שבע בן בכרי: הבדלים בין גרסאות בדף

שבע בן בכרי היה אדם משבט בנימין שניסה למרוד בדוד, אך המרד דוכא בראשיתו על ידי יואב ואנשיו.

לאחר מרד אבשלום, החל ויכוח בין ישראל ליהודה לגבי הקירבה המיוחדת שהעניק דוד לשבטו, שבע בן בכרי החליט שזו הזדמנות להשיב את המלכות לשבטו והכריז על מרד. יואב בן צרויה וגיבורי דוד רדפו אחריו, הוא התבצר בעיר, הם צרו עליה ואנשי העיר החליטו להציל עצמם ולמסור את ראשו ליואב. סיסמת המרד והפיצול שלו מבית דוד "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאהליו ישראל" שמואל ב, כ, א שימשה בהמשך גם את ירבעם בן נבט.

הרקע למרד

לאחר שדוד מדכא את מרד אבשלום הוא פונה בבקשה לבני שבטו, שבט יהודה, ללוות אותו ראשונים חזרה אל ביתו "אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ". ייתכן כי דוד ניסה להחזיר את האמון בבני שבטו לאחר שבמרד אבשלום רבים מהם נטו אחרי אבשלום. בנוסף, דוד גם ממנה את עמשא בן יתר, מי שהיה שר צבאו של אבשלום במרד, כשר הצבא במקום יואב, וייתכן שגם זה נכלל כרצון לקרב את אנשי שבט יהודה אליו. באופן אחר, הרד"ק מסביר כי דוד רוצה להעניש את יואב על שהימרה את פיו והרג את אבשלום למרות שציווה על כך במפורש.

בני ישראל שחשים במחווה הקירבה שיוצר דוד לבני שבטו מתרעמים על כך וקוראים לדוד "וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ". בני יהודה טוענים כנגדם כי אין מדובר בקרבה יתירה, אך בני ישראל מתלוננים כי המלך שייך לכלל העם, וממילא הוא שייך לכלל השבטים "עשרה ידות" יותר ממה שהוא שייך רק לשבט יהודה.

המריבה בין שבט יהודה לשאר השבטים הובילה את שבע בן בכרי מבני בנימין לתקוע בשופר ולהכריז על המרד "וְשָׁם נִקְרָא אִישׁ בְּלִיַּעַל וּשְׁמוֹ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי אִישׁ יְמִינִי וַיִּתְקַע בַּשֹּׁפָר וַיֹּאמֶר אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאֹהָלָיו יִשְׂרָאֵל"‏^[1].

התארגנות דוד לקרב

דוד מצווה על עמשא, שר צבאו החדש, להזעיק אליו אנשי צבי מיהודה לדכא את המרד, אך למרות שדוד מקציב לו שלושה ימים- הוא מאחר ולא אוסף את הצבא בזמן. דוד פונה לאבישי לאסוף את הצבא לאחר שרואה שמעשא מתקשה בכך. אבישי עולה יחד עם הצבא ועם יואב לגבעון‏^[2], ושם הם פוגשים בעמשא.

הרג עמשא

יואב פונה אל עבר עמשא ובכוונה מפיל את חרבו מנדנה לארץ. כאשר יואב קורא לשלום לעמשא הוא מתכופף להרים את חרבו וכאשר הוא נושק לעמשא הוא תוקע בו את חרבו והורגו "וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ. י וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶש".

ייתכן והימצאותו של עמשא בגבעון בנחלת שבט בנימין, בעוד היה עליו לאסוף צבא מאנשי שבט יהודה וכן להתייצב לפני דוד בירושלים גרמה לכך שיואב הרגיש כי הוא בגד בדוד ועל כן הרגו כדין בוגד במלכות. אמנם, דבר זה לא היה על דעתו של דוד, ולפני מותו דוד אף מצווה משלמה בנו להיפרע מיואב ולהורגו על כך שהרג את עמשא ואת אבנר.

לאחר מותו של עמשא, הכריז נער מאנשי יואב כי יואב חזר להיות שר הצבא "ומִי אֲשֶׁר חָפֵץ בְּיוֹאָב ּמִי אֲשֶׁר לְדָוִד אַחֲרֵי יוֹאָב". הנער רצה שהעם ימשיך בדרכו, אך כל מי שעבר ליד עמשא עצר והסתכל עליו, לכן הוא השליך עליו בגד להסתירו, והעם יצאו לקרב כנגד שבע בן בכרי.

האישה החכמה מאבל מעכה

שבע בן בכרי בורח אל אבלה בית המעכה, ויואב ואנשיו צרים על העיר, שופכם עליה סוללה, ומתחילים להשחית את החומה. אישה חכמה מהעיר מנסה להציל את תושבי העיר מבקשת לדבר עם יואב ושואלת אותו מדוע הוא מבקש להמית עיר ואם בישראל "וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ. אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה'". היא טוענת כנגדו כי היה לו לדבר לשלום בראשונה עם תושבי העיר במקום להילחם בה, וכי אם היו שואלים את תושבי העיר לשלום היו מקבלים מהם.

יואב עונה כי אכן הוא לא רוצה להשמיד את העיר, ומבקש שיתנו לו את שבע בן בכרי. האישה החכמה משכנעת את העיר לעשות כך, הם הורגים את שבע בן בכרי ומשליכים את ראשו אל יואב, ויואב תוקע בשופר לסיום המלחמה.

חשיבותו של המרד

על אף שהמרד של שבע בן בכרי דוכא, הרעיון שלו לפיו עם ישראל ייפרד ממלכותו של דוד המשיך עד שהתפרץ מחדש בימי רחבעם. כאשר ירבעם בן נבט קורא לעם למרוד במלך הוא קורא לעם בצורה דומה לקריאתו של שבע בן בכרי מלכים א יב ח "יָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: 'מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד! וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי! לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל!".

התרגום על הפסוק בקהלת "את הכל עשה יפה בעיתו"- אילו היה מצליח שבע בן בכרי לפלג את מלכות ישראל ממלכות יהודה, כפי שהצליח אחרי מלכות שלמה ירבעם בן נבט שהקים עגלים בבית אל ובדן ומנע מישראל לעלות לבית המקדש, אז בכלל לא היה נבנה בית המקדש!

הסגרת תושב העיר למען הצלתה

הרמב"ם הלכות יסודי התורה ה ה ראה במעשיה של האישה יסוד הלכתי להתנהלות של עיר הנמצאת בסכנה בגלל אדם אחד הנמצא בה "אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם- יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

הרמב"ם פוסק כי על אף שאין לתת לעובדי הכוכבים אדם אחד בשביל להציל את העיר כולה, במידה וביקשו אדם מסוים שחייב מיתה מעצמו- מותר לתת אותו לצרים את העיר כשם שעשו עם שבע בן בכרי. בתוספתא (תרומות ז,כ) מובאת גם דעה אחרת הסוברת כי גם אם שבע בן בכרי לא היה חייב מיתה היה מותר לתתו לצרים על העיר, משום שממילא עתידים כולם למות, ועדיף להציל לפחות את העיר.

קישורים חיצוניים

• שיעור על מרד שבע בן בכרי מאת הרב שמעון קליין

הערות שוליים