מציצה: הבדלים בין גרסאות בדף
אריאל ביגל נ"י (שיחה | תרומות) |
|||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
ב[[משנה]] {{מקור|משנה שבת יט ב$שבת יט | ב[[משנה]] {{מקור|משנה שבת יט ב$שבת יט:|כן}} מוזכר כי היו מוצצים את דם הנימול לאחר המילה, וכי מציצה זו מותרת בשבת. הגמרא {{מקור|בבלי שבת קלג ב$שבת קלג:|כן}} מביאה את דברי [[רב פפא]]: "האי אומנא דלא מייץ- סכנה הוא<ref>ההסבר המקובל לשאלה מהי אותה סכנה שיש במילה ללא מציצה, הוא שללא המציצה הדם עלול להיקרש ולפגוע בפי האמה, ולכן מצצו על מנת להוציא את הדם הנימול שלא יקרש {{מקור|(ראה דברי המוהל רבי יעקב הגוזר, '''זיכרון ברית לראשונים א''', ברלין תרנ"ב, עמ' 20, נגיש ב}}[http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?6597&&page=34 אוצר החכמה] {{מקור|וב}}[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49231&st=&pgnum=37 היברו בוקס]{{מקור|)}}.{{ש}}הסבר נוסף מביא [[הרב אליעזר מלמד]] ב[http://revivim.yhb.org.il/2011/11/10/%D7%A1%D7%93%D7%95%D7%9D-%D7%9E%D7%9E%D7%9C%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%95%D7%AA/ מדור 'רביבים'] בשם הרופא המוהל ד"ר צדוק סיריל פיין, המסביר במאמרו שבזמנים קדמונים לא היו מודעים לחשיבות החיטוי, והיו מלים במתכת גסה או באבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי אבן. על פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע יוצרת תוך 72 שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. להשערתו, זו הסיבה לסכנה שבהעדר המציצה, וזאת משום שעל ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת הזיהום. אמנם למעשה סיים ד"ר פיין, שהוא הקפיד כמובן לקיים את המציצה כפי שקבעו חכמים.</ref> ועברינן ליה" (מוהל שלא מוצץ את הדם לאחר פריעתו - מסוכן הדבר ומעבירים אותו מתפקידו). הלכה זו נפסקה ב[[רמב"ם]] {{מקור|רמב"ם מילה ב א$הל' מילה פ"ב ה"א|כן}} וב[[שולחן ערוך]] {{מקור|שולחן ערוך יורה דעה רסד ג$יו"ד רסד ג|כן}}. | ||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
כאמור, המציצה מעכבת את המילה. | כאמור, המציצה מעכבת את המילה. | ||
גרסה מ־01:10, 1 באוגוסט 2012
|
|
מציצה היא אחד החלקים במצוות המילה, בה המוהל מוצץ את הדם הנמצא בערלת הנימול לאחר הפריעה.
מקור וטעם
במשנה (שבת יט:) מוזכר כי היו מוצצים את דם הנימול לאחר המילה, וכי מציצה זו מותרת בשבת. הגמרא (שבת קלג:) מביאה את דברי רב פפא: "האי אומנא דלא מייץ- סכנה הוא[1] ועברינן ליה" (מוהל שלא מוצץ את הדם לאחר פריעתו - מסוכן הדבר ומעבירים אותו מתפקידו). הלכה זו נפסקה ברמב"ם (הל' מילה פ"ב ה"א) ובשולחן ערוך (יו"ד רסד ג).
פרטי הדין
כאמור, המציצה מעכבת את המילה. באשכנז, היו שנהגו שהמוהל ממלא את פיו במעט יין לפני המציצה, על פי תורת הקבלה[2]. בדורות האחרונים, היו שקראו תיגר על המציצה, בעיקר מחשש להדבקת התינוק את המוהל במחלת זיהומיות, וכן בטענה שבימינו לא ידועה סכנה כלשהי במניעת המציצה. אולם, הפוסקים התנגדו לגישה זו, וסברו כי אסור להפסיק את המציצה בטענות אלו. היו שטענו[3], כי טענת הרופאים כי בימינו לא נשקפת סכנה בהיעדר מציצה הינה בגדר "ספק", מפני שיתכן שבעתיד יתגלו ממצאים חדשים שלא היו ידועים לרופאים שטענו כך, וטענת חז"ל כי המציצה מונעת סכנה הינה בגדר "ודאי", מפני שאנו מאמינים ובטוחים שכל דברי חז"ל אמת, ולכן אין ספק מוציא מידי ודאי. היו אחרים שטענו[4] כי לא ניתן לבטל את המציצה על סמך טענות רפואיות, מפני שהמציצה הינה מצווה בפני עצמה. בעקבות הטענות הרפואיות הנ"ל, בימינו נהוג למצוץ בעזרת שפופרת של זכוכית[5] וכן רבים נוהגים לחטא את הפה לפני המציצה.
בקהילות האשכנזים נוהגים לברך את המוהל בברכת המזון: "הרחמן הוא יברך המל בשר הערלה, ופרע ומצץ דמי המילה, איש הירא ורך הלבב עבודתו פסולה, אם שלוש אלה לא יעשה לה".
הערות שוליים
- ↑ ההסבר המקובל לשאלה מהי אותה סכנה שיש במילה ללא מציצה, הוא שללא המציצה הדם עלול להיקרש ולפגוע בפי האמה, ולכן מצצו על מנת להוציא את הדם הנימול שלא יקרש (ראה דברי המוהל רבי יעקב הגוזר, '''זיכרון ברית לראשונים א''', ברלין תרנ"ב, עמ' 20, נגיש באוצר החכמה ובהיברו בוקס).
הסבר נוסף מביא הרב אליעזר מלמד במדור 'רביבים' בשם הרופא המוהל ד"ר צדוק סיריל פיין, המסביר במאמרו שבזמנים קדמונים לא היו מודעים לחשיבות החיטוי, והיו מלים במתכת גסה או באבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי אבן. על פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע יוצרת תוך 72 שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. להשערתו, זו הסיבה לסכנה שבהעדר המציצה, וזאת משום שעל ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת הזיהום. אמנם למעשה סיים ד"ר פיין, שהוא הקפיד כמובן לקיים את המציצה כפי שקבעו חכמים. - ↑ "זוכר הברית", אונגוואר תרצ"א, יא, יח-יט.
- ↑ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, דעת כהן קמ ועוד.
- ↑ אחד מרבני לונדון, קובץ "תורה מציון" חוברת ב', הובא בדברי הרב קוק הנ"ל.
- ↑ וראה בדבריו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין כאן בענין זה.