הגטו היהודי בוונציה: הבדלים בין גרסאות בדף

באר מים עם סמל אריה יהודה

הגטו של ונציה נחשב למודל של גטו, עד עצם היום הזה. האזור מוגדר, מחולקת לשכונות: החדש (שהוא הישן בעצם), הישן והחדש ביותר ובו אפילו ארמונות מפוארים שהיו בידי משפחות יהודיות, כמו משפחת טרווס. במרכז הגטו ככר רחבת ידים עם באר. בבאר תבליט של אריה יהודה ( בניגוד לאריה סאן מרקו, שהוא סמל ונציה). בגטו יש חמש בתי כנסת: שנים פועלים, אחד בחורף עם חימום ושני בקיץ. ארבעה ניתן לבקר בסיור מאורגן על ידי מוסאון הקהילה.בית הכנסת החמישי, כמנהג יהודי איטליה, בשיפוצים. כן קיים בית אבות, מוסדות חינוך זעירים ומרכז קהילתי המצויי במבנה מרשים שהיה בעבר המרכז הציבורי וכלל בית חולים ואכסניה למבקרים^[1] .

הבניה בגטו

בתי הגטו הם גבוהים יחסית, עד תשע קומות, תושבי המקום נוהגים לכנות אותם גורדי שחקים. הבניה נעשתה לגובה בשל מחסור בקרקע ליישוב תושבי הגטו שמספרם הלך וגדל, מ-700 בעת הקמתו עד 5000 בעת שגשוגו בשנת 1630. הבניה בגטו מבוצעת בפיקוח הדוק של השלטונות. כל חריגה זוכה לסנקציות חריפות. בין השאר, שלד הבנין, יהיה גובהו אשר יהיה, בנוי מקורות עץ וזאת על מנת לא להכביד על הקרקע הבוצית. ^[2]. בגטו יש רק מעלית הידראולית. ^[3] . ארובת ההסקה בנויות מחוץ למסגרת המבנה וזאת על מנת למנוע שריפות - תופעה שהיתה נפוצה בגטו. בבתים יש מדרגות בעלי צורה מיוחדת במינה^[4]. אפילו הריצוץ של הרחוב נעשה מאבנים קלות במיוחד המובאים ממחצבה מיוחדת.

תולדות הגטו

הגטו הוגדר בתור אזור מיוחד ליישוב יהודים במרץ 1516 על ידי שלטונות העיר. הגטו הוקם בזמן ששלטונות העיר חדלו מלראות מהיהודים תושבים לכל דבר שבפועל נהגו בהם כאילו היו בעלי זכויות רגילות למרות שרשמית היו אזרחים ללא זכויות. וכך 700 יהודים, יוצאי איטליה וגרמניה, הצטוו לעבור לאזור פחות ערך בונציה, בו היה קיים בית יציקה. היה זה ליד בית סוהר ומנזר אשר חבריו היו אחראיים לקבורת המוצאים להורג. יש מקורות אחדים למונח גטו אשר הפך למונח מקובל בעולם לריכוז יהודים בשכונה מיוחדת. יתכן כי המקור הוא גרמני: אח נחושת או סימטא. אולי עברי מהמושג גט, גירושין אך סביר יותר משם הפועל הונציאני Geta'r שפרושו להתיך מתכות. מכל מקום כבוד גדול לא היה לגור בסביבה זו. קיימת דעה כי בעבר היהודים גרו באי הנקרא : Giudecca, אשר בצלילו נשמע כשם היהודים, אך לא נמצאו עדויות לכך. בימי הביניים היה לעיר כינוי "עיר ללא יהודים" . בעיקר נמנעו בעלי אוניות המגיעות לעיר מלהסיע יהודים, בעיקר סוחרים מהלבנט וכן נאסרה הכניסה על מלווים בריבית ממדינות אשכנז.

כאמור, ראשון נוסד בשנת 1516 הגטו החדש, Ghetto nuovo . בשנת 1541 התווסף הגטו הישן Ghetto Vecchio ואחרון, הגטו החדש ביותר, Ghetto Novissimo, מתחם חדש שצורף לאחרים בשנת 1633. במתחם החדש גרו משפחות ספרדיות ולבנטיניות עשירות. עד היום ניתן לזהות את הארמונות של המשפחות Treves ו-Vivantes. בשני הארמונות אפשר להבחין בקומת הקרקע בכניסה לחניון של הסירות, אשר הגיעו עד למרכזו של הבית.

חיי היום יום

הככר המרכזית של הגטו

היהודים הורשו לצאת מהגטו רק משעת צילצול הפעמונים בבוקר בכנסית סן מרקו עד חצות הלילה. היציאה והכניסה לגטו היתה משני שערים, ניתנים לזיהוי עד היום, בפיקוח ארבע שומרים נוצרים על חשבון הקהילה. המלווים בריבית הורשו לצאת העירה,לשעות אחדות, בתנאי שישאו טלאי צהוב על גלימותיהם ובהמשך החובה הומרה בנשיאת כובע צהוב ואחר כך אדום. אולם למלווים היו תחבולות רבות להסיר את הסימנים בהיותם במרכז המסחרי של העיר ריאלטו ולא היתה אכיפה של השלטונות על חובה זו. היהודים הורשו לעסוק רק במקצועות מוגדרים: רופאים ( שהיו חופשיים לצאת ולבוא), מלווים בריבית, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים, בעגה מקומית "strazzarioli".בגטו הוקם אז גם בית דפוס עברי ראשון . בגטו של אותם הימים היו גם מוסדות תרבות : תיאטרון, אקדמיה למוסיקה סלוני הופעה של סופרים וחניות ספרים. אזור הגטו היה תחום ליהודים בלבד במשך 250 שנה עד שבשנת 1797 נפוליאון כבש את ונציה ויהודי ונציה הורשו לגור בכל איי ונציה. גם לאחר תקופה זו נשאר המרכז של יהודי העיר בגטו. אפשר להבחין בבנין מפואר ב-Corte dei Barucchi ^[5]אשר שימש בימי הגטו אכסניה ובית חולים והיום הוא המרכז הקהילתי של קהילת ונציה. רחוב אחר נקרא עד היום Calle del Forno על שם המאפיה שבו ואפילו היתה בו מאפיית מצות. ^[6] בגטו יש מוסדות חינוך, בו נמצאים ילדים מגיל הגן עד גיל הבר-מצוה. כן יש גן ילדים של חב"ד.

העדות בגטו

[תחילה היו בגטו יהודים ממוצא איטלקי וגרמני. הדומיננטיות היתה גרמנית עד שהוא הוגדר בפועל בתור שכזה. יהודים איטלקים, בעיקר ממרכז איטליה ודרומה:יבואנים וסוכני אוניות ואפילו סטודנטים המשיכו לגור בעיר עצמה. בשנת 1541 הגיעו לעיר יהודים מהלבנט. בחלקם סוחרים עשירים שבאו מההאימפריה העות'מאנית. כמו כן, היו מהם ממגורשי ספרד ופורטוגל משנת 1492. בבואם הם גרמו להרחבת שטח הגטו, לרבות מעט שטחים ירוקים שנוספו לשכונה היהודית. המהגרים מהלבנט חוייבו לשאת את סימני ההיכר של היהודים, אך הורשו לעסוק בכל, מלבד העיסוקים המסורתיים. רבי יהודה אריה ממודנה ( ראה להלן) מתאר כך את המהגרים החדשים: מתפללים בנוסח התורכים, הגברים לובשים תרבושים, הנשים לובשות בגדים יקרים, מקושטות ביהלומים יקרים ונושאות כובע מקושט באבנים יקרות. היה להם הופעה אחרת מהיהודים האשכנזים שהגיעו חעיר.

בתי הכנסת

מדובר בנושא המרשים ביותר בגטו. לקראת ביקור כדאי ללמוד את התרשימים המפורטים שאפשר למצוא בקישור הבא בתי הכנסת: תרשימים והסבר. הקהילה אינה מרשה צילומי פנים בתי הכנסת ולכן לא יהיו בערך צילומים כאלה. קווי האופי המיוחדים של בתי הכנסת הם:

• במטרה לנצל באופן מרבית את השטח, המבנה אינו נושא אופי סימטרי: פעם מרובע ופעם טרפז. העיקר ניצול מלא של השטח. עזרת הנשים היה בגלריה.
• ארון הקודש בנוי מחוץ לקו המבנה במטרה לנצל את השטח ומחשש לשריפות.
• חזית בתי הכנסת מחולקת לחמישה חלקים, אולי רמז ל[חמישה חומשי תורה].
• התופעה המיוחדת במינה היא מקומה של הבמה בבית הכנסת, היא מוצבת בסוף בית הכנסת. היתרון המובהק הוא האקוסטיקה. החזן ובעל הקורא נשמעים היטב לקהל ברחבי בית הכנסת.

במאה ה-17, ימי הזהר של הגטו היו בו שלוש עשרה מקומות תפילה. אולמות בתי כנסת היו חמישה בלבד והם קיימים עד היום: בגטו נואובו : האשכנזי הגדול, קנטון( מתפללים בו היום רק ביום הכיפור) והאיטליאני ( בשיפוצים). בגטו וקיו היו שנים: הפוננטיני דהיינו המערבי, ספרדי-פורטוגלי והלוונטיני כלומר המזרחי. ( אלו הם בתי הכנסת הפעילים היום. בקומת הקרקע של בית הכנסת הלוונטיני נוסף הריהוט של בית כנסת לוצאטו שנהרס. בית כנסת זה שימש תלמוד תורה לילדים היהודיים בעיר.

כאמור בתי הכנסת ניתנים לביקור רק בסיור מאורגן ובתשלום על המוסאון ועל הסיורים

סוכות בגטו

קישוט לסוכה בונציה - באדיבות מוזאון יהודי איטליה בירושלים

יהודי איטליה נוהגים לבנות סוכה אחת עבור בני הקהילה ליד בית הכנסת. בסיום תפילת מעריב, נכנסים לסוכה ומברכים את ברכות הקשורות בכך. עושים קידוש , נוטלים ידים ומברכים המוציא על לחמניה מיוחדת. עתה, מפסיקים את הסעודה ואת המשכה עושים בבית.

בגטו היהודי של ונציה נהגה משפחת סולם לבנות סוכה. היות והנוף לעבר התעלה היה מכוסה, הם ציירו קישוט ובו נראת תנועת הסירות. וכך יכלו לשבת בסוכה ולהמשיך להנות מהנוף.

על דפנות סוכת עץ בת 200 שנה מונציה, המצויים היום במוזיאון יהדות איטליה, צויירו חלונות רחבים שמבעדם נשקפו מראות הקשורים לסיפור יציאת מצרים. הסוכה, האחת והיחידה נשמרה בונציה ונתגלתה ע"י דייריו הנוכחים של הבית, משפחת סולם. שיני הזמן נתנו את אותותיהן בסוכה העתיקה וחרף מצבה הועברה למוזיאון יהדות איטליה. לאחר תהליך של שימור מספרת הסוכה את סיפורו של חג הסוכות שנחוג בונציה לפני 200 שנה.

על אחד מכותלי הסוכה המצויירת, בצבעי שמן, דמותו של משה מקבל את לוחות הברית. תמונה נוספת מתארת את משה מכה בסלע ומפיק ממנו מים על מנת להרוות את צמאונם של בני ישראל במדבר, כשפניו קורנות בקרני אור. על קיר אחר של הסוכה צוירו בני ישראל מלקטים מאדמת המדבר את המן הנופל עליהם משמים.

בני ישראל "הולבשו" בציורים אלו בתלבושות המאפיינות את סגנון הלבוש שהיה נהוג בונציה לפני 200 שנה. על קיר נוסף נראים המצרים טובעים בין גלי ים סוף הממוקם בתוך הלגונה של ונציה בין בתים ונציאניים טיפוסיים ( ראה תמונה)

רבי יהודה אריה ממודנה

ספר לזכרו

הרב המפורסם של הקהילה היהודית בונציה. חי בתקופת הזוהר של הקהילה המאה ה- 17 (1571-1648). חיבר את הספר תולדות מנהגי היהודים Historia de' riti hebraici אשר נפוץ באוניברסיטאות באירופה ונתן ללומדיהם מושג על היהדות. בהקדמה לספרו הוא כותב כי המניע לחיבורו היה הסקרנות שמגלה העילית האינטלקטואלית הצרפתית והאנגלית בתרבות היהודית, בניגוד למספר הקטן באופן יחסי של ונציאנים " אדונים וראשי כנסייה, המגלים בה עניין.

ידוע היה בחידושים ההלכתיים אשר גרמו לאי שבעות רצון מצד רבני הדור. בין השאר, הוא דגל בהזמנת תזמורת ומקהלה של לא יהודים, אפילו מעורבת , לבית הכנסת, בפורים הוא הציע לקיים ריקודים מעורבים ועוד. הוא היה מעורב במשחקי הימורים ונקלע לקשיים כספיים וחייו באו לקיצם בסבל ועוני. בשנת 1998 מלאו 350 שנה לפטירתו. לציון המאורע ערך מכון בן צבי בשיתוף המכון לחקר יהדות איטליה של חברת יהודי איטליה, ירושלים, כינוס מדעי בין-לאומי. ההרצאות שנאמרו בכנס פורסמו בכרך מיוחד של 500 עמודים. ( ראה הכריכה בתמונה )

על פועלו קרא עוד ב יהודה אריה ממודנה

השואה

תחריטי הנחושת בקיר להנצחת השואה

רב צבאי של הבריגדה בתום המלחמה בבית הכנסת בגטו

בככר המרכזית של הגטו, ליד בית האבות, מצוי קיר ועליו תחריטי נחושת, המתארים את גורלם של יהודי ונציה בשואה. בשנת 1938 היו בונציה 1200 תושבים. בזמן הכיבוש הגרמני, בשנים 1943-1944 נלקחו להשמדה 200 תושבים, כולל זקנים וזקנות מבית האבות וחולים מבית החולים לחולי נםפש באחד האיים. הרב של הקהילה. הרב אדולף אוטולונגי, הוגלה ונרצח. בסוף המלחמה היו בעיר 560 יהודים.

לקריאה נוספת

המדריך המפורט על יהודי ונציה

• לוצ'יאנו טאס, יהודי איטליה , ספרית מעריב, 1978.

גלריית תמונות

• גורד השחקים מול בית הכנסת בגטו החדש.jpg

  "גורד שחקים" לעומת הסביבה

• 

  הככר המרכזית בגטו החדש. בחזית ניתן לראות את בית הכנסת האיטלקי

• הככר המרכזית.jpg

  הככר המרכזית בגטו החדש. בצד שמאל של התמונה נמצא המוזיאון ובית הכנסת האשכנזי

• DCP 0124.JPG

  הבית המפואר בגטו - המרכז הקהילתי - אפשר להבחין בשם הסימטה

• רוחב הסימטא בגאו 1.jpg.jpg

  רוחב של הסימטא בגאטו של ונציה - מראה אל הרחוב: צילם - אריה אדליס

• רוחב הסימטא בגאו 1.jpg

  רוחב של הסימטא בגאטו של ונציה - מראה מהרחוב

הערות שוליים

ראו גם

• תוכחת מגולה על ה"מידות הרעות של בני זמנו" בגטו במאה ה-18 מנקודת הראות של רב, המשמש כמלמד, הרב שמחה קאלימאני.
• שמחה קאלימאני (Simcha Calimani)

קישורים חיצוניים

אתר הגטו היהודי http://www.ghetto.it/ghetto/en/index.asp