה, בזכות האשל הגדול אשר ברמה, שהיה מתפלל עליו.
אלא בא הפסוק לרמז ולומר לך: מי גרם לשאול שישב בגבעה עוד שתי שנים ומחצה  239  אחרי הגזירה שנגזרה עליו, ולא ימות עדיין?

 239.  כפי שמפורש ברש"י. עיין שם.
תפלתו של שמואל הרמתי, שהתפלל שלא יתבטל מעשה ידיו בחייו. וזהו שנזכרה כאן רמה, לרמז על שמואל הרמתי, שגרם לכך.
ותמהה הגמרא: היאך מת שמואל מפני שצריכה לבוא מלכותו של דוד, ומי מידחי גברא מקמי גברא (וכי נדחה אדם מפני אדם אחר)?
ואמרינן: אין. אכן כך.
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "על כן חצבתי בנביאים הרגתים באמרי פי"?  240 

 240.  רש"י על הפסוק (הושע ו ה) פירש: על אשר חצבתי עליהם דברי על ידי הנביאים, והם לא נזהרו בהם, לפיכך הרגתים באמרי פי - בשביל אמרי פי. כך תירגם יונתן. "על כן" - כמו "על אשר". וכן "כי על כן ראיתי פניך", "כי על כן לא נתתיה לשלה בני".
"הרגתים במעשיהם", דהיינו, בגלל חטאיהם - לא נאמר. אלא "הרגתים באמרי פי". דהיינו, מפני גזירה שגזרתי, כגון מעשה שמואל ודוד שהובא לעיל. אלמא (הרי לנו): מידחי גברא מקמי גברא (נדחה אדם מפני אדם אחר).
רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא (היו יושבים בסעודה).
אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: לימא מר מילתא (יאמר כבודו דבר מה)!
אמר ליה, הכי (כך) אמר רבי יוחנן: אין מסיחין (משוחחים) בתוך הסעודה  241 . כי שני פתחים יש בגרון: פתח הושט, ופתח הקנה. המאכלים עוברים דרך הושט, והנשימה (וכן הוצאת קול הדיבור) - דרך הקנה.

 241.  רב נחמן סבר, שהיות ואף שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד, אין זו שיחה בטלה, ומותר לדבר בדברים אלו בתוך הסעודה. ואמר לו רב יצחק, שאמנם דברי תורה מותר לומר בתוך הסעודה, כי תורה מגנא ומצלא (התורה מגינה ומצילה). אבל שיחה סתם, אף של תלמידי חכמים, היות ויש בתוכם דברים בטלים במקצת, חוששין לסכנה. ולכן אמר לו דין זה, שאסור לשוח בתוך הסעודה, שהוא מהלכות דרך ארץ תוך הסעודה, ולא רצה לומר לו את המימרא שיעקב אבינו לא מת. כי בזה אין נפקותא לא לדינא ולא להלכתא. עיון יעקב, עיין שם.
ובזמן האכילה - פתח קנה הנשימה סגור, כדי שלא יכנס בו מאכל.
וחוששין אנו שמא על ידי שמשוחח בתוך הסעודה, יפתח השסתום שעל הקנה, ויקדים קנה לושט, כלומר, יקדים ויכנס מאכל לתוך הקנה לפני שיגיע לושט, ויבא על ידי כך לידי סכנה  242 .

 242.  הבן יהוידע מביא בשם החיד"א (בברכי יוסף), שמצא בספר אליה רבה, שכלל זה היה בימיהם, שהיו אוכלים בהסיבה ולכן היה חשש נזק. אבל עתה, שאין אוכלים בהסיבה, ימין ושמאל שקולים, ואין חשש. עוד כתב בביאור הענין, שודאי ידע רב נחמן ענין זה שאין מסיחין וכו', אבל חשב שבדברי תורה אין חשש, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. והשיב לו רבי יצחק, שהיות והטעם הוא משום סכנה, יש לחשוש משום מראית העין, שעלול להיות אדם שיראהו מרחוק שמשיח בסעודתו, ואינו יודע שהוא עוסק בדברי תורה, ויבוא אותו אדם לידי סכנה ! ועיין שם שביאר לפי זה למה אמר לו רב יצחק דווקא מימרא זו של "יעקב אבינו לא מת".
והיות וכך, לא אומר לך עתה דבר. אלא אמתין עד סיום הסעודה.
בתר דסעוד (לאחר שסיימו את סעודתם), זכר רב יצחק שהבטיח לרב נחמן לומר דבר מה.
אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת  243  , אלא חי הוא לעולם.

 243.  כתבו התוספות שכך משמע, מדכתיב גבי יעקב "ויגוע", לא כתיב "וימת". בספר זרע יצחק מביא את קושית מהר"י טראני, הרי נאמר בפסוק "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם" ! ועוד הוסיף הזרע יצחק, הרי יעקב עצמו אמר: "הנה אנכי מת" ! וכתב, שאכן יעקב ובניו היו סבורים שהוא עומד למות. ומה שנאמר "ויקרבו ימי ישראל למות", היינו לפי סברתם. אבל כשהתורה העידה על מיתתו, כתבה "ויגוע", ולא "וימת". והיינו, שלא מת.
אמר ליה רב נחמן: וכי בכדי (בחינם) ספדו ספדניא (ספדו הסופדים), וחנטו חנטייא (וחנטו החונטים)  244 , וקברו קברייא (וקברו הקוברים)? שהרי כל זה כתוב בפירוש במקרא, שספדו את יעקב, וחנטוהו הרופאים, וקברוהו בניו בארץ כנען!

 244.  כתב הגאון יעקב, שחניטה - היינו שסכין את כל הגוף בשמן המור, ומוציאין את בני המעיים, ונותן שמן מבחוץ ומבפנים, ומייבשין המת בחמה, עד שיתקשה הגוף כאבן, ואין הגוף מסריח, אלא יתקיים לעד. ועיין שם שהאריך לבאר מימרא זו. והיערות דבש כתב, שהיו מושחים את הגוף בשמן שבעים יום, ומניחים אותו בארץ וחול, ואחר כך מייבשים אותו בחמה, ומתקשה כעצם וקיים עד היום. והוא הנקרא "מומיא".
אמר ליה: אין אני אומר דברים אלה מליבי, אלא מקרא אני דורש. שנאמר: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק  245  ואת זרעך מארץ שבים".

 245.  אני הוא המוכן להושיעך ולגאלך מארץ מרחק, ממקום שאתה שם. מצודת דוד.
מכך שמקיש ומסמיך הכתוב הוא (יעקב) - לזרעו, אנו דורשים: מה קיבוץ זרעו מארץ שביים - בחיים (כשהם חיים, שהרי רק בני אדם חיים נמצאים בשבי), אף הוא, יעקב - בחיים  246 . והיינו, שיביאנו הקדוש ברוך הוא אל הגולה, כדי לגאול את בניו לעיניו.

 246.  הקשה הרמ"ע מפאנו (בספר עשרה מאמרות), למה שתק רב נחמן לתשובתו של רבי יצחק, והרי עדיין קשה, וכי בכדי ספדו וכו' ! וביאר, כי מה שאמר רבי יצחק שיעקב לא מת, אין הכוונה לגוף, אלא לנשמה. והיינו, שלא קבלה שום תואר מיתה על ידי זרעו, אלא כולם זרע ברך ה', ואין בהם עקש ופתלתל. וזהו: מה זרעו בחיים - זו הסיבה שאף הוא בחיים, כאשר יאה לשלמות נשמתו. מה שאין כן אברהם ויצחק, שיצאו מהם ישמעאל ועשיו. ועיין עוד במהרש" א.
ומה שמצינו בתורה שהרופאים חנטו את יעקב, סבורים היו שמת. אבל באמת - חי הוא  247 .

 247.  כך כתב רש"י. ומבאר העץ יוסף על פי דברי האלשיך, שכתב, שלא פתחו בטנו ולא הוציאו קרביו, אלא חנטו אותו שלם, כמות שהוא. וקושיית רב נחמן היתה, היות ולא נסתלקה ממנו כל כח נפשו ורוחו ונשמתו אשר היה בו מתחילה, אם כן בודאי שלא יסריח, שאינו כשאר בני אדם, שהכל מסתלק במיתה, ואם כן, מה בצע בחניטה, וגם מה צורך בהספד וקבורה? וענה לו, מקרא אני דורש. כלומר, אילו היתה לך קושיה מהמקרא, שמא היית דוחה דרשתי מפניה. אבל באמת הוא להיפך, כי מקרא אני דורש ולא אתה. ואתה רק מקשה מה צורך היה בחניטה. ובאמת יוסף ידע את הדבר, אלא שיתכן שחשש שאם הדבר ייוודע, שגופו של יעקב מתקיים בלי חניטה ימים רבים, יעשו את אותו אלוה. לכן ציוה יוסף לחנוט את אביו, ולא בפנים גופו, אלא רק מלמעלה, על גופו. וכעין זה כתב באור החיים, שבודאי שלא היה גופו של יעקב מסריח גם בלי חניטה, כפי שמצינו גבי רבי אליעזר (בבא מציעא פג ב). אלא שיוסף ציוה לחנטו משום כבוד אביו, כי כן משפט הנכבדים, וכל שכן גדולי המלכות. או שעשה כך כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו, ויחשבו שלא מת, או שמת ולא הסריח, ויעשוהו אלוה. כי הוא פלא בעמים המזוהמים (שמת לא יסריח), ואז ימנעו מלהעלותו לקברו בארץ ישראל. והיערות דבש מבאר, שהמצרים ידעו שכל זמן שהגוף קיים, הנפש דבקה בו. וכשנתעכל הבשר ונרקב, הנפש שבה למקום המוכן לה. אל האלקים אשר נתנה. והם היו רגילים לדרוש אל המתים להגיד להם עתידות, וחשבו שכשיתעכל הבשר שוב לא יוכלו לדרוש אל המתים, לכן חנטו את מתיהם. ויוסף והשבטים הניחו לחנוט את יעקב, כי גם הם רצו שתהיה נפש יעקב דבוקה בגופו, ובכל צרתם - לו צר (כפי שמצאנו במסכת בבא מציעא דף פ"ו, שבני עכברייא לא הניחו לקבור את רבי אליעזר). וזה ביאור הגמרא: "יעקב אבינו לא מת", כי הנפש תמיד קשורה אצלנו. ושואלת הגמרא: וכי בכדי חנטו, הרי בלאו הכי נפשו קשורה אלינו, הואיל ולא מת ! והשיב שאין כל הזמנים שוים. אם ישראל טובים - אזי יעקב משתתף עמהם. אבל אם לא, אזי נפרד מהם יעקב (הובא בפרדס יוסף פרשת ויחי (אות ב). עוד כתב האור החיים, שאפשר יוסף לא ידע מסוד זה (שיעקב לא מת), ולכן ציוה לחנטו. וכתב בפרדס יוסף בשם גדול אחד, דהיינו משום שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והיות ויוסף היה שרוי באבל אביו, לכן לא ידע מסוד זה. והעיני שמואל מבאר, שהנה אומות רבות אשר יצאו מאברהם מישמעאל, ומיצחק מבנו עשו, ברבות הימים אין להם זכר, ואבדו מן הארץ. אמנם ישראל הם בגלות זה זמן רב, וחלילה לא אבד שם ישראל, אלא אדרבה, לא נשכח מאתנו אפילו אות אחת מהתורה, וזכות זו באה לנו מיעקב אבינו, כפי שמצינו במסכת סוטה (ט א) על הפסוק "טבעו בארץ שעריה", שמשום כך לא שלטו בהם ידי זרים, כיון שהיו ישראל מעשי ידיו של דוד, והקב"ה אינו מבטל מעשה ידיהם של צדיקים בחייהם. ומבארים המפרשים, כיון שדוד מלך ישראל חי וקיים, לכן לעולם לא יוכל להתבטל מעשה ידיו. וזהו שאמר: יעקב אבינו לא מת, שהוא חי וקיים, וממילא אין זרעו כלה. אך המקשן לא הבין כוונתו. ועל זה אמר: מקיש הוא לזרעו, מה זרעו - בחיים, לכך אף הוא בחיים. ועיין ביעב"ץ. והרשב"א בחידושי האגדות כתב, שרב יצחק השיב לרב נחמן, שלא התכוון על מיתת גופו, אלא את המקרא הוא דורש וכו'. ואז הבין רב נחמן את רמזי סודו - ושתק. עיין שם.
הגמרא מביאה עוד מימרא שאמר רב יצחק לרב נחמן.
אמר רבי יצחק: כל האומר "רחב רחב" (זהו שמה של האשה הזונה שהחביאה את מרגליו של יהושע ביריחו  248 ) - מיד נקרי (נעשה בעל קרי, מחמת תאוה)  249 , לפי שהיא היתה אשה יפה עד מאד.

 248.  המעשה מסופר בספר יהושע בפרק ב'. ועיין שם במפרשים, שיש שפירשו שהיתה זונה ממש, ויש שפירשו שמכונה "זונה" על שם שהיתה מוכרת מזונות.   249.  ונפקא מינה להזהר באשה שהיא דוגמתה. יעב"ץ. והבן יהוידע כתב, שבא ללמדנו, שהזכרת השם פעמיים הוא דרך חיבה, ולכן צריך האדם להזהר בכל אשת איש שיודעה ומכירה, שלא יזכיר שמה פעמיים, כי זהו דרך חיבה, ויש חשש שיתעורר בו הרהור.
אמר ליה רב נחמן: אני יכול להוכיח שאין הדבר כך, שהרי אנא אמינא (אני אומר) "רחב רחב", ולא איכפת לי (ואין זה גורם לי דבר)!  250 

 250.  הקשו המפרשים (עיין יעב"ץ) שהקשו, למה לא הקשה רב נחמן על רב יצחק, הרי אתה עצמך אמרת עכשיו "רחב רחב" (כשאמר "כל האומר רחב רחב מיד נקרי"), ולא אירע לך דבר ! ותירץ בשו"ת מחנה חיים, שישנם שלשה אופנים באמירת "רחב רחב". א. כשהאדם עוסק בעסקיו, ואין לו תאוות אשה כלל. ב. כשאדם משתוקק לאשה יפת תואר בהיתר, שתהיה לו אשה נאה. ג. כשיש לו תאוות נשים, ועומד לפניו דמות היפה בנשים אשר ראה מעולם, ומר שתהיה רחב רחב. והנה אמרו חכמינו במסכת סוטה, שאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. ורב נחמן ידע שמותר לומר "רחב רחב" אם אין תאוות נשים בלבו, אבל סבר שכוונת רבי יצחק, שמי שמהרהר באשה ואומר רחב רחב, מיד נקרי. והשיב לו רב יצחק, שדווקא אם ראה אותה פעם אחת לפחות - אז נקרי. אבל מי שלא ראה אותה מעולם, אין יצר הרע שולט בו להיות נקרי. והיעב"ץ מתרץ, שיתכן שלא אמר רבי יצחק בלשון הזה "רחב רחב", אלא כך אמר: "האומר רחב שתי פעמים רצופים - מיד נקרי". והתלמוד לא רצה להאריך, ותפס לשון קצרה. ועיין עוד בבן יהוידע מה שכתב בזה.
אמר ליה: בודאי שלאדם שלא הכיר את רחב מעולם, כמוך, אין הזכרת שמה גורם דבר. כי קאמינא (מה שאמרתי), שהמזכיר את שמה נעשה בעל קרי, ביודעה ובמכירה. דהיינו, במי שמכיר אותה  251 .

 251.  רש"י כתב ש"יודעה" היינו נמי מכירה. אבל התוספות כתבו, ש"יודעה" היינו שבא עליה. ו"מכירה" היינו שראה אותה. וכתב בעיון יעקב, שאם ראה את תמונתה, הרי זה נחשב שמכירה. ובזה תירץ היאך ידע רבי יצחק שמי שמכירה ואומר "רחב רחב" מיד נקרי, והרי לא היה בדורו מי שהכירה ! והביא ראיה לדבריו מהגמרא במסכת סנהדרין (לט ב), שמביאה שאחאב אדם מצונן היה, ועשתה לו איזבל שתי צורות של זונות על מרכבתו. עוד כתב, ש"מכירה" היינו שמכירה במעשיה, שהיתה זונה. ולפי זה מתבאר מדוע לא הזכיר שאר נשים יפות. והמהרש"א (במסכת מגילה טו א) כתב, שאפשר לומר ש"יודעה" - היינו בביאה, כמו "ואיש לא ידעה". והיינו, שעל ידי שידעה - מכירה, ולכן מיד נקרי. והגבורת ארי כתב, ש"יודעה ומכירה" הוא פירוש של האומר "רחב רחב". עיין שם.
כי הוו מיפטרי מהדדי (כאשר נפטרו ונפרדו רב נחמן ורבי יצחק זה מזה, וכל אחד פרש לדרכו), אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק  252 : ליברכן מר (ברכני)!

 252.  כך כתב רש"י, שרב נחמן נפטר מלפני רב יצחק, ואז ביקש מרב יצחק שיברך אותו. וביאר העץ יוסף, דהיינו משום שגבי רב יצחק לא מצינו שהיה עשיר. ואילו גבי רב נחמן, מצינו גדולה, שהוא היה חתן הנשיא (כפי שמובא במסכת קידושין לב א), ומצינו בו עושר, שנשברו לו ארבע מאות חביות יין (כמובא במסכת ברכות נא ב). אמנם היעב"ץ כתב, שסבור היה רש"י, שרב נחמן היה האורח. אבל אין נראה כן, אלא רב נחמן היה בעל הבית, כי הוא היה חתנו של ריש גלותא שהיה עשיר, ומסתבר שהוא היה בעל הסעודה. ולכן הוא הוזכר ראשון, ורב יצחק, שהיה האורח, הוזכר אחרון. ורב יצחק בא מארץ ישראל, ואמר לרב נחמן חידושים בשם רבי יוחנן. והוא נטל רשות מרב נחמן ללכת לדרכו, ולא הניחו רב נחמן ללכת אלא אם כן יברכהו.
אמר ליה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שהיה הולך במדבר, והיה רעב ועיף וצמא  253 .

 253.  מקשה הבן יהוידע, הרי לכאורה הסדר היה צריך להיות: "רעב צמא ועייף" ! וכתב, שהעייפות באה על פי הרוב מחמת ריעבון. כי נחלשים האיברים כולם מחמת רעבון, עד שלא נשאר בהם כח. כי הכח בא מחמת האכילה, כפי שמצינו גבי אליהו (מלכים א', יט ח): "וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום".
ומצא אילן שפירותיו מתוקין  254  , ואפשר לאכול מהן ולשבוע. וצלו נאה לנוח תחתיו, ולהיות מוגן מחום השמש. ואמת המים עוברת תחתיו, ואפשר לשתות ממנה ולהרוות את הצמאון.

 254.  לכאורה אין זה הסדר הראוי, כי את זה שצילו נאה ואמת המים עוברת תחתיו - אפשר לראות מרחוק. ואילו את זה שפירותיו מתוקין - אפשר לדעת רק כשמתקרבים וטועמים מהפירות ! וביאר הבן יהוידע, שסידר ענין זה על פי תחילת דבריו, שהיה אותו ההלך רעב עיף וצמא: פירותיו מתוקין - כנגד רעב. צילו נאה - כנגד עיף. אמת המים עוברת תחתיו - כנגד צמא.
אכל ההלך מפירותיו של האילן, ושתה ממימיו של המעין שעבר תחתיו, וישב לנוח בצילו.
וכשביקש לילך לדרכו, אמר: אילן אילן, במה אברכך?
אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין כבר עתה.
אם אומר שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה.
אם אומר שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים כבר עוברת תחתיך.

דרשני המקוצר[עריכה]