פרשת שופטים

פרשת שופטים היא הפרשה החמישית בחומש דברים. הפרשה עוסקת בדינים רבים אותם חוזר משה לפני בני ישראל, וברובה מתמקדת בדינים ציבוריים ובתוכם מינוי שופטים, דיני פסיקת בית הדין, מינוי מלך ודיני מלחמה ועגלה ערופה.

תוכן הפרשה[עריכה]

מינוי שופטים ושוטרים- הפרשה מתחילה עם ציווי מינוי שופטים ושוטרים אותו משה מעביר לעם ישראל. יחד עם הציווי הכללי על הקמת מערכת משפטית, מובאים גם ציווים נוספים הקשורים לדין, כגון איסור לקיחת שוחד או הטיית הדין, וציווי כללי על רדיפת הצדק.
עבודה זרה- משה מזהיר את העם מפני איסור עבודה זרה ומזהיר שהעובד עבודה זרה דינו בסקילה. בפרטי איסורי עבודה זרה מובא האיסור על נטיעת אשירה המשמשת לעבודה זרה ובהקבלה לכך, איסור על נטיעת אילן במזבח ה'. בנוסף, משה מזהיר את העם שלא להקריב על במה מחוץ לבית המקדש, או לזבוח קורבן בעל מום.
פסיקת הדין- כהמשך לדיני עבודה זרה, מובא דינו של העובד עבודה זרה, ודיני העדות על ידי עדים כשרים, חיוב לשמוע לפסיקת בית הדין ולחכמי הדור כחלק מציווי לא תסור ודיני סקילה.
מינוי מלך וחובותיו- משה אומר לעם כי בכניסתם לארץ יוכלו להקים עליהם מלך, וכותב את חובותיו ואיסוריו כגון להרבות סוסים או להחזיר את העם מצרימה. כמו כן, מצווה המלך לכתוב לעצמו ספר תורה ממנו ילמד לשמור את מצוות ה'.
מתנות כהונה- משה מתאר את דיני מתנות כהונה, ואת החלוקה בין מתנות הכהנים למתנות הלווים.
איסור על עשיית כשפים ודין נביא שקר- כחלק מהציווי "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" מובאים מספר איסורים על מעשי כישוף או העברת הילדים במולך. בניגוד לגויים ההולכים למכשפים, משה מצווה את העם לשמוע בקול נביא האמת ומזהיר אותם מפני נביאי השקר.
דיני רוצח בשגגה ועיר מקלט- ציווי על הקמת ערי מקלט אליהם יוכל לגלות הרוצח בשגגה מפני גואל הדם, ודיני הרוצח בשגגה.
איסור הסגת גבול- כהמשך לדיני ערי מקלט, מובא איסור על הסגת גבול וגניבת קרקעות, ודיני עדים זוממים.
דיני יציאה למלחמה- תיאור היציאה למלחמה, ובפרט דבריו של הכהן משוח מלחמה לפני העם היוצא לקרב. בנוסף, מובאים ארבעה סוגי אנשים הפטורים מהקרב- הבונה בית ולא חנכו, הנוטע כרם ועדיין לא הספיק לאכול ממנו, המארס אישה ועדיין לא התחתן עימה והירא ורך הלבב.
דיני מצור ולקיחת שלל- משה מתאר את דיני המצור במלחמה, הכוללים קריאה לשלום לעמי הארץ ובמידה ולא ייענו לפתוח במצור. הריגת כל העממים יושבי הארץ במלחמה על מנת שהעם לא יושפע מהם לעבוד עבודה זרה, ואיסור בל תשחית בהשחתת עצי פרי במצור.
דיני עגלה ערופה- בסוף הפרשה מובאים דיני עגלה ערופה המתקיימים כאשר נמצא הרוג שלא נודע מי הרגו.

תמים תהיה עם ה' אלוקיך[עריכה]

בדרשות הר"ן No result מפורש שהאיסור לשמוע לקול מעוננים ומכשפים נסמך בכוונה לנתינת הנביאים על ידי הקב"ה. הר"ן מסביר שמאחר והקב"ה אסר ללכת אחר מעוננים וקוסמים אמר שצריך לתקן עניינם מצד אחר שהרי כולם צריכים לדעת מה יהיה באחריתם ובמיוחד המלכים, לכן הקים לעם ישראל נביאים על מנת להודיע להם את שעתיד להתרחש ובכך יהיה עם ישראל תמים ולא יהיה בו חיסרון בעניין זה.

מנגד, הרמב"ם ראה באיסור ללכת אחר מכשפים ומעוננים סימן לכך שהם אינם מועילים ולכן אין ללכת אחרים. לדבריו "דברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו... כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת".

הירא ורך הלבב[עריכה]

בפרשה נאמר כי "הירא ורך הלבב" אינו ראוי להילחם ועליו לשוב לביתו. הגמרא בסוטה סוטה מד ב מביאה את שיטתו של רבי יוסי הגלילי הקובע שמדובר במי ש"ירא מעבירות שבידו". כדוגמא לאדם כזה, מביאה הגמרא את מי שמדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כמי שאינו ראוי לצאת למלחמה לפי שיטה זו.

השפת אמת (תרנ"א ד"ה ובפסוק) מסביר את העומק בדוגמת הגמרא בחשיבות הקשר בין המחשבה לעשייה. לפירושו, תפילין של ראש מסמלות את לימוד התורה והחשיבה בעוד תפילין של יד מסמלות את העשייה. בעת המלחמה יש צורך לחבר את המעשים אל התורה כך שאפילו מחנה המלחמה הופך ל"והיה מחנך קדוש". מי שמדבר בין תפילין של יד לתפילין של ראש מנתק בין הלימוד והעשייה, מנתק את הקשר שבין הלימוד והעשייה, והמלחמה שלו איננה מחוברת לתורה אלא עומדת בפני עצמה- ולכן אינו ראוי לצאת לקרב.

עגלה ערופה[עריכה]

ערך מורחב - עגלה ערופה

עגלה ערופה היא המצווה לערוף עגלה במידה ונמצא חלל בשדה שלא נודע מי הרגו, ובכך לסייע במציאת הרוצח או בכפרה על העם. המפרשים הקשו על מיקומה של הפרשה שמפסיקה בין דיני המלחמה המופיעים בפרשה המתחילים בדיני כהן משוח מלחמה כשיוצאים למלחמה וממשיכים בדיני מצור על עיר ובין הדינים הקשורים לאחר המלחמה המובאים לאחר מכן בדין אישה יפת תואר?

הכלי יקר פירש כי התורה סמכה את שתי הפרשיות על מנת להראות שכשם שמקפידים על כריתת עצים העושים פרי בעת מצור על עיר, קל וחומר שיש להקפיד על אדם העושה פירות שנהרג ונמצא חלל באדמה כמו בדין עגלה ערופה. דבריו אף דומים לדרשת הגמרא בדין עגלה ערופה "מפני מה אמרה תורה הבא עגלה ערופה? אמר הקדוש ברוך הוא: תבא עגלה בת שנתה שלא עשת פירות, ותֵערף במקום שאינו עושה פירות, לכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות", כאשר הגמרא מפרשת כי הפירות אינם פריה ורביה (שהרי הדין קיים בזקן) אלא בכך שמנעו מעשיית מצוות.