חמץ
|
|
חמץ הוא אחד מחמשת מיני דגן הבא במגע עם מים ושהה לפחות 18 דקות.
זיהוי חמץ[עריכה]
בגמרא (מסכת פסחים מח) נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר איך מזהים חמץ שיש לגביו ספק עד כמה הבקעים על פני המאפה מעידים על היותו חמץ.
חמץ בהלכה[עריכה]
חמץ בפסח[עריכה]
ישנו איסור על אכילה, הנאה, השהיית חמץ בפסח ממתי שאפשר להקריב קורבן פסח והקרבת קורבנות עם חמץ.
שלושה איסורים נאמרו בחמץ בפסח: א. איסור אכילה, שנאמר (שמות יב, טו): "שבעת ימים מצות תאכלו... כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל"; ב. איסור הנאה, שנאמר (שמות יג, ג): "ולא יאכל חמץ", ודרשו: לא יהא בו היתר אכילה, כלומר שלא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה; ג. איסור להשאיר ולקיים חמץ ברשותו בפסח, שנאמר (שמות יג, ז): "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך", ונאמר ((שם יב, יט)): "שבעת ימים לא ימצא שאור בבתיכם", ואם עבר והניח, אף על פי שלא אכלו, עבר בשני לאוין אלו.
חמץ במקדש[עריכה]
אסור להקריב את כל הקרבנות עם חמץ פרט לקורבן תודה. כתב הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פ"יב ה"יד): "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח מצה וכן שירי המנחות שאוכלין הכהנים אף על פי שהן מותרין לאכלן בכל מאכל ובדבש אין אוכלין אותן חמץ שנאמר 'לא תאפה חמץ חלקם' אפילו חלקם לא יחמיצו ואם החמיץ שיריה לוקה והמחמץ אחר המחמץ חייב ולוקין על כל עשייה ועשייה שבה".
טעמים לאיסור החמץ על פי פשט רמז דרש וסוד[עריכה]
רמז[עריכה]
כתב שו"ת הרידב"ז (ח"ג סימן תקמו) ז"ל, "שאלת ממני אודיעך דעתי מה נשתנה חמץ בפסח מכל איסורין שבתורה שהחמירה עליו תורה להצריכו בדיקה ושרוף וכלה וגם ביטול והוסיפו חכמים להצריכו בדיקה בחורין ובסדקין ולחפש אחריו ולשרש אותו מכל גבוליו ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא ואסרוהו בכל שהוא ואינו מתבטל כלל, וחומרות כאלו לא נמצאו בכל האיסורין שבתורה דאי משום דאית ביה כרת הרי חלב ודם ואי משום דאסור בהנאה הרי כלאי הכרם ושור הנסקל וכמה איסורי הנאה שלא החמירה תורה בהם כ"כ. ואי משום דלא בדילי מיניה כולי שתא הרי יין לנזיר דלא בדיל מיניה והחדש דלא בדילי מן התבואה כולה שתא ולא חמירא כולי האי: תשובה שני דברים נאמרו בתשובת דבר זה. אחת שלא נמצאו בכל האיסורין שבתורה שיצטרפו בו כל ג' תנאים הללו שהוא איסורי הנאה והוא בכרת ולא בדילי אינשי מיניה כולה שתא אלא חמץ בלבד וכיון שיש בו החומרות הללו החמירה עליו תורה חומרות אחרות ובאו חכמים והוסיפו חומרות על חומרות כמו שעשתה התורה. ותו דחמץ בפסח הוי כדבר שיש לו מתירין שהרי איסורו תלוי בזמן ואחר ימי הפסח יהיה החמץ מותר ואף על פי שזה החמץ שהוא מבער אי אפשר שיהיה לו היתר אלא א"כ יעבור בבל יראה ובל ימצא סוף סוף הא איכא חמץ שיהיה מותר לו דהיינו אותו שלא עבר עליו. וק"ל עליה דהאי טעמא נהי דסגי האי טעמא לענין דאפילו באלף לא בטל כדבר שיש מתירין דאמרינן דאפילו באלף לא בטיל, אבל לחפש אחריו ולשרפו ולשרשו ולהוציא מרשותו לא ידענו למה. מ"מ הרי אתה רואה שלא החמירה תורה בעכו"ם כמו בחמץ הילכך עדיין צריך טעם. ועל כן אני סומך על מה שאמרו רז"ל במדרשות כי חמץ בפסח רמז ליצה"ר והוא שאור שבעיסה ולכן כלה גרש יגרש אותו האדם מעליו ויחפש עליו בכל מחבואות מחשבותיו ואפילו כל שהוא לא בטיל והרי זה אמת ונכון. והנלע"ד כתבתי"
סוד[עריכה]
- ביעור חמץ מכוון באלף השביעי - השבתת החמץ היא באלף השביעי שהוא מכוון ליום השבת שאין בו אחיזה לחצונים כלל ועיקר. וזה סוד "שרוף ישרפו בשבת" א"ת בשבת (ב שניה בסגול) אלא בשבת (ב שניה בפתח). והשריפה היא סוד ביעור חמץ. ולכן צליבת הממזר שהיה סוד החמץ כידוע נהיתה בערב פסח ובערב שבת לרמוז אל כל הנזכר וכל שכן שגם החדש שבו מבערין את החמץ הוא ניסן שביעי מתשרי מכוון ליום השביעי שהוא שבת נמצא שמתקיים מכל צד "ובאש שרוף ישרפו בשבת" ודי בזה למשכילים. - - ספר הליקוטים לרמ"ד וואלי חלק ב עמוד תק"מ.