שעבוד: הבדלים בין גרסאות בדף
מאין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
| שורה 59: | שורה 59: | ||
<references /> | <references /> | ||
[[קטגוריה:יסודות וחקירות]] | |||
[[קטגוריה:דיני ממונות]] | [[קטגוריה:דיני ממונות]] | ||
גרסה מ־22:03, 4 באוגוסט 2008
|
|
הגדרה
המלווה יכול לגבות את החוב מנכסיו של הלווה (הסוגיא בבבא בתרא קעה:).
לדוגמא, אם המלווה תבע את הלווה לפרוע את חובו ואין לו, הוא יכול לטרוף את הקרקעות שהלווה מכר לאחרים (לאחר ההלוואה), כי קרקעות אלו משועבדות לו (בבא בתרא קעה:).
מקור וטעם
במקורו נחלקו אמוראים (בבא בתרא קעה:):
- לעולא שעבודא דאורייתא. ונלמד מהפסוק (דברים כד-יא) "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (רשב"ם שם ד"ה שעבודא דאורייתא), או מהפסוק (משלי כב-כז) "אם אין לך לשלם, למה יקח משכבך מתחתיך" (רשב"ם בבא בתרא קעד. ד"ה אינון), או מהפסוק (משלי כב-ז) "ועבד לווה לאיש מלווה" (רבנו גרשום שם בראש העמוד ד"ה שעבודא).
- לרבה שעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן, שתיקנו שיוכל לגבות כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. את הפסוקים הוא יסביר שהם עוסקים במשכנו שלא בשעת הלוואתו (רשב"ם קעה: ד"ה לאו דאורייתא, ותוס' שם ד"ה דבר (בסופו) חלקו עליו), או שהם אסמכתא בעלמא (רבנו גרשום שם ד"ה שעבודא לאו דאורייתא).
בשאר חובות שאינם הלוואה - כגון המוכר שדהו ובא נגזל או בעל חוב וטרפוה, שהמוכר חייב לקונה את דמיה - לש"ך (חו"מ קטז-ה) בזה לכל הדעות שעבודא לאו דאורייתא, שרק בהלוואה שייך לומר שעבודא דאורייתא כי עבד לווה לאיש מלווה. אך לשער המלך גם בשאר החובות שייך לומר שעבודא דאורייתא (מלווה ולווה יט-ה ד"ה כתב הרב ש"ך, והביא גם את הש"ך).
לדעה ששעבודא לאו דאורייתא, נחלקו המפרשים לגבי שעבוד בשטר: האם השטר משעבד בעצמו, או שהחוב משעבד והשטר רק גורם שיהיה קול (חידושי ר' שמואל בבא מציעא עמוד ק: תוס' - החוב, תומים - השטר).
בטעמו אמרה הגמרא שהוא מדין ערבות, שנכסיו של האדם הם הערבים שלו ולכן אפשר לגבות מהם (בכורות מח. ובבא בתרא קעד.). והמשאת משה חידש שזו מחלוקת אמוראים, שיש אמוראים שסוברים שאינו מדין ערבות אלא מדין קניין (בבא מציעא טז ד"ה ועתה, והלכה כדעה שהוא מדין ערבות. אמנם רש"י (גיטין נ. ד"ה כיוון) ושו"ת עונג יום טוב (פז ד"ה ולפמ"ש) הביאו בפשטות שהוא מטעם ערבות, ומשמע שלשיטתם אין בזה מחלוקת).
ובביאור המחלוקת הסביר המשאת משה שלדעה שהיא ערבות הקרקע לא קנויה למלווה, ואעפ"כ יש לו מעות בקרקע, דהיינו את שוויות הקרקע (שם ד"ה ונראה לכן). ולדעה שהיא קניין הקרקע קנויה ממש למלווה (שם ד"ה ועתה).
בזמן הגבייה נחלקו אמוראים: אביי אמר למפרע הוא גובה, דהיינו משעת ההלוואה, ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה, דהיינו רק משעת הגבייה (פסחים ל:). ויש אומרים שאפילו רבא מודה שלאחר זמן הפירעון גובה למפרע, וכל דבריו שמכאן ולהבא הוא גובה הם רק קודם זמן הפירעון (בעל התרומות שער מג ח"ב מביא יש אומרים, הובא בנתיבות המשפט קצט-ב ד"ה וליישב).
בביאור מחלוקתם יש שתי שיטות (ומחלוקתם לא קשורה למחלוקת האם שעבודא דאורייתא או דרבנן (פני יהושע פסחים ל: ד"ה איתמר)):
- שיטת הנתיבות המשפט (בפשטות): לאביי הקרקע נקנית למלווה בשעת ההלוואה, וכמתנה "קנה מעכשיו ולכשאגבך", ובזמן הגבייה קונה למפרע משעת ההלוואה, והגבייה היא רק קיום התנאי (ולכן אין צריך קניין בשעת הגבייה). ולרבא לא קונה את הקרקע למפרע, אלא רק משעת הגבייה ולהבא (קצט-ב ד"ה וליישב).
- שיטת הגר"ש שקאפ: לכל הדעות (בין לאביי ובין לרבא, בין לדעה ששעבודא דאורייתא ובין לדעה ששעבודא לא דאורייתא) שעבוד הוא זכות שיש למלווה בנכסי הלווה שאם לא יפרע לו יוכל לגבות והקרקע תהיה שלו (מערכת הקניינים יא ד"ה ונלע"ד, ובתחילת יב (ד"ה אך) הוסיף שאפילו לאביי ואפילו לאחר הגבייה לא אומרים שלמפרע הקרקע היתה קנויה למלווה, אלא היתה לו רק הזכות הנ"ל). ומחלוקתם היא שלאביי הזכות הזו נחשבת כקניין וחלק ממש בקרקע לזמן שלאחר הגבייה, ולרבא זכות זו לא נחשבת לקניין משום שבידו לסלקו ע"י פריעת החוב (שם יא ד"ה ולפ"ז).
מהות השעבוד תלויה בשתי מחלוקות האמוראים הנ"ל - בזמן הגבייה (שלאביי גובה למפרע ולרבא מכאן ולהבא), ובטעם השעבוד (האם מטעם ערבות או קניין), וכמו שביארנו את המחלוקות הנ"ל לעיל[1]. ונסכם כעת את כל חמש השיטות במהות השעבוד:
- קניין ממש - הקרקע נקנית למלווה בשעת ההלוואה, וכמתנה "קנה מעכשיו ולכשאגבך", ובזמן הגבייה קונה למפרע משעת ההלוואה, והגבייה היא רק קיום התנאי (ולכן אין צריך קניין בשעת הגבייה) (נתיבות המשפט (קצט-ב ד"ה וליישב) בדעת אביי, ומעין זה משאת משה (בבא מציעא טז ד"ה ועתה) בדעה ששעבוד מדין קניין).
- קניין השווי - הקרקע לא קנויה למלווה, אך יש לו מעות בקרקע, דהיינו את שוויות הקרקע (משאת משה (בבא מציעא טז ד"ה ונראה לכן) בדעה ששעבוד מדין ערבות).
- זכות שנחשבת קניין - זכות בנכסי הלווה שאם לא יפרע לו יוכל לגבות והקרקע תהיה שלו, והזכות הזו נחשבת כקניין וחלק ממש בקרקע לזמן שלאחר הגבייה (גר"ש שקאפ (מערכת הקניינים יא ד"ה ונלע"ד) בדעת אביי).
- זכות שלא נחשבת קניין - זכות בנכסי הלווה שאם לא יפרע לו יוכל לגבות והקרקע תהיה שלו, והזכות הזו לא נחשבת לקניין משום שבידו לסלקו ע"י פריעת החוב (גר"ש שקאפ (מערכת הקניינים יא ד"ה ולפ"ז) בדעת רבא).
- אין קניין כלל - לא קונה את הקרקע כלל למפרע, אלא רק משעת הגבייה ולהבא (נתיבות המשפט (קצט-ב ד"ה וליישב) בדעת רבא).
ביחס בין השעבוד לגבייה יש לחקור האם השעבוד על הנכסים גורם לזכות לגבות אותם, או שזכות הגבייה גורמת לשעבוד (המידות לחקר ההלכה א-כד).
בהתחייבות השעבוד יש לחקור האם היא כהקנאת ממון, שכשם שאפשר להקנות ממון כך אפשר להתחייב ממון, או שאינה הקנאה (משום שאין כאן ממון כעת), אלא דין נפרד (קונטרסי שיעורים קידושין יב-ד ד"ה ובעיקר).
בגורם לשעבוד חקרו ראשי הישיבות האם החיוב (ההלוואה או ההיזק) משעבד רק את הגוף, ושעבוד הגוף גורם לשעבוד הנכסים, או שהחיוב (סיבת חיוב הגוף) משעבד בעצמו גם את הנכסים (קובץ שיעורים בבא בתרא שפא: סיבת חיוב הגוף משעבדת, ולכן משתעבדים גם כשהחיוב לא היה. קונטרסי שיעורים בבא מציעא ו-ג בשם הגר"ש שקאפ).
פרטי הדין
כשפרע את החוב (בכסף או בקרקע אחרת) הוברר ששאר הנכסים לא היו משועבדים כלל, ולא שהם היו משועבדים ורק סילק את השעבוד ע"י הפירעון (ברכת אברהם פסחים ל: סימן "בעל חוב למפרע הוא גובה" ב בדעת רש"י).
אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין. וחקר הגרנ"ט האם כשיש בני חורין אין בכלל שעבוד, או שיש שעבוד, ורק יש קדימה לגבות מהבני חורין (גרנ"ט קלג ד"ה והנראה).
שעבוד אינו חל על נכסים שקנה אחר ההלוואה (כשלא כתב דאיקני). וחקר ר' שמואל האם הוא משום שאינם מלווה בשטר, או משום ששעבוד נכסים הוא מדין ערבות, ורק שעת ההלוואה מחייבת ערבות (שיעורי ר' שמואל בבא מציעא ח"א עמוד ריג).
אנשים
בגוי אין שעבוד לא מדאורייתא ולא מדרבנן (פני יהושע פסחים ל: ד"ה איתמר).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ ד"ה בטעמו וד"ה בזמן הגבייה.