מצה שרויה: הבדלים בין גרסאות בדף
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''מצה שרויה''' (ב[[יידיש]]: " | '''מצה שרויה''' (ב[[יידיש]]: "געברוקט") היא [[מצה]] שהושרתה במים, או מאפה שנאפה מקמח מצה ששרה במים. בקרב מרבית קהילות ה[[החסידות|חסידים]] נהגו שלא לאכול ב[[פסח]] מצה שרויה, מחשש שמא יש בתוך המצה קמח שלא נאפה דיו, או שנדבק על גבי המצה מעט קמח, ואז הקמח יחמיץ <ref>({{מקור|שו"ע הרב, תשובות, סימן ו}}; {{מקור|שערי תשובה אורח חיים תס}}; הובא ב{{מקור|משנה ברורה תנח ד}})</ref> על אף שהקמח לאחר האפיה לא מחמיץ שנית. לגבי קמח מצה, ישנו חשש נוסף, שמא עמי הארצות יחשבו שזהו קמח חיטה וישתמשו בקמח חיטה בפסח <ref>{{מקור|ב[[רבי חיים בנבנשתי|כנסת הגדולה]] סי' תס"א, הביא שהיה מעשה שראתה אישה אחת את שכנתה הרבנית שבשלה קמח מצה וחשבה שזהו קמח חיטה ומאז גזרו בעירה שלא להשתמש בקמח מצה בפסח|כן}}</ref>. אמנם, לדעת רוב מוחלט של ה[[פוסק]]ים אין צורך להחמיר משום חשש רחוק זה, ובמיוחד בימינו שהתנורים חזקים והמצות עשויות כרקיקים. למרות זאת, כתב [[רבי ישראל מאיר הכהן מראדין]]: "ומ"מ מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו" {{מקור|משנה ברורה תנח ד|כן}}. | ||
כתבו הפוסקים, שגם מי שאבותיו נהגו להחמיר שלא לאכול "שרויה" יכולים להקל ולאכול (אם לא נהגו בזה שלוש פעמים, שאז יש לזה דין [[נדר]] וצריך [[התרת נדרים]]), כיוון שהמנהג הזה הוא בגדר "חסידים ואנשי מעשה" שנוהגים בו, ולא "קבלת הרבים" שאז יש חיוב על הבנים להמשיך במנהג אביהם, ולכן ישנם הרבה ממשפחות חסידיות שלא מחמירים בזה ואוכלים מצה שרויה בפסח {{דרוש מקור}}. | |||
ישנה מחלוקת האם "שרויה" אסורה (לאלו הנונהגים איסור בה) כאשר משרים את המצה במי פירות, שאינם מחמיצים <ref>(אוסרים: {{מקור|שו"ת קנין תורה ב פז}} מתירים: {{מקור|שו"ע הרב שם}}; פתחי תשובה שם)</ref> כאשר משרים לצורך חולה או קטן <ref>( אוסרים: {{מקור|קנין תורה שם}}),</ref> או כאשר משרים בפחות משמונה עשרה דקות <ref>(מתירים: {{מקור|שערי תשובה שם}} אוסרים: {{מקור|פניני הלכה פסח ח ג הערה 2 לדעת שו"ת קנין תורה}}.</ref>. | |||
בחו"ל נהוג לאכול מצה שרויה ביום השמיני של פסח ([[יום טוב שני של גלויות]]), כדי להראות שמצה שרויה אינה איסור גמור. | |||
מצה שרויה אינה אוסרת כלים <ref>{{מקור|שערים המצוינים בהלכה קיג ז}}, ויש נוהגים להחמיר {{מקור|פניני הלכה שם}}.</ref> | מצה שרויה אינה אוסרת כלים <ref>{{מקור|שערים המצוינים בהלכה קיג ז}}, ויש נוהגים להחמיר {{מקור|פניני הלכה שם}}.</ref> | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:פסח]] | [[קטגוריה:פסח]] | ||
גרסה מ־11:36, 9 באפריל 2012
|
|
מצה שרויה (ביידיש: "געברוקט") היא מצה שהושרתה במים, או מאפה שנאפה מקמח מצה ששרה במים. בקרב מרבית קהילות החסידים נהגו שלא לאכול בפסח מצה שרויה, מחשש שמא יש בתוך המצה קמח שלא נאפה דיו, או שנדבק על גבי המצה מעט קמח, ואז הקמח יחמיץ [1] על אף שהקמח לאחר האפיה לא מחמיץ שנית. לגבי קמח מצה, ישנו חשש נוסף, שמא עמי הארצות יחשבו שזהו קמח חיטה וישתמשו בקמח חיטה בפסח [2]. אמנם, לדעת רוב מוחלט של הפוסקים אין צורך להחמיר משום חשש רחוק זה, ובמיוחד בימינו שהתנורים חזקים והמצות עשויות כרקיקים. למרות זאת, כתב רבי ישראל מאיר הכהן מראדין: "ומ"מ מי שנוהג בחומרא זו אין מזניחין אותו" (משנה ברורה תנח ד).
כתבו הפוסקים, שגם מי שאבותיו נהגו להחמיר שלא לאכול "שרויה" יכולים להקל ולאכול (אם לא נהגו בזה שלוש פעמים, שאז יש לזה דין נדר וצריך התרת נדרים), כיוון שהמנהג הזה הוא בגדר "חסידים ואנשי מעשה" שנוהגים בו, ולא "קבלת הרבים" שאז יש חיוב על הבנים להמשיך במנהג אביהם, ולכן ישנם הרבה ממשפחות חסידיות שלא מחמירים בזה ואוכלים מצה שרויה בפסח (דרוש מקור).
ישנה מחלוקת האם "שרויה" אסורה (לאלו הנונהגים איסור בה) כאשר משרים את המצה במי פירות, שאינם מחמיצים [3] כאשר משרים לצורך חולה או קטן [4] או כאשר משרים בפחות משמונה עשרה דקות [5].
בחו"ל נהוג לאכול מצה שרויה ביום השמיני של פסח (יום טוב שני של גלויות), כדי להראות שמצה שרויה אינה איסור גמור.
מצה שרויה אינה אוסרת כלים [6]
הערות שוליים
- ↑ (שו"ע הרב, תשובות, סימן ו; שערי תשובה אורח חיים תס; הובא במשנה ברורה תנח ד)
- ↑ (ב[[רבי חיים בנבנשתי|כנסת הגדולה]] סי' תס"א, הביא שהיה מעשה שראתה אישה אחת את שכנתה הרבנית שבשלה קמח מצה וחשבה שזהו קמח חיטה ומאז גזרו בעירה שלא להשתמש בקמח מצה בפסח)
- ↑ (אוסרים: שו"ת קנין תורה ב פז מתירים: שו"ע הרב שם; פתחי תשובה שם)
- ↑ ( אוסרים: קנין תורה שם),
- ↑ (מתירים: שערי תשובה שם אוסרים: פניני הלכה פסח ח ג הערה 2 לדעת שו"ת קנין תורה.
- ↑ שערים המצוינים בהלכה קיג ז, ויש נוהגים להחמיר פניני הלכה שם.