השבתת חמץ: הבדלים בין גרסאות בדף

ביטול בלב חשיבותו של החמץ, או איבודו מן העולם, בערב פסח. שלושה איסורים נאמרו בחמץ בפסח: א. איסור אכילה, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו... כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל"; ב. איסור הנאה, שנאמר (שמות יג, ג): "ולא יאכל חמץ", ודרשו: לא יהא בו היתר אכילה, כלומר שלא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה; ג. איסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח, שנאמר (שמות יג, ז): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", ונאמר (שם יב, יט): "שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם".

לפיכך נצטווינו להשבית את החמץ קודם זמן איסור אכילתו, שנאמר (שמות יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", ולמדו מפי השמועה, כי "הראשון" האמור בפסוק זה הוא יום ארבעה עשר בניסן, היינו ערב פסח; ויש למדים זאת ממה שכתוב (שמות לד, כה): "לא תשחט על חמץ דם זבחי", כלומר: לא תשחט את קרבן הפסח ועדיין החמץ קיים, ושחיטת הפסח היא ביום ארבעה עשר בניסן אחר חצות היום.

מה היא השבתת החמץ האמורה בתורה?

• יש אומרים, שעיקרה היא השבתה בלב, היינו "שיבטל אדם את החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר, ויחשוב בלבו שאין ברשותו חמץ כלל, ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ב, ב). וכן תרגמו התרגומים (אונקלוס ויונתן בן עוזיאל): "תשביתו" - תבטלון.
• ויש אומרים, שהשבתה האמורה בתורה עיקרה איבוד החמץ מן העולם, ואין די בביטול בלב בלבד; ומה שאמרו בגמרא, שביטול חמץ מועיל, היינו בתורת הפקר, שלא יעבור עליו אדם בבל ייראה ובל יימצא, שנאמר: "ולא יראה לך" - שלך אין אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים, וזה שהופקר אינו שלך, כלומר שהמבטל את החמץ בלב, הריהו כאילו אינו ברשותו, ונמצא שאינו עובר עליו באיסור "לא יראה" ובאיסור "לא ימצא"; אבל אינו מקיים בזה מצות "תשביתו", כי אם על ידי ביעור החמץ מן העולם.
• ויש סוברים, שמצוות "תשביתו" כוללת שני הדברים: ביטולו בלב, או ביעורו מן העולם כשאינו מבטלו.
• ויש דעה, שאף לסוברים שביטול בלב מועיל, היינו לחמץ שאינו ידוע לו, אבל חמץ הידוע לו מצות השבתתו היא על ידי ביעורו מן העולם.