ראש חודש
|
|
היום הראשון לחודש. הזמן שבין מולד לבנה אחד למשנהו הוא: כט, יב, תשצג. כלומר: 29 ימים, 12 שעות ו-793 חלקים (חלק הוא 1/1080 של השעה). לכן, חלק מהחודשים אורכם 30 יום וחלק מהם אורכם 29 יום, כאשר גם יום השלושים הוא ראש חודש, ובמקרה זה יומיים רצופים הינם ימי ראש חודש. ימים אלה מוקדשים לשמחה ולתפילה, ובתקופת בית-המקדש הקריבו בהם קורבנות מוסף.
לאותות ולמועדים[עריכה]
ברא הקב"ה מאורות - שמש וירח, ותלאם בשמים, ולפיהם נקבעים סדרי הזמנים. ביום החמה מאירה ובלילה הלבנה. השנה נקבעת לפי מחזור החמה והחודש לפי מחזור הלבנה. וכמו שנאמר (בראשית א, יד): "וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים".
בכל חודש מקיפה הלבנה את כדור הארץ הקפה אחת. הלבנה, במהלכה על פני השמים נראית כמתחדשת מזמן לזמן, ומכאן - פרק הזמן שבין חידוש לחידוש נקרא "חודש". בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, והיא הולכת וגדלה עד אמצע החודש, שאז היא נראית במילואה, עיגול שלם. במחצית השנייה של החודש היא הולכת ומתמעטת עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות. לאחר מכן היא שוב חוזרת להיראות כקו דק, ורגע זה נקרא "מולד הלבנה", שהרי היא כאילו נולדה מחדש ואיתה תחילתו של חודש.
המחזור השלם של הלבנה אורך עשרים ותשעה ימים וחצי ועוד כשלושת רבעי שעה. 1 וכיוון שמחזור הלבנה אינו תואם את מחזור היממה, אלא הוא כעשרים ותשעה ימים ומחצה, נמצא שפעמים החודש נמשך עשרים ותשעה ימים ופעמים שלושים יום. כאשר הוא נמשך עשרים ותשעה ימים הוא נקרא 'חודש חסר', וכאשר הוא נמשך שלושים יום הוא נקרא 'חודש מלא'. כדי להתאים את שנת הלבנה לשנת החמה - שכן חגינו הקבועים בימים מסויימים בחודש קשורים גם בתקופת החמה - חישבו ומצאו, שבמחזור של תשע עשרה שנה מצטרפים ההפרשים ביניהם לשבעה חודשים, כלומר שבכל תשע עשרה שנים צריך להוסיף שבעה חודשים. מכאן קבעו, שבכל מחזור של תשע עשרה שנים תהיינה שבע שנים מעוברות - בנות שלושה עשר חודש, ושתים עשרה שנים פשוטות - בנות שנים עשר חודש. השנים המעוברות נקבעו בתוך המחזור בסדר דלקמן: השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה; כלומר, שבשנים הללו יש שני חודשי אדר - אדר ראשון ואדר שני. אדר ראשון הוא חודש מלא - בן שלושים יום, ואדר שני הוא חודש חסר - בן עשרים ותשעה ימים. שנת ה'~תשל"ט היתה השנה הראשונה של מחזור ש"ג (303) מבריאת העולם. בשנת ה'~תשנ"ח יתחיל מחזור ש"ד (304).
לקביעת החודש ישנה חשיבות עצומה, שהרי כל החגים שלנו תלויים בתאריך החודשי, חג הפסח בט"ו בניסן, יום כיפור בי' בתשרי, סוכות בט"ו בתשרי. וכל כך חשובה קביעת החודש, עד שהתירה התורה לעדים שראו את הלבנה בחידושה לחלל שבת כדי ללכת לירושלים ולהעיד על כך בפני בית הדין (רמב"ם הל' קידוש החודש ג, ב). על סמך עדותם היה בית הדין מקדש את החודש, ולאחר מכן היו יוצאים שליחים מבית הדין להודיע לכל ישראל אימתי נקבע ראש חודש.
הסמכות לקביעת החודשים ניתנה לישראל[עריכה]
עצם היראות הלבנה בחידושה אינה מתחילה עדיין את החודש, אלא בית הדין הוא שמקדש את החודש, שנאמר (שמות יב, ב): "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ", הראה לו הקב"ה למשה רבנו את צורת הלבנה בחידושה, ואמר: "עדות זו תהא מסורה לכם" (ר"ה כב, א). כלומר, צריכים לבוא בפניכם עדים, ולהעיד כי ראו את הלבנה בחידושה, ועל סמך עדותם תקדשו את החודש.
לאחר מיתת משה רבנו הועברה הסמכות לקדש את החודש לבית הדין הגדול שבכל דור, ובתנאי שדייניו יהיו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו. ואין סומכים חכמים אלא בארץ ישראל (רמב"ם הל' סנהדרין פרק ד). והלכה היא, שאם יגיע זמן שלא יוכלו לקדש חודשים בבית הדין, יתקדשו החודשים על פי החשבון של ישראל.
נמצא אם כן, שאף כי סדר מחזור הלבנה הוא דבר טבעי, מכל מקום, אין התחדשות הלבנה עצמה מקדשת את החודש אלא ישראל הם שמקדשים את החודשים, ומכוחם מתגלה הקדושה שבזמן. וזהו שתקנו חכמים לחתום בברכת המוסף של ראש חודש: "מקדש ישראל וראשי חודשים" (ברכות מט, א). זו אולי הסיבה שהמצווה הראשונה שנצטוו ישראל בתורה היא מצוות קידוש החודש (שמות יב, ב), שעל ידה מתגלית קדושתם המיוחדת של ישראל שמכוחם מתגלה הקדושה בזמן.
תולדות קידוש החודשים[עריכה]
- ראו גם: קידוש החודש
בתקופת האמוראים, בעקבות גזירות הרומאים, הישוב היהודי בארץ הלך ונדלדל ולעומתו הקהילה הגדולה שבבבל הלכה והתעצמה מכל הבחינות. ואע"פ כן, עדיין היתה שמורה הסמכות לחכמי ארץ ישראל לקדש חודשים ולעבר שנים, שנאמר (ישעיה ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה". ומארץ ישראל היו יוצאים שליחים בכל חודש להודיע לכל בני הגולה אימתי נתקדש החודש. ורק לעיתים נדירות, כמו בתקופת מרד ביתר, כאשר המצב בארץ היה נורא, עד שלא יכלו לקדש חודשים, דיינים שנסמכו בארץ ישראל היו יוצאים לחוץ לארץ למקום שלא נגזרו בו גזירות כנגד ישראל, ושם קבעו את החודשים והשנים. במשך הזמן גזירות הרומאים הלכו וגברו, ובהשפעת הנוצרים הגזירות כוונו כנגד החכמים, שלא יקדשו חודשים, עד שלפעמים היו צריכים לקדש את החודשים בסתר ולהודיע על כך במכתב מוצפן לחכמי בבל (ע' סנהדרין יב, א).
לקראת סוף תקופת האמוראים, הגיע הלל השני למסקנה כי לא ניתן יהיה עוד להמשיך בקידוש החודשים על ידי בית הדין בארץ ישראל. גם היה חשש שבעקבות הצרות והגזירות סמיכת החכמים תתבטל. וכיוון שהסמכות לקדש חודשים היתה בידי הלל השני, שירש את נשיאות בית הדין דור אחר דור מרבי יהודה הנשיא, עמד הוא ובית דינו וחישבו את החודשים והשנים, וקידשו אותם עד סוף כל הדורות. וכך משנת ארבעת אלפים מאה ותשע עשרה שנה למניין שאנו מונים לבריאת העולם (359 למניינם), התחיל העם היהודי למנות את החודשים לפי חשבון הלוח העברי שהתקין רבי הלל הנשיא. ואנו מתפללים שנזכה במהרה לגאולה שלימה, ונחזור לקדש חודשים בבית הדין שבירושלים.
וחידוש גדול כתב הרמב"ם, שגם אחר ביטול הסמיכה, התקדשות החודשים תלויה בבני ארץ ישראל, שכאשר הם מחשבים את החודשים על פי החשבון הקבוע שבלוח, אזי החודשים מתקדשים, אבל אם חס ושלום לא יהיו יהודים בארץ ישראל, החודשים יתבטלו ועמם כל החגים. אולם חלילה לה' מעשות זאת, מפני שהבטיחנו בתורה שלא ימחה אותות האומה.
אימתי ראש חודש יום אחד ואימתי יומיים[עריכה]
- ראו גם: עיבור החודש
החודשים: תשרי, שבט, ניסן, סיון ואב, הם תמיד חודשים מלאים, בני שלושים יום. החודשים: טבת, אדר (בשנה לא מעוברת), אייר, תמוז ואלול, הם חודשים חסרים, בני עשרים ותשעה יום. חשוון וכסלו משתנים, לעתים שניהם מלאים - בני שלושים יום, לעתים שניהם חסרים - בני עשרים ותשעה יום, ולעתים חשוון חסר וכסלו מלא. כאשר החודש חסר (29 ימים), ראש החודש הבא הוא יום אחד. אולם כאשר החודש מלא (30 ימים), ראש החודש הבא נמשך יומיים, היום הראשון הוא ל' לחודש הקודם, והשני א' לחודש הבא. ולמרות שעיקר ראש חודש הוא ביום השני, שכן הוא הראשון לחודש הבא, וממנו סופרים את ימי החודש, מכל מקום גם ביום הראשון משני ימי ראש חודש, שהוא יום השלושים לחודש שעבר, נוהגים בכל דיני ראש חודש - מתפללים בו מוסף, אומרים הלל, ואומרים "יעלה ויבוא" בתפילות וברכת המזון. ומי ששכח לומר בו "יעלה ויבוא" בתפילת שחרית או מנחה, צריך לחזור ולהתפלל. וכמה טעמים נאמרו לקיום ראש חודש במשך יומיים.
לכאורה יש לשאול, הרי ר"ח הוא היום הראשון של החודש, ומדוע כשהחודש מלא גם יום השלושים לחודש הקודם נחשב לר"ח? באר בשבולי הלקט קסח, בשם רבנו שלמה והרי"ד (רבי ישעיה הראשון), וכך מובא בברכ"י תכז, שכאשר החודש מלא, חידושה של הלבנה חל באמצע היום השלושים (לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי), לפיכך, אף שא' לחודש חל למחרת (כדי לאזן את החודשים, כמבואר בהלכה א), מ"מ ראוי לעשות ר"ח גם ביום חידוש הלבנה, לפיכך עושים יומיים ר"ח. והתשב"ץ ג, רמד, כתב, שהיו נוהגים להימנע ממלאכה בר"ח ולערוך סעודות, וכבר מתחילת יום שלושים היו נוהגים כן, שאולי יבואו עדים ואותו יום יתקדש כר"ח, ואם לא היו באים עדים, ממילא נהגו גם ביום שלמחרת ר"ח. נמצא שכאשר החודש מלא נהגו ר"ח יומיים (בדומה לר"ה). ואף שקרבנות מוסף הקריבו רק בא' לחודש, מתוך הטעמים הללו יוצא שבחודש מלא יש קדושה בשני הימים, ולכן אומרים בשניהם הלל ומוסף ויעלה ויבוא. וכתב בספר לאור ההלכה לרב זוין, במאמר על ר"ח, שלשיטת רש"י ושלטי גיבורים (ר"ה פ"א), בעבר נהגו בחודש מלא לקיים יום אחד ר"ח, ולדעת אור זרוע ח"ב הל' ר"ח, ומהרש"א ב"מ נט, ב, קיימו ר"ח יומיים. ונחלקו גם בביאור הפסוק משמואל א, כ, כז: "ויהי ממחרת החודש השני". לתשב"ץ ורבנו ישעיה הכוונה ליום שני של ר"ח, ולרש"י והרד"ק הכוונה ליום שאחר ר"ח שהיה יום חול. וי"א שנוהגים יומיים מפני הספק, ונדחו דבריהם, ולכן השוכח לומר יעלה ויבוא בשחרית ומנחה - חוזר בשני הימים, וע' בס' ר"ח י, הערה ד.
מעמדו של ראש חודש בתורה[עריכה]
ראש חודש נמנה בתורה יחד עם שאר המועדים שמקריבים בהם קרבנות מוסף לכבוד קדושת היום. ולמדו חכמים שגם ראש חודש נקרא מועד (פסחים עז, א). והיו תוקעים בו בחצוצרות, שנאמר (במדבר י, י): "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם".
ומפני קדושתו של ראש חודש, היו רגילים להקביל בו את פני הרב, כפי שנוהגים בשבת לומר לרב 'שבת שלום' (מלכים ב, ד, כג, ר"ה טז, ב, באו"ה שא, ד). וכן היו נוהגים לערוך בו סעודות (עפ"י שמואל א' כ). ביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לְחַטָּאת לַה'". ויסוד העניין מבואר בתלמוד (חולין ס, ב), שבתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח, אלא שבאה הלבנה וטענה לפני רבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד. בכוונתה היה שיקטין ה' את השמש כדי שתמלוך היא לבדה. אולם אמר הקב"ה ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה' בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים יקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח", ולכן נאמר "וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה'" (במדבר כח, טו). בכל המועדים מביאים שעיר לחטאת, אולם באחרים לא נאמר "לחטאת לה'". שאר המוספים שהביאו בר"ח הם: שני פרים, איל אחד ושבעה כבשים לעולה (במדבר כח, יא).
ועניין זה עמוק מאוד, ובפשטות אפשר לומר כי אכן מיעוט הלבנה מבטא את החסרון שישנו בבריאה, את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר, וכדברי רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד, ב). אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, וכדי להפיג את הכאב ולתקן את החסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם ייגאל מכל חסרונותיו, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלימות (ועיין עוד להלן טו-טז).
שמחה וסעודת ראש חודש ואיסור תענית וצער[עריכה]
ראש חודש הוא בכלל בימים הטובים שראוי לשמוח בהם, אולם אין מצווה מפורשת לשמוח בו בסעודה ומשתה. לפיכך, מצווה להרבות בסעודת ראש חודש, אבל אין בכך חובה (שו"ע או"ח תיט, א).
ומכל מקום אסור להצטער בראש חודש, ולכן אסור להתענות בו (שו"ע תיח, א). וכל הנמנע מלאכול אפילו שעה אחת לשם תענית, עובר באיסור, אבל אם באקראי לא הזדמן לו לאכול כמה שעות, אין בזה חשש איסור (באו"ה תיח ד"ה 'ר"ח אסור'; כה"ח ג). ומצד הדין אפילו אם אכל פירות בלבד, כבר אינו נחשב מתענה ואין בידו איסור, אלא שלא קיים את המצווה להרבות בסעודת ראש חודש. 6 ועיקר המצווה להוסיף לכבוד ראש חודש דבר מאכל מיוחד על מה שרגיל בכל יום. וגם כאשר ראש חודש חל בשבת, מצווה להוסיף מאכל מיוחד לכבוד ראש חודש (מ"ב תיח, ב, תיט, א-ב).
ואף שאין חובה לערוך את סעודת ראש חודש על פת, מכל מקום מצווה לאכול פת בסעודת ראש חודש (שעה"צ תיט, א). טוב לערוך את השולחן לכבוד סעודת ראש חודש בדרך כבוד. ויש מהדרים לאכול בשר ולשתות יין בסעודת ראש חודש. כאשר ראש חודש שני ימים, מצווה להרבות בסעודה בשני הימים. עיקר המצווה ביום, אולם גם בלילה יש אומרים שמצווה להרבות בסעודה לכבוד ראש חודש. ההידור לערוך השולחן בכבוד מובא בבא"ח ש"ב ויקרא י, וכה"ח תיט, ה. ההידור לאכול בשר ויין הוא גם משום כבוד ר"ח, ולס' יראים הוא מצווה ממש כמובא בהערה הקודמת. מסיבה זו נהגו רוב הספרדים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין רק מיום ב' בחודש אב, כדי לקיים את ההידור בר"ח. והאשכנזים נוהגים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין מר"ח אב (כמבואר להלן ח, יג). וע' בס' ראש חודש פרק יב. ואמנם כתב במ"ב תיט, ב, שאין צריך להרבות בסעודה בלילה. אבל הרמ"ע מפאנו עט, ואשל אברהם בוטשאטש, כתבו שיש מצווה.
אסור לעשות בראש חודש דבר שמעורר צער, לפיכך אין מספידים את המת בראש חודש. ואם המת תלמיד חכם, מספידים אותו בפניו (שו"ע או"ח תכ, א, ומ"ב א; שו"ע יו"ד תא, ה). וכן נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בראש חודש, ואם חל יום השנה או השלושים בראש חודש, יקדימו לילך בערב ראש חודש. כשאינם יכולים ללכת בערב ראש חודש, ילכו לאחר ראש חודש. לקברי צדיקים מותר ללכת בראש חודש, כי אין בזה צער. חתן וכלה שנוהגים להתענות ביום חופתם (כמנהג אשכנזים וחלק מספרדים), אם חל יום חופתם בראש חודש אל יתענו (שו"ע תקעג, א). (בר"ח ניסן, לרמ"א תקעג, א, ומ"ב ט, יתענו, שכן מנהג חסידים להתענות בו. ולפמ"ג מי שאינו נוהג לצום תמיד בר"ח ניסן, אל יתענה ביום חופתו. וע' בס' ר"ח יד, יט. וע"ש בהערה לט, שאם החתונה בליל ר"ח, לערוה"ש אה"ע סא, כא, ימשיכו להתענות עד אחר החופה אע"פ שנכנסים לליל ר"ח בתענית, מפני שטעם הצום שלא יהיו בשכרות. ולקצש"ע קמו, א, לעולם תענית חתנים נמשכת עד צאת הכוכבים בלבד, מפני שהיא לכפרה. על פקידת קברים ע' בילקוט יוסף תיח, ו-ז, פני ברוך לז, י, וס' ר"ח יד, כד.)
מנהג נשים בהימנעות ממלאכה בראש חודש[עריכה]
מותר לעשות מלאכה בראש חודש. ואמנם מתחילה היה ראוי שלא לעשות מלאכה בראש חודש כדין חול המועד. שכן הכלל הוא, שככל שהיום קדוש יותר כך הוא מיועד יותר לעניינים שבקדושה, ויש לצמצם בו את העיסוק במלאכה. לכן שבת שהיא המקודשת ביותר - כל מלאכה אסורה בה. דרגה למטה משבת - יום טוב, שכל המלאכות אסורות בו חוץ ממלאכת אוכל נפש שמותרת. דרגה למטה מזה - חול המועד, שנאסרו בו חלק מהמלאכות. ואף ראש חודש היה ראוי להיות במעלת חול המועד, אלא מפני שחטאו שנים עשר שבטי ישראל בחטא העגל, איבדו ישראל כנגד זה את מעלת שנים עשר ראשי החודשים של השנה. אבל הנשים שלא חטאו בחטא העגל, ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעשייתו, נתן להן הקב"ה את שכרן בעולם הזה, "שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות לחדש את נעוריהן כמו הלבנה שמתחדשת, שנאמר (תהלים קג, ה): "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה). נמצא אם כן שהנשים קולטות יותר את קדושת ראש חודש, ולכן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש.
(כך מתבאר מפרקי דרבי אליעזר מה, ומדברי הטור או"ח תיז, והפרישה שם א', ודרכי משה א' בשם אור זרוע. ועיין בס' ראש חודש ריש פרק יא, שהביא בפירוט כל הטעמים. ובשער הכוונות (עו, ב) באר שנשים כנגד מלכות וכנגד לבנה, ובה יש התחדשות. אבל בגברים שכנגד תפארת אין התחדשות. (ובמלכות יש גם נפילה, ומתוך הנפילה היא יכולה להתעלות עד למעלה מהתפארת, והרמז: "עטרת בעלה").)
ואמנם בזמן שהיו מקריבים את קרבן המוסף במקדש, היו גם גברים שנהגו להימנע מעשיית מלאכות גדולות בראש חודש, אלא שאין למנהגם תוקף, מפני שחטאו בחטא העגל. אבל נשים שלא חטאו שייכות יותר לקדושת ראש חודש, ויש תוקף למנהגן. ועל כן צריכה כל אשה למנוע את עצמה מקצת מלאכות בראש חודש, למשל, תקפיד שלא לסרוג בו, כדי שיהיה לה היכר בין יום רגיל לראש חודש. ובוודאי שלא תתכנן לעצמה עבודות גדולות בראש חודש. והמהדרות נוהגות להימנע מהמלאכות שאסורות בחול המועד, ובכלל זה אינן תופרות וסורגות ומתקנות דברים בבית. אבל לבשל, לאפות ולגהץ, מותר כמו בחול המועד. לכבס במכונה מותר, מפני שאין בזה כמעט טרחה. ואם הכיבוס נועד לצורך לבישת בגדים בראש חודש עצמו, אף לכבס ביד מותר. ומלאכה שאשה עושה לצורך פרנסתה מותרת אף למנהג המהדרות, מפני שאם תיעדר מעבודתה באופן קבוע בראש חודש, תאבד את פרנסתה. ואף כשאין חשש שיפטרוה, אם הכסף נחוץ לה או שייגרם למקום עבודתה נזק אם לא תבוא, מותר לה לעבוד. 10
שבת מברכים[עריכה]
נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש ולברכו, שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה. ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין. ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. וכן נהגו לעמוד, זכר למצוות קידוש החודש, שכך נהג הקהל לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש. ורק לפני ראש חודש תשרי אין מברכים את החודש, מפני שממילא הכל יודעים עליו, שהוא יום טוב של ראש השנה. 11 ומכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. ועוד, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מתוך השבת שלפניו, ועל כן מברכים באותה שבת את החודש. ולכן בשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא. 12
זמן כפרה ויום כיפור קטן[עריכה]
ראש חודש הוא זמן כפרה, כמו שאומרים בתפילת מוסף: "זמן כפרה לכל תולדותם", והיו מקריבים בו שעיר חטאת לכפר. כדי שהכפרה של ראש חודש תהיה שלימה, נהגו ותיקין לחזור בתשובה לקראת ראש חודש. ויש נוהגים לצום בערב ראש חודש, ולומר סדר תפילות "יום כיפור קטן" סמוך לתפילת מנחה. וקראו לערב ראש חודש "יום כיפור קטן", מפני שיום כיפור הוא זמן כפרה על כל השנה, ואילו ערב ראש חודש הוא זמן כפרה על החודש שעבר (וע' במ"ב תיז, ד, וכה"ח י-כא). כיום מנהג הצומות אינו רווח, וטוב להרבות במקום זה בלימוד תורה וצדקה.
יעלה ויבוא בתפילה[עריכה]
עניינו של ראש חודש מוכרח לבוא לידי ביטוי בתפילה, שהרי התפילות נתקנו כנגד הקרבנות, ובראש חודש נצטווינו להקריב קרבן מוסף, ועל כן צריכים להוסיף בתפילה את עניינו של ראש חודש. לשם כך תקנו חכמים לומר תפילת "יעלה ויבוא", בה אנו מבקשים מה' שיזכרנו לטובה ביום ראש החודש. ותקנו לאומרה בברכת 'רצה', מפני שבה אנו מבקשים מה' שישיב את העבודה לבית המקדש, וזה המקום להזכיר את ראש חודש, כי מתוך חזרת העבודה לבית המקדש נוכל להקריב את מוספי ראש חודש. השוכח לומר "יעלה ויבוא" בתפילת שחרית ומנחה, צריך לחזור להתפלל (שבת כד, א). אם נזכר מיד לאחר סיום ברכת 'רצה', יאמר שם "יעלה ויבוא", וימשיך לברכת 'מודים'. אם התחיל 'מודים' אך נזכר לפני שעמד לעקור את רגליו לקראת סיום תפילתו, יחזור לתחילת ברכת 'רצה', ומשם ימשיך עד הסוף. וכל זה בתפילות שחרית ומנחה, אבל אם שכח לומר "יעלה ויבוא" בערבית, כיוון שאמר שם ה' של סיום ברכת 'רצה' - לא יחזור, מפני שלא היו מקדשים ראש חודש בלילה. ואמנם לכתחילה יש לומר "יעלה ויבוא" בלילה, אבל בדיעבד אין לחזור על התפילה או אפילו על ברכה אחת כדי לאומרו (ברכות כט, ב; ל, ב; שו"ע תכב, א). 13
יעלה ויבוא בברכת המזון[עריכה]
גם בברכת המזון צריכים לומר "יעלה ויבוא", ואף שאין חובה לאכול סעודה בראש חודש, מכל מקום מפני חשיבות היום, שמקריבים בו קרבן מוסף, צריכים להזכיר ראש חודש בברכת המזון (שבת כד, א, ותוס' שם). ואומרים "יעלה ויבוא" בברכת 'רחם', מפני שברכת 'רחם' היא תפילה ותחנונים, וכן "יעלה ויבוא". ואם שכח לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון, אינו חוזר, מפני שרק ביום שיש חובה לאכול סעודה על לחם, כמו שבת ויום טוב, אם לא הזכיר את קדושת היום בברכת המזון - חוזר. אבל בראש חודש וחול המועד אין חובה לאכול סעודה על לחם, וממילא אין הכרח שמצד קדושת היום יברך ברכת המזון, ולכן אם שכח לומר "יעלה ויבוא" בברכת המזון אינו חוזר (שו"ע תכד, א). 14 מי שהתחיל בסעודתו בראש חודש, והספיק לאכול לפני השקיעה כזית פת, והמשיך בסעודתו זמן רב אחר צאת הכוכבים, כיוון שתחילת סעודתו היתה בראש חודש, אומר בברכת המזון "יעלה ויבוא" (שו"ע קפח, י, ויש חולקים ע' כה"ח מג). ואם התחיל לאכול בערב ראש חודש וסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, ואכל כזית פת לאחר שנכנס ראש חודש, אומר "יעלה ויבוא" (שו"ע רעא, ו, מ"ב כט). 15
הלל[עריכה]
מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו של ראש חודש, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה'. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (הלל השלם הוא פרקים קיג-קיח בתהלים, ומדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא). נחלקו הראשונים בעניין הברכה. לדעת הרמב"ם ורש"י, כיוון שיסוד אמירת הלל בראש חודש ממנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, הרא"ש והר"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה, מנהג האשכנזים שאפילו יחיד מברך על ההלל. ומנהג הספרדים שחיו בארץ ישראל וסביבותיה שלא לברך כלל. ומנהג חלק מהספרדים מצפון אפריקה, שהחזן מברך בתחילה ובסוף בקול רם ומוציא בברכותיו את כולם, אבל המתפלל ביחיד לא קורא כלל, ואם רצה לקרוא יקרא בלי ברכה. רוב הספרדים מצפון אפריקה נהגו שכולם מברכים בציבור, כשיטת רבינו יונה. לשיטת רש"י, יאמר בלי ברכה גם ביחיד, ולשיטת תוס' גם ביחיד יש ברכה. וכל אדם ימשיך במנהגו. יש להשתדל לומר את ההלל בציבור. ולדעת רבים מי שאיחר והגיע לבית הכנסת בשעה שהציבור אומר הלל, יאמר עמהם הלל, ואח"כ יתחיל בפסוקי דזמרה (מ"ב תכב, טז, ילקוט יוסף תכב, ח, ולכה"ח לח, עפ"י האר"י, אין לשנות את סדר התפילה). 16
מנהגי אמירת ההלל קריאת ההלל צריכה להיות בעמידה, שהיא עדות על שבחו של ה', ועדות נאמרת בעמידה. בדיעבד אם אמר הלל בישיבה או שכיבה יצא, וחולה שאינו יכול לעמוד, לכתחילה יאמר את ההלל בישיבה או שכיבה (שו"ע תכב, ז, מ"ב כח). אין להפסיק באמצע הלל אפילו בשתיקה. אבל לצורך חשוב, כמו למנוע עלבון - מפסיקים. וכן מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה. ויש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, והקורא אותו שלא כסדר, לא יצא, ועליו לחזור לקרותו כסדר מהמקום שטעה (שו"ע תכב, ד-ו). נכון לקרוא את ההלל בנחת ובנעימה, ורבים נוהגים לזמר חלקים ממנו. תקנו לאומרו מיד אחר תפילת שחרית, שמתוך הזכרת עניינו המיוחד של ראש חודש בתפילת עמידה באמירת "יעלה ויבוא", נכון להמשיך בשבח והלל לה' על שקידש את ישראל וראשי חודשים. בדיעבד, אפשר לאומרו כל היום, שמעיקר הדין כל היום כשר לקריאת ההלל (משנה מגילה כ, ב). ישנם מנהגים שונים בסדר אמירת ההלל - איזה פסוקים כופלים ואיזה פסוקים אומר החזן ואחריו הקהל, וכל המנהגים טובים, וכל מקום ימשיך במנהגו (סוכה לח,א-לט,א; שו"ע תכב, ג). נוהגים שהחזן אומר בקול רם ארבעה פסוקים (תהלים קיח):
"(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג אשכנזים הקהל עונה אחר החזן ארבע פעמים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ולמנהג ספרדים הקהל חוזר על הפסוק שאמר החזן. 17
במנהג כפילת הפסוקים, התקבל בדורות האחרונים המנהג לכפול את כל הפסוקים מ"אודך" ועד סוף ההלל (תהלים קיח, כא-כט). והטעם לאמירתם פעמיים, מפני שבתחילת המזמור יש חזרה על כל עניין פעמיים, ומהפסוק "אודך" כבר אין חוזרים, ואנו ממשיכים את הרעיון של המזמור וכופלים את שאר הפסוקים. ועוד שפסוקים אלו נאמרו על ידי דוד, ישי אבי דוד ואחיו של דוד, כמסופר בתלמוד (פסחים קיט, א), ומפני חשיבותם רצו לאומרם פעמיים. את הפסוק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (שם קיח, כה), כופלים באופן מיוחד, תחילה אומרים את חציו הראשון פעמיים, ואח"כ את חציו השני פעמיים. 18
קריאת התורה ומוסף לכבוד ראש חודש מעלים לתורה ארבעה עולים, ומתחילים לקרוא בקרבן התמיד ומסיימים בקרבנות ראש חודש (במדבר כח, א-טו). ויש בזה רמז, שמתוך הקדושה הקבועה והתמידית שבאה לידי ביטוי בקרבן התמיד שהיו מקריבים בכל יום בבוקר ובערב, אפשר להמשיך את הקדושה המיוחדת של ראש חודש, שיש בה התחדשות, כפרה ותשובה. לאחר הקריאה בתורה ואמירת 'אשרי' 'ובא לציון' (ולחלק מהספרדים גם בית יעקב ושיר של יום) מתפללים תפילת עמידה של מוסף. שלוש הברכות הראשונות ושלוש האחרונות כמו בכל התפילות, והברכה האמצעית היא מעניין ראש חודש, וחותמים בה: "מקדש ישראל וראשי חודשים". תקנו להתפלל מוסף כנגד קרבנות המוסף שהיו מקריבים בראש חודש, וכן זמן התפילה כנגד זמן קרבנות המוסף, לפיכך צריך להתפלל מוסף עד סוף שבע שעות זמניות של היום. המתאחר ולא התפלל עד סוף שבע שעות נקרא פושע, ואע"פ כן יתפלל אח"כ, כי בדיעבד אפשר להקריב מוסף כל היום (שו"ע רפו, א). נוהגים לחלוץ תפילין לפני תפילת מוסף. וכמו שביום טוב אין מניחים תפילין, מפני שיום טוב עצמו הוא 'אות' בין ה' לישראל, ואין צורך להוסיף עליו עוד 'אות' של תפילין, כך גם תפילת מוסף של ראש חודש נחשבת כ'אות', ואין צורך בעוד 'אות' של תפילין (שו"ע תכג, ד, מ"ב י). ונוהגים לחלוץ את התפילין אחר הקדיש שלפני מוסף. ונכון להמתין עד לסיום כריכת התפילין ברצועותיהן והנחתן בנרתיק, שאם לא כן יהיו מונחות בחוסר כבוד במשך תפילת מוסף. 19 עוד נוהגים לומר בשחרית מזמור "ברכי נפשי" (תהלים קד), מפני שכתוב בו: "עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים". ויש סוברים שמזמור זה היו אומרים הלוויים בבית המקדש בראש חודש (ערוה"ש תכג, ה). 20
ציון ראש חודש[עריכה]
את ראשי החודשים מציינים אנו במספר דברים:
- תוספת הנוסח: "יעלה ויבוא" בתפילות העמידה ובברכת המזון.
- "הלל". לאחר תפילת שמונה עשרה בשחרית קוראים את ה"הלל". בהלל מובאים פרקי תהילים שבהם מהללים ומודים לה' על הנהגתו עם עם ישראל ועל הנסים והחסדים הגדולים שהוא עושה עמנו. בעת אמירת ההלל בראש חודש מדלגים על שני קטעים: "לא לנו..." ו"אהבתי...". הלל הנאמר בדילוג נקרא: "חצי הלל". בני עדות המזרח, אינם מברכים על "חצי הלל" לא בתחילת ההלל ולא בסופו. בני העדה האשכנזית מברכים בתחילת "חצי הלל": "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרוא את ההלל", ובסופו: "יהללוך ה' אלקינו...".
- "קריאת התורה". בראשי חודשים מוציאים ספר תורה וקוראים בו לארבעה קרואים - במקום שלושה בימות החול. קטע הקריאה עוסק בקרבן התמיד ובקרבנות מוסף של שבת ושל ראש חודש. מכיוון שהקטע קצר מידי הוא אינו ניתן לחלוקה ל-4 עליות שונות, ולכן חוזר השני או השלישי (חילוקי מנהגים) על חלק מהעלייה של קודמו. בראש חודש שחל בשבת מוציאים 2 ספרי תורה, באחד קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני מפטירים בקריאת ראש חודש. ההפטרה לשבת ראש חודש היא "השמים כסאי" (ישעיהו סו) שמסיימת בפסוק "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְפָנַי אָמַר ה'".
- "מוסף". לאחר אמירת "אשרי", "ובא לציון", אומר שליח הציבור קדיש. לאחר מכן חולצים את התפילין, וכל הציבור מתחיל להתפלל תפילת מוסף ביחד.
תפילה זו כוללת שבע ברכות. בנוסח התפילה אנו מזכירים את קרבנות המוסף שהיו מקריבים באותו יום. בזמן בית המקדש היו מקריבים קרבנות בראש חודש כדי לכפר על חטאי העם, וכך אנו אומרים בנוסח תפילת מוסף: "ראשי חודשים לעמך נתת, זמן כפרה לכל תולדותם, בהיותם מקריבים לפניך זבחי רצון ושעירי חטאת לכפר בעדם...".
כמו כן, מבקשים אנו שהקב"ה יחדש עלינו את החודש הזה "לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה, לפרנסה ולכלכלה, לחיים טובים ולשלום, למחילת חטא ולסליחת עוון".
כאשר חל ראש חודש בשבת, משתנה נוסח תפילת מוסף וכוללים בו את ענייני השבת ואת ענייני ראש חודש. הברכה האמצעית פותחת אז במילים: "אתה יצרת עולמך מקדם...", ומסתיימת בברכה: "ברוך אתה ה', מקדש השבת וישראל וראשי חודשים". במנחה של שבת לא אומרים "צדקתך".
בשיר של יום אומרים את הפרק "ברכי נפשי" (תהלים קד).
- "סעודה". מצוה להרבות בסעודת ראש חודש. כדי שיהיה ניכר כבוד ראש חודש, יש שנוהגים להוסיף בסעודה מאכל נוסף יותר מאשר בשאר הימים. גם כאשר ראש חודש חל בשבת, נוהגים להוסיף מאכל נוסף בסעודת השבת. אסור להתענות בראש חודש וכן להספיד. לא אומרים תחנון בראש חודש ובמנחה שלפניו.
