פרשת משפטים: הבדלים בין גרסאות בדף

הפרשה השישית בספר שמות היא פרשת משפטים. הפרשה עוסקת בעיקר בדיני ממונות ודינים נוספים, שמהוים מקור למסכתות רבות בסדר נזיקין. בסוף הפרשה מופיע מעמד כריתת ברית בין האלוקים לעם ישראל ו"ראיית" האלוקים.

חלוקת הפרשה לנושאים ע"פ פרקים

פרק כא:

       פס' א-ז: דיני עבד עברי.
       פס' ח-יב: דיני אמה עבריה.
       פס' יג-כז: דיני מכה אדם (+מקלל הורים ומוכר נפש).
       פס' כח-לב: דיני שור נוגח אדם.
       פס' לג-לז: דיני מזיק שור (בור, שור נוגח שור, טביחה ומכירה).

פרק כב:

       פס' א-ג: דיני בא במחתרת.
       פס' ד: דיני מבעה (שן ורגל).
       פס' ה: דיני אש.
       פס' ו-יד: דיני שומרים.
       פס' טו-טז: דיני מפתה.
       פס' יז-כ:3  חייבי מיתה (מכשפה, שוכב עם בהמה וזובח לע"ז).
       פס' כא-כו: דיני דלים (הונאת גר, יתום ואלמנה, הלוואה, ריבית ומשכון).
       פס' כז-ל: דינים.

פרק כג:

       פס' א-ג: משפט (עדות שקר, הליכה אחר רוב, "שוחד").
       פס' ד-ה: חסד לזולת (השבת אבידה, פריקה וטעינה).
       פס' ו-ט: משפט (שוחד, שקר, גר).
       פס' י-יט: חגים (שבת, רגלים).
       פס' כ-לג: הבטחות לכניסה לארץ.

פרק כד:

       פס' א-יא: כריתת הברית.
       פס' יב-יח: עליית משה להר סיני.

הצרעה בכיבוש הארץ

בפרשה מוזכרת בצרעה המזרחית בתור המסייעת בכיבוש הארץ וכך נאמר בפרשה:"וְשָׁלַחְתִּי אֶת-הַצִּרְעָה, לְפָנֶיךָ; וְגֵרְשָׁה, אֶת-הַחִוִּי אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ.[[ספר שמות]], כ"ג,כ"ח. יש הסבורים שמדובר בצרעה ממש ויש הסבורים כי מדובר במשל.

הפירוש המקובל יכול להתיחס לצרעה כאל הדַּבּוּר המזרחי, הגדול שבצרעות ארץ ישראל. שכן, עקיצתה קשה מאוד ואף עלולה להביא למוות. אם אכן הצרעות מופיעות בצורה מרוכזת, כפי שזה עלול לקרות בסוף הקיץ באזורים לא- מיושבים, הרי כל מי שנקלע לסביבתם מצוי בסכנה.

לפרשני מקרא יש גישה משלהם לגבי הצרעה: רש"י - מין שרץ העוף", רב סעדיה גאון - "מחלה, חולי בגוף", רבי אברהם אבן עזרא - "מכה בגוף מגזרת צרעת שתחלש כוח הגוף", ולדעת רמב"ן הצרעה "הוא מין ידוע כגון הדבורה".

המפרשית מציגים גם את השיטה בה הצרעה תסייע לשבטי ישראל בבואם לרשת את ארץ כנען.רש"י והרמב"ן מסבירים :

• רש"י כותב: הייתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים.

• רמב"ן כותב כי "הצרעה הזאת עברה עם יהושע את הירדן". דהיינו, לצרעה היה תפקיד של שליח, שנאמר "ושלחתי את הצרעה לפניך" – שהצרעה תשמש יחד עם האימה מעין שליח לבשר לעמים שבני ישראל יבואו אחריהם.

ההיסטוריון חיים גניזי מביא פירוש מקורי, של גארסטאנג ^[1], חוקר בריטי שהיה מנהל חברת העתיקות בארץ ישראל בימי המנדט. לדבריו: " הצרעה לא הייתה יצור ממשי אלא סמל של מצרים. על הכובע של פרעה במצרים העליונה הייתה מצוירת דבורה. כשם שמקובל לכנות את רוסיה "הדוב הרוסי", את אנגליה "האריה הבריטי" ואת ארצות הברית "הנשר האמריקני", כך הצרעה, היא הדבורה, מסמלת את מצרים. מצרים שלטה ביד קשה בארץ כנען בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ על ידי יהושע. על פי מקורות שונים, ובתוכם תעודות אל עמארנה שנתגלו בסוף המאה ה-19, נתהדקה מאוד השליטה המצרית בארץ כנען, ולנחלות המצריות סופחו ערי שלטון חדשות. באיגרות ממלכי לכיש, ירושלים, אשקלון, מגידו, גזר וחצור אל פרעה, מתלוננים מלכי כנען על היד הקשה של השלטון המצרי ומבקשים עזרה נגד הח'בירו^[2].

וההיסטוריון מסכם:

נמצאנו למדים שה' שלח את מצרים המסומלת על ידי הצרעה להכביד את ידה על החיים בארץ כנען, ועל ידי זה נחלש השלטון של מלכי כנען. חולשה מדינית זו הקלה על בני ישראל את כיבוש הארץ. כך ראינו את יד ה' המכוונת את ההיסטוריה. הצרעה אכן סייעה לגירוש עמי כנען, כהבטחת הקב"ה."