אתונו של בלעם: הבדלים בין גרסאות בדף

אֲתוֹנוֹ שֶׁל בִּלְעָם היא אתון שמסופר עליה בפרשת בלק. האתון שימשה את בלעם לרכיבה עליה אל בלק שבקש ממנו לקלל את עם ישראל, ובמהלך הסיפור מתואר אירוע בו ה' פותח את פי האתון, והיא מדברת עם בלעם.

סיפור המעשה בפרשת בלק

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים, כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה', בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים - גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה', עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה - הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. במדבר, כב,כא-ל

אתונו של בלעם בדברי חז"ל

במסכת אבות מתוארים עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר ברגע האחרון של בריאת העולם, ובהם פי האתון, הוא פיה של אתונו של בלעם.

בגמרא מתואר ויכוח בין בלעם לאתונו, על טיב הקשר ביניהם: בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה: "מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?" אמר להו: "ברטיבא שדאי ליה"; מיד "ותאמר האתון הלא אנכי אתונך". אמר לה: "לטעינא בעלמא"; אמרה ליה: "אשר רכבת עלי". אמר לה: "אקראי בעלמא"; אמרה ליה: "מעודך ועד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה", כתיב הכא "ההסכן הסכנתי" וכתיב התם "ותהי לו סוכנת". עבודה זרה ד, ב

כיצד האתון דברה

• רמב"ם, במורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ב, אומר, שבלעם ראה במראה הנבואה את האתון מדברת - "כבר ביארנו כי כל מקום, שנזכר בו ראיית מלאך או דיבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל בשווה, ... ודע זה והבינהו מאד ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה מלאך או יהיה הנראה מן המאמר תחילה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף העניין התבאר לו שהוא מלאך... (ומביא עניין שלושת האנשים אצל אברהם והיאבקות יעקב עם המלאך שכולם במראות הנבואה)... וכן עניין בלעם כולו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה - אחר (-כיון) שהתבאר באחרית העניין דיבור המלאך...

• על פי רמב"ן האתון דברה בדרך נס. - רמב"ן ד"ה ותרא האתון את מלאך ה': מלאכי השם – השכלים הנבדלים – לא יראו לחוש העיניים, כי אינם גוף נתפש במראה, וכאשר יראו לנביאים או לאנשי רוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת, כאשר תגיע למדרגת הנבואה או למדרגה תחתיה, אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר; על כן תוכל לפרש "ותרא האתון", כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן, כעניין (קהלת א' ט"ז) "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת", שיאמר על ההשגה, לא על הראות. - וכאשר אירע בה הנס, ושם לה הבורא הדיבור, אמרה לבלעם (כ"ב ל') "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן, כי לאונסה נעשה בה כך. ולפיכך לא אמרה לו: "הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו", כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל. ואמר "ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו", לא שתראה חרב, ואף כי מלאך, אבל ירמוז הכתוב, כי מפני היות המלאך נכון להכות בהן, חרדה חרדה גדולה, נדמה לה כאילו באים לשחוט אותה. ואם נאמר, כי המלאכים הנראים בדמות אנוש, כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית י"ח א'), יושגו אף לעיני הבהמות, אם כן איך לא יראנו בלעם?! אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדיבור, וראתה כאדם, ולא הזכיר בה הכתוב "ויגל ה' עיני האתון" כאשר הזכיר באדוניה, כי העניין כולו באתון נס גדול, כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גילוי עיניים בלבד. וטעם הנס הזה להראות לבלעם: מי שם פה לאדם. או מי ישום אלם (שמות ד' י"א) להודיעך, כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים, לדבר כרצונו, כי הכל בידו....

• על פי רס"ג, מובא בפירוש אברבנאל על בראשית ב, פסוקים ג-ד, האתון לא דברה מעצמה, אלא מלאך ה' דיבר בפיה. אברבנאל מוסיף בתוך דבריו שם, שהפסוק אומר שהאתון דברה על ידי נס שהרי נאמר "ויפתח ה' את פי האתון". וז"ל אברבנאל: "...גם אין להחזיק במה שכתב הגאון רבינו סעדיה, ונמשכו אחריו חכמי האומות, שהשטן היה מדבר, לא הנחש. ושכן היה הענין מאתונו של בלעם (במדבר כב, כח-ל), שהיא לא דברה מעצמה, אבל מלאך ה' דיבר בפיה. כי אילו היה הדבר כן, לא היה הנחש חוטא ולא נענש. ומציאות שטן מדבר בפי נחש הם באמת דברים בלתי מצויירים, אבל הבל המה מעשה תעתועים. גם אין לומר שהיה דיבור הנחש על דרך נס, כי לא יעשה ה' נסים ודרך פלא לתכלית רע. גם שלא אמר הכתוב בענין הנחש ויפתח אלהים את פי הנחש, כמו שאמר באתון בלעם, בעבור שהיה על דרך פלא".

ראה עוד

• הערך על בלעם ואתונו באתר אספקלריא