הרב אלעזר מנחם מן שך: הבדלים בין גרסאות בדף

הרב אלעזר מנחם מן שך (י"ט בטבת ה'תרנ"ח, - ט"ז בחשון ה'תשס"ב), מראשי ישיבת פוניבז', ממייסדי מפלגת ש"ס, מייסד דגל התורה ומנהיגה של הקהילה החרדית-ליטאית בישראל.

ביוגרפיה

תקופת ליטא

הרב שך נולד בעיירה ואבוילניק שבצפון ליטא, לעזריאל ובת-שבע שהיו יהודים פשוטים וסוחרים. בגיל צעיר נודע כעילוי וכבר בגיל 7 נשלח על ידי אמו לעיר המחוז פוניבז'. בגיל 13 עבר לישיבת סלובודקה בראשות הרב נתן צבי פינקל, הידוע בכינויו "הסבא מסלבודקה". הושפע רבות גם מאישיותו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", ובו ראה עד סוף ימיו דמות מופת של שלמות יהודית. במלחמת העולם הראשונה נכבשה קובנה, בה שהתה הישיבה, בידי הגרמנים, ותלמידי ישיבת סלובודקה הפכו לפליטים ברחבי ליטא. הרב שך חזר לעיר הולדתו, ואחר כך נדד בליטא, עד שהגיע לישיבה בסלוצק בראשות הרב איסר זלמן מלצר. כשעזב הרב מלצר את סלוצק ופתח ישיבה בקלצק, לקח איתו את תלמדיו המקורבים, ובהם הרב שך. בישיבת קלצק החל הרב שך לתת שיעורים. בשנת 1923 השתדך עם בת אחותו של הרב מלצר, גוטל, לאחר נישואיו המשיך ללמוד וללמד בישיבת קלצק לצידו של בן דודו הרב אהרן קוטלר ראש הישיבה. כעבור תקופה קצרה עבר הרב שך לשמש כר"מ בישיבת נובהרדוק. בתקופה זו הכיר את הרב חיים עוזר גרודזינסקי, שהיה לידידו. זמן קצר לאחר היכרותם המליץ רבי חיים עוזר לאדמו"ר מקרלין למנות את הרב שך לראש ישיבת קרלין בלוניניץ. לאחר תקופה קצרה פרץ משבר בין הרב שך ה"מתנגד" לבין תלמידי הישיבה החסידיים, בשל מחלוקת על מידת החשיבות שבנסיעה לאדמו"ר, ומעשה שהיה כך היה: תלמידי הישיבה, ככל תלמידי הישיבות החסידיות, נהגו מדי פעם לנסוע לחגים אל האדמו"ר בעיירה קרלין ולשבות אצלו. חג השבועות חל בימים א' וב', ומחמת המרחק בין העיירות הקדימו התלמידים את נסיעתם ליום ה' ושבו רק ביום ה' בבוקר. כשהגיע הרב שך לישיבה בימים ג' ד' וה' ומצא ישיבה נטושה, הצהיר כי איננו מוכן ללמד בישיבה שבה הנסיעה לאדמו"ר חשובה יותר מלימוד התורה. רק לאחר שהובהר לו כי אין מי שילמד את התלמידים הוא הסכים להשאר עד סוף שנת הלימודים. בפועל הוא נותר בתפקידו גם בשנה שלאחריה. לאחר פטירת הרב מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין ב-1935 הוצע לו ללמד בישיבת חכמי לובלין, אך הוא דחה את ההצעה. לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, בשנת 1939, נכבשו פולין וליטא בידי הצבא הרוסי, והשלטון הקומוניסטי החל לרדוף את אנשי הדת היהודים. הרב שך נמלט לוילנה, שם התאכסן אצל רבי חיים עוזר גרודזינסקי. לאחר כיבוש וילנה בידי הרוסים ב-1940 נאלץ הרב שך לברוח לינובה, משם עלה לארץ ישראל, בעזרת אשרת כניסה לארץ שהשיג עבורו הרב איסר זלמן מלצר, שעלה ארצה לפניו דרך טורקיה.

השנים הראשונות בישראל

בשנותיו הראשונות בארץ שימש הרב שך כר"מ בישיבת היישוב החדש, שהייתה ישיבה תיכונית בתל אביב. לאחר תקופה קצרה פנה הרב שך לרב אברהם ישעיה קרליץ, "החזון איש", ששימש באותם הימים כסמכות חשובה בציבור הליטאי, בשאלה, מדוע הוא חש שתמהים עליו על הוראתו בישיבת "היישוב החדש". ה"חזון איש" השיב לו כי אכן עליו להפסיק את ההוראה שם, עקב ביקורתם של ה"חזון איש" ורבנים חרדיים נוספים על ראש הישיבה דאז, הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב. לאחר שעזב את ישיבת "היישוב החדש" כיהן כר"מ בישיבת נובהרדוק בירושלים, ולבקשת דודו הרב מלצר כיהן לאחר מכן כר"מ בישיבת הדרום ברחובות. באותו זמן למד אצלו בישיבה קרובו (מצד אשתו) הרב יהודה עמיטל, שלאחר שנים היה שם לר"מ. מישיבת הדרום עבר הרב שך לכהן כר"מ בישיבת לומז'ה בפתח תקוה, שם שהה חמש שנים. מסופר כי היה זה החזון איש שביקש מהרב יוסף שלמה כהנמן למנותו לתפקיד בישיבת פוניבז', ובשנת 1951, התמנה בידי הרב מפוניבז' כראש ישיבה בישיבתו, לצידם של הרב שמואל רוזובסקי והרב דוד פוברסקי. כבר בראשית שנות הארבעים, עם בואו ארצה, התקרב הרב שך לרב יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק. הרב מבריסק העריך מאוד את הרב שך וקירבו. מסופר כי העריץ את התמדתו המופלגת של הרב שך בתורה, ואף נתן הסכמה נדירה לספרו של הרב שך "אבי עזרי" על משנה תורה לרמב"ם. הרב מבריסק נודע ביחסו השלילי לציונות ולמדינת ישראל, והשפעתו על השקפתו של הרב שך הייתה מכרעת. ממנו ינק הרב שך את ההשקפה החרדית הליטאית, הדוגלת בלימוד התורה כערך עליון, ומסתייגת באופן נחרץ ממדינת ישראל והציונות.

דרכו בלימוד תורה

כמי שהושפע רבות מהרב סולובייצ'יק היה לימודו באופן כללי בשיטת בריסק, אף שיצק בה גוונים חדשים. עמל רבות בדברי הרמב"ם ואף את ספריו סידר על פיו, החשיב את החשיבה העצמאית והמקורית לבסיס לימוד התורה, אע"פ שחינך שלא לזוז מדברי הראשונים. התאמץ להסביר את דברי הראשונים והאחרונים אך לא נרתע מלהביע חוסר הבנה והשגות חריפות על דבריהם. כך, לדוגמה, לא קיבל את הגדרתו של רבי שמעון שקאפ למושג מיגו והציע הגדרה משלו למושג זה. מצד שני היה נכון לקבל ביקורת על חידושיו שלו ולפעמים אף קטע את שיעורו היומי בשל קושית תלמיד שלא נמצאה עליה תשובה. עודד את הבקיאות בש"ס ובפוסקים אך הביע הסתייגות מפסיקה או לימוד על פי ידע בלא עיון מחשבתי מספיק. כחניך שיטת בריסק התמקד בתחום הלמדנות הטהורה ולא בשטח הפסיקה, את עיקר מאמציו הלמדניים כיוון להגדרת המושגים השונים של ההלכה מתוך תפישתה כמערכת חשיבה אוטונומית. כך, למשל, אופיינית לו הבחנתו בין קידושין , המוגדרים כמעשה קנין , לבין חופה, המוגדרת כמצב. ביקר את הלימוד בישיבות מחמת הספק נמוך, והוראתו הייתה ללמוד בדרך הבאה: לימוד דייקני של הגמרא ומקצת מהראשונים, עיון מחשבתי בדבריהם, כתיבת הקושיות והמשך, קבע ותבע להספיק לפחות דף לשבוע בלימוד העיון, ולחזור עליו בשבת ובסוף חודש ובסוף פרק. עודד קביעת לימוד בספר קצות החושן ושב שמעתתא במטרה להתרגל לסגנון העיוני שלהם. בתחומי האגדה וההגות הלך בעקבות בעלי המוסר ופרש את המקורות כפי שהם, בלא לנסות למצא להם הסברים נוספים. שיחותיו פשוטות והן כוללות בדרך כלל ציטוטים מדברי חז"ל ומספרי היסוד המקובלים בישיבות. תוכנן אחיד למדי והן מציגות את הערכים בהם האמין - מעמדה של התורה כמכונן בלעדי של הזהות היהודית, לימוד תורה והסתגרות בפני השפעות חיצוניות. עם זאת הן מתייחדות בכך שיש בהן התייחסויות רבות למאורעות פוליטיים וחברתיים שלא כרגיל בישיבות הליטאיות. הביע בכל הזדמנות את החשיבות שבהתענגות על כל חלק בתורה והלימוד בצער מתוך אושר על התורה ולא מתוך ציפיה לשכר. תפישתו השמרנית התבטאה גם בגישתו ללימוד התורה, הסתייג מחידושים מתודיים ומספרים חדשים או מכאלה שהעיסוק בהם לא רווח בעבר, ואף שלל נסיונות לשנות את צורתו המוכרת של דף הגמרא. ראה את עצמו, במידה מרובה, כמי שהופקד על העברת המסורת הלימודית והחינוכית של ישיבות ליטא לדורות הבאים בצורתה המקורית ומתוך כך קרא לעסוק בתורה "כדרך המסורה בידינו מדור דור".

אמונתו הפשוטה

יחד עם היותו ראש ישיבה, גישתו האמונית הייתה העדפת האמונה המבוססת על התבוננות פשוטה במעשי אלוהים, ושלילת החקירה בנושאי האמונה. היה נוהג להרצות בפני תלמידיו על היכולת לראות את אלוהים בכל דבר שמסביב. כך לדוגמה ניסה להוכיח את קיום ה' מכך שבכדי להפעיל מכשיר חשמל נצרכת פעולת אדם, ואם כן בוודאי שלשמש, שהינה מקור אנרגיה אדיר, קיים לכאורה מפעיל. בד בבד הטעים כי אין להאמין אלא בדברים בהם מחייבת התורה להאמין, הוא הסביר כי המאמין המקבל כאמת את כל שנאמר לו, יהיה האומר מי שיהיה ויהיה הנאמר מה שיהיה, אינו מוגדר כמאמין אמיתי, אלא כפתי.

השואה במשנתו

על פי השקפתו השואה היא תופעה החוזרת ונשנית כל אימת שסאת החטאים של ישראל מתמלאת, מאז חורבן הבית הראשון, ונוצר צורך להעניש את העם. לדבריו: "הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון המשתרע על-פני מאות שנים, עד שנצטבר לחשבון של שישה מיליון יהודים וכך התרחשה השואה. כך צריך יהודי להאמין, ואם היהודי לא שלם באמונה זו הוא כופר בעיקר... ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאילו שאיננו מאמינים בקב"ה ח"ו"‏^[1]. לדבריו, אין לדעת למה דווקא שישה מיליון יהודים נהרגו בשואה האחרונה, ולמה חלפו מאות שנים בין העונש המשמעותי הקודם, שאותו לא הגדיר במדויק, לבין השואה. גם בעתיד עלולה לבוא שואה נוספת, ואין לדעת אם תבוא בעוד "שנה או שנתיים, ואולי עשר שנים". לאור זאת הוא הזהיר את תלמידיו קודם מלחמת המפרץ לחזור בתשובה, מפני שאילולי כן עלולה לבוא שואה נוספת.

מנהיג פוליטי

לא רק מתוקף תפקידו כראש הישיבה הגדולה והיוקרתית ביותר בקרב החוגים החרדיים הליטאיים, הלך והתבסס מעמדו של הרב שך עם השנים, אלא גם מכוח אישיותו הכריזמטית ואמונתו בערכה העליון של התורה כמרכז חיי העם היהודי, ובכוח מסירותו והתמסרותו לתלמידיו ולענייני הציבור. מעורבותו הפוליטית של הרב שך נבנתה בהדרגה. בשנות השישים והשבעים היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, פרש ממנה בשל התנגדותו לצירוף פועלי אגודת ישראל למפלגה, אך חזר לכהן בה לאחר מכן. במהלך השנים הלך והתבסס מעמדו כמנהיג הציבור הליטאי, בין השאר בשל אהדתו הבלתי מסויגת של הרב יעקב ישראל קנייבסקי, הידוע בכינויו "הסטייפלר". בתחילת שנות השמונים הלכו וגברו החיכוכים בין הליטאים, בהנהגת הרב שך, ובין החסידים, ובראשם האדמו"ר מגור, ששלטו ב"אגודת ישראל". בבחירות 80' הובטח לציבור הספרדי חבר כנסת לחצי קדנציה, במסגרת הסכם רוטציה. בפועל לא קוימה הרוטציה כיון שאף נציג לא הסכים לפנות את מקומו למען קיום ההבטחה. עקב כך, לקראת בחירות 84' דרש הרב שך לשלב נציג של החרדים הספרדים ברשימת "אגודת ישראל", ומשלא נתקיימה דרישתו, הורה לספרדים לגשת להקמת מפלגה עצמאית, שבראשה יעמוד הרב עובדיה יוסף, אולם לרב שך נשמרה "המילה האחרונה" בהחלטות המפלגה. כך קמה תנועת ש"ס. אף על פי שהציפייה הייתה שהציבור הליטאי יצביע כרגיל לאגודת ישראל, הפתיע הרב שך בלילה לפני הבחירות והורה להצביע עבור ש"ס. הצבעת הציבור הליטאי בנוסף לציבור ספרדי רחב שהצביע עבור ש"ס, הביאו לש"ס 4 מנדטים, בניגוד לתחזיות המוקדמות. בשנים שחלפו, ובעיקר אחרי הקמת דגל התורה ב1988 נחלש הקשר בין הרב שך לש"ס, ואף נוצר קרע, שהתבטא בין השאר בהצטרפות ש"ס לתרגיל המסריח. המתיחות הגיעה לשיאה כאשר נכנסה ש"ס לממשלת רבין בניגוד לדעתו של הרב שך. עם כניסת ש"ס לממשלת רבין, הפך הקרע בין הרב שך לש"ס לגלוי וחריף, כאשר הרב שך ניהל מלחמה ציבורית גלויה נגד ש"ס, קרע אשר לא הגליד עד יומו האחרון של הרב שך. אריה דרעי, מנהיג ש"ס באותה העת, ייחס את הצרות שפקדו אותו מאוחר יותר, לכעסו של הרב שך עליו כשפעל בניגוד לדעתו באותה תקופה. לאחר שלא ניתנה לדעותיהם של הרב שך והסטייפלר במה בעיתון של אגודת ישראל המודיע שנשלט באותה העת בידי חוגי החסידים, ייסדו הרב שך ו"הסטייפלר" ב1985 יומון חרדי חדש, בשם "יתד נאמן", שנועד לשמש במה לציבור הליטאי. במעשה זה היה משום קריאת תיגר על בלעדיותו של היומון "המודיע", שנהנה עד אז ממעמד מוחלט בציבור החרדי ונשלט בידי אנשי "אגודת ישראל", חסידי גור. הרב שך עודד גם את אנשי ש"ס להקים עיתון משלהם, בשם "יום ליום". לקראת בחירות 1988 נוצר קרע גלוי בתוך "אגודת ישראל" בין הליטאים והחסידים, סביב ההגמוניה החסידית במפלגה, וסביב מאבקו של הרב שך בחסידות חב"ד, שהיו שפירשו אותה כמאבק נגד כלל החסידות. לרב שך חרתה מאוד ההשוואה, והוא טרח לציין במופגן פעם אחר פעם כי הפילוג איננו קשור במחלוקות החסידים והמתנגדים. לאחר שלא יושבו ההדורים פרשו הליטאים מאגודת ישראל והקימו מפלגה חדשה בשם "דגל התורה". הפילוג ואירועי מערכת הבחירות ההיא ברחוב החרדי, היו אחד הפרקים המכוערים בתולדות הציבור החרדי האשכנזי, ועד היום רבים הטוענים כי החשש ממוראות הפילוג ההוא הוא שמאחד כיום את החרדים כולם תחת מפלגה אחת. באותם בחירות גרפה "דגל התורה" שני מנדטים. לאחר אותה קדנציה, לקראת בחירות 92', יצרו "אגודת ישראל" ו"דגל התורה" מפלגה מאוחדת בשם "יהדות התורה המאוחדת", אך תהליכי קבלת ההחלטות בשתי המפלגות נשארו נפרדים. לשתי המפלגות מועצות גדולי תורה נפרדות, ומוסדות נפרדים שמקבלים את ההחלטות. בעניינים מדיניים נטה הרב שך לשמאל המפה הפוליטית. הוא תמך במסירת שטחים תמורת שלום, והתנגד להתנחלויות ולכל עימות עם כלל מדינות העולם. השקפתו הבסיסית הייתה שהואיל והערך העליון הוא פיקוח נפש יש להימנע מכל סכנה שהיא. כנגד טיעונים של מלחמת מצווה היה משיב כי אסור לעם ישראל להתגרות באומות העולם או לדחוק את הקץ עד לביאת המשיח. עם זאת הייתה עמדתו מורכבת כך שעל אף שהתנגד למלחמת שלום הגליל וסבר שהיה בכיבוש דרום לבנון משום התגרות באומות, מכל מקום כאשר שמעון פרס פעל להקמת ועדת חקירה לחקירת טבח סברה ושתילה ביקר אותו הרב שך כמוסר, וסירב לתמוך בממשלתו בשנת 1990 בעת התרגיל המסריח.

נאום השפנים והחזירים

לפני התרגיל המסריח, כשעמדה על הפרק השאלה האם מפלגת 'דגל התורה' תתמוך במועמדותו של שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, נישאו עיני העולם אל הרב שך, שאמור היה לנאום בכנס של דגל התורה בהיכל התרבות בתל אביב. הרב שך לא התייחס ישירות בנאומו לשאלת ההצטרפות לממשלה, אלא בחר להרצות על עיקרי ההשקפה היהודית, ולתקוף את השמאל על ריחוקו מהדת. נאומו של הרב שך נכנס ללקסיקון הישראלי כ"נאום השפנים והחזירים". בין השאר אמר הרב שך: "המערך ניתק את העבר מן העם היהודי. אם רוצים לבנות אומה שלא יהיה לה קשר עם האבות, דינה להיאבד. היום פוגשים ילדים שאינם יודעים להסביר מהו 'זכור את יום השבת לקדשו'. ישנם קיבוצים שאינם יודעים מה זה יום כיפור ומגדלים שפנים וחזירים. אין לנו תורה? אין לנו מסורת? במה אנחנו יהודים, אם לא בתורה?". נאומו של הרב שך שודר בשידור חי בעשרות כלי תקשורת בעולם, ובעקבות התבטאויותיו פרץ פולמוס עז.

המאבק בתנועת חב"ד

אחד הפרקים הידועים בתולדותיו של הרב שך הוא מאבקו בחסידות חב"ד. הרב שך יצא נגד רוב ככל חידושיו ותקנותיו של הרבי מלובביץ' בהם, תקנתו שכל ילדה מגיל 3 תדליק נרות שבת בברכה, תקנת לימוד הרמב"ם היומי, הנחת תפילין ברחובות קריה לחילונים, תהלוכות לילדים בל"ג בעומר, פעילות בעניין שבע מצוות בני נח לגויים ועוד. ויכוח מאפיין נרשם ביניהם על הגישה לחוק מיהו יהודי בו ראה הרבי מלובביץ' עיקר גדול, בעוד בעיני הרב שך היה החוק פרט שולי בחוק השבות. באופן כללי הייתה גישתו שעל עם ישראל למרכז את מאמציו במסגרת קיום התורה והמצוות האישיים ולא במבצעים רעשניים כפי שראה את מבצעי חב"ד. המאבק פרץ לכותרות בשנות השמונים, כאשר הרב שך כיונה מדינית גינה את מלחמת שלום הגליל, והרבי מלובביץ' ביקר אותו כנכנע לאומות העולם. בתגובה פרסם הרב שך את דעתו כי ביטול השינה בסוכה אצל חסידי חב"ד היא עקירת דבר מן התורה. כאשר פתחה חב"ד בקמפיין המשיחי שלה, ראה בכך הרב שך כפירה בחלק מי"ג העיקרים ונזעק למערכה כבדה נגדה, התנגדותו הייתה כפולה: הוא טען כי הרבי מלובביץ' הוא משיח שקר וכי הדגש שנותנת חב"ד על הצורך והביטחון בביאת המשיח עתה עומדים בסתירה לדברי הנביא חבקוק "אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא", הרב שך צפה את משבר האמונה שעתידים מאמיני הרבי מלובביץ' לעמוד בו עם מותו. בכל מאבקיו בחב"ד נימק את מאבקו הן בגישה הכללית של חב"ד והן בביקורת מקומית על התקנה, את הדלקת הנרות לבנות הגדיר כברכה לבטלה, את הנחת תפילין ביקר מחשש שאין גופם של המניחים נקי ואסורים הם בתפילין, את לימוד הרמב"ם ביקר שיבואו לפסוק הלכה ממנו בלי עיון בשולחן ערוך, יוצאת מן הכלל היא הפעילות על שבע מצוות בני נח אותה ביקר רק מהנימוק "כאילו רק זה חסר לנו עכשיו". באגרותיו של הרב שך ישנם מכתבים רבים בנושא חב"ד (בכינוי "הכת הידועה"), בהם הוא מתפלמס עמה, ודורש להתרחק מחסידי חב"ד. הרב שך הדגיש כל ימיו כי המאבק עם הרבי מלובביץ' אינו אישי (אף שבכנס בהיכל התרבות כינה אותו "כופר", ואת חב"ד "כפירה ומינות") ואף התפלל עליו בימי מחלתו, את פעולתו האחרונה נימק גם בצורך למנוע משבר אמונה ממאמיניו.("במחיצתם של גדולי התורה", ח"כ שלמה לורנץ) המאבק בחב"ד הוסיף שמן ליחסים העכורים בין החסידים והליטאים בשנות השמונים. חסידי חב"ד טענו כי מאבקו של הרב שך איננו מיוחד נגד חב"ד אלא נגד החסידות כולה. הרב שך הכחיש נמרצות בפומבי את ההאשמה ואף התבטא בחריפות, בנוסח "אני מרים את ידי לשמיים, שאף פעם לא עלתה על דעתי, ולא על דעת אף אחד, לעורר המחלוקת של חסידים ומתנגדים". כמו כן, העמיד על נס את משרתו בשנות השלושים בישיבת קרלין ואת יחסו החם לתלמידים חסידיים שלמדו בישיבותיו. הוא צירף למועצת גדולי התורה של דגל התורה את האדמו"ר מבעלז. בפברואר 1986 החריף העימות, לאחר פטירתו של הרב יעקב לנדא, רב העיר בני ברק. הרב לנדא היה מחסידי חב"ד, אך נמנע מלהתערב בעימות בגלוי, נמנע מלהתייחס בגלוי לסוגיית המשיחיות, והיה בעל תדמית ציבורית כללית. בצוואתו ביקש הרב לנדא למנות את בנו, רבי משה יהודא ליב לנדא, כיורשו. הרב לנדא הבן, היה חסיד חב"ד מוצהר, ור"מ בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. הליטאים התנגדו נמרצות למינוי, ודרשו לקיים בחירות לרבנות העיר, אך ראש העיר משה אירנשטיין התעלם מעמדתם והכריז על מינויו של הרב לנדא הבן לרב העיר עוד במהלך לוייתו של האב. הרב שך ראה במעשה זה משום קביעת עובדות בשטח, ואף התבטא בעניין בחריפות, (הוא אף הזכיר את עניין המקווה כשיטת בעל התניא שבנה לנדא) במהלך עצרת הבחירות בכיכר הישיבה, ערב הבחירות לראשות עיריית בני ברק, בהם, לראשונה, הציגה דגל התורה מועמד משלה לתפקיד, כמו כן, הכריז כי הליטאים אינם מכירים במרותו של הרב החדש. במקביל, פנה לרב חיים שאול קרליץ, בבקשה להקים מערכת קהילתית נפרדת, שתכלול בית דין, מינוי רבני שכונות, מערכת כשרות, רישום נישואין וכו'. המערכת הליטאית הנפרדת מכונה "שארית ישראל" והיא מתפקדת עד היום. בבחירות בשנת 1988, כאשר פרשו הליטאים מ"אגודת ישראל", היה לסכסוך הליטאי-חב"די חלק חשוב בעניין, לאחר שאבן הנגף בין אגודת ישראל והליטאים היה סירובו של יומון "אגודת ישראל" - "המודיע", להסתייג מפעילות חסידי חב"ד. בעקבות הפילוג נרתמו חסידי חב"ד באופן גורף לטובת מפלגת אגודת ישראל, פעילות שהעלתה את כוחה לחמישה מנדטים, הישג שיא לאגודת ישראל עד אותה מערכת בחירות. יש אומרים שבמבט לאחור הרב שך הציל את אלפי חסידי חבד ועוד אלפי חסידים נוספים שהיו הולכים בעקבותיהם מהתמוטטות אמונתם ודתם עם פטירת הרבי. הרב שך חשש מהתמוטטות דתית שהיתה מנת חלקם של רבים במשך ההיסטוריה שנהו אחר משיחים ונתבדו.

שנותיו האחרונות

בשנותיו האחרונות הייתה בריאותו של הרב שך רופפת מאד, ועקב חולשתו ניתק עצמו בהדרגה, החל מ-1996, מעניינים חיצוניים ופוליטיים, עד שגזר על עצמו שתיקה כמעט מוחלטת. בשבע השנים האחרונות בחייו חרג משתיקתו, בנושאים ציבוריים-כלליים, רק פעם אחת. היה זה כאשר התעורר חשש שבג"ץ יורה על גיוס בני הישיבות לצה"ל. אז אמר כי "לא יעזור להם: שוחרי התורה לא ינטשו את הישיבות, אפילו במחיר יהרג ובל יעבור". הרב שך נפטר ביום שישי ט"ז בחשוון תשס"ב (2 בנובמבר 2001). למרות היום הקצר השתתפו בהלווייתו יותר מ-400,000 איש, שהגיעו החל משעות הלילה מכל הארץ והעולם. ביניהם: רבנים, אדמו"רים, אישים נכבדים כנשיא המדינה, תלמידיו המרובים, חסידים כליטאים, ספרדים ואשכנזים, וסתם עמך ישראל. עוד בחייו, אחרי שהפסיק את מעורבתו במישור הציבורי, נכנסו רבנים אחרים לנעליו בהנהגת הציבור הליטאי. יורשיו הם הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, כאשר הרב אלישיב הוא הדומיננטי והתקיף יותר מבין השניים, אך מעדיף להעביר את רוב ההכרעות לידי הרב שטיינמן. לאיש מהם אין את הכריזמטיות, הנחרצות והקנאות של הרב שך, כמו גם הבעת הדעה בכל עניין והשמעתה בפורומים גדולים ככל האפשר, מעורבות ציבורית, לגיטימציה ומעמד. כמו כן, גם במאבקיו החריפים, כדוגמת המאבק בחב"ד, אין דומה לו מבין השניים. לאחר מותו של הרב שך, התפרסמו בציבור החרדי ספרים רבים אודותיו, המכילים בעיקר סיפורים ושמועות. ספר ביוגרפי מפורט יצא על ידי בני משפחתו, בשם "מרן הרב שך".

ילדיו

לרב שך נולדו שתי בנות ובן. בתו הבכורה נפטרה בליטא לפני השואה, בגיל 14 לערך, מדלקת ריאות. בתו השנייה נשואה לרבי מאיר צבי ברגמן. ובנו, ד"ר אפרים שך, הוא דתי לאומי ושימש בתפקיד בכיר במשרד החינוך.

גילו המדויק

בכל השנים היו הדעות חלוקות לגבי גילו המדויק. על פי מסמך שהתגלה אחרי מותו, החתום בידי הרב עצמו, נראה היה לכאורה שגילו גבוה יותר מכל ההערכות - 108 שנים פחות חודשיים. בכרטיס העובד שמילא הרב עבור מס הכנסה בשנת 1968 צוין כי נולד ב-י' בטבת ה'תרנ"ד, ובשנה הלועזית רשום 1894. אך למרות זאת, אי אפשר לדעת מכרטיס זה את גילו המדויק של הרב, משום שאין התאמה לשנה הלועזית. י' בטבת התרנ"ד חל ב-19 בדצמבר 1893, ואילו י' בטבת התרנ"ה חל ב-6 בינואר 1895. בשנת ה'תשס"ו התגלה מסמך אותנטי בארכיון עיירת הולדתו של הרב שך. שם נכתב בבירור כי נולד בי"ט בטבת ה'תרנ"ח (13/1/1898). לפי זה נפטר בשלהי שנתו ה-104. צילום המסמך נדפס בספר על אודותיו מאת נכדו הרב אשר ברגמן "מרן הרב שך", בני-ברק ה'תשס"ו, עמ' 19-20.

ספריו

בהוצאה וכתיבה עצמית: • אבי עזרי - פירוש על היד החזקה לרמב"ם. בהוצאת תלמידיו: • יגיעת ערב - שיעורים שנתן לקראת סוף ימיו על מסכתות הש"ס • בית המדרש - שיעורים שאמר בישיבת הרשב"י בבני ברק • גליונות מנחת חינוך - הערות על הספר "מנחת חינוך" • משנת רבנו - קובץ מכתבים המכילים חידושים על מסכתות הש"ס • שעורי רבנו אבי עזרי - שיעורים על מסכתות הש"ס • קובץ הדרכה לבן ישיבה - הדרכות בלימוד ובהנהגה לתלמידי ישיבות • ספר הגליונות - הערות למדניות לחיבורים שונים • מכתבים ומאמרים - ששה חלקים (בשני כרכים) של אגרות ומאמרים • בזאת אני בוטח - לקט שיחות ומאמרים מימי מלחמת המפרץ הראשונה • היא שיחתי - שיחותיו האחרונות • מחשבת זקנים - שיחות שנאמרו באירועים שונים • מחשבת מוסר - לקט שיחות מוסר • שימושה של תורה - רעיונות וזכרונות • מראש אמנה - רעיונות על פרשת השבוע • תורתך שעשועי - רעיונות על פרשת השבוע • המלך המשפט - שיחות ומאמרים לימי אלול ולימים הנוראים

מאמרותיו הנודעות

• כשם שאי אפשר לראות בלא עיניים, ואי אפשר לשמוע בלא אוזניים, כך אי אפשר לחיות חיים של תורה בלא לימוד מוסר.
• האמונה הפשוטה של היהודים התמימים, סופה שתחזיק הרבה יותר מאמונתם המפולפלת של המשכילים והמחודדים.
• כשם ש"גנב" אינו זה היודע לגנוב אלא זה שגונב, כך "למדן" אינו זה ה"יודע ללמוד" כי אם זה שאכן לומד.
• העבירה הכי גדולה היא להיות טיפש.
• ישיבה אינה אוניברסיטה ללימודי תלמוד, לא כל מי שמתאים להיות מרצה ללימודי קודש מתאים לכהן כראש ישיבה.
• רב שבני קהלתו אינם מנסים לגרשו, הדבר מוכיח שאינו מקיים את תפקיד הרבנות כל עיקר, ואילו רב שבני קהלתו הצליחו לגרשו, אינו אדם.
• תפקידנו הוא "לפעול", אם נצליח במטרה - זה כבר לא תלוי בנו.
• אתם סבורים כי לאחר הסתלקותי יצא לקראתי הגאון מוילנא להודות לי על מלחמתי בחב"ד, ואילו אני אומר לכם כי בעל התניא יצא לקראתי.
• תפילתי שאזכה לעמוד לפני הקב"ה אחר תשובה שלמה^[2].

ציטוטים מנאומיו הידועים

• הקב"ה ניהל חשבון אחד לאחד, חשבון המשתרע על-פני מאות שנים, עד שנצטבר לחשבון של שישה מיליון יהודים וכך התרחשה השואה. כך צריך יהודי להאמין, ואם היהודי לא שלם באמונה זו הוא כופר בעיקר... ואם לא נקבל את זה כעונש, הרי כאילו שאיננו מאמינים בקב"ה ח"ו‏^[3].
• "המערך ניתק את העבר מן העם היהודי. אם רוצים לבנות אומה שלא יהיה לה קשר עם האבות, דינה להיאבד. היום פוגשים ילדים שאינם יודעים להסביר מהו 'זכור את יום השבת לקדשו'. ישנם קיבוצים שאינם יודעים מה זה יום כיפור ומגדלים שפנים וחזירים. אין לנו תורה? אין לנו מסורת? במה אנחנו יהודים, אם לא בתורה?".

צוואתו האחרונה

"..וכן אני מבקש מכל אלה התלמידים היודעים שקבלו תועלת ממני הן בתורה והן ביראת ה' והן במדות שיעשו חסד עימדי וילמדו בעד עילוי נשמתי אפילו משנה אחת או מחשבה אחת של מוסר, והיה זה שכרי כי גם אני מסרתי את נפשי להצלחתכם בלימוד, ואם יהיה בידי לעשות ולהמליץ לטובתכם אעשה בל"נ [בלי נדר]... ממני הפורש מכם באהבה אלעזר מנחם מן שך".

הערות שוליים

קישורים חיצוניים

• הרב שך, ויקיפדיה.
• נאום השפנים והחזירים, ויקיפדיה.

לקריאה נוספת

• מנהיג של דור
• הרב יואל שוורץ, אחר מיטתו, ירושלים: הוצאת דבר ירושלים, תשס"ב