הספד: הבדלים בין גרסאות בדף

הספד היא מצווה מדרבנן לומר דברי קינה על המת והזכרת שבחיו ומעשיו הטובים בעת קבורתו. עיקר מטרת ההספד היא לתת כבוד לנפטר אך גם לקרובי משפחתו. המספיד מבטא את הצער והכאב על האבידה שאירעה בפטירתו של המת המוטל בפניהם, מעריך את דמותו, מספר בשבחו ומזכיר את מעשיו הטובים. ההספד נערך בעת הוצאת המיטה מהבית או מבית הלוויות, ליד בית הכנסת, בו נהג המנוח להתפלל, בפתח בית העלמין או ליד הקבר עצמו.

ישנם ימים וזמנים במשך השנה שאין מספידים בהם, כגון: שבתות וימים טובים, חול המועד, ראשי חודשים, חנוכה, פורים.

מקור

מצוות ההספד היא מצווה דרבנן, אך כבר בתורה מצינו כי אברהם הספיד לשרה לאחר מותה "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". גם ליעקב עשו הספד גדול לאחר מותו "וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד". כמו כן, בנביאים מובא כי עם ישראל ספדו על שאול ועל יהונתן בנו לאחר מותם (שמואל ב א יב), העם ספד על מות בנו של ירבעם המלך (מלכים א יד,יח) וירמיהו ניבא על צדקיהו כי העם יספוד לו לאחר מותו (ירמיהו לד ה).

הרמב"ם (אבל יד,א) מבאר כי למרות שמצוות הספד היא מצווה דרבנן היא עדיין כלולה במצוות עשה דאורייתא של ואהבת לרעך כמוך. במרגניתא טבא מסביר שאכן כל מעשי המצווה הם מדאורייתא אבל לא נחשבים כמצווה בפני עצמם ורק מדרבנן נחשב ההספד כמצווה בפני עצמו.

אופן ההספד

במסכת שמחות (פרק ג) נאמר על ההספד כי "אין מוסיפים בתחילה, אבל מוסיפים על העיקר". הרמב"ן (תורת האדם) מבאר שהכוונה שאין מספידים למי שכלל לא ראוי לכך אבל אם היה ראוי לכבוד מועט מוסיפים בשבחיו.

וכן פסק בשולחן ערוך שמצווה גדולה להספיד את המת וצריך להגביה קולו ולומר עליו דברים שמשברים את הלב ואסור להרבות בשבחו יותר מדי אלא מזכירים מידות טובות שהיו בו ומוסיפים בהם קצת, ואם לא היו בו כלל מידות אלו שלא יזכירם שהמוסיף על מי שלא היה בו כלל גורם רעה לעצמו ולמת. בט"ז ביאר שאף אם מוסיף על מידות הנפטר אין בזה משום שקר מכיוון שמסתבר שאף אם נתן מעט צדקה אם היתה מגיעה אליו הזדמנות גדולה לתת צדקה היה נותן.

קטן שנפטר ואין בו מעשים, מספידים אותו במעשה אבותיו.

כבוד המת או כבוד החי

בגמרא סנהדרין מו ב הסתפקו האם מטרת ההספד היא לתת לנפטר או דווקא לתת כבוד לבני משפחתו שנשארו בחיים. הגמרא מסבירה שהשאלה נוגעת למקרים בהם אדם מבקש שלא יספידו אותו לאחר מותו וכן לשאלה האם ניתן לחייב את קרובי משפחתו של הנפטר לשלם לאנשים שיספידו את הנפטר. למסקנה קובעת הגמרא כי ההספד הוא כבוד המת וממילא אין להספיד מת שביקש שלא יספידוהו ומנגד ניתן לכפות את יורשי האדם לשכור לו אנשים שיספידוהו וכן נפסק בשולחן ערוך.

אמנם, האחרונים‏^[1] הסתפקו מה הדין בגדול הדור שביקש שלא יספידוהו. יש שאמרו שאין להספידו כדין כל אדם, ומנגד יש שאמרו שגדול הדור מותר להספידו לפי שיש בכך גם כבוד לתורה‏^[2]. בגשר החיים‏^[3] הביא שנוהגים שגדול הדור שביקש שלא יספידוהו מספידים אותו בצמצום ולא מרבים בשבחיו.

הערות שוליים