אברהם אבינו: הבדלים בין גרסאות בדף

המונח אברהם מפנה לכאן. אם התכוונתם למשמעות אחרת ראו אברהם

ציון קברו של אברהם אבינו במערת המכפלה

אברהם אבינו הוא ראשון אבות האומה. הוא נולד לאביו תרח בעיר חרן, עבר לאור כשדים ומשם הצטווה על ידי הקב"ה "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" ( בראשית י"ב א'). הוא והלך לארץ כנען יחד אשתו, שרי, אשר שמה היה לשרה אימנו, בן אחיו לוט וכן "וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן" (ד').

היכן נולד אברהם אבינו

בסוף פרשת נח מסופר על יצירת אברם מאור כשדים וכך נאמר: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ עַד-חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם (שם, י"א, ל"א). הרמב"ן סבור אחרת :"והעניין שקבלו רבותינו בזה הוא האמת, ואני מבאר אותו. אברהם אבינו לא נולד בארץ כשדים, כי אבותיו בני שם היו, וכשדים וכל ארץ שנער ארצות בני חם.

ד"ר שמעון-אליעזר הלוי (שוברט) ספירו במאמרו האם אברהם אכן נולד באור כשדים ? דן בשאלה זאת וסבור כי אברם נולד בחרן ומבהיר את הסיבה לכך. וכך הוא כותב: "עוד עובדה מחזקת את הטענה שמקום מוצאו של אברהם הוא חרן. היה קיים שוני בתרבות העממית בין זו שבאור כשדים ובין זו שבחרן. באור כשדים הייתה חברה עירונית הנתונה לשלטון רודני עם כמורה רבת עָצמה, וכל החיים הכלכליים היו מאורגנים ברמה גבוהה. לכן הערכים המוסריים הרוֹוחים של הפָּגָניוּת היו נפוצים בין פשוטי עם. אך באזור חרן, בין השֵמיים הצפוניים-מערביים, לא היה שלטון מרכזי, והכלכלה הייתה עדיין מבוססת על רועי צאן ועל בעלי בתים עצמאיים, והיה חופש מחשבה. לכן התעקש אברהם ואחריו יצחק לקחת לבניהם נשים רק מבנות "ארץ מולדתם", משום שידעו שיש גמישות חיובית כלשהי בתרבות הדתית-מוסרית של האזור".

וספירו מתאר את מהות הקשר בין חרן לביו אור כשדים. לפי הרמב"ן, תרח הוליד את בניו הגדולים –אברהם ונחור, בעבר הנהר פרת, בעיר חרן. פעם אחת לקח תרח את בנו אברהם ונסע עִמו לאור כשדים למטרה לא ידועה. כנראה שאברהם, בגלל אמונתו התקיפה בא-ל אחד, הסתבך בצרות עם השלטונות ונאסר אך בדרך כלשהי נמלט. נעבור לספר נחמיה, בו נחמיה רומז להצלתו ממצב קשה באור כשדים על ידי נס מה'. וכך נאמר:"אַתָּה-הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים". הרמב"ן מפרש כי המונח "הוצאתיך" יש שפירושו "לחלץ ממקום מסוכן" או "לשחרר ממצב קשה", כמו " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים " (שמ' כ:ב).

מקומות הנדידה בבואו לארץ כנען

עם בואו של אברהם לארץ כנען, הוא נדד באזור ההררי: "הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב ט), הוא לא ירד לשפילה או לעמקים בצפון. הרב ד"ר מ. בויאר^[1] מציין שהסיבה לכך מתבררת על פי הממצא הארכיאולוגי: בתקופת אברהם בארץ כנען השפילה והעמק היו אז תחת שלטון מצרי, דבר שהיה יכול להקשות על רועי צאן כאברהם (וכמבואר בבראשית מו לד: "כי תועבת מצרים כל רועי צאן" - שהמצריים היו מתנגדים למלאכה זו מפני שהבהמות היו אלילים בעיניהם), ומאידך יישובי ההר היו אז מתאימים מאוד לצאן כיון שהיו דלילים באוכלוסיה ואך קבוצות בודדות של שבטי כנענים ובני שם ישבו בהם.

התיישבות אברהם בנגב

אברהם אבינו התיישב בנגב, בדרומה של ארץ ישראל. לא נאמר טעם מפורש לכך, אך ניתן למצוא הסברים אפשריים לכך בדברי המפרשים.

למה האבות חיו דווקא במדבר, בנגב? מה החיבור בינם למקום הזה? למה דווקא שם צומחת תחילת העם היהודי? נראה שיש כמה כיוונים שאפשר לראות מתוך המקורות.

א. המדבר הוא מקום שאנשים עוברים בו, ואין להם מים ומזון, ולכן אברהם שרצה לעשות חסד עם הבריות הלך לגור דווקא שם, לקבוע מקום שממנו יוכל לסייע לעוברים במדבר, להכניס אורחים, לתת להם מים ומזון. כך נראה מהמדרשים.

ב. במדבר עוברים אנשים רבים, והם פנויים לשמוע. דרך הכנסת האורחים של אברהם, עוברי המדבר הכירו את ה'. הם הבינו שהחסד של אברהם משקף את החסד של ה'. כך נראה מחלק מהמדרשים.

ג. להתרחק מן הגזל. המדבר הוא מקום שאפשר לרעות בו את הצאן הרב, ללא חשש גזל. אין שם שדות, רק עשבייה פראית. - כמו וינהג את הצאן אחר המדבר אצל משה, ולפי פירוש רש"י שמשה רצה מקום שאין בו חשש גזל ברעיית הצאן.

ד. המדבר הוא מקום התבודדות ועבודת ה'. כמו אצל משה וינהג את הצאן אחר המדבר - ולפי פרוש הספורנו שמשה רצה להיות פנוי למחשבה ועבודת ה'.

ה. הדרום (אולי מפני שהוא יבש יותר ולא מיושב, הוא שקט) ראוי לחכמה. הרוצה להחכים ידרים.

ו. שורש נפשו של אברהם שייך אל הדרום. זה מקומו הפנימי העמוק. כך נאמר בזוהר.

ז. רש"ר הירש מסביר:

רש"ר הירש בראשית פרק יב פסוק ט (ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. כבר ראינו, שאברהם התרחק מן הערים. הוא ביקש את הבדידות ובה הניח את יסוד ביתו. דרומה של ארץ ישראל לא היה כגן פורח; וכן מצינו בזכריה (יד, י), שכל הארץ לדרומה של ירושלים קרויה "ערבה". בהתאמה עם אופן ייסוד עם ישראל - כדרך שהתורה ניתנה במדבר, המזבח נבנה בהר עיבל, וישראל היה עם קשה עורף - כן היתה הבירה הרוחנית של ישראל לא בחלק הצפוני הפורח, אלא בחלק הדרומי השומם. הצלחת התורה - והצלחת ישראל בזכות התורה - איננה תלויה בשום תנאי גשמי: "מצור - דבש אשביעך" (תהלים פא, יז). מצות "לך לך" שהוטלה על אברהם משכה אותו אל הנגב השומם. "נגב" קרוב ל"נקב", "נגף", "נקף": לפגוע במאונך בראשו של עצם; ומכאן: ארץ הדרום, בה קרני השמש פוגעות במאונך. ומכאן בהוראה מוגברת: לנקוב נקב מפולש; ומכאן ל"נגף": לדחוף דחיפה פתאומית, "מגפה": מיתה פתאומית בידי שמים. ויש לפרש גם את ההוראה השניה של "נקב" =לקבוע: "נקבה שכרך" (בראשית ל, כח). אולי פירוש הדברים כך: הקובע את מהותו של עצם, "פוגע בו בראשו". הוא מגדיר אותו בדברים, עד שהעצם נקבע במקומו. רש"ר הירש בראשית פרק כ פסוק א (א) אברהם ישב - ישיבת קבע - בין קדש ובין שור; אך "גר" - ישיבת עראי - גם בגרר. ויש לבקש טעם לשני מעשים מנוגדים אלה. כבר ראינו, שבראשונה ביקש אברהם לבודד את עצמו ואת אנשיו מסביבת הערים ומחברתן; ומשום כך איוה למושבו הראשון את הנגב השומם, ורק בהדרגה התחיל קושר קשרים עם הערים; ולאחרונה הוא ישב בין בעלי בריתו: ענר, אשכל וממרא - המתייחסים אליו בכבוד ובידידות. עתה, עם ערוב ימיו, אנו רואים אותו חוזר אל הנגב. אברהם קובע את מושבו בין קדש ובין שור, בסביבה מבודדת, בארץ לא - נושבת, בקרבת מדבר שור, הידוע כשממון גמור; אך מצד שני הוא מבקש קשר גם עם חיי הערים, ו"גר" לפרקים בגרר - היא בירת מלכי פלשת. אם לא טעינו בכל, הרי אנו מעיזים לומר, שהצפייה הקרובה להולדת הבן - היא היא, שהביאה את אברהם ושרה לכלל ההחלטה לשנות את מקום מושבם: יצחק חייב להתחנך בבדידות, בריחוק מקום מכל השפעה מזיקה. ברם הבידוד המוחלט, המונע מן החניך כל מגע עם חיים אחרים, עם מחשבות ושאיפות אחרות - אף הוא אינו אלא שגיאה חינוכית מסוכנת. צעיר שמעודו לא ראה חיים, השונים מחיי הוריו; מימיו לא למד לכבד את מוסר אביו, בהשוואה עם ערכים זרים ומנוגדים; צעיר כזה וודאי יפול קרבן, עם פגישתו הראשונה, לכל השפעה קלה; כדרך שהמתירא מהאויר ומסתגר בחדר - מובטח לו, שילקה בנזלת עם יציאתו הראשונה לאויר החופש. בן - אברהם, העתיד לשאת מורשת - אברהם - חייב, מזמן לזמן, להיכנס לעולם הזר לרוח אברהם; יעריך שם את השונה והמנוגד, ויחסן את עצמו להחזיק בהליכות אברהם - בתוך עולם המנוגד להן. לשם כך בוחר אברהם בבירת מלך פלשת. דומה, כי בארץ פלשתים לא פשתה השחיתות באותה מידה, שאליה הגיעה בכנען; ולכן לא חלה על פלשת גזירת הכלייה, שנגזרה על האמורי לאחר ששולם עוונו

ח. בספר מי השילוח כתב: "ויסע משם אברהם ארצה הנגב. היינו כי אברהם אבינו ע"ה מאד בירר כל מיני אהבה שבעולם שלא יהיה בלתי לה' לבדו, וכאשר ראה איך נעשה מעשה כזו בלוט שבא על שתי בנותיו, אז אמר כפי הנראה מהצורך עוד להתחיל לברר האהבה, וזה ויסע משם מהמעשה הלז ארצה הנגב, היינו יבש כאילו היה בלי שום התחלה לפעול כלל".

יש רעיונות נוספים שעולים מתוך דברי המפרשים, אך אלה הרעיונות העיקריים.

ציטוטי מקורות בעניין זה:

מהר"ל: ומה שרגלי הסולם בבאר שבע, כי הוא מקום משובח בארץ לקבל ברכה כראוי לתחתונים, ושם ברכה רובצת, ולפיכך היתה שם ברכה של בארות, שהיה התהום והמקור מתברך, ולפיכך שם רגלי הסולם להתעלות... (שם כח יג)

העמק דבר: בארה שבע - הלך לשם לגור שם, ששם הצליח יצחק ברעב... (בראשית מו א)

מדרש רבה: ויסע משם אברהם ארצה הנגב, רבי אבין פתח (איוב י"ד) ואולם הר נופל יבול וצור יעתק ממקומו... וצור זה אברהם, יעתק ממקומו, פנה ממקומו, לפי שחרב מקומה של סדום פסקו העוברים והשבים, ואמר מה אני מפסיק צדקה מביתי, הלך ונטע לו אהל בגרר... (שם נב א) דבר אחר אברהם אמר למשה אני גדול ממך שהייתי זן לעוברים ולשבים, אמר לו משה, אני נתעליתי יותר ממך, אתה היית זן בני אדם ערלים, ואני הייתי זן בני אדם מהולים, ולא עוד אלא אתה היית זן בישוב, ואני הייתי זן במדבר. (שם יא ב) (אברהם זן ביישוב, אבל עדיין בקצה היישוב. קרוב למדבר).

אמר רבי לוי בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותן אוכלים ושותים ופוחזים, אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת, וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש בעידור בשעת העידור, אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת. (שם שם י)

אבות דרבי נתן: ...אבל אברהם לא עשה כן (כאיוב), אלא יושב ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין, ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים, והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים, לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר ויטע אשל בבאר שבע. (ז א)

שוחר טוב: ...זה שאמר הכתוב (ישעיה מ"א) מי העיר ממזרח צדק, ישינים היו אומות העכו"ם מלבא תחת כנפי השכינה, ומי העירן לבא לחסות תחת כנפי השכינה, אברהם, שנאמר מי העיר ממזרח, ואל תאמר לזה בלבד, אלא אף הצדקה היתה ישינה והעירה אברהם, וכיצד עשה אברהם, עשה לו פונדק ופתח לו פתחים לכל רוח והיה מקבל העוברים והשבים, שנאמר (בראשית כ"א) ויטע אשל בבאר שבע, אמר רבי עזריה מהו אש"ל, אכילה שתיה לויה, הוי צדק יקראהו לרגלו. 

רש"י: ויבן שם מזבח - על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל. הלוך ונסוע הנגבה - לפרקים יושב כאן חדש או יותר, ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של ארץ והיא לצד ירושלים... (שם שם ז וט)

רד"ק: ויטע אשל - ...לרז"ל הוא נוטריקון אכילה שתיה לינה. רוצה לומר הנהיג אנשי באר שבע להכנסת אורחים. ויקרא שם - אסף הבנים וקרא להם בשם ה' שיחזיקו באמונתו אחרי כל מה שעשה לו. (שם כא לג)

רבנו בחיי: ידוע כי מדת הכנסת אורחים מדה עצומה נמשכת ממדת החסד של הקב"ה, שהוא זן ומפרנס כל בריה. ואברהם אבינו היה ראש המחזיקים בה. כן מצינו בירושלמי, וישמר משמרתי, אמרה מדת החסד, כל ימי היות אברהם בעולם לא הוצרכתי לעשות מלאכה שלי. ודרשו רז"ל שאברהם היה מחזר אחרי אורחים ומביאם לביתו, וד' פתחים בביתו לד' רוחות העולם, מי שנכנס בפתח זה יוצא בזה, כדי שלא יתבייש מפני עוברי דרכים. ובמדרש תהלים, ישנים היו אומות העולם מלבא תחת השכינה, ומי העירם, אברהם, שנאמר מי העיר ממזרח. ואף הצדקה היתה ישינה והעירה... (כד הקמח אורחים)

כלי יקר: הלוך ונסוע הנגבה - אולי רצה להתחכם באלקות, כי הרוצה להתחכם ידרים, 

זוהר: וכדין אתעטר אברהם מדרגא לדרגא, עד דסליק לדרגיה, הה"ד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה, דא דרום דהוא חולקיה דאברהם, הלוך ונסוע דרגא בתר דרגא, עד דסליק לדרום, ותמן אתקשר כדקא יאות, וסליק לדרגיה דדרום, כיון דאתעטר אברהם בדרגוי בארעא קדישא, ועאל (בארעא) בדרגא קדישא, כדין מה כתיב ויהי רעב בארץ, דלא הוו ידעי ידיעה לקרבא לגבי דקב"ה:

על משה נאמר שהלך עם הצאן למדבר - ייתכן שהסיבות אצל האבות דומות לסיבות הכתובות אצל משה: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה"

רש"י: ד"ה אחר המדבר: להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים.

ספורנו: ד"ה ויבא אל הר האלוקים: הוא לבדו להתבודד ולהתפלל, על דרך: ויבא עד חברון

רבי יונתן אייבשיץ ספר אהבת יהונתן:

ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. כי לא נתן עיניו בממון רק להתחכם כאמרם הרוצה להחכים ידרים ובני נגב כולם חכמים מופלגים בחכמה. ולכך נסע הנגבה

רבנו בחיי על בראשית פרק יב פסוק ט (ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. תכלית כל מסעותיו כולן שהיה נוסע וחונה פעם בזו ופעם בזו, לא היתה כוונתו אלא לחלקו של יהודה שהיא בדרומה של ארץ ישראל, והוא הר המוריה, זהו פשוטו. ונכלל בו עוד הלוך ונסוע הנגבה מדריגה אחר מדריגה, מסע אחר מסע, תנועת הנפש השכלית והשקט הגוף, ומזה אמר תחילה ויט אהלה, ואמר עוד בסמוך ויאהל אברם ויבוא וישב, וכל מסעות אלו כדי להשיג השגת נבואתו של אל שדי, הוא כינוי של אל"ף דל"ת שהשיג שכולל אותו הנגבה, ועל כן יזכרנו תמיד בדבריו, אדני ה' מה תתן לי, אדני ה' במה אדע:

שפתי כהן:

דבר אל בני ישראל ויסעו אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. ויסעו, להיכן יסעו, אלא כך אמר לו למשה דבר אל בני ישראל אין הדבר תלוי בך שאתה מתפלל אלא בהם שנעשו כתות כתות ואינם בלב אחד, לכן יסעו מאותן הדעות הרעות וילמדו מאביהם אברהם שנאמר בו (בראשית י"ב, ט') הלוך ונסוע הנגבה, שכל פנייתו ומחשבתו הכל היה למקום אחד

זמן שהכיר את בוראו

הגמרא בבלי יומא כח, ב בבלי נדרים לב, א אומרת שבן ג' הכיר את בוראו, ודרשו בזה מה שנאמר בראשית כו, ה עקב אשר שמע בקולי אך בבראשית רבה פרשת תולדות אמרו בן מ"ח שנה הכיר את בוראו, והוא שנת ההפלגה. והרמב"ם כתב שבן מ' שנה הכיר את בוראו, והשיג עליו הראב"ד. ופירש בספר יוחסין עמ' 5 דביאור הדברים דהתחיל בגיל שלש שנים ונעלם ידיעתו כשראה ההפלגה וכי נפלאו מעשיו של הקב"ה בשנת מח ללידתו. ובשנת נ"ב שנים התחיל לדרוש התורה.

אבי תנועת התשובה

שש אלפים שנים עתיד העולם להתקיים, אומרת הגמרא. בבלי סנהדרין צז, א; "ששת אלפים שנה הוי עלמא. שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" (בבלי סנהדרין צ ז א).

בדברי ימי העולם. אלפים שנות תוהו היו "הדורות המכעיסים ובאים". קרוב לסוף האלף השני הופיע אברהם אבינו, עמודו של עולם, והוא פתח תקופה של תורה, של הדרכה אלוקית, של מתן תורה, נבואה ורוח הקודש.

הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן כתב בעלון לפרשת לך לך, "שבת בשבתו" על אברהם אבינו בתור אבי תנועת התשובה] מבהיר : "אמרנו שאברהם פותח את שנות התורה, אולם שנת הולדתו היא 1948. גם השנה בה הכיר את בוראו אינה שנת 2000, אלא שנת 1951 או 1996 (תלוי בדעות שונות בחז"ל). יש לשאול, אפוא, איזו נקודה במהלך חייו של אברהם היא המציינת את המעבר לשנות התורה - שנת ה-2,000 לבריאת העולם ?

אומרים רבותינו - "את הנפש אשר עשו בחרן". היום היו קוראים לזה 'הפצות'. כשאברהם אבינו הקים את תנועת התשובה הראשונה בהיסטוריה, ננער העולם ממציאות של תוהו והיה לעולם של תורה.

שואל החתם-סופר: אם חנוך גדול מאברהם, ועל כן נהפך למלאך, מדוע לא יצאו ישראל מזרעו? ואם אברהם גדול מחנוך, למה נקבר כאחד האדם? ומשיב: מלאכים רבים יש לו לקב"ה, מלאך נוסף בשם חנוך אינו מהווה תוספת משמעותית. אילו היה אברהם מתבודד כחנוך, היה עולה להיכל גבוה עוד יותר ממנו. אך הוא וויתר על התפתחותו האישית, והתמסר לתיקון עולם. הבחירה הזו היא שורש האומה הישראלית, העתידה להפוך את כל העמים לקרוא כולם בשם ה'.

הרב שפירא ממשיך, אין זו רק דרשה יפה על אברהם אבינו, אלא גם מצווה מדאורייתא: "'ואהבת את ה' אלקיך' - אהבהו על הבריות (גרום לבריות לאוהבו) כאברהם אביך, שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו מחרן'". ומוסיף הרמב"ם - "רצונו לומר: כמו שאברהם מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב 'אברהם אוהבי'... קרא בני האדם להאמין בה' מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם".

בשל היות המצווה הזו מיסודי התורה, מונה אותה הרמב"ם מיד לאחר שתי המצוות הקשורות באמונה בה'. התורה עצמה מדגישה את חשיבותה הרבה, ואומרת עליה: "ושיננתם לבניך ודיברת בם...".

ובסיכום, ואם כך הוא ביחס לאומות העולם, צא ולמד עד כמה חייבים כולנו לאהוב ולהאהיב את שמו של אבינו שבשמים על ישראל בניו. נתמסר כולנו להיות מן העוסקים במלאכת הקודש, המשיבים לב בנים על אבותם.

חסד אמונה וגבורה

הרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון מורה ליד העיר שכם וראש ישיבת אלון מורה כתב על היותו אברהם אבינו איש אמונה וגבורה את הדברים האלה בעלון פרשת השבוע - "ישע שלנו": " מידת החסד כידוע מיוחסת לאברהם אבינו, "חסד לאברהם", אולם יש שתימידות נוספות בהם מצטיינת דמותו של אברהם אבינו: האמונה והגבורה.

• "וְהֶאֱמִןבַּה'" (בראשית ט"ו, ו'), כך מתארת התורה את תגובתו של אברהם להבטחת הקב"ה "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (שם, ה'). וכדברי חכמים (שבת צז,א): "החושד בכשרים לוקה בגופו. דכתיב, במשה רבנו, והן לא יאמינו לי. אך לפניהקב"ה גלוי שהם יאמינו, דכתיב ויאמן העם. אמר לו: הם מאמינים בני מאמינים, מבניו של אברהם אבינו. אתה אין סופך להאמין,שנאמר יען לא האמנתם בי".
• יסוד האמונה מופיע אצל אברהם אבינו יחד עם תכונת הגבורה. "האדם הגדול בענקים, זה אברהם אבינו, שהיה גבוה, קומתו כנגד שבעים וארבעה אנשים" (מסכת סופרים כ"א, ט')."

אומר הרב לבנון: " שתי התכונות הללו נדרשות הן זו לזו. הנה נקרא אברהם אבינו לשליחותו של הקב"ה, המוציאו מבית אביו וממשפחתו, ללכת אל ארץ לא נודעת. במבט לאחור, רואה אברהם רבים לפניו, אשר נכשלו בשליחותם ולא מילאו את התקוות אשר תלה בהם הקב"ה. אדם הראשון החל את תפקידו בגן עדן, אך גורש משם. נח היוצא מן התיבה, עם שליחות לבנות מחדש את העולם, ומיד נכשל אחד מבניו עד כדי ההכרח לקללו, "ארור כנען". ובודאי, אנשי דור הפלגה שהיו בעלי כוחות אדירים, והקב"ה הפיצם ובלל את שפתם. מי אם כן ערב לאברהם שהוא יהא שונה מקודמיו, ויצליח יותר במילוי שליחותו. לשם כך, נצרך הוא בראש ובראשונה ליסוד האמונה. קוראים אנו בפרקי ההלל שבתהילים: "הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר; אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד, אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי: כָּל–הָאָדָם כֹּזֵב" (קט"ז, י' - י"א). פשט הפסוק מורה לנו שהאמונה נשענת על סבלנות, שהרי בניגוד ל"האמנתי" מעמיד דוד המלך את "אני אמרתי בחפזי".

אברהם אבינו - אישיות היסטורית

בעיר מארי (סוריה - איזור מגוריו של אברהם אבינו, בזמן היותו "אברם") נמצאו כ- 25,000 לוחות חימר כתובים בניב בבלי אכדי מהמאה ה- 18 לפנה"ס^[2] (שהיא תקופת חיי האבות לפי התורה), ובהם נמצאו שמות אלו: אברם, ישמעאל, אישרלים (ישראל?), יעקב, לבן, בנימין, זבולון, לוי, ועוד שמות מקראיים^[3]. וכן שמות של אתרים גיאוגראפיים, שהיו המוכרים עד אז רק מן המקרא: כנען, חרן, גבל, חצור, ועוד^[4].

וכן באבלה שבצפון סוריה נמצאו כ- 18,000 לוחות חימר ואף בהם הוזכרו השמות אברם, ישמעאל, ישריה, ועוד^[5].

ויליאם פוקסול אולברייט בספרו "מתקופת האבן עד הנצרות"^[6] כתב:

"אין בספרנו להתעכב כאן על דברי ימי האבות בארץ. עד כדי כך מרובים הפרטים שנתאמתו על ידי התגליות בשנים האחרונות, שרוב החוקרים המומחים סילקו ידם מן התיאוריה הישנה של ביקורת המקרא."

ראו גם

• ברית בין הבתרים
• מלחמת המלכים (בימי אברהם)
• ארכיאולוגיה מקראית

הערות שוליים