שבע דנחמתא: הבדלים בין גרסאות בדף

שבעה דנחמתא הן שבע הפטרות הנקראות בשבתות שלאחר ט' באב ומנחות את העם על חורבן ציון וירושלים. הראשונה שבהן, נקראת בשבת הראשונה אחרי תשעה באב בספר ישעיהו "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" (מ',א') והאחרונה בשבת לפני ראש השנה:"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ.(ספר ישעיהו, ס"א,י')

בשבע השבתות האלה מפטירים לא בפרקים הקבועים לפרשת השבוע, אלא בפרקי נחמה ומכאן שמם "שבעא דנחמתא" (שבעה פרקים של נחמה).

לאחר כל השבתות האלה אנו מגיעים לשבת תשובה השבת שלפני יום הכיפורים, בה מפטירים בספר הושע:"שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲו‍ֹנֶךָ" (י"ד,ב').

מה"שולחן ערוך"

סדר ההפטרות מנוסחים בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ח :
משבעה עשר בתמוז ואילך – מפטירין שלוש דפורענותא: "דברי ירמיהו", "שמעו", "חזון".

ושבע דנחמתא:

"נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" - (ישעיה מ', א'-כ"ו) - לפרשת ואתחנן
"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי" - (ישעיה מ"ט, י"ד עד נ"א, ג') - לפרשת עקב
"עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה" - (ישעיה נ"ד, י"א עד נ"ה, ה') - לפרשת ראה
"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם" - (ישעיה נ"א, י"ב עד נ"ב, י"ב) - לפרשת שופטים
"רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה" - (ישעיה נ"ד, א'-י') - לפרשת כי תצא
"קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד ה', עָלַיִךְ זָרָח" - (ישעיה ס', א'-כ"ב) - לפרשת כי תבוא
"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי" - (ישעיה ס"א, י' עד ס"ג, ט') - לפרשת ניצבים

ותרתי דתיובתא: בצום גדליה במנחה "דרשו" ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים "שובה"

משמעות הרצף

הרב מרדכי אלון בשיעורו לפרשת האזינו תשנ"ז, דרשו ה' בהמצאו, מציין את הסדר ברצף ההפטרות :

• תחילה - "תלתא דפורענותא - שלושת ההפטרות של ימי בין המצרים,
• לאחריהן - שבעה דנחמתא
• ואחרונות -תרתי דתיובתא, שפירושו, שתי הפטרות של תשובה

הפטרות אלא , הן חלק מרצף של שתים עשרה הפטרות שפותחות בפורענות עוברות דרך נחמה ומסתיימות בתשובה. זה רצף שצריך לתת עליו את הדעת למרות שההגיון היה הולך אולי ברצף אחר: פורענות, תשובה ואז נחמה, אבל הסדר הוא הפוך: פורענות, נחמה, ואז שתי ההפטרות של תשובה ואנחנו בתוך הדברים שנעסוק היום ננסה לתת את הדעת האם גם אנחנו רואים איזשהו הגיון בהיפוך הסדר הזה, מלבד העניין הטכני ששתי הפטרות התשובה חלות בימים של התשובה, ואז המיקום הטכני הוא שפורענות, נחמה ותשובה. יש עניין מהותי גם בסדר.

תכלית הנחמה

מיכאל אביעוז, מהמחלקה לתנ"ך, באוניברסיטת בר אילן, במאמרו :"ירושלים ובית דוד בנבואות הנחמה שבספר ישעיהו" לפרשת ניצבים וילך- תשס"א, לתכלית הנחמה. וכך הוא כותב:

עיקרה של הנחמה: דברי עידוד, ריצוי והרגעה, וניסיון להקל על האבל ועל הצער. כך היא הוראתו של השרש נח"ם במקרא כולו, אך בנבואותיו של ישעיהו המנחם אנו מוצאים גם הוראה של רחמים ושל גאולה: "כי נחם ה' עמו ועניו ירחם" (מט, יג); "כי נחם ה' ציון" / "נחם כל חרבותיה" (נא, ג); "כי נחם ה' עמו גאל ירושלם" (נב, ט); "כאיש אשר אמו תנחמנו, כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנחמו" (סו, יג).

הצער והאבל במקרה דנן נוגעים לחורבן בית המקדש הראשון ולגלות בבל (נא, ג). הנבואות הללו מתארות את המצב העתידי שישרור בארץ ישראל לאחר גלות בבל, דהיינו במאות השישית והחמישית לפה"ס, תחת שלטון כורש מלך פרס. מקום חשוב בנבואות הללו תופסת ירושלים, המכונה בנבואות הללו: "ציון" (מא, כז; מו, יג; מט, יד ועוד); "ירושלם" (מ, ב; מד, ב, כו, כח ועוד); "עיר ה'" (ס, יד) ו"עיר הקדש" (מח, ב; נב, א).

בשאלת תכליתן של נבואות הנחמה כותב שלמה אברבנאל (פירושו לנביאים אחרונים, עמ' קצ): "שלא יתייאשו בגלותם מתוקף הצרות ומאורך הגלות". אברבנאל מפרט את הספקות שהיו בלב העם ושהצריכו את ריבוין של נבואות הנחמה: ישראל נתמעטו ונתדלדלו בגלות; חסרון המלכות; המחשבה שבגלל החטאים שחטאו, הם לא יזכו להיגאל, ושה' זנח אותם; אבדן העצמאות המדינית והיכולת הצבאית; ההימצאות תחת שלטון זר ותחושת ההשפלה והביזיון שבאיבוד הארץ. על פי נבואות הנחמה, העם עתיד להבין שהגלות לא הייתה פרי החלטה שרירותית של הקב"ה, ובעקבות זאת יצדיק עליו את הדין, שכן הגלות הייתה תקופה של מירוק עוונות. עם זאת מודגש, שהגאולה לירושלים תבוא משום שכבר נענשה דיה, ומן הצדק שהעונש ייפסק. בהתאם לכך מונה אברבנאל מספר ייעודים בנבואות הנחמה: נקמה באומות העולם על שהענישו את ישראל יותר מדיי והסרת שעבוד מלכויות; תשועת ישראל וגאולתם וקיבוץ גלויותיהם; הגאולה העתידית תהא כגאולת מצרים; חזרה בתשובה של החוטאים; חידוש המלוכה מבית דוד; אחדות העם; הכרת אומות העולם במלכות ה' ושלום אוניברסלי. המאמר במלואו

ימי נחמה

כותב רבי יוסף ישר במאמרו שרשרת הדמעות : "לאחר שעברנו את ימי "בין המצרים", שהם כאמור, ימי יגון, צער ואבל על חורבן בית מקדשנו. נכנסים אנו לימים של " נ ח מ ה ". השבת הזאת נקראת "שבת נחמו". כי בשבת הזאת מתחילים לקרוא ב"הפטרה", את דברי הנחמה של הנביא ישעיהו, הפותחים בפסוק: "נחמו נחמו עמי.." וכך במשך שבעה שבועות נעסוק בפסוקי "נחמה", כשלבנו מלא בתקווה, שאכן נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים.

מובא במדרש "תנחומא" (ויגש ה'): "כשם שלא פייס יוסף את אחיו, אלא מתוך בכיה, כך כשיגאל הקב"ה את ישראל, מתוך בכיה הוא גואלם. שנאמר: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים".

הבכיה והדמעה הן ביטוי לכאב. הבכיה היא ביטוי לסערת רגשות פנימיים, הזורמים בתוך נבכי הנפש, שנוצרים מתוך כאב שהולך ומתעצם, עד שהוא פורץ החוצה בזרם של דמעות צורבות ולוהטות.