מצה שרויה: הבדלים בין גרסאות בדף

מצה שרויה (ביידיש: "געברוקט") היא מצה שהושרתה במים, או מאפה שנאפה מקמח מצה שנשרה במים. בקרב מרבית קהילות החסידים נהגו שלא לאכול בפסח מצה שרויה, מחשש שמא יש בתוך המצה קמח שלא נאפה דיו, או שנדבק על גבי המצה מעט קמח, ואז הקמח יחמיץ ^[1] על אף שהקמח לאחר האפיה לא מחמיץ שנית. לגבי קמח מצה, ישנו חשש נוסף, שמא עמי הארצות יחשבו שזהו קמח חיטה וישתמשו בקמח חיטה בפסח ^[2]. אמנם, לדעת רוב מוחלט של הפוסקים אין צורך להחמיר משום חשש רחוק זה, ובמיוחד בימינו שהתנורים חזקים והמצות עשויות כרקיקים. למרות זאת, כתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין: "ומ"מ מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו" (משנה ברורה תנח ד).

כתבו הפוסקים, שגם מי שאבותיו נהגו להחמיר שלא לאכול "שרויה" יכולים להקל ולאכול (אם לא נהגו בזה שלוש פעמים, שאז יש לזה דין נדר וצריך התרת נדרים), כיוון שהמנהג הזה הוא בגדר "חסידים ואנשי מעשה" שנוהגים בו, ולא "קבלת הרבים" שאז יש חיוב על הבנים להמשיך במנהג אביהם, ולכן ישנם הרבה ממשפחות חסידיות שלא מחמירים בזה ואוכלים מצה שרויה בפסח ^{(דרוש מקור)}.

ישנה מחלוקת האם "שרויה" אסורה (לאלו הנוהגים איסור בה) כאשר משרים את המצה במי פירות, שאינם מחמיצים ^[3] כאשר משרים לצורך חולה או קטן ^[4] או כאשר משרים בפחות משמונה עשרה דקות ^[5].

בחו"ל נהוג לאכול מצה שרויה ביום השמיני של פסח (יום טוב שני של גלויות), כדי להראות שמצה שרויה אינה איסור גמור.

מצה שרויה אינה אוסרת כלים ^[6]

קישורים חיצוניים

• דין מצה שרויה מאת הרב אליעזר מלמד

הערות שוליים